התורה והמצוה ויקרא כב כז-כח

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קכד

ויקרא כב כג:

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

ויקרא כב כז:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[א] "שור..כי יולד"-- ולא אדם.  והלא דין הוא! ומה אם טריפה --שהיא אסורה בחולין-- לא עשה בה את המקריבים כקריבים, יוצא דופן --שהוא מותר בחולין-- אינו דין שלא נעשה בו את המקריבים כקריבים?!  בעל מום יוכיח! שהוא מותר בחולין ועשה בו את המקריבים כקריבים! [ב] אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שהוא מותר בחולין נעשה בו את המקריבים כקריבים...   תלמוד לומר "שור... כי יולד"-- ולא אדם כי יולד.

שור או כשב: הנה יקשה לדעת הספרא שלמד למעלה (סימן קיז) שכל הפסולים שבשור ושבשה הן בלא ירצו, למה הפסיק פה בפרשה בפני עצמה? כיון שדין הפסולים האלה שוה לבעלי מומים, היה לו לכוללם בפרשה הקודמת ולא היה צריך לכתוב בפסוק כג' "שור ושה" מיותר לגזירה שוה אל כל הפסולים שבפרשה זו, ולא להתחיל שנית "שור או כשב" [כי למעט כלאים ונדמה, היה יכול לכתוב זה במה שכתב "בבקר בכשבים ובעזים". יכתוב מלת "או" ביניהם-- "בבקר או בכשבים או בעזים" וידרשו המיעוטים היטב]. זה היה קשיא ליה להספרא.

והשיב "שור כי יולד"-- ולא האדם, כי פסולי המומים שנזכרו בבהמה נוהגים גם באדם כמו שלמד (בסימן קיד) מגזירה שוה ד"גרב או ילפת" ואם יכתב זה בפ' מומים נאמר שגם פסול יוצא דופן נוהג באדם המקריב [דאף שלענין טריפה היקל במקריב, הלא נדמהו לבעלי מומין דאף על פי שהוא מותר בחולין, עשה בו מקריבים כקריבים]. לכן הפסיק הפרשה והתחיל שנית "שור או כשב" ללמד שרק בבהמה נאמר זה.

[ולא תקשה על מה שכתבנו-- דאם כן איך אמר והלא דין הוא?! הלא גם טריפה למד ממ"ש "תחת אמו" בגזירה שוה ממעשר, כמ"ש במשנה ג, ואם יכתב פסוק זה בין המומים נלמד לאסור גם טריפה במקריבים, דקיימא לן (זבחים דף מט) דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה!  זה אינו, דהא במנחות (דף ו) מסיק דיש ג' קראי בטריפה, עיי"ש]

סימן קכה

ויקרא כב כז:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[ג] "שור או כשב"-- פרט לכלאים.  "או עז"-- פרט לנדמה.  "כי יולד"-- פרט ליוצא דופן.  "והיה שבעת ימים"-- פרט למחוסר זמן.   "תחת אמו"-- פרט ליתום.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, נאמר כאן "תחת" ונאמר להלן (ויקרא כז, לב) "תחת". מה "תחת" האמור כאן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום, אף תחת האמור להלן-- פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום.  ומה "תחת" האמור להלן פרט לטריפה, אף "תחת" האמור כאן-- פרט לטריפה.

[ד] ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר "והיה שבעת ימים תחת אמו"? לפי שנאמר (שמות כב, כט) "שבעת ימים יהיה עם אמו", יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה... תלמוד לומר "תחת אמו". אי "תחת אמו", יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה... תלמוד לומר "עם אמו". הא כיצד? אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת.

שור או כשב או עז כי יולד: כבר התבאר בפר' קדושים (סימן קא) באורך שהכתוב ישמש תמיד בוי"ו החילוק, לא במלת "או", אם לא במקום דיש לטעות שהוא וי"ו החיבור. וכן היה לו לומר "שור וכשב ועז". רק שיש לטעות שפירוש "כשב ועז" -- ביחד, והיינו כלאים הבא מב' המינים. ולכן אמר "או עז" להוציא כלאים. וכן במ"ש "שור או כשב" משום שאם יאמר "שור וכשב" נפרש בנדמה לעגל וכשב. ולכן אמר "או כשב" להוציא נדמה.

ומה שאמרו בהפך -- "שור או כשב"-- פרט לכלאים כי שאם ימעט נדמה ברישא אין צורך מיעוט לכלאים דכל שכן הוא. ועל זה אמר שמן מיעוט אחד לבד נמעט רק כלאים ועל ידי שנתמעטו כלאים מן "או עז", ידעינן שמה שכתב "או כשב", "או"-- פרט לנדמה. וכדומה לזה רבות בלשון הספרא. [ומובאת בבכורות יב, יז נדה מא, ובכמה מקומות]

ובבבא קמא (דף עז) גבי טובח ומוכר "או שה"-- לרבות הכלאים. מקשה והתניא "שור או כשב"-- פרט לכלאים!   אמר רבא, התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. גבי גניבה דכתיב "שור או שה" שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם-- "או" לרבות. גבי קדשים דכתיב "כבש או עז" שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם-- "או" למעט.   ומקשה גבי קדשים נמי כתב "שור או כשב" ונרבה! מדסיפא למעט, רישא נמי למעט. אדרבא! מדרישא לרבות סיפא נמי לרבות! האי מאי! אי אמרת בשלמא למעט, היינו דאצטריך תרי מיעוטי, דאף על גב דאימעיט כלאים צריך למעט נדמה. אבל אי אמרת לרבות, תרי רבוים למה לי?! השתא כלאים אתרבי, נדמה מבעיא?! עד כאן דבריו.

והכי פירושא: כי מלת "או" בא לרוב להוציא החיבור כמו "מן התורים או מן בני היונה". ובמקום שאין לטעות שהוי"ו הוא וי"ו החיבור כמו "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק", בא מלת "או" על חלוקה המינית ללמד שמחלק בין המינים ומודיע דין כל אחד. ובזה כל הקרוב למין ומין יכנס בגדרו [כמו שבארנו באילת השחר (כלל ריד) ובכמה מקומות]. ולכן במה שכתב "כשב או עז" שיש לצייר החיבור והוא כלאים הבא משניהם, בא מלת "או" להוציא כלאים. אבל במה שכתוב "כי יגנוב...שור או שה" שאי אפשר לצייר החיבור, בא על החלוקה המינית להודיע הבדל הדין בין המינים, וכל הקרוב אל מין שור או שה נכנס בגדרם ומרבה כלאים כמו שמרבה מן "או בגד או עור" כל הקרוב אל מין בגד ואל מין עור. ועל מה ששאלו שהלא גם בקדשים כתוב "שור או כשב" שאין לטעות בו על החיבור, השיבו שע"כ בא על כוונת המיעוט שבזה צריך תרי מיעוטים למעט נדמה וכלאים, מה שאין כן אם בא על כוונת החלוקה המינית ולרבות אינו צריך שני רבויים. ועיין בתוס' חולין (דף עח: ד"ה או).

ומ"ש "כי יולד"-- פרט ליוצא דופן כבר בארנו (תזריע סימן ב) כי בהרחבה גם יוצא דופן בכלל לידה אבל כשידבר בדיוק אינו בכלל. ופה מה שכתוב "כי יולד" מיותר שמובן שמדבר בעת לדתו, ואם כן בא בדיוק -- דוקא לידה גמורה. והתוס' בחולין (דף לח) כתבו שגמר לידה לידה מבכור.

ומה שכתוב "תחת אמו" מפרש פרט ליתום. ודבר זה פי' ר' יוסי הגלילי (במשנה ד) לפי שבבכור כתוב "שבעת ימים יהיה עם אמו" ואם כן אי אפשר לומר תחת אמו ממש דהא כתב "עם". ועל כרחך פירוש "תחת אמו" במקום אמו כמו "והכהן המשיח תחתיו מבניו" "תחת אבותיך יהיו בניך" רצונו לומר שימלא מקום אמו בקיום המין. וזה אם מתה אמו אחרי לידה ונשאר הוא תחתיה. ולקיים שני הפסוקים, "עם אמו" ו"תחת אמו", צריך שתחיה אמו קצת אחר הלידה, שהיה קצת עם אמו וקצת מהז' ימים יהיה תחתיה ובמקומה.

אולם, מן הלשון שדרש [התנא קמא] פרט ליתום מן "תחת אמו", שלר' יוסי הגלילי עיקר הדרש מן "עם אמו", משמע שהתנא קמא מפרש שיהיה רובץ תחת אמו בעת הלידה, ולמעט אם זה פירש למיתה וזה לחיים שלא היה תחתיה כלל, וכמו שאמרו בחולין (דף לח:). וכ"מ בתוס' (שם ד"ה אלא) שתנא קמא אינו ר' יוסי הגלילי. וכן במכלתא (פר' משפטים) שני דעות. תנא קמא סבירא ליה "תחת אמו" פירושו עם אמו, ור"נ סבירא ליה "תחת אמו" בא להדרש אחר אמו פי' אם מתה ונשאר אחריה במקומה, וכר' יוסי הגלילי, עיי"ש.

ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקה סבירא ליה דלשון "תחת" שהוא זר, בא לגזירה שוה עם מה שכתוב במעשר "תחת השבט" ששם מיעט טריפה שאינה עוברת [רש"י (בחולין קלו, תמורה כט, בכורות נז נח) פי' כגון נחתכו רגליה. והתוס' גמגמו בזה. אבל במנחות (דף ה) פי' כיון שאין לה חיות לא חשיב עוברת. ורצונו לומר הטריפה אין מעבירה תחת שבטו כיון שאין סופה לחיות] והוא הדין פה לא חשיב תחת אמו ובמקומה, שאין ראוי להתקיים. וכן גמרינן מעשר מפה.

סימן קכו

ויקרא כב כז:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[ה] "ומיום השמיני והלאה ירצה"-- יכול משמיני ולהלן יהיה מותר ובשמיני עצמו יהיה אסור? תלמוד לומר בבכור (שמות כב, כט) "ביום השמיני תתנו לי". יכול יהיה הבכור מותר בשמיני ומשמיני ולהלן יהיה אסור? תלמוד לומר במוקדשים "ומיום השמיני והלאה ירצה".   אֶדוֹן אני: הבכור יהא מותר בשמיני ובמוקדשים משמיני ולהלן. מנין ליתן את האמור בבכור במוקדשים ואת האמור במוקדשים בבכור? תלמוד לומר "אמו" "אמו" לגזירה שוה.

ומיום השמיני והלאה ירצה: וגם ביום השמיני ירצה. כי כבר בארתי (בחוקתי סימן ס) שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה. כשאומר "ומעלה" אין היום ההוא בכלל, וכשאומר "והלאה" גם היום ההוא בכלל. ולכן תראה במכלתא (משפטים סוף פ' יט) לא למד רק מקדשים לבכור, לא בהפך, כי בבכור כתוב "ביום השמיני תתנו לי" ולא כתוב "ביום השיני והלאה" ויש לומר דוקא יום השמיני, ולמד מקדשים.

והספרא למד גם מבכור לקדשים משום דכתיב "מיום", במ"ם, שציון המ"ם על הזמן יהיה לפעמים מן ולא מן בכלל, וכמו שכתבנו (תזריע סימן פא). והשוה שני הלשונות של בכור ומוקדשים שבשניהם פירושו שמיני ומשמיני והלאה.

סימן קכז

ויקרא כב כז:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[ו] "ירצה"-- אשה לאשים. מנין אף להקדש? תלמוד לומר "...לקרבן אשה".

"לה' "-- לרבות שעיר המשתלח.

ירצה לקרבן אשה לה': במה שהוסיף שם "קרבן" שבא לרבות תמיד, מוסיף שגם להקדישו מחוסר זמן אסור, אף שאין נותנו עדיין על האש.

ומה שהוסיף "לה' " מרבה שעיר המשתלח, ועי' מה שפלפלו בזה ביומא (דף סג) ונתבאר בפר' אחרי (סימן צג).

סימן קכח

ויקרא כב כז-כח:

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה. וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[ז] מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה? תלמוד לומר "ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"-- מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה.

ושור או שה: אם היה מדבר במוקדשים לבד היה לו לומר "ואותו ואת בנו", שזה זרות בלשון לחזר השם בכל פעם. ועל כרחך שמדבר מחולין ואחר שהוא ענין אחר הוצרך להחזיר השם. ובכל זה אין לומר שמדבר מחולין לבד שאם כן אין מקומו פה בדיני קדשים. ועל כל פנים היה לו לומר בלא וי"ו, שנדע שהוא ענין אחר, ועל כרחך שמוסב גם למעלה שלא יהיה מחוסר זמן וגם אחר הזמן הוא מחוסר זמן אם שחט האם בו ביום. וכן אמר בחולין (דף עח) אימא במוקדשים אין, בחולין לא? "שור" הפסיק הענין. ואימא בחולין אין, במוקדשין לא? "ושור"-- וי"ו מוסיף על ענין ראשון.

סימן קכט

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[ח] "שור"-- ולא חיה.  והלא דין הוא! ומה בהמה --שאינה במצות כיסוי-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה --שהיא במצות כיסוי-- אינו דין שתהיה במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שור"-- ולא חיה.

[ט] "שה"-- ולא עופות.  והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שאינה באם על הבנים-- הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף --שהוא באם על הבנים-- אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו?! תלמוד לומר "שה"-- ולא עופות.

ושור או שה: מצאנו בכמה מקומות שתפס שם "שור וחמור" לדוגמא ונוהג בכל המינים כמו בחרישה, ופריקה, וחסימה, וכדומה כמו שכתוב במשנה סוף פרק שור שנגח שלמד "שור" "שור" משבת. ורצונו לומר שבכל אלה המקומות תפס דרך הרגיל -- שדרך לדוש ולחרוש בשור, ודרך לשים משא על החמור, והוא הדין ביתר המינים. ולמד משבת שאמר "למען ינוח שורך וחמורך" כי דרך לעשות מלאכה בשור וחמור -- זה לדישה וזה למשא. וכמ"ש "וכל בהמתך". אבל פה למה תפס "שור ושה"?   לכן אמר שהיא דוקא ובמה שלא אמר שם "בהמה", שכולל שור ושה, פירושו מפני שהייתי טועה שחיה בכלל בהמה כמ"ש בסדר שמיני (סימן ב(?)^[1] ) באורך. כי יש קל וחמר אחר שחיה טעון כיסוי הוא הדין שנוהג בו מצות אותו ואת בנו.

ועדיין יש קל וחמר לרבות עופות בשנאמר כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק ??) שטעם אותו ואת בנו וכן טעם שילוח הקן הוא מצד רחמנות, וכן הוא בויקרא רבה (פרשה כז), ובתרגום יונתן בן עוזיאל. והרי מצאנו שרחם בעופות בשלוח הקן וכל שכן באותו ואת בנו. לכן הוסיף גם "שה" להורות שחשב המינים בדוקא. אלה, לא זולתם.

סימן קל

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[י] אילו אמר "ושור ושה ובנו", יכול לא יהא חייב עד שישחט שניהם ובנו! תלמוד לומר "...או שה"-- או זה, או זה.

ושור או שה: כבר התבאר בפר' קדושים (סימן קא) שבכל מקום שאין לטעות יאמר בוי"ו ולא ישמש במלת "או". ומשיב שפה יש לטעות שרק אם שוחט שור ושה ובנו. ומבואר שזה לא הייתי טועה רק אם לא יאמר מלת "אותו". ומבואר בחולין (דף עח) דלר' יהודה (שאינו צריך מלת "אותו" לרבות זכרים) מלת "אותו" מחלק ומלת "או" בא לרבות כלאים על פי ההקדמה שהתבאר למעלה (סימן קכה) ולא כקרבן אהרן.

סימן קלא

ויקרא כב כח:

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ח:

[יא] יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות?    ודין הוא! חייב כאן וחייב באם על הבנים. מה אם על הבנים-- לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה בו את הזכרים כנקבות.   [יב] לא! אם אמרת באם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כשאינו מזומן, תאמר כאן שעשה את המזומן כשאינו מזומן?! הואיל ועשה את המזומן כשאינו מזומן יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים כבנקבות...   תלמוד לומר "אותו"-- על אחד הוא חייב ואינו חייב על שנים. (ראה המשך דיון בפרק ח' הבא)

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ח:

[א] אחר שזכינו לדין, חִיֵיב כאן וחִיֵיב באם על הבנים. מה אם על הבן לא עשה בו את הזכרים כנקבות, אף כאן-- לא נעשה את הזכרים כנקבות. [ב] אם נפשך לומר "אותו ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

אותו ואת בנו: שם "שור ושה" כולל זכר ונקבה כי הוא שם שנקרא בו מיום הולדו כמ"ש ר' יונה המדקדק. ואם כן יש לפרש שאותו ואת בנו נוהג בשניהם, דאף שאם על הבנים רק בנקבה [בשגם להמסבירים מטעם רחמנות כנ"ל], הלא שם משונה בדינו שאין נוהג בעופות שקננו בבית, רק באינו מזומן. ויש לדקדק ממלת "אותו" שהוא מיותר שבא ללמד שרק על אחד חייב, לא על שנים. ואם כן יש לדמותו למ"ש באם על הבנים שנוהג רק בנקבה.

אמנם, אם כן יש להשיב-- אם על זה בא מלת "אותו", יש לומר בהפך, שרק בזכר נוהג אותו ואת בנו, כי "אותו" היא כינוי לזכר. וז"ש ואם נפשך לומר. ומסיק שר' יהודה דייק זה ממה שכתוב "ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, רצונו לומר כי לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שיחס הבנים אל בעלי חיים הזכרים, רק אל הנקבות -- "גמלים מיניקות ובניהם", "ואת בניהם כלו בבית", "הקשיח בניה ללא לה" (איוב לט). כי הזכרים אין להם בנים ואינם כרוכים אחריהם. ואם כן מלשון "את בנו" משמע רק נקבות ומלת "אותו" לא בא לדיוק זה כלל, רק לחלק כנ"ל בסימן הקודם. ולכן לא הקפיד לכתוב "אותה" בלשון נקבה כי על שם המין ידבר בלשון זכר תמיד, מה שאין כן לחנניא סבירא ליה ד"אותו" בא לרבות זכרים, עי' בחולין (דף עח).

וכן דעת תרגום אונקלוס שתרגם ותורתא או שיתא לה ולברא כמ"ש התוס' חולין (דף עט ד"ה עייל). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. וכן דעת רש"י והרמב"ן בפירושם ומסבר לה מדוע לא תפס "פרה", עיי"ש. וכן בה"ג ושאלתות ורי"ף. והרבה פוסקים לחוש לחנניא, ואין כאן מקום להאריך.

1. חסר אות הסימן בדפוס. ונראה להשלים (ע"פ מ"ש באילת השחר רפג) שמיני סימן סו או סימן צה -- ויקיעורך