התורה והמצוה ויקרא ט:כב - י:ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן טז[עריכה]

ויקרא ט כב-כד:
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[יז] "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" -- באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.

[יח] "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" -- משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה.

[יט] "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".  כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער. אמר "יודע אני שכעס עלי המקום. בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". אמר לו "משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל". מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.  לכך נאמר "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".

[כ] "ותצא אש מלפני ה'".  כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים - פתחו פיהם ואמרו שירה. ועל אותה שעה הוא אומר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה".


וישא אהרן את ידו ויברכם וירד:    הנה יפלא, שבודאי ברכם אחר שירד מן המזבח, וראוי לומר בהפך -- "וירד וישא ידו"? וגם הא נזכר אחר כך שנית שברכו את העם. ולכן יאמר הרמב"ן שזה לא היה ברכת כהנים רק שפרש כפיו השמימה לתפלה כמו שכתוב בשלמה (מ"א, ח). ומלבד מה שהקשו עליו המפרשים שאין זה דומה לתפלת שלמה, יש אצלי הבדל בין 'פרש כפיו' ובין 'נשא ידיו'. שלתפלה בא לשון "פרישת כפים" ולדוכן בא תמיד בלשון "נשיאת כפים" (כמו שהעירותי בפירושי (ישיעהו א טו)).

והראב"ע מסרס המקרא -- וכבר ירד -- ולדעתו הוא כלל שאחריו פרט שמפרש כיצד; "וירד ויבא אל אהל מועד ויצא" ואז "ויברכו את העם". ועיין מ"ש לקמן (סימן כא) שכן דעת התוספתא.

אבל חז"ל פירשו פה שזה היה קודם שירד מן המזבח. והנה במשנה דסדר התמיד (משנה, תמיד ז, ב) מבואר דברכת כהנים היה קודם הקטרת איברים. וכ"מ וכן משמע, וכן מובא בתוספות ברכות (דף יא:). אמנם הרמב"ם (פ"ז מהל' תו"מ ה"ח) כתב שהיה אחר הקטרת איברים. וכן כתב הסמ"ג (סימן קלב) ממה שכתוב "וירד מעשות החטאת" -- סבירא ליה שתחלה ירד כפירוש הראב"ע. וכ"מ במגילה (דף יח.), עיי"ש.

אולם לדעת הספרא פה ברך ברכת כהנים בשעת תנופת החזה והשוק בעודו על המזבח קודם הקטרת החלבים (או על כל פנים קודם שירד) משום דברכת העם היה על ידי שזכו לו במתנותיהם (כמ"ש במקום אחר), ובעת הניף החזה ושוק זכה במתנת כהונה (כמו שכתבנו בפר' צו (סימן קס) שישראל היו מפרישין מתנות כהונה מסיני ואז זכה בכולם). ותיכף ברכם. וזהו שאמר באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים וכולי. ואחר כך הקטיר החלבים כסתמא דמשנה דתמיד ואז ירד מעשות החטאת וכולי. ועל זה אמר משנפנה מקרבנותיו וכולי -- כי נשיאות כפים היה קודם, ולא תאמר שבעת נשיאת כפים ירד למטה -- לזה אמר שלא ירד מן המזבח עד סוף כל הקרבנות (וכמו שכתבנו למעלה (סימן ט)).

ובזה מיושב גם כן מה שלא זכר בזה "כאשר צוה משה". כי זה מוסב על מ"ש "ואת החזות...הניף תנופה", ר"ל שהניף ואז נשא ידיו כאשר צוה משה. ומבואר אצלינו תמיד שאם מקדים את השם אל הפעל לא היה בסדר הזמן כמו שפרש"י "והאדם ידע" -- קודם לכן; "ואל משה אמר" -- זה היה קודם. וכן בכמה מקומות (וכמ"ש באילת השחר סימן קיז). וכן "ואת החזות הניף" -- קודם לכן, ואז "וישא ידיו וכולי". ולכן הוכרח לכתוב "וירד מעשות החטאת וכולי" ללמד שלא ירד עד שגמר הקטרת חלבי השלמים.


ובמה שכתב "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד", שאי אפשר לפרש שאהרן נכנס להשתחוות כפי שהדין שיכנס בגמר עבודה (כמו שנזכר במשנה פ"ז דתמיד ובכסף משנה פ"ב מהל' ביאת המקדש הלכה ג' בשם הסמ"ג, עיי"ש), שאם כן היה הוא העיקר, ולמה אמר "ויבא משה" שמשמע שמשה הוא העיקר בזה [כפי הכלל שיסדנו בסדר ויקרא (סימן ר)].    על כן פירשו שנכנסו להתפלל על השראת השכינה שבזה היה משה העיקר כמו שאמרו [ במשנה יט ] אמר לו משה אחי כך עשית לי וכולי.

ועל זה אמר "ויצאו ויברכו את העם" -- שאחר שהובטח להם שיתגלה כבוד ה' אל כל העם ברכו אותם שנית להכינם אל הדבוק האלקי על ידי ברכתם. ואז "ותצא אש" -- הגם שכבר היה אש על המזבח [כמו שכתב "ויקטר על המזבח" ואין 'הקטרה' בלא אש. כי מה שכתב הרשב"ם שפירושו ששם אותו על המזבח והוקטר אחר כך בבוא האש מלמעלה - אינו נכון. רק שהיה אש, רק עתה בא אש חדשה נוסף על הקודם, ועל זה אמר "ותצא אש"].

( ב ) שירדה משמי מרום כי ראוה יורדת מלמעלה ועל זה אמר "מלפני השם". ( ג ) ולחכה שהוא שברגע אוכל הכל ולא נשאר ממנו כלום. ועל זה אמר "ותאכל".

ואז "וירונו" -- כתרגומו ושבחו, שאמרו שירה, שכן מורה לשון 'רינה' שבא לה' כמו "רננו צדיקים בהשם".

סימן יז[עריכה]

ויקרא י א-ג:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[כא] באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא.    ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם -- אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל".

[כב] דבר אחר:  כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" -- מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה -- אני אשרף אתכם באש טהורה!".

[כג] כיצד היתה מיתתן?    שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'". היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני".

[כד] נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה - באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש.    כיון ששמע אהרן כך -- צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן".

[כה] ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין.

  • אברהם צדק עליו את הדין שנאמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר"
  • יעקב צדק עליו את הדין שנאמר (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"
  • דוד צדק עליו את הדין שנאמר (תהלים לח, ו) "הִבְאישו נָמַקו חבּורֹתָי מפני אִוַּלתי".


ויקחו בני אהרן ותצא אש:    הנה יש דעות חלוקות לחז"ל באיזה חטא מתו, וכמו שיתבאר עוד לקמן (סימן כד, ובריש אחרי). ופה אמר שני טעמים:

  • ( א ) מפני אהבת הכבוד, שכשראו שהם אחר משה ואהרן -- כמו שכתוב "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" -- התאוו שיהיו בראש ושימותו משה ואהרן. ומפני אהבת הכבוד הדמיוני השליכו אחרי גיום אושר נפשם מה שעל ידי משה ואהרן יראו באור ה' ומשפעם יבורכו. וטעם זה מובא בסנהדרין (דף נב.).
  • ( ב ) וטעם ב' מפני שהכניסו אש זרה. וכפי הנראה היה זה אחר שיצאו משה ואהרן מאהל מועד ויברכו את העם, ופרשנו למעלה שנכנסו להתפלל על גילוי כבוד השכינה וירידת האש. ולקמן (ס' כב) אמר שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, ופרשנו שעד עתה לא הקטיר אהרן קטורת (כי עד עתה עבד משה), וזה הפעם הראשון שנכנס עם אהרן שיקטיר אהרן, עיי"ש. והכניסו את הקטורת בלא אש והניחו אותו על מזבח הזהב ויצאו. ונדב ואביהו לא האמינו שיבא האש על כן אמרו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשילו בלא אש". ולכן לקחו מחתות עם קטורת עם אש זרה. ובעת שבאו יצא האש אשר אכלה את הקטורת שהניח אהרן באהל מועד ואת העולה והחלבים ואכלה גם אותם. ועל זה אמר שיצאו שני חוטי אש -- אחד לאכול הקטורת על מזבח הזהב ואחד לאכל העולה והחלבים.

ויש לומר שעל חטא זה היה מאריך להם, רק על ידי שכבר אמרו בסיני מתי ימותו זקנים הללו וגם עתה שנו בדבר ולא חששו ועשו נגד רצון משה ואהרן -- לכן מהר עונשן. וזהו שאמר באותה שעה קפצה פרעניות. ונגד "באותו שעה" מפרש מסיני נטלו את שלהם, ונגד הפרעניות עצמו מפרש מפני שהכניסו אש זרה. וקראו "אש טמאה", ר"ל בלתי ראויה לגבוה, כמו "ואל תאכלו כל טמא" (שופטים, יג) שפירושו דברים האסורים לנזיר.

ומה שאמר שהיה אהרן עומד ותוהא -- הוציאו זה מלשון "וידום אהרן". שמבואר אצלינו שיש הבדל בין פעל דמם לפעלים מחריש חשה שותק. שפעל 'דמם' מציין שהפסיק מן הדבור, ומבואר שהיה אהרן מדבר וידום. ומה דבר? בודאי לא נתן תפלה לאלקים רק תלה הדבר בחטאו ובחטא בניו ונצטער על חטאיו. ולמה דמם? כי משה פייסו שהיה זה בשביל גדולתן כמו שכתוב "בקרובי אקדש".


ומה שאמר שלמודים צדיקים להצדיק הדין, ומביא מאברהם יעקב ודוד כי יצדיקו דין שמים מג' פנים:

  • ( א ) בהשקף על שפלת האדם העובד וגדולת הבורא הנעבד; שלפי גדולתו ושפלת האדם בערכו צדקת האדם כתהו נחשב. וזהו שאמר אברהם "אנכי עפר ואפר".
  • ( ב ) בהשקף על רוב הטוב שקבל מאת ה'; שלפי רוב הטובה מתחייב בהודאה ועבודה יתירה ויתמעטו זכיותיו. וזהו שאמר יעקב "קטנתי מכל החסדים וכולי".
  • ( ג ) בהשקף על החטאים עצמם שיעשה מצד מיעוט ידיעתו וסכלותו. וזהו שאמר דוד "הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי".

ומשלשה פנים אלה הצדיק עליו אהרן את הדין וידום מן הדבור.

סימן יח[עריכה]

ויקרא י ג-ד:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[כו] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם" -- מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואתמר כהנים היו ולא נטמאו להם. מי נטמאו להם? הלוים.


ויקרא משה אל מישאל:    הנה יקשה בזה הלא אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים שמתטמאין לקרוביהם? ומבואר בזבחים (דף ק.) דמטמאין אותו בעל כרחו [וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ס' כז) דמצוה שיטמא אף שיש אחרים].     ונראה משום דנדב ואביהו נשרפו רק דשִלְדן קיימת הוי כמו שאמרו התוספות בסנהדרין (דף נב.) ומבואר בנדה (דף כז:) דזה הוי כמת חסר, ובזה אין הכהן קרובו מטמא לו כמו שאמר רב חסדא בנזיר (דף מג:) וכמו דפסקינן ביורה דעה (ס' שעג). וזהו שאמר בספרא מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים -- כי כשחסר דינו כשאר מתים שאין הכהן מטמא להם.

סימן יט[עריכה]

ויקרא י ה:
וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[כז] "ויקרבו וישָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם" -- מלמד שחס המקום עליהם במיתתם יותר מבחיים. שאילו נשרף גופם ואין בגדיהם קיימים היו מפורסמים ומבוזים; אלא נשרף גופם ובגדיהם קיימים.    והרי דברים קל וחומר: ומה אם שהכעיסו את המקום שנכנסו לפניו שלא כרצונו כך עשה להם -- קל וחומר לשאר צדיקים!


וישאום בכתנתם:    היינו בכתונת המתים כמו שנזכר לקמן [משנה לד]. והגם שלדעת הספרא נשרף גופם נשארו בגדיהם בנס לבל יתבזו. ומזה קל וחומר לשאר צדיקים שהשם יתברך חס על כבודם אחר מיתתם.

סימן כ[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[כח] "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר".    מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עליהם לכל דבר.
שמא תאמרו "אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים" -- הלא פקד המקום שלא תצאו מבית הקדש שנאמר "ומפתח אהל מועד לא תצאו". מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה. הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה.

"ויעשו כדבר משה" -- צדקו עליהם את הדין ושתקו.


ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר וכולי:    אזהרת פריעה ופרימה ויציאה מן המקדש נאמר לקמן (פר' אמור) רק גבי כהן גדול. וכהן הדיוט פורע ופורם ואסור לעבוד אונן. ולכן יאמר הרמב"ן שאלעזר ואיתמר היו דינם כמשוח מלחמה שאינו פורע ופורם.

ודעת הספרא נראה שהיה זה ציוי פרטי לשעה משום שנהרגו בדין שמים דימה אותם להרוגי בית דין וצוה שלא להתאבל עליהם. וכן ס"ל שמה שכתוב "מפתח אהל מועד לא תצאו" היה רק אזהרה לשעה, כי כהן הדיוט מותר לו לצאת אחר המטה, והיה גם כן אזהרה רק לאותה שעה.

ומה שאמר מכאן אמרו וכולי -- פליגי בזה ר' מאיר ור' יהודה בסנהדרין (דף יח.). דר' מאיר סבר דיוצא עד שער העיר, הם נכסים והוא נגלה. ור' יהודה סבר אינו יוצא מן המקדש שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ור' מאיר מפרש מקדושתו לא יצא. וסתם זה כר' מאיר (כי הוא ברייתא נוספת על הספרא). ופירש כי יש להקשות על מה שאמר ר' מאיר שפירש "מן המקדש לא יצא" מקדושתו -- דמה יעשה בפסוק זה דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו", שאי אפשר לפרש כן? ומזה ראיה לר' יהודה. אולם למה שכתבנו שהוא רק אזהרה לאותו שעה אין ראיה מפסוק, ולכן אמר ר' מאיר שפיר הן נכסין והוא נגלה. ומזה ראיה לדעת הראב"ד (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) שסובר דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" לא נאמר רק לאותו שעה. ועוד נבאר זה לקמן (סימן לג).

ומה שכתב "ויעשו כדבר משה" -- והלא הציוי היה שלא יעשו דבר? -- פירשו בספרא שעשו מה שצוה לקבל את הדין ושלא להראות על ידי האבילות שמתרעמים חס ושלום.

סימן כא[עריכה]

ויקרא ט כב:
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[כט] "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" -- זה מקרא מסורס. כן היה ראוי לומר "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם"; שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם.


וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:    כבר כתבנו (בסימן טז) שדעת הספרא שמה שכתוב "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" היה קודם שירד מן המזבח, עיי"ש הטעם. אולם ברייתא דפה (שהוא נוספת על הספרא) סבירא ליה כדעת הראב"ע שהמקרא מסורס, ופירוש "וירד" הוא עבר, שכבר נשלם, רצה לומר וכבר ירד מן המזבח. וכן פירש הסמ"ג (ס' קלב). עיי"ש מ"ש בזה.

סימן כב[עריכה]

ויקרא ט כב-כג:
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

"ויברכם" -- בעמידה.

  • אתה אומר בעמידה או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה?...
  • תלמוד לומר (דברים י, ח) "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" -- מקיש ברכה לשירות. מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר (דה"ב ל, כז) "ויקמו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים".

בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקין בתורה מה נאמר בהם? "ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים"; בדורות האחרים שהיו עובדים עכו"ם מה נאמר? (ישעיהו א, טו) "ובפרשכם כפיכם..."


[ל] "ויברכם" -- זו ברכה סתומה שאין אתה יודע. וחזר הכתוב ופירשו להלן (במדבר ו, כד-כו) "יברכך ה' וישמרך" עד "וישם לך שלום".


"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד" -- למה נכנס משה ואהרן ביחד?    ללמדו על מעשה הקטרת.

  • או לא נכנס אלא לדבר אחר?...
  • הריני דן! ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה. מה ירידה מעין עבודה -- אף ביאה מעין עבודה!
  • מנין לביאה שהיא טעונה ברכה?
  • ודין הוא! ומה אם יציאה --שאינה טעונה רחיצה-- טעונה ברכה, ביאה --שטעונה רחיצה-- אינו דין שטעונה ברכה?!
  • או חילוף! ומה אם ביאה --שאינה טעונה ברכה-- טעונה רחיצה, יציאה --שטעונה ברכה-- אינו דין שתטעון רחיצה?!
  • לא! אם אמרת בביאה שכן יצא מחול אל הקדש! תאמר ביציאה שכן יוצא מקדש לחול?!
  • בטל החילוף וחזרנו אל לדין! ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה. מה ירידה -- מעין עבודה, אף ביאה -- מעין עבודה.
  • הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת.


ויברכם:    מפרש [במשנה ל] שהוא ברכת כהנים -- סתם כאן ופירש בפרשת נשא, ושם נאמר אחרי זה "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" ואז נאמר לו פרשה של ברכת כהנים.

ופירשו שברכת כהנים בעמידה, מקיש ברכה לשירות. ומובא בסוטה (דף לח.). וכבר בארנו במקום אחר הטעם שלמדו בכל מקום שנאמר 'ועמד ויקם' שהוא בעמידה. וכן מ"ש בד"ה (דה"ב ל, כז) "ויקומו...ויברכו את העם" -- מפני שצריכה עמידה קמו עמדו.

ומה שאמר שבדורות הראשונים נאמר בהם "ותבא תפלתם למעון קדשו השמימה" -- הוא הוצעה למה שכתב למה נכנס משה ואהרן ללמדו על מעשה הקטורת. כי בספרא [משנה יח] אמר טעם אחר שנכנסו להתפלל על ירידת האש. והתוספתא הוכיחה שעל זה לא הוצרכו להתפלל כי בדורות שהיו עובדים את השם כשברכו ברכת כהנים בא תפלתם לשמים, וכל שכן שנתקבל תפלת אהרן, רק שנכנס ללמדו מעשה הקטורת.

והוא על פי מה שפרש"י בפר' פקודי (שמות מ, כז) שכל עבודת היום נעשו על ידי משה. והנה עד עתה שהעמידו ופרקו היה לו דין במה, וגם שחר של יום השמיני שהעמידו ופרקו. ובשחר הקריב משה והקטיר קטורת ופרקו את המשכן ואחר כך התחיל אהרן לעבוד. ורצה להקטיר קטורת של בין הערבים שאין מחנכין מזבח חדש אלא בקטורת של בין הערבים. וזה היה דינו כמזבח חדש אחר שעד עתה היה כבמה. ולכן אחר שגמר עבודותיו רצה להקטיר, ונכנס משה עמו ללמדו. כי עבודה זו לא למדה עד עתה שלא היה יכול לכנס עם משה בעת הקטרה דכתיב "כל אדם לא יהיה באהל מועד", ויען היו בטוחים שירד אש נכנס בקטורת בלא אש. ואז חטאו נדב ואביהו (כמו שכתבנו בס' כד). ולכן היה יכול משה לכנס עמו כי לא הוקטר עד צאתם.

ולמדו עוד בדרכי המדות שמה שכתוב "ויברכו את העם" מוסב גם על הביאה -- "ויבואו..ויצאו..ויברכו" -- פירוש, בבואם וביצאתם ברכו. כי הביאה כל שכן מהיציאה; דביאה חמורה יותר שטעונה קידוש, כי יוצא מחול אל הקדש. וכיון שברכו בבואם בודאי עשו שם עבודת הקטורת, שלדעת הרמב"ם היה ברכת כהנים אחר קטורת (כנ"ל סי' טז). ומזה ראיה שנכנס ללמדו על מעשה הקטורת.

סימן כג[עריכה]

ויקרא ט כד:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[לא] "ותצא אש מלפני ה'".    כיון שראו אש חדשה שירדה מן השמים ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים -- נפלו על פניהם ושבחו לשמים.
וכן בימי שלמה נפלו על פניהם שנאמר (דה"ב ז, ג) "וכל בני ישראל רֹאים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
ועל אותה שעה הוא אומר (מלאכי ג, ד) "וערבה לה' מנחת יהודה וִירוּשָׁלָ‍ִם כימי עולם וכשנים קדמֹנִיּוֹת"; "כימי עולם" -- כימי משה, "וכשנים קדמוניות" -- כימי שלמה.    רבי אומר "כימי עולם" -- כימי נח, "וכשנים קדמוניות" -- כשנות הבל שלא היתה עכו"ם בעולם.


וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם:    הרינה והנפילה על אפים הם ענינים סותרים. כי נפילת אפים יהיה על ידי חרדה ופחד ממראות אלקים הנורא, והרינה תהיה על ידי שמחה. ולא מצאנוהו ביחד בשום פעם.

ופירשו חז"ל מפני שראו שני ענינים:     ( א ) אש חדשה שירדה מן השמים ועל זה נפלו על פניהם מפחד ה' וגאונו, ( ב ) שלחכה את העולה שזה אות שנתקבל קרבנם ברצון ועל זה שמחו וירונו ושבחו לשמים.

וכן בימי שלמה כרעו על אפים מפני האש וישתחוו להודות על הרצון והטוב והחסד; שלחיכת האש את הקרבן הוא אות שערבה לה' מנחתם. ועל זה אומר "וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם", שלעתיד יתראה גם כן כבוד ה' כמו שכתוב (מלאכי, ג), ופתאום יבא אל היכלו וכולי, ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכו' וערבה לה' מנחת יהודה.

  • וכבר בארנו בפירוש ישעיהו (ס' מג יח) שהקודם הוא בערך המתאחר, אף שאינו ראשון. ומצד זה הוא לפעמים בלתי החלטי. וכמ"ש בבראשית רבה (בר"ר, טו) "ויטע ה' גן בעדן מקדם" רשב"ג אומר אתה סבור קודם שנברא העולם ואינו אלא קודם לאדם הראשון. אדם נברא בששי וגן עדן בשלישי. הדא הוא דכתיב "אלקים מלכי מקדם פועל ישועות". ראו פעלא טבא שהתקין שכרי עד שלא עמדתי לפעול.    רצה לומר שאינו קדם החלטי רק קודם לאדם שנברא אחר גן העדן.
  • ובזה פרשתי שם "אל תזכרו ראשונות" הוא גאולת מצרים "וקדמוניות אל תתבוננו" הוא גאולת בבל -- שהיה קודם לזמנם. (וכן גרס בתוספתא וירושלמי (סוף פ"א דברכות). ובגירסת הבבלי הוא להפך).

וכן מפרש "כימי עולם" -- ימי משה, "וכשנים קדמוניות" -- ימי שלמה שהיה קודם לבנין העתיד.

ורבי מפרש שהקודם הזה הוא החלטי (כמו "עורי כימי קדם דורות עולמים" (ישעיהו, נא), "חשבתי ימים מקדם שנות עולמים" (תהלות, עז) -- שהוא קדם החלטי), ופירושו שתערב המנחה כמו בימי נח שכתוב "וירח ה' את ריח הנחוח" וימי הבל דכתיב "וישע ה' אל הבל".

ומה שאמר שלא היו עכו"ם בעולם -- פירש הרמ"א תורת העולה לפי מה שכתב הרמב"ם שהיה מצות הקרבנות נגד עובדי עכו"ם, וזה לא שייך בימי הבל שאז היה הקרבן סגוליי בעצמו להתקרב לפני ה', וכן יהיה בעתיד.

סימן כד[עריכה]

ויקרא י א:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[לב] "ויקחו בני אהרן" -- אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" -- אין 'קיחה' אלא שמחה.

"נדב ואביהו" -- מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" -- איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.


"ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם".

  • ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש?    תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" -- הכניסוהו בלא עצה.
  • רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן.
  • רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
[לג] ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר לה לאימה-שלום אשתו "אינו מוציא שבתו". ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו, אמרו לו "רבי נביא אתה?" . אמר להם "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".


ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו:    התוספתא הלזו חולקת על מה שאמר בספרא למעלה (משנה כב) שאמר לו נדב לאביהו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, שלפי זה נכנסו טרם שירד אש מלמעלה והכניסו אש זרה. ודעת התוספתא שנכנסו אחר שירד האש וכדעת ר' ישמעאל בסמוך שלא היה אש זרה. והסבה שהכניסו הקטורת היה על ידי רוב שמחתם.

וכן נראה מסדר הכתובים -- "וירא כל העם וירונו ויקחו בני אהרן" -- העם רנו בשמחתם והם לקחו בשמחתם. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה, רוצה לומר מדסמך אל "וירונו" היה קיחתם מתוך שמחה.

והתוספתא לשיטתה שסבירא ליה שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, כי כבר היו מובטחים שירד האש על ידי ברכתם (כנ"ל סימן הקודם). ואם כן אי אפשר לפרש שנדב אמר לו לאביהו אין תבשיל בלא אש. והספרא לשטתו שאמר למעלה (ס' יט) שנכנסו להתפלל על האש ולא היו מובטחים על האש, ולזה סבירא ליה שלקחו אש זרה.


ומה שאמר נדב ואביהו מה תלמוד לומר בני אהרן וכולי -- דבריהם מוסדים על שלשה יסודות בחוקי הלשון:

  • ( א ) שלא יוסיף הכתוב תואר על שם העצם רק לצורך (כמ"ש ס' מא באורך), ולמה הוסיף תואר "בני אהרן" על שם "נדב ואביהו"?    ועל זה אמר שלא חלקו כבוד לאהרן, מספר שחטאו מצד שהיו 'בני אהרן' ולא חלוק לו כבוד.
  • ( ב ) מחוקי הלשון ששם העצם יקדם תמיד לשם התואר והמצטרף -- "שרי אשת אברם", "לוט בן אחיו", "יצחק בן אברהם". ולא יקדם שם התואר רק באחד מג' פנים
    • (1) אם בא השם בדרך נשוא המאמר כמו "ושם אשת אברם שרי" "ושם אשת נחור מלכה" "ושם אחיו יובל"
    • (2) במקום שהתואר אינו אמיתי כמו "צר לי עליך אחי יהונתן", "כה אמר אחיך ישראל", "כה אמר אחיך בן הדד" -- שרצונו לומר ידידו ודומה כאחיו
    • (3) במקום שרצה לדייק את התואר ביחוד כמו "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין" -- רוצה לומר שבנימין הוא אחי אמיתי מאב ואם.
ולפי זה היה לו לכתוב פה "נדב ואביהו בני אהרן". ופירשוהו חז"ל שלא נטלו עצה ממשה. בא לדייק שם "בני אהרן", שעל ידי שהם בני אהרן חשבו שאין צריך לעצה והמלכה ממשה רבם, כי כמוהם כאהרן אביהם.
  • ( ג ) כבר בארתי (ויקרא ס' יט) שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים והשם הסמוך לשם הכללות בלשון יחיד מורה החילוק, שכל אחד ואחד פעל בפני עצמו. וכן ממה שכתוב "ויקחו" בלשון רבים. ואמר "איש מחתתו" בלשון יחיד ולא אמר "את מחתותיהם" -- מבואר שכל אחד לקח בפני עצמו ולא נטלו עצה זה מזה. וזה גם כן הפך הספרא הנ"ל שאמר לו נדב לאביהו.

ובאר שכל זה שיטת ר' ישמעאל שלא היה אש זרה, כי לקחוה מן המערכה וכבר היה שם אש מן השמים. ודייק זה ממה שכתוב "אשר לא צוה אותם", ואם היה אש זרה ממש היה לו לכתוב "אשר צוה שלא לעשות", משמע שהיה כדינו.

ויש לפרש כדעת המבארים מלת 'אש' מענין "אשה ריח ניחח". שהנפרד מן אישי - אש. כמו קן מן קני, ושן מן שִנֵי. ופירושו מתנת אש זרה. ועל זה לא נצטוו כי מה שכתוב "לא תעלו עליו קטורת זרה" היינו על המזבח והם הקריבו במחתה. רק שעשו בלא ציוי.

ובאמת דעת ר' ישמעאל (במד' ויקרא) ששתויי יין נכנסו, כי על הקרבה זו לא היו ראוים לעונש, רק שהיה שמחתם מתוך אש זרה - חום היין - ובענין זה קרבו לפני ה'. והגם שעדן לא נצטוו על שתיית יין עד אחר כך -- על הקריבה מתו, מתוך שקרבו לפני ה' בהתלהבות אש זרה שלא כדת. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה.

ודעת רבי עקיבא שהיה אז זרה ממש מן הכירים, וסבירא ליה כדעת הספרא הנ"ל [ משנה כב ] שעשו זה טרם שירד האש, שאמרו אין תבשיל בלא אש (דכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא). ומה שכתוב "אשר לא צוה אותם" פירושו שלא נמלכו במשה, שהגם שנדמה להם מן הסברה שאין תבשיל בלא אש - היה להם לשאול את משה.

והנה רבי עקיבא מדייק לא הכנסוה אלא מן הכיריים כי אם היו לוקחים מן הכיריים ומן המזבח גם כן ששם היה אש של מעלה היו עושים כדין. דאחר שעל המזבח לא היה אז רק אש של מעלה המצוה הוא ליתן גם אש הדיוט כמו שמובא בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ה מ"י) וביומא (דף יג, כג). ולכן אמר רבי עקיבא שהכניסו רק מבין הכיריים והיה רק אש הדיוט.

ודעת רבי אליעזר שלקחו גם מן המזבח ששם היה אש מן השמים. ויען שלא היה אז על המזבח אש הדיוט -- כי האש שירדה אכלה הכל ולחכה (כנ"ל סוף סימן טז) באופן שלא נשאר רק אש השמים -- הוכרחו לקחת אש הדיוט. רק שחטאם היה שהורו הלכה בפני רבם. וזה מובא בסנהדרין (דף סב.) כי הם חדשו דרוש זה בענין זה שלא היה כמהו לדורות שהיה בהקטרת המזבח אש מעלה לבדה.

ובמה שכתבנו יש לישב קושיית התוספות שם, עיי"ש.

סימן כה[עריכה]

ויקרא י ב:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[לד] "ותצא אש מלפני ה'" -- מלמד שיצא אש מבית קדש הקדשים ושרף נשמתם.    אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצא מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה.

"ותאכל אותם" -- נשמתם נשרפת ולא בגדיהם שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" -- בכתנות הנישָאִים.

  • או יכול בכתנות הנושאים?...
  • תלמוד לומר "ותאכל אותם" -- אותם ולא בגדיהם.

ואומר "ולבני אהרן תעשה כתנות" -- כתנות לכהנים ולא כותנות ללוים.


[לה] "וימותו לפני ה'".

  • ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים לכנס לשם שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם". אם כן למה נאמר "וימותו לפני ה'"? נגפן מלאך ודחפן לחוץ והוציאן.
  • רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר "וימותו לפני השם". אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" -- מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.


ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם:    מבואר שלשון 'יציאה' לא יבא רק על היוצא מפנים לחוץ, ומוכח שיצא האש מפנים והם היו בהיכל, אם כן יצא האש מקדש הקדשים, דאם מהיכל היה לו לכתוב "ותהלך אש" וכדומה, לא "ותצא".

ובמה שכתב "ותאכל אותם" יש דעות. תנא קמא סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה (וכן סתם במשנה משנה א'), ואבא יוסי סבירא ליה שנשרף גם הגוף (וכן סתם למעלה משנה כג). וכבר כתבו התוספות בסנהדרין (דף נב.) דהני תרי סתמי פליגי אהדדי.

ומבואר אצלינו (ויקרא ס' סז, ובאה"ש כלל קן) דכל מקום שבא מלת "אותם" תחת הכינוי בא לדייק רק אותם לבד. ומפרש אבא יוסי ולא בגדיהם. כי ממה שכתוב "וישאום בכתנתם" יש לפרש בכתנות הנושאים.

ומה שאמר ואומר ולבני אהרן תעשה כתנות -- הם דברי סתם ספרא שסבירא ליה ששרף רק נשמתם. ועל זה אמר "ותאכל אותם" ולא אמר "ותאכלם" -- למעט גופם. דאין לפרש למעט בגדיהם דזה ידעינן ממה שכתוב "וישאום בכתנתם", דאין לפרש בכתנות הנושאים דאין כתנות ללוים.

ודעת ר' אליעזר ורבי עקיבא שמישאל ואצלפן לא נכנסו להיכל, דקיימא לן בתוספתא (פ"ק דכלים) דבטומאה שהיא בהיכל יכנסו כהנים ולא לוים. ואם כן היה לו לצוות לאלעזר ואיתמר שיכנסו. ועל כרחך שהוציאו אותם מן העזרה ובזה לא מטמאינן כהנים רק לוים מוציאים (וכמו שכתוב בדברי הימים (דה"ב כט, טז) "ויבואו הכהנים לפנימה לבית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה". וכמו שמובא בסוף עירובין).

ואמר ר' אליעזר שאחר מיתתן דחפן המלאך והוציאן לעזרה, ועל זה אמר "ויקרבו וישאום" אף שאין הלוים נכנסים לפנים להוציא הטומאה כשיש כהנים. ורבי עקיבא סבירא ליה שהוציאם לעזרה על ידי חנית של ברזל. וכפי הנראה שניהם סבירא להו כאבא יוסי וכסתמא דלעיל שנשרף גם גופם. ובזה ר' אליעזר אזיל לשיטתיה על פי מ"ש התוספות בסנהדרין שם להקשות לרבי עקיבא דאמר דהטמאים לפסח שני מישאל ואלצפן היו, ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו. ותירצו דשלדן קיימת הוי. ובנדה (דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. היכי דמי שלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא -- ר"ל שבזה לא נתפזר וצורתו וחיתוך איבריו נכרים.

ולפי זה לא יכול רבי עקיבא לאמר כר' אליעזר שדחפן המלאך לחוץ דאם כן נתפזר אפרן ולא נטמאו מישאל ואלצפן, ועל כרחך שהיו במקומם, דכיון שהכתונת לא נשרף היה כמת הנשרף על גבי קטבלא ולכן אמר שגררום בחנית של ברזל שתיכף כשנגעו בהם נטמא החנית והם נעשו אב הטומאה על ידי החנית כדין כלים במת ואדם בכלים. מה שאין כן אם היה חנית של עץ פשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה ולא נטמאו במגע ולא במשא כי כשזזום ממקומם נתפזר האפר ותו לא מטמא. ור' אליעזר לשיטתו (בפ"ב דאהלות מ"ב) דאפר שרופין מטמא ברובע, ולדידיה הגם שנדחפו לחוץ ונתפזר האפר -- מכל מקום מטמא ברובע. ורבי עקיבא יסבר כחכמים דמטהרין אפר שרופין.

אולם יקשה דלפי זה לא נטמאו רק בטומאת כלים ולשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ב) בטמא בטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. ולא יעלה רק לשיטת הראב"ד שם, עיי"ש.

ובספרי נשא (פסקא מד) נזכר גם כן פלוגתא זו ושם ר' יוסי כר' אליעזר ור' ישמעאל כרבי עקיבא. ויש לומר שר' יוסי סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה. ואין להאריך יותר.

סימן כו[עריכה]

ויקרא י ג:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[לו] "ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" -- זה דבור נאמר בסיני למשה ולא ידעו עד שבא מעשה לידו. וכיון שבא מעשה לידו אמר לו משה "אהרן אחי לא מתו בניך אלא על קדושת שמו של הקב"ה, שנאמר (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"".

כיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום -- שתק, וקבל שכר על שתיקתו. מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק -- סימן יפה לו. על ידי דוד הוא אומר (תהלים לז, ז) "דום לה' והתחולל לו", ועל ידי שלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) "עת לחשות ועת לדבר" -- עתים לכל; עתים שאדם שותק, עתים שאדם מדבר.


ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר:    מורה שעתה נתחדש לו פירוש דברי ה' שהיו סתומים אצלו. פירש שה' אמר "ונקדש בכבודי", שבהתגלות כבודו באהל מועד יתקדש על ידי שיראו כי גם קדושיו לא יקרבו אליו. ויען שענינים הבחיריים -- הגם שקודמים בידיעתו יתברך -- נשארו שני קצות האפשר ביד האדם, היה הדבר סתום עד עתה. ואהרן ראה בזה שבניו ידועי המקום, רצה לומר דבוקים בידיעתו על דרך "כי יודע ה' דרך צדיקים" "כי ידעתיו", והוא מדרגה גדולה כי ישוב הנודע אל היודע, שאצלו יתברך הכל אחד כמו שכתבנו במקום אחר. ועל כן שתק וקבל שכר שנתיחד הדבור אליו בפרשת שתויי יין.

ומאמר זה מובא בזבחים (דף קטז:).

סימן כז[עריכה]

ויקרא י ד:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[לז] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן".    ממשמע שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל" איני יודע שעוזיאל דוד אהרן?! מה תלמוד לומר "דוד אהרן"?  מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן. מה אהרן רודף שלום בישראל אף עוזיאל רודף שלום בישראל.

ומנין שאהרן רודף שלום בישראל?    שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) "ויבכו בני ישראל את משה". מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל ולא כל בית ישראל?   שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת אבל משה מפני שהוכיחם נאמר בו "ויבכו בני ישראל את משה".

וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה (מלאכי ב, ה-ו)

  • "בריתי היתה אתו החיים והשלום" - שהיה רודף שלום בישראל;
  • " וָאֶתְּנֵם לו מורא וַיִּירָאֵנִי" - שקבל עליו כל דברי התורה באימה וברתת ובזיע;
  • מה תלמוד לומר "מפני שמי נִחַת הוא"?    אמרו, בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן - נרתע ונפל לאחוריו. אמר "אוי לי שמעלתי בשמן המשחה". השיבתו רוח הקדש (תהלים קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו כטל חרמון שירד על הררי ציון" -- מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה.
  • [לח] "תורת אמת היתה בפיהו" - שלא טמא את הטהור ולא טהר את הטמא;
  • "וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו" - שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור;
  • "בשלום ובמישור הלך אתי" - שלא הרהר אחר המקום כדרך שלא הרהר אברהם;
  • "ורבים השיב מעון" - שהשיב פושעים לתורה, ואומר (שה"ש א, ד) "מישרים אהבוך".


בני עוזיאל דוד אהרן:    אמרו חז"ל ש"דוד אהרן" מיותר. ופירשו שהיה דודו ואהבו מתנהג בדרכיו. כמו שאמר החוקר שהאהבה לא תמצא אלא בין השוים. שמדותיו של אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום כמו שאמרו באבות שזה מצד אהבת הבריות. ועל כן בכו עליו כל בית ישראל. ומשה ע"ה -- מדה אחרת היה בו להנהיג ולהוכיח את הדור, וזה לא ירוצה רק להגדולים האוהבים תוכחה.

ובזה מפרש הכתוב (מלאכי, ב) שמדבר בשבח אהרן -- "בריתי היתה אתו החיים והשלום וכולי", ר"ל שבענין דברים שבינו לבין הבריות (שהוא חיי המדיניות) היה אתו החיים והשלום; ששלום הבריות זה היה עסק חייו. ובענין דברים שבינו לבין אלקיו -- "ואתן לו מורא" -- היה מתירא מן דברי התורה עצמם, כי התורה והשם יתברך אחד. ובזה "ויראיני" באופן שלא ירא יראת עונש רק ירא את דבר ה' עצמו.

והוסיף "מפני שמי נחת הוא", שפעל 'נחת' מורה שהשפיל את עצמו מרוב הפחד וזה היה בדברים המקודשים לה' שירא למעול בהם כמשתמש בדבר ששם ה' עליו. וכמו שהיה כשנמשח בשמן הקדש, ומובא בכריתות (דף ח.).

ומה שאמר "תורת אמת היתה בפיהו וכולי" -- פירשוהו על פי ההבדל הנודע אצלינו בין פה ובין שפה. ש'שפה' הוא חצונית נגד הפה, ויציין ב'פה' דברי חכמה וב'שפה' מציין דברי דעת. כי החכמה הם דברים מקובלים מרבו, ואם יבינם בדרכי התבונה ויהיה רגיל בהם עד ידעם בכל עת מבלי עיון והם מורגלים אצלו מן השפה ולחוץ מבלי עיון. ועל זה אמר בירושלמי (פ"ק דפאה) תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מרבו, ועולה לא נמצא על שפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו -- שדברים ששמע אוּסָף בכח החכמה אשר בנפשו ודברים שלא שמע הבין בכח התבונה עד שידעם בדעתו, וזה מיוחס לשפתים. וכאן מציין עניני טומאה וטהרה (שזה היה מורה לרוב לעצמו כי הוא עסק בטהרות) במלת "פיו", שבזה לא מש מתורת רבו. ועניני איסור והיתר שהיה מורה לאחרים ציין במלת "שפתיו", כי זה הוציא מן השפה ולחוץ. ור"ל שאף לא נמצא עולה בדרכי למודו לאחרים שיטעו בדבריו.

והוסיף עוד שחוץ מן השלום המדיני היו לו שלום עם אלקיו, שלא התרעם על מדותיו. וחוץ מיראתו את דברי התורה למד דעת ליראה ה' עד שפושעים שבו בתשובה.

סימן כח[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו".    רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן. מנין? שנאמר "ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת..אל האשה אמר" -- בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם.


ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאתמר:    הקדים את אהרן בדבורו, הגם שיותר היה ראוי להקדים אלעזר ואיתמר שבהם היה זה דבר חידוש (מה שאין כן אהרן הוזהר בלי זה על פריעה ופרימה בפר' אמור שנאמרה כבר ביום שהוקם המשכן כדתני לוי בגיטין (דף ס.)). ולא עוד אלא שתפס אצל אהרן מלת "אל" ובאלעזר ואיתמר שימוש הלמ"ד, (וכפי דעת הרש"ף ביריעות שלמה מלת "אל" הנסמך אל 'אמירה' תורה על אמירה נמשכת תבונית, ולא כן שימוש הלמ"ד, עיי"ש), שמשמע שייחד עיקר דבורו לאהרן ושהוא יתבונן בו. לא בניו. ומדוע?

אמר רבי משום דבגדולה מתחילין מן הגדול ועל כן הקדים וייחד את אהרן לעיקר בדיבורו. ובקלקלה הקדים את הנחש וחוה ושמש במלת "אל" -- "ויאמר אל הנחש...אל האשה אמר", ואחר כך לאדם אמר בשימוש הלמ"ד שהיה טפל בדבור; הגם שעיקר העונש היה מגיע לאדם שהוא חטא. וזה מצד שבקלקלה מתחילין מן הקטן.

ומאמר זה מובא בתענית (דף טו:) ובברכות (דף סא.). ושם כתוב "ויאמר משה אל אהרן וכולי קחו את המנחה", וצריך להגיה "ראשיכם אל תפרעו", כי על פסוק זה נשנה בספרא ומטעם שכתבתי.

סימן כט[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[מ] "ראשיכם על תפרעו" -- אל תגדלו פרע.

  • יכול אל תפרעו מן הכובע?...
  • הרי אתה דן: נאמר כאן 'פריעה' ונאמר להלן (יחזקאל מד, כ) 'פריעה'. מה פריעה האמורה להלן - גידול שער, אף פריעה האמורה כאן - גידול שער.


ראשיכם אל תפרעו:    שם 'פרע' בא על שער הראש שהיה נויל‏[1] בעת ההוא אם גדל יותר משלשים יותר (כמו שאמר ר"י בנזיר (דף ו:)) ומצאנוהו על גילוי השער מן הכיסוי -- "ופרע את ראש האשה" (במדבר, ו). ולפי זה יש לפרש שמה שכתוב פה "אל תפרעו" ובכהן גדול "את ראשו לא יפרע" -- היינו שלא יסור הכובע, כי גם במה שכתוב במצורע לקמן (ויקרא יג, מה) "ראשו יהיה פרוע" מפרש רבי עקיבא "פרוע" מגולה (כמו שמובא בספרא (פרק יב מ"ו)), ואינו דומה עם מה שכתוב בנזיר "גדל פרע" ששם בא פעל 'גדל'. וזהו שאמר יכול אל תפרעו מן הכובע.

אולם מצאנו ביחזקאל (יחזקאל מד, כ) "ופרע לא ישלחו בבואם אל החצר הפנימית" -- מבואר שהזהיר את הכהנים מלגדל שער בבואם למקדש, ומזה נלמד דהוא הדין אזהרה דפה ודכהן גדול (שטעמו משום שהם במקדש ה' תמיד כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"יא)) הוא על גידול שער. וזהו שאמר נאמר להלן פריעה -- רצה לומר ביחזקאל. ועיין בסנהדרין (דף כב:).

סימן ל[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

[מא] "ובגדיכם לא תפרומו" -- לא תקרעו בגדיכם.


ובגדיכם לא תפרומו:    יש הבדל בין קריעה לפרימה.

  • שקריעה כולל כל מקום ובכל אופן שיקרע [כמו "יקרענה בתער הסופר" (ירמיהו, לו), "שפה יהיה לפיו סביב לא יקרע" (שמות, כח)], והקורע בכל שהוא לוקה (פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ג), ולכן בא בהשאלה על עצמיים הגיונים -- "קרוע אקרע הממלכה" (מ"א, יא)
  • אבל הפרימה הוא הקריעה במקום השפה, שקורע את האימרא, ודוקא בבית הצואר למעלה [כמו שמובא במסכת שמחות (פרק יא) אין קורעין אלא בשתי המוריות, הקורע מן החיפה ומן הצדדים לא יצא. וכמו שמובא ביורה דעה (סי' שמ)], ודוקא ביד כמ"ש במועד קטן (דף כב.).

ולכן אמר בהוריות (דף יב:) דכהן גדול פורם למטה. וכן דייק הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"טו) או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים. וזהו שאמר בסוטה (משנה, סוטה א, ה) אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו.

סימן לא[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

"ולא תמותו" -- ממשמע לאו אתה שומע הין.


ולא תמותו:    משמעות הכתוב כי אם יפרעו ויפרומו יתחייבו מיתה. ובמועד קטן (דף כד.) אמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו" הא אחר חייב מיתה. וזה מורה בהפך - שהוא רשות שלא יפרעו.

ולכן אמר הרמב"ן בפירוש התורה והר"י בתוספות שם שדרשות אלה אסמכתות. ולדעתי יש להם שורש חזק. שבאמת עיקר משמעות הכתוב הוא אזהרה שלא יפרעו ולא ימותו, כי אם הוא רק רשות מה צורך לאמר שלא ימותו אחר שהרשה להם בל יפרעו ויתאבלו? אך כי יש פה זרות בלשון, כי אחר העיון במקרא ראינו שיציין הכתוב האזהרה התולדיית,

  • לפעמים במלת "פן" -- "ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית, ג), "תקח לה פן נהיה לבוז" (שם לח,), "וגם הכהנים..יתקדשו פן יפרץ בהם ה'" (שמות, יט), "אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם" (שם, יט), "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וכדומה
  • ולפעמים יציינו במלת "לא" -- "והיו על אהרן בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות", "דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש..ולא ימות" (ויקרא טז, ב), "וכסה ענן הקטרת..ולא ימות" (ויקרא טז, יג), וכדומה.

וההבדל מבואר שמלת "פן" מציין החיוב ומלת "לא" מציין השלילה. ולפי זה יש הבדל לפי הענין. שאם התולדה מחויבת מעצמה, למשל שמוכן למות, ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות -- ישמש במלת "לא". ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה, רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות -- ישמש במלת "פן".

למשל, במה שכתוב "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" - המיתה מובנת מן הסברה לכל הקרב אל משכן ה' כמו שהי' בבני אהרן, ונתן לו תקונים שאם יעשה כן לא ימות. אבל במה שכתב "ולא תגעו בו פן תמותון" -- חדש הוא להם שימותו בנגעם דרך עונש. וכן כשאמר "תקח לה פן נהיה לבוז", הבוז הוא דבר יתחדש אם ידרוש אחריה, ולא יצדק לאמר "ולא נהיה לבוז" שמשמע שכבר מוכן לבוז והוא עושה תקנה שלא יהיה לבוז.

ולרוב תצדק מלת "פן" בתולדה שאחרי תנאי הבא במלת "לא"

ומלת "לא" בתולדה שאחרי תנאי שבא בחיוב

  • "ושמרתם את משמרתי..ולא יהיה קצף" (במדבר, יח)
  • "ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו" (שם, יז)
  • "קבר תקברנו... ולא תטמא את אדמתך" (דברים כא, כג)
  • "ביומו תתן שכרו ולא יקרא עליך אל השם"
  • "וישוב למקומו ולא ימות אותי ואת עמי" (ש"א, ה)
  • "שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני הסרנים" (ש"א, כט)

ובמקום שימצא מלת "פן" אחר תנאי מחייב עיקר כוונתו על השלילה כמו "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים" (יהושע ב, טז) -- רוצה לומר אל תלכו בדרך. וכן במה שכתוב "תקח לה פן נהיה לבוז" עיקר דבריו אל תבקש אותה כי אז נהיה לבוז. והבן.

ולפי זה היה יותר מתוקן שיכתב פה מלת "פן" שהוא הודעה שאם יפרעו ימותו כמו שכתב אחר כך "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותון". לא לכתוב מלת "לא" שבזה צריך לדייק מכלל לאו אתה שומע הן. ובזה חדשו חז"ל במועד קטן שאבל אַחֵר שלא פרע חייב מיתה. ולכוונה זו בא מלת "לא" תחת "פן", כי היה צריך גם כן להודיע השלילה שלא ימותו, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יפרעו ימותו.

והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ח) כהן שגדל שערו אסור לו לכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו" מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע.    וכתב הכסף משנה משום דקרא ד"ראשיכם אל תפרעו" יש לפרשו לרשות. ובכל זה, אחר שהאמת שאינו לרשות, פירוש הכתוב ולא תמותו - שאם עשה כן ימות; דהא בהלכה י"ד כתב דקרוע בגדים חייב מיתה כדין פרוע ראש שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" -- הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה, עיי"ש.

וכדרושים האלה תמצא בפר' אמור (ס' למ"ד), ובמקום אחר שבא מלת "לא" אחר שלילה יהיה לרוב אזהרה בפני עצמו.

  • שכן במה שכתב "ולא יחלל זרעו בעמיו" שפרש"י שלילה בלבד פירשו חז"ל שהוא לאו בפני עצמו ואמרו שקדש ובעל לוקה שתים, אחד משום "לא יקח" ואחד משום "לא יחלל". וזה הוציאו ממה שלא אמר "פן יחלל".
  • ובמה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כא, כג) "ולא יחלל את מקדשי" פירשוהו בספרא (שם סימן ס) שקאי על כלל הפרשה וגם על מה שכתוב תחלה שלא יעבד בעל מום. ואם כן הוא ענין בפני עצמו שלא יחלל בשום ענין. ועיין מה שכתבנו שם.

סימן לב[עריכה]

ויקרא י ו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

"ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו" -- זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא "אחיכם יבכו ועל כל העדה לא יקצוף" - הא אם אין אחיכם בוכים יקצוף על כל העדה.

מה תלמוד לומר "את השריפה"?     הרי אתה דן: נאמר כאן 'שריפה' ונאמר להלן (ויקרא כ, יד) (ויקרא כא, ט) 'שריפה'. מה שריפה האמורה כאן -- שריפת נשמה וגוף קיים, אף שריפה האמורה להלן -- שריפת נשמה וגוף קיים. שריפה האמורה בבת כהן והאמורה באשה ובתה.


ועל כל העדה יקצוף:    מלת "לא" נמשך גם למטה -- ועל כל העדה לא יקצוף. אולם למה יקצוף על העדה אם הם יעברו חק ויפרעו?

פירשו בספרא שפירושו שלא על העדה יקצוף על ידי שלא נקברו ונספדו המתים כראוי כי הם יבכו את השריפה. ולפי זה עיקר הכוונה "ואחיכם יבכו את השריפה" ועל ידי זה 'על כל העדה לא יקצוף'. פירוש: שהם יענשו אם יתאבלו, והעדה יענשו אם לא יתאבלו.

ומה שכתב "את השריפה אשר שרף", שכפל השם עם הפעל, וכבר בארנו (ויקרא ס' יג) שבכל מקום שכפל השם על הפעל יש בו דרוש. אמרו שבא ללמד שזה נקרא בשם 'שריפה', כי הפעל 'שרף' יאמר לפעמים על צד ההרחבה על כל דבר שדומה למאכולת אש כמו שכתבנו (ויקרא ס' רלח). אבל כשכפל הפעל עם השם מורה ששריפה כזו הוא שריפה גמורה. ונפקא מינה לשריפת בת כהן ושריפה האמורה באשה ואמה שיהיה על ידי פתילה של אבר, וכמו שאמרו בסנהדרין (דף נב.).


סימן לג[עריכה]

ויקרא י ז:
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:


[מב] "ומפתח אהל מועד לא תצאו" -- יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה?    תלמוד לומר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" - אימתי אינו יוצא ולא יחלל? - הוי אומר בשעת עבודה.

"פן תמותו" -- ממשמע לאו אתה שומע הין.

[מג] "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר?

  • יכול אין לי אלא אהרן ובניו -- שנתרבו בשמן המשחה -- אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה; מנין לכהנים של כל הדורות?
  • תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם".


ומפתח אהל מועד לא תצאו:    אחר שאזהרה זו עומדת לדורות באר שהוא רק בשעת עבודה דהא בכהן גדול הוא רק בשעת עבודה. ומה שנשנה אזהרה זו גבי כ"ג פירש הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכהן גדול אם מת לו מת מקריב אונן וכהן הדיוט אף על פי שאינו יוצא אינו מקריב. וגם אלעזר ואיתמר לא הקריבו כמ"ש בזבחים (דף קא.), וכי הם הקריבו אני הקרבתי וכהן גדול מקריב אונן.

ולפי זה מה שאמר הספרא מנין לכהנים שבכל הדורות פירושו כהן הדיוט. וכן פירש הרמב"ן ופירש שזהו מ"ש תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם" ולא אמר "כי בשמן הקדש נמשחתם", רק שמשחת ה' עליכם כמ"ש "והיתה להם משחתם לכהונת עולם".

והראב"ד בהשגות חולק וסובר דמה שאמרו בספרא מנין לכהנים שבכל הדורות היינו כהן גדול, כי אלעזר נמשחו והיה דינם ככהן גדול. וכן נראה דעת הסמ"ג שלא הביא אזהרה זו.

סימן לד[עריכה]

ויקרא י ז:
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:

  • "ויעשו כדבר משה" -- קיימו עליהם מצות משה רבן.
  • וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים -- (במדבר ה, ד) "ויעשו כן בני ישראל ויְשַלחו אותם אל מחוץ למחנה".
  • וכן הכתוב משבח את יהושע -- (יהושע יא, טו) "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע".


ויעשו כדבר משה:    למעלה (סוף פר' צו) אמר "ויעש אהרן ובניו כל הדברים אשר צוה ביד משה", וכאן הוסיף שעשו "כדבר משה" -- שקיימו עליהם מצות משה ודבורו מצד עצמו מבלי חקור על שרשי הציוי ומקורה. וכן בשלוח טמאים כפל דבריו "ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה" -- שמעו לפקודת משה תכף. והוסיף לאמר כי באמת דברי משה היו דברי ה'. וזהו שאמר (במדבר ה, ד) "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל".

וכן שבח את יהושע, הקדים ואמר שמה שצוה משה את יהושע לא היה מלבו רק "כאשר צוה ה' את משה" ואמר "וכן עשה יהושע" כאשר צוהו משה מבלי הפיל דבר ארצה.


  1. ^ אולי צ"ל ניוול -- ויקיעורך