התורה והמצוה ויקרא טו יט-כג

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

סימן קסח

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[א] אשה-- אין לי אלא אשה גמורה. בת יום א' מנין? ת"ל "ואשה". מכאן אמרו: בת יום א' לנדה. בת עשרה ימים לזיבה.

[ב] "כי תהיה"-- מן הדיבור ואילך.

ואשה: כבר התבאר (בסימן קנח, וסימן קכה) שבפ' זאת לא בא שם "איש ואשה" על צד הדיוק שמורה על הגדול בימים, כי תחלת הפרשה "איש איש" להורות על הכללות ועליו נסמכו כל השמות הבאים אחרי זה בוי"ו החיבור-- "ואיש" "ואשה", ופירשו חז"ל כל איש וכל אשה, עיי"ש. ומובא בנדה (דף לב ודף מד).

ומ"ש כי תהיה מן הדיבור ואילך התבאר בסדר תזריע (סימן ב) שלפי חוקי הלשון היה לו לומר "אשר תהיה" עיי"ש באורך.

סימן קסט

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

"כי תהיה זבה"-- יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמא? ת"ל "והיא גלתה את מקור דמיה"-- לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור.

[ג] יכול כל מראה זוב שתזוב תהיה טמאה? ת"ל "דם". אי דם, אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה-- האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרין.

כי תהיה זבה דם: בארה התורה ש"אשה כי תהיה זבה", אין זיבתה כזיבת האיש שהוא הקרי הלבן, רק "דם יהיה זובה בבשרה" (שהיא כינוי לאותו מקום). ובמקום אחר באר שגם הזב באותו מקום אין טמא עד שיזוב מן המקור כמו שכתוב "והיא גלתה את מקום דמיה". וכבר בארנו תזריע (סימן כט) שמקור היא המקום שמשם ראשית הגלות הנוזלים והוא ההבדל בינו ובין "מבוע" עיי"ש.

וממ"ש שני פעמים "דמיה" ידעינן שארבע מיני דמים טמאים בה, וכבר נשנה זה בספרא תזריע והתבאר שם (סימן ל), עיי"ש.

סימן קע

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[ד] "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. והלא דין הוא! ומה אם הזב --שהוא טעון ביאת מים חיים-- אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה --שאינה טעונה ביאת מים חיים-- אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה, זבה מנין? ת"ל "זובה". הפולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "תהיה". ר' שמעון אומר דיה כבועלה. מה בועלה אינו מטמא בפנים כבחוץ אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ.

כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה: במ"ש "בבשרה" בב' מורה אף שזב בפנים שזה גדר הב' והבדלו משימוש המ"ם כשבא על פעלים המורים על התנועה. וכשאמר בזב "מבשרו" הוא היציאה לחוץ ופה "בבשרה" היינו בפנים, ובא ללמד שלא נלמדה מקל וחמר מזב החמור שטעון ביאת מים חיים ואף על פי כן אינו מטמא בפנים כבחוץ.

והנה פעל "זב" כולל כל דבר לח הניגר טיפים טיפים (כנ"ל סימן קכו) וכולל כל מה שזב, בין דם נדה, בין דם זיבה, אבל התורה הבדילה ביניהם בשמות-- שבשבעה ימים הראשונים שהדם יוצא בדרך תולדות האשה וכל הנשים שוים בה תקרא בשם "נדה" או "דוה" (על הריחוק שמתרחקים ממנה כפרש"י או על נידוד הדם מן הגוף לפירוש מפרשים) וכשהדם זב ממנה אחר ז' ימים, שאינה כדרך התולדות, תקרא בשם "זבה" וכמ"ש "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה". וכן הלח הניגר יבדל בשם-- שהניגר בז' ימים הראשונים יקרא בשם "דמיה" או "דוותה", והניגר אח"כ יקרא בשם "זובה" כמו שיקרא הזרע הנפרד היוצא מן הזכר בשם "זובו".

ואם היה אומר "כי תהיה זבה דם", בפעל לבד, ידבר רק מן הנדות שבו מדבר בענין. וכשהוסיף שם המופשט-- "זובה" פירושו, זוב שלה שהיא על דם זיבה, מלמד שגם דם זיבה מטמא בפנים כבחוץ. וז"ש זבה מנין? ת"ל "זובה".

והנה היה יכול לאמר "כי תהיה זבה דם זובה בבשרה", והוסיף פעל "יהיה" שעל ידו נוכל לחלק המאמר לשני משפטים: ( א ) "כי תהיה זבה דם", ( ב ) "יהיה זובה בבשרה" ויתפרש בדרך הדרוש-- וגם כל שיהיה זובה (אף דבר אחר הניגר ממנה כגון שפולטת שכבת זרע שקבלה), גם כן בבשרה מטמאה בפנים כבחוץ. וז"ש פולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "יהיה".

ור' שמעון חולק על דיוק זה וסבירא ליה שרק במשמשת מטמאה בפנים כמ"ש ר' שמעון למעלה (פרק ו מ"י) אבל הפולטת אינה מטמאה אלא בחוץ [וסבירא ליה ד"יהיה" מורה לדרוש ר' יצחק בנדה (דף נד:) שמטמא יבש]. ובנדה פלפלו בדברי ר' שמעון והקרבן אהרן האריך לפרש דברי הגמ', וכפי דרכנו לא באנו אלא לפרש פשט המאמר כפי שטחיותו.

סימן קעא

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[ה] "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- לא בזיבתה כל שבעה. יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה?... ת"ל "תהיה"-- אף על פי שאינה רואה. אין לי אלא ימים, לילות מנין? ת"ל "תהיה"-- לרבות את הלילות. יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "תהיה"-- תהא הוייתן אחת.

שבעת ימים תהיה בנדתה: מ"ש "בנדתה" ולא אמר "שבעת ימים תהיה טמאה" בא לדייק ששבעת ימים הראשונים תהיה בנדתה אחר שכפי דרכי התולדות יצאו הדמים בז' ימים ונקראים "עת נדתה" על נדידת הדם מגופה, לכן תשאר שבעה ימים במעמד זה, בין ראתה, בין לא ראתה. ומזה מבואר שרק בנדתה, לא בזיבתה, כי הזיבה אינה אורח כנשים, והיא הפך התולדות, ואין קבוע לה זמן ז' ימים, ולכן לא תהיה בזיבתה שבעה רק תשמור יום כנגד יום כדין זבה קטנה.

ומ"ש "תהיה בנדתה" ולא אמר "תטמא בנדתה" הנה לשון "הויה" מורה תמיד על הקביעות ועל הרצופות בלא הפסק שההויה מורה על הקנין הדבוק בעצם, לא יסור שום פעם-- לא על ידי שהפסיקה מלראות (וז"ש תהיה אעפ"י שאינה רואה), ולא על ידי הלילה שבינתים (בל נטעה מלשון "ימים", וז"ש במשנה ו' לילות מנין וכולי), ולא על ידי סיבהאחרת כגון שילדה בינתים (וז"ש במשנה ז יכול בין סמוכים וכולי) ורצונו לומר בין שראתה כל שבעה, לא ראתה אלא יום אחד, תשאר במעמד הנדות כל ז' ימים שהם עת נדתה.

סימן קעב

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[ח] מנין שאינה טובלת מבעוד יום? ת"ל "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- בנדתה תהיה כל שבעה.

שבעת ימים תהיה בנדתה: יש הבדל בין אם המספר בתחלת המאמר ובין אם בא בסופו. שאם בא המספר אחר הפעל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל-- "והסגיר את הנגע שבעת ימים", "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד ח), "וטמא שבעת ימים" (במדבר יט). בכל אלה יטהר ביום השביעי. אבל כשאומר "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב), "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שם), "ששת ימים תלקטהו", "ששת ימים תעשה מלאכה", "שבעת ימים יהיה עם אמו" (ויקרא)-- בכולם המספר דוקא, והם שבעה מלאים.

וזה היה טעות שאול ששמואל אמר לו (שמאול א י) "שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך" וכיון על שבעה שלמים, שלכן הקדים המספר לפי הפעל "תוחיל", והוא חשב שמקצת יום השביעי ככולו. וזה שנאמר בספרא מובא בפסחים (דף צ:) מנין שאינה טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה רצונו לומר ממה שהקדים המספר מבואר שצריך ז ימים שלמים.

סימן קעג

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[ט] "וכל הנוגע בה יטמא"-- יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע? הין אם מטמאה במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע?! אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"? יכול יהא הנוגע מטמא אדם וכלי חרש? ודין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא. מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרש, אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרש... לא! אם אמרת בזב-- שאינו מטמא אדם לטמא אדם, תאמר בנדה שהיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר! הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש... אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"-- אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש.

וכל הנוגע בה יטמא עד הערב: באמת מטמא גם בגדים דכל שכן ממשכבה ומושבה, וגם גוף הדבר מיותר שאחר שמשכב ומושב שלה מטמא, כל שכן היא עצמה! (כי מה שקמ"ל בזב-- "והנוגע בבשר הזב" בא ללמד שצריך שיגע בבשרו, לא לדברים הדבוקים בבשרו ולא לבשר הפורש ממנו כמו שנאמר בסימן ?? אבל פה אמר "הנוגע בה") וזה שנאמר בספרא הין אם מטמאה במשכב וכולי אם למה נאמר כל הנוגע בה. ומשיב שהיינו טועים שמה שכתב "ואם שכוב ישכב איש אותה" הוא מטעם נגיעה והוא הדין שהנוגע בה יטמא אדם וכלי חרש. וזה שנאמר (במשנה י) הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר פי' על ידי שכיבה, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש. לכן אמר שהנוגע בה רק יטמא עד הערב ומזה ידעינן שאינו דומה לשוכב אותה שמטמא טומאת שבעה, והוא הדין שאינו דומה לו לטמא אדם וכלי חרש שאם יטמא אדם וכלי חרש לא היה צריך לומר ש"טמא עד הערב".

סימן קעד

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[יא] "וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא"-- יכול תטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה? ת"ל "כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב... יכבס בגדיו". [יב] מה למטה אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

[יג] יכול לענין לטמא לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אבל לענין ליטמא תטמא את הכל, שהרבה מיטמאים ואין מטמאים...? ת"ל "עליו.. עליו"-- "עליו" אמור לענין ליטמא ו"עליו" אמור לענין לטמא. מה "עליו" האמור לענין לטמא-- אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף "עליו" האמור לענין ליטמא-- לא מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

כל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא: בזב תפס הלשון "כל המשכב אשר ישכב עליו" ובארו חז"ל (למעלה סימן קכח) משום דאם יאמר "אשר ישכב עליו" משמע אף ששכב עליו דרך עראי לכך אמר "המשכב" דהיינו המיוחד למשכב עיי"ש. ופה שאמר "אשר תשכב" "אשר תשב" יש לטעות אף ששכבה וישבה דרך עראי (כי נדה חמורה מזב שמטמאה את בועלה) אבל הלא אמר אחר כך-- "כל הנוגע במשכבה" והיינו משכב המיוחד, וכן אמר "הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו" שבמה שכתב "כל כלי" היינו המיוחד כנ"ל.

ועדיין יש לדחות שמה שכתב "הנוגע בכל המשכב" היינו לענין לטמא ארים אבל שיטמא המשכב בעצמו הוא אף שאינו מיוחד לשכיבה שהרבה מיטמאין ולא מטמאין כגון רוכל פחות מכביצה ושני בחולין. ומשיב שמ"ש "כל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו" מיותר שנגיעה למדינן מושב ממשכב שדיניהם שוה שבאמת במה שתפס בזב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב" בא ללמד ענין אחר שאף לעשרה מושבות זה על זה. ושם דרש בספרא מדוע עזב מלדבר הציור במשכב (כמו שכתבנו בסימן קלד באורך). וכל מה שנאמר שם לא שייך כאן, ושם אמר שבמה שכתוב "כל כלי" מרבה המרכב וכל זה לא שייך כאן שמדבר מנגיעה, והפסוק מיותר. ועל כרחנו פירושו שבא לפרש מ"ש למעלה-- "אשר תשב עליו" שהוא דוקא כלי אשר תשב ר"ל המיוחד לכך (וזה פירוש משנה יג)

סימן קעה

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[יד] "ואם על המשכב הוא"-- עד שינשא רובו עליו.

"או על הכלי אשר הוִא יושבת עליו"-- או על מקצתו. מכאן אמרו: רוב טמא על הטהור או על מקצתו, רוב טהור על הטמא או על מקצתו, אחד זב ואחד משכב-- טמא. מקצת טמא על הטהור או על מקצתו, מקצת טהור על הטמא או על מקצתו, בזב-- טמא, ובמשכב-- טהור.

ואם על המשכב הוא: פי' אם הטהור הוא על המשכב יטמא אף על פי שלא נגע. ומלשון זה משמע שכולו או רובו על המשכב כי כשאומרים פלוני הוא על ההר או העליה פירושו שכולו או רובו שם, אמנם אין הכרח שימלא את ההר או העליה רק שוכן בחלק ממנו. וכן במה שכתוב "אשר היא יושבת עליו" אין הכרח שתשב על כל הכלי רק על חלק ממנו.

מכאן אמרו וכולי-- בפרק ה' דזבין, שאם הנישא הוא רובו על הנושא או על מקצת הנושא, בין שהנישא הוא הטהור או הטמא-- טמא, בין שיהיה זב או משכב. אבל אם הנישא רק מקצתו על הנושא אז בזב טמא, שבזב אין צריך שינשא או שישא רובו, ובמשכב טהור.

ודעת ר' שמעון שגם בזב הנושא את הטהור צריך שינשא רובו עליו כמו במשכב.

סימן קעו

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ד:

[טו] "משכב"-- זה משכב. "אשר היא יושבת עליו"-- זה המושב. "כלי"-- זה המרכב שנאמר "בנגעו בו" ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו? הוי אומר זה המרכב.

ואם על המשכב הוא או על הכלי וכולי: חז"ל פירשו (כפי מה שפרש"י) שהאדם שהוא על משכבה או יושב על מושבה גם כן טמא וטעון כיבוס, ו"כל כלי" מרבה מרכב", וזה יוצא מידי פשוטו של מקרא, שדייק 'רק' נגעו בו. והמבארים פירשו כפי פשוטו לפי שיאמר שאם שכב ישכב איש אותה יטמא ז' ימים, הקדים שרק אם ישכב אותה אבל אם על המשכב הוא או יושב על הכלי, אפילו בעת שהיא יושבת עליו, ונוגע בו בכל זאת אינו טמא שבעה רק עד הערב ורק אם ישכב אותה יטמא שבעת ימים, ועל כן לא הוצרך לבאר שצריך כיבוס בגדים כי זה פשוט שכבר אמר שנוגע במשכבה יכבס בגדיו והוא הדין לשוכב עליו שזה נלמד מזב כמו שלמדין יתר הדברים משם כמו נושא מרכבה ומושבה ורוקה, שלא נתבאר בזב רק בזב וכדומה. ועיקרו בא להוציא שאינו טמא שבעה כמו שוכב אותה וכמו שאמר למעלה שהנוגע בה יטמא עד הערב להוציא שאינו מטמא אדם וכלי חרש כמו שוכב עמה (כמו שנתבר בסימן קעג).

אולם ממ"ש בכלי "בנגעו בו" שהוא בהכרח תנאי-- דוקא שיגע בו (דאין לומר שגם זה לרבותא-- אף שגם נגע אינו טמא שבעה, שהיה לו לומר רבותא יותר בנגעו בו שאף שיושב עמה ונוגע בה אינו טמא שבעה) מזה הוכיחו שמדבר במרכב וכמ"ש בפסחים (דף ג) שצריך לדבר בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב שלצחות הלשון לא הזכיר "אשר הוא רוכבת עליו" כי האשה יושבת על המרכב, לא רוכבת. ולכן התנה "בנגעו בו" כי המרכב אינו טמא רק על ידי נגיעה. ואמר שבין שהוא על משכבה או על מרכבה בעוד שהיא יושבת עליו והוא נוגע במרכב (כי זולת זה אין המרכב מטמא) אינו טמא שבעה רק טומאת ערב, ומדין כיבוס בגדים לא דבר פה שידעינן מזב שבמשכב יכבס בגדיו ולא במרכב.

ופי' הספרא אשר היא יושבת עליו זה המושב ר"ל הייתי מפרש שהיא המושב אבל במ"ש "כלי אשר היא יושבת עליו" היינו המרכב שלכן הוסיף כלי. ומביא ראיה שמדבר במרכב הגם שלשון זה נופל גם על המושב ממ"ש "בנגעו בו". ועיין בתשב"ץ חלק א סימן קכ, ובזית רענן מחק מה שכתוב אשר יושבת עליו זה המושב, וכ"נ.