קטגוריה:במדבר ו כד

אלוהים פנה אל משה ואמר לו (במדבר ו כב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם" (במדבר כג).

אלוהים קבע שזאת הברכה שבני ישראל יקבלו לעולם - לא יותר ולא פחות. אסור להוסיף, להחסיר, או לשנות. כמובן אדם יכול לברך כרצונו, אולם אין לזה ערך מלבד הרגשה זמנית טובה.

מדוע היה חשוב לאלוהים לקבוע את הברכה שבני ישראל יקבלו, לדורותם?

• אנו רואים שהיה נסיון רע ביותר עם הברכות של האבות:

1. יצחק, בעיוורונו, העניק ליעקב את ברכת עשו, ועוד ברך אותו בדברים שאלוהים לא העניק לאברהם: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (ביאור:בראשית כז כח). הברכה הזאת לא התקימה ביעקב.
2. יעקב, בעיוורונו, רצה לברך את מנשה, ככתוב: "כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (ביאור:בראשית מח יד), וברצונו לעזור ליוסף, הפך את ידיו וברך בטעות את אפרים.
3. יעקב, בסוף חייו, ברך את בניו וגרם נזק למספר שבטים, ופיצל את העם.

• אלוהים רצה ליצור אחדות ושיתוף פעולה בעם, למען שמירת "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (ביאור:בראשית כו ה), וכך תבוא ברכה לכל העם, ולכל יחיד.

אלוהים לא רצה:

1. שיווצר מנהג ברכות של האבות לילדיהם, דבר שיעניק הרבה כוח לאבות, ותווצר תרבות של 'הערצת אבות' כאלים, וזה כאילו הותר בדיברת כיבוד אב ואם ככתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יב).
2. שאנשים פשוטים לא ידעו לברך את ילדיהם, והילדים ירגישו חלשים ומושפלים.
3. שזקנים עיוורים וחסרי יכולת הבחנה, יתחילו לפזר ברכות בעל פה לרמאים, נוכלים, ושקרנים, דבר שיצור סטנה וכעס (ואפילו נסיון רצח) במשפחה.

כשמה כן היא: ברכה אחת שחוזרת בשלוש גוונים מקבילים וכפולים (ביחד 6), המשלימים, מסבירים, ומוסיפים לרעיון הבסיסי.

• "יְבָרֶכְךָ יְהוָה" מקביל ל"יָאֵר יְהוָה" (ביאור:במדבר ו כה) ומקביל ל"יִשָּׂא יְהוָה" (ביאור:במדבר ו כו).
• "וְיִשְׁמְרֶךָ" מקביל ל"וִיחֻנֶּךָּ" (ביאור:במדבר ו כה) ומקביל ל"וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ביאור:במדבר ו כו).

רש"י הגביל את הברכה לרכוש ואמר: "שיתברכו נכסיך". כאשר אדם מצליח במאמציו לקבל בעלות על רכוש גדול או קטן, רש"י רואה בזה ברכת אלוהים. כמובן שיש אנשים שמפסידים רכוש, וזה לא תמיד עונש משמים, ככתוב על יצחק בגרר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה" (ביאור:בראשית כו יב).

סביר שהברכה כוללת את כל הדברים החשובים לאדם: רכושו, משפחתו, חייו, והצלחת עמו, וכך זה מופיע בתאור הברכה (דברים כח):

"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.
בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.
בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.
יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.
יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.
יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.
וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה"

"יִשְׁמְרֶךָ" - שרש 'שמר' - הגן מפני סכנה ופגיעות, השגיח, פיקח (מילוג).

במילה "יְבָרֶכְךָ" - יברך אותך - רש"י מסביר שזה "יתברכו נכסיך" וכך אתה תבורך.

ב"יִשְׁמְרֶךָ" (ישמור אותך):

• רש"י מסביר: "שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך".
• אולם לפעמים אדם גורם הפסד לעצמו: בטעות, ברשלנות, ברום לב, בחוצפה, בכוונה לפגוע באחרים. החובה לשמור מוטלת על האדם ואין רשות לסמוך על אלוהים שיציל אותו מעצמו.
• וגם לפעמים השמירה נועדה לשמור על חיי המבורך ולא על רכושו, כאשר המבורך מכוון לא להגזים בהצלחתו.
  כאשר יצחק בא לגרר, קנה שדה והפך לאיש שדה, זה פעל בניגוד לתוכניתו של אלוהים להביא את יעקב ובניו למצרים כרועי צאן, ככתוב: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (ביאור:בראשית מז ג).
  כדי להשיב את יצחק לבאר שבע ולעבודת הצאן (לפחות לאחד מהתאומים - יעקב הזעיר), אלוהים הביא ליצחק ברכה (למעשה קללה) - ככתוב: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה" (ביאור:בראשית כו יב), שלמעשה הביאה קנאה, שנאה וסכנת מוות על יצחק ומשפחתו. השמירה של אלוהים מתבטעת בהגנה מפני אסון העומד לקרות, אם האדם לא יגביל את הברכה הכספית שעלולה לגרום לנזק לשכנים, ותביא: קנאה, שנאה, אלימות, גרוש והרג.