התורה והמצוה ויקרא כג ה-ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קמט[עריכה]

ויקרא כג ה-ו:
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.
במדבר כח טז:
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יא:

[א] "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים"-- יכול משתחשך? תלמוד לומר (במדבר כח, טז) "יום". אי "יום", יכול משתי שעות? תלמוד לומר "בין הערבים"-- מה בין הערבים מיוחד משפנה יום, אף "יום"-- משפנה יום משש שעות ולמעלה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב".


בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים: רש"י ז"ל פירש "בין הערבים" משש שעות ולמעלה ופירוש "בין הערבים"-- שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בתחלת שבע ועריבת הלילה בתחלת הלילה. וכן כתב הרד"ק בשרשיו (שורש ערב).

והראב"ע התלונן עליו כי מצאנו "בין הערבים תאכלו בשר" וכתב "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל", ובהדלקת המנורה ובפסח מצאנו "ערב" ו"בין הערבים". ודעתו שהוא בין ביאת השמש ובין ביאת אורו שהוא קרוב משעה ושליש שעה קודם הלילה. ואין כן דת חכמים. וכבר כתב הראב"ע בשם הגאון שלא היה אפשר שישחטו כל הפסחים בימי יאשיהו בעת הקצר הזאת. ובספרא פה בא לסתור דעה זו מן הכתוב בפר' פנחס, כתוב "בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' " הרי היה הפסח ביום, לא אחר שקיעת החמה, וז"ש יכול משתחשך? ת"ל "יום".

ואי אפשר לפרש גם כן שהיה זמנו כל היום וכמו שאמר עולא בריה דבר עילאי בזבחים (דף יא:) דפירוש "בין הערבים"-- בין ערב של אתמול לערב של היום, דאם כן, "בין הערבים" מיותר, והיה לו לומר "יום" לבד. וכשתכתוב "יום" ו"בין הערבים" גודר שעה מיוחדת ביום.

והנה דעת הפרחון שהיא בתשע שעות שהיא ממוצע בין שש ובין ערב ממש. אולם כן רצה ריב"ל לפרש בפסחים (דף נח) חלקהו לשני ערבים והגמ' דחה זה ומסיק דמצותו דתמיד משינטו צללי ערב.

ועם העיון יש הבדל בין ערב ובין הערבים בשימוש הלשון. כי שם "ערב" שמגביל אל "בוקר" יחלק את היום לשני גבולים: עד חצות הוא בקר על שם בִקור הצורות והתראותם, ומשם ואילך נקרא "ערב" על שם ערוב הצורות כמ"ש הראב"ע והרד"ק.  אולם כשבא שם "ערב" מגביל אל שם "יום", הוא לילה ממש, כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בקר" שרצונו לומר יום ולילה. ובזה צריך לפרש "בין הערבים" ולכן כתוב זה שמגביל נגד מה שכתב בפר' פנחס "בארבעה עשר יום פסח", לא יכול לומר "בערב" שהיה פירושו ערב ממש. מה שאין כן מה שכתוב שם (דברים טז, ו) "תזבח את הפסח בערב" היא הפך של שם "בקר". אולם בנרות (שמות ל, ח) שאמר "בין הערבים" מגביל אל שם "בקר" הוא באמת סמוך לחשכה. וכן במה שכתב (שמות טז, יב) "בין הערבים תאכלו בשר". אולם בגמ' פסחים (דף נט) אמרו בזה דרך אחר שלכן כתוב בתמיד "בין הערבים" כדי שיאוחר פסח מתמיד משום דפסח כתוב "ערב" ו"בין הערבים". ולמאי דתניא כי קושיין גם בקטורת ונרות יש טעם זה שבמקום שכתוב "ערב" עם "בין הערבים" הוא גבול מאוחר יותר, ואין להאריך יותר.

סימן קנ[עריכה]

ויקרא כג ו:
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יא:

[ב] "ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות"-- יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.  והלא דין הוא! ומה אם זה --שאין טעון סוכה-- טעון מצה, זה --שטעון סוכה-- אינו דין שטעון מצה?! תלמוד לומר "הזה"-- 'זה' טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה.


לחדש הזה: כבר התבאר בפר' צו (בתורה אור סימן כג) באורך שכל מקום שכתוב כינוי הרומז "הזה", בא למעט. ודרשו למעט חג הסוכות ממצה, אף שנוהג בו מצות סוכה מה שאין בפסח. וכן דרשו כיוצא בו לקמן (פרשה יב משנה ב) על "חג הסוכות הזה".

סימן קנא[עריכה]

ויקרא כג ו:
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.
דברים טז ח:
שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יא:

[ג] "חג המצות לה' שבעת ימים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' ", שביעי בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו-- אלא מה שביעי רשות, אף כולם רשות. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר (?)(דברים טז, ג) 'עליו תאכל מצות'-- הכתוב קבעו חובה.

[ד] אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר (שמות יב, יח) "בערב תאכלו מצות".  אם כן למה נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו"? מצה הנאכלת כל שבעה יוצא בה ידי חובתו בפסח, יצאו חלות ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה.


שבעת ימים מצות תאכלו: הרא"ם והקרבן אהרן היה להם גירסא לפי שנאמר "שבעת ימים תאכל מצות" ועל פי זה נאמרו פה חמשה פירושים וכולם דחוקים. וגרסת הספרים לפי שנאמר "ששת ימים תאכל" ואם כן הוא עצמה הברייתא דאיתא במכלתא בא (פרשה ח ופרשה יז) ומובאת בפסחים (דף קכ) שהפסוקים סותרים זה לזה, שפה כתוב "שבעת ימים" ובפר' ראה (דברים טז, ח) כתוב "ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת". ושם יצא השביעי מן הכלל שבו רק עצרת, לא אכילת מצה, משום דעצרת חובה ומצה רשות. ומלמד בהיקש שכל מקום שנאמר "שבעת ימים תאכל מצות" הם רשות (חוץ מלילה הראשונה). ומה שגמגמו בזה הרא"ם והקרבן אהרן שאין זה דומה לדבר שהיה בכלל, אני אומר שהלימוד הוא מדין היקש, דאחר שידענו שהשביעי רשות מקשינן השבעה זה לזה דאי אפשר לומר שהם חובה דהא אחד מהם רשות ואם כן כולם רשות.

ועל פי זה שואל הספרא "חג המצות שבעת ימים" מה תלמוד לומר? היה לו לומר בכל מקום ששת ימים האחרונים בפני עצמם שדינם משונה שהם רשות, לא לכתוב "שבעה ימים" דהא הראשון חובה, כמ"ש "תאכל עליו מצות" הכתוב קבעו חובה. ואין לפרש דמיירי בזמן שאין בית מקדש קיים, על זה השיב במשנה ד' דגם בזמן שאין בית המקדש הוא חובה דהא כתוב "בערב תאכלו מצות" וכמ"ש גם במכלתא שם. ומשיב שבא ללמד דצריך מצה הנאכלת כל שבעה. ומובא בפסחים (דף לח).

סימן קנב[עריכה]

ויקרא כג ח:
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יא:

[ה] "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים"-- מנין אם אין לך פרים-- הבא אלים, ואם אין לך אלים-- הבא כבשים, ואם אין לך בטהרה-- הבא בטומאה? תלמוד לומר "והקרבתם אשה לה' " "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " (ויקרא כג, לו), מכל מקום.


והקרבתם אשה לה': פרטי הקרבנות מבוארים בפר' פנחס. ופה אמר זה ללמד שעל כל פנים יקריבו איזה אשה, גם אם לא מצאו כל המינים, וכן אמר במנחות (דף מד).

וממה שכתוב "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " שזה נאמר בסוכות, מבואר שדורש כן בכולם, שבכולם חוץ משבועות כתוב "והקרבתם אשה לה' ". ובסוכות כתוב "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " לרבות כולם שיביא אשה מכל מקום. וכן בספרי דרש כן (פסקא קמז) בחג המצות, (ופסקא קמט) גבי שבועות מפסוק "שבעת ימים תקריבו אשה לה' " [ר"ל דיליף שבועות מסוכות], (ופסקא קן) גבי סוכות, (ופסקא קנא) גבי עצרת.

וצריך לומר שם ובפסקא קמז ת"ל "והקרבתם אשה לה' ", ועיין בתוס' מנחות (דף מד: ד"ה אלא) שהעירו בזה.   והספרא והספרי יחלוקו על שיטת הש"ס דסבירא ליה דבחג מעכבים זה לזה. וכן הרמב"ם (בפרק ח מהל' תמידין ומוספין) דכולם אין מעכבים זה את זה כשיטת הספרא והספרי וכמו שכתבתי בסִפְרִי ארצות החיים (במ"ל סימן יא סעיף קטן ט), עיי"ש.