גור אריה על רש"י ויקרא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · ט · >>

פסוק א[עריכה]

[א] יום שמיני למלואים. בתורת כהנים. פירוש, אף על גב דקרא סתמא כתיב "ויהי ביום השמיני", ואין מפורש באיזה יום שמיני איירי, ואפשר שרוצה לומר ביום שמיני לחודש, על כרחך ביום שמיני למלואים, שכתוב בפרשה שלפניה (ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", ועליו קאי "ויהי ביום השמיני". ומפני שהוקשה אחר דלא היו המלואים רק שבעה ימים, הוי ליה למכתב 'ויהי אחר שבעת ימים ויקרא לאהרן ולבניו', שהרי יום השמיני אינו בכלל שבעת [ימי] המלואים, ולמה כתב "ביום השמיני", ותירץ כי ראש חודש ניסן היה, ונטל עשרה עטרות, ויום השמיני הזה הוא עיקר, ואי כתב 'אחר השבעת ימים', לא היה משמע שיום השמיני עיקר יותר מן ימי מלואים, לכך כתיב "ויהי ביום השמיני" לומר שזה יום השמיני הוא עיקר, והקדים לפני יום השמיני שבעת ימי המלואים, כדי שיהיו מתחנכים ביום השמיני, שהוא ראש חודש, ובו הוקם המשכן, ונטל עשרה עטרות, ולפיכך יש לו שם בפני עצמו שנקרא "יום השמיני", ואי כתב 'אחר השבעת [הימים]' לא היה שם בפני עצמו כלל ליום השמיני:

[ב] השנויות בסדר עולם. ומייתי לה בפרק רבי עקיבא (שבת דף פז:); ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת אש מן השמים (פסוק כד), ראשון לאכילת קדשים, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים:

[ג] שעל פי הדיבור נכנס. דאין לומר שקרא זקני ישראל כדי שיביאו הקרבנות ששייכין לישראל, דזה לאהרן ציוה שיאמר לישראל, דכתיב (ר' פסוק ג) "ואל בני ישראל תאמר". וקשה, דכאן לא נזכר כלל דעל פי הדבור היה, ואין לומר דהיו ישראל מאמינים כל מה שאמר משה שהיה פי ה', ואין משה עושה דבר מעצמו (רש"י במדבר יז, יג), הרי לעיל בפרשת צו (ח, ה) פירש רש"י שאמר "זה הדבר אשר ציוה ה' וגו'" ש'לא יאמרו כי לכבוד אחיו הוא עושה', שמע מינה דהוצרך לומר "אשר ציוה ה' וגו'", וכאן לא נזכר שהיה זה מפי ה' (קושית הרא"ם), ויש לומר דלא קשיא, דהכי פירושו, שלא יאמרו לאהרן שהיה נכנס שלא על פי הדיבור רק מעצמו, ואהרן רודף אחר הכבוד, כך יאמרו, ועכשיו שהיה משה מצוה לו, אם כן לא עשה זה מעצמו. ואם תאמר, סוף סוף יחשבו כי משה עשה לכבוד אחיו, זה אינו, דכיון שאמר בפרשת צו (לעיל ח, ה) "זה הדבר אשר ציוה ה' וגו'", כלומר לא לכבוד אחיו הוא עושה דבר זה, אם כן גם כן המעשה הזה נמי לאו משום כבוד אחיו הוא מצוה, רק בשביל שציוה הקב"ה אליו:

ואם תאמר, אחר שאמר לישראל תחלה שאלו הבגדים אשר לובש אהרן הוא בצוואת הקב"ה לחנכו בעבודה, איך יאמרו שמאליו הוא נכנס ומשמש, אין זה קשיא, דלבישת הבגדים לא הוי רק מלוי ידם, ולא היה התחלת עבודה, והיו אומרים אף על גב שעל ידי הדיבור נתמלאו לעבודה כשירצה הקב"ה - נכנס הוא לעבוד מעצמו לנהוג השררה, שאף על גב שנתחנך לעבודה צריך שיהיה מצוה אותו לעבוד, דזהו שעת המעשה, וחנוך בלבד - ועבודה בלבד:

[ד] ומשמש בכהונה גדולה. אף על גב דלא נזכר כהונה גדולה, מכל מקום כיון דכתיב (פסוק ב) "קח לך וגו'" משלך (יומא דף ג:), אם כן למעוטי שלא יהא מן ישראל ומן בניו, ולפיכך על כרחך קרבן זה שייך לכהן גדול, ולפיכך היה אהרן עיקר שיקח הקרבן משלו ולא משל בניו, אלא בניו הם טפלים אצל אהרן:

פסוק ב[עריכה]

[ה] להודיע שנתכפר וכו'. בתורת כהנים. דאם לא כן, למה אהרן עגל וישראל שעיר עזים (פסוק ג), אלא אהרן הקריב עגל לפי שחטא בעגל (שמות ל"ב, ד'), וישראל שעיר עזים - ששחטו שעיר עזים וטבלו הכתונת בדם. ואם תאמר, אם כן גבי עולה נמי קשה, למה היה עולת ישראל עגל ועולת אהרן איל, ויש לומר, לפי שאהרן חטא במעשה שעשה העגל (שמות ל"ב, ד'), לכך הקריב חטאת שבא על המעשה, אבל ישראל שחטאו בהרהור, שטעו אחריו, הביאו עגל לעולה, שעולה באה על הרהור הלב (ירושלמי יומא פ"ח ה"ז), דכתיב (יחזקאל כ', ל"ב) "העולה על רוחכם", כי אותם שחטאו במעשה דנם משה בדין שלהם, אבל החוטאים במחשבה הביאו עגל לעולה:

ואהרן הביא איל לעולה, אף על גב דחטא אהרן במעשה, יש לומר, דאהרן גם כן במחשבה חטא, שהרי הסכימה מחשבתו לעשות עגל, ותמיד כשהוא מביא חטאת מביא גם כן עולה, כי החוטא במעשה אין ספק שהוא חוטא במחשבה גם כן, שהרי מסכים מחשבתו למה שעושה, ומכיון דהסכימה מחשבתו לעשות עגל, צריך להביא על המחשבה. והא דלא הביא עגל על המחשבה, מפני שלא שייך להביא עגל לעולה כי אם ישראל, מפני שהעולה על המחשבה, וכל מחשבותם ודעתם היה לעשות עגל מפני שהוא אחד מחיות המרכבה, כמו שהתבאר למעלה, בזה שייך עגל לעולה, אבל אהרן אף על גב שחטא במחשבה - זהו שחשב לעשות להם עבודה זרה - אבל לא היה מכוון דוקא על עגל, ולא שייך שיביא עגל לעולה כי אם לחטאת, דסוף סוף עגל עשה בפועל, ומפני שהיה במעשה עגל לכך צריך להביא עגל:

ואם תאמר, למה היה קרבן אהרן עגל בן שתי שנים, וכן איל לעולה, שהוא בן שתי שנים, ויש לומר, בדין ראוי שיהיה קרבן אהרן עגל בן בקר ואיל לפי חשיבתו שהיה גדול וחשוב, ולפיכך היה קרבנו עגל בן בקר ואיל, שאלו שני מינים הם גדולים וקשים, וכך אהרן גדול וחשוב. אבל קרבן ישראל עגל סתם וכבש סתם, וכל אחד מביא קרבן לפי ענין שלו:

ואם תאמר, למה הקריבו ישראל שתי עולות, ויש לומר, דעולה אחת על חטא העגל כמו שנתבאר למעלה, וכבש לעולה על מחשבת המכירה, שהסכימו דעתם על זה. אך קשיא, למה הביאו כפרה על מכירת יוסף, שהרי אבותם חטאו ואינם, ולמה יסבלו הם, ועוד, שבנימין למה יביא, ובתורת כהנים [אמרו] וכי מה ראו ישראל להביא יותר קרבן מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף; יש בידכם בתחלה - "וישחטו שעיר עזים" (בראשית ל"ז, ל"א), ויש בידכם בסוף - "עשו להם עגל מסכה" (שמות ל"ב, ח'), יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל, עד כאן. ולפי דעתי שפירוש ענין זה, כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו "בני ישראל", וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו, שאז היה אומה שלימה. ויש חטא בהם מצד התחלתן, ומצד שלימותן גם כן יש בהם חטא, ולכך היה להם שני קרבנות. ועוד יש בזה דברים מופלגים מאוד בחכמה, ואין להאריך בזה, כי הם דברים צריכים ביאור, ואין כאן מקום זה:

[ו] להודיע שמכפר לו על מעשה עגל. והא דלא קאמר 'לכפר על מעשה עגל', ולמה הוצרך לומר 'להודיע שמכפר על מעשה עגל', נראה מפני שהוקשה לרש"י, [ד]לעיל בפרשת תצוה (שמות כ"ט, א') נאמר "לקח פר בן בקר", ופירש רש"י 'לכפר על מעשה עגל', אם כן פר הקריבו לכפר על מעשה עגל, ותירץ מפני שכאן מודיע לישראל שמכפר על מעשה העגל, ומפני שבא להודיע שמכפרת על עגל ציוה ליקח עגל, שהעגל הוא יותר ידוע מן הפר, כי עגל עשו, ואם היה פר לא היה נודע לכל שמכפר על מעשה עגל, לכך ציוה להביא עגל. ואם תאמר, לעיל (שם) נמי [למה] לא הביאו עגל, דכיון דעשו עגל היה להם להביא עגל ולא פר, ויש לומר, דעיקר כוונתם היה על פר ולא על עגל, מפני שכוונו על פני השור מהשמאל שבמרכבה (יחזקאל א', י'), ולפיכך היה בא על החטא פר. וכן כתיב (תהלים ק"ו, כ') "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", אבל כאן לא הביאו פר, כמו שפירש רש"י כדי 'להודיע שמכפר על מעשה עגל שעשה', כך נראה דעת רש"י. אבל לעיל (שמות פכ"ט אות ב) פירשנו טעם כי ראוי למשה להביא פר ולאהרן עגל, כמו שנתבאר למעלה:

ואם תאמר, ולעיל בפרשת תצוה (שמות כ"ט, א') למה לא הודיע שמכפר להם על מעשה העגל, והיה להביא עגל, ואין זה קשיא, דאין זה גמר כפרה רק עד עתה ביום השמיני, ולא שייך 'להודיע שמכפר' כיון שלא היה גמר כפרה, אבל עכשיו ביום השמיני היה גמר כפרה, הודיע הקב"ה שמכפר על מעשה העגל, לכך היה עגל:

[ז] להודיע שמכפר לו כו'. יש מקשים, והלא אין קטיגור נעשה סניגור (ראש השנה דף כו.), ואיך היה עגל מכפר על מעשה העגל שעשאו, ואין זה קשיא, דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא בכהאי גוונא [כמו] כהן ביום הכפורים אל יכנס בבגדי זהב, דאין קטיגור נעשה סניגור (שם), דביום הכפורים אינו רוצה לכפר על מעשה עגל רק על שאר חטאים, ואם יכנס בבגדי זהב לכפר על שאר חטאים יהיה קטיגור, ויקטרג - המה עשו העגל זהב ועכשו רוצה לכפר בו שאר עבירות, אבל במקום שהוא בעצמו בא לכפר על אותו חטא, יותר טוב אם ישוב בתשובה באותו דבר בעצמו. משל למי שגנב מבית המלך כלי נאה אשר בו ישתה המלך, ופעם אחד בא לפייסו שיתן לו במתנה מדינה אחת, ועשה כלי אחת כצורת אותו כלי שגנב, ובא לפייסו באותו כלי שיתן לו המתנה, והנה יהיה קטיגור עליו, מפני שהמלך יזכור לו שהוא גנב שגנב כלי נאה שלו כדמות זה, ובזה שייך 'אין קטיגור נעשה סניגור'. אבל אם היה בא לפייס החטא שגנב, והיה עושה כלי זה כדמות זה שגנב, והחזירו למלך, בזה אדרבא, מכפר לו מה שעשה, כי בדבר שחטא בו יפוייס המלך. ולפיכך כאן שהעגל בא לכפר על מעשה העגל שעשה, שייך שפיר בזה להביא קרבן עגל לכפר:

ועוד יש לומר, בחוץ שאני, לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ועיין בפרשת אחרי מות. אך קשיא, דפרה אדומה לא ניתנה לאהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור (רש"י במדבר יט, כב), אף על גב דפרה אדומה נעשית בחוץ ולא מבפנים. ולתירוץ קמא גם כן קשה, דהא פרה אדומה באה לכפר על מעשה עגל (רש"י שם), ואמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ויש לומר, דהא אמרינן הכא דעדיף כשבא לכפר על אותו חטא - היינו כשיש לו כפרה גם כן, כגון שהיה עגל לאהרן, אבל הפרה - על ישראל היתה מכפרת, ולא על אהרן, איך יהיה הקטיגור מכפר ואפילו בחוץ, אין קטיגור כמו זה נעשה סניגור. ועיין בפרשת תצוה:

פסוק ד[עריכה]

[ח] להשרות שכינה. דאין לומר כמשמעו בשביל שהיה נראה אליהם הכבוד (פסוק כג) היו הקרבנות האלו, דהא פעמים הרבה היה נראה להם כבוד ה', ולא הביאו קרבנות, אלא הקרבנות שהביאו בשביל שנראה אליהם כבוד ה' להשרות שכינה במעשה ידיהם:

פסוק ז[עריכה]

[ט] שהיה אהרן בוש. דאם לא כן, "קרב אל המזבח" למה לי, הוי למכתב "עשה חטאתך":

[י] חטאתך עגל בן בקר וכו'. הוצרך לפרש זה, שלא תאמר כיון דכתיב "ועשה חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם", אם כן "חטאתך" דקאמר גם כן חטאת העם, ומה שקרא "חטאתך" היינו מפני שעליו להקריב חטאת ועולת ישראל, וכאילו כתוב 'עשה חטאתך ועולתך המוטל עליך', דהיינו חטאת ועולת אהרן, וחטאת ועולת ישראל, ומה שאמר אחר כך "ועשה קרבן העם", היינו כדי להוסיף עוד "כאשר ציוה ה' את משה", לומר שכל העבודה שלו יהיה כאשר ציוה ה' את משה, ולעולם "חטאתך ועולתך" נכלל בו קרבן ישראל, כדכתיב "ועשה חטאתך ועולתך וכפר בעדך ובעד העם", ולפיכך פירש שאין זה כך, רק "חטאתך" היינו חטאת אהרן עגל בן בקר, ו"עולתך" האיל, ו"קרבן העם" שעיר ועגל וכבש:

ומפני שפירש רש"י "חטאתך" 'עגל בן בקר', הוסיף 'בן בקר', דמשמע דעגל בן בקר אינו סתם עגל, והוא יותר משנה, שלכך קראו "בן בקר", וסתם עגל הוא בן שנה (ראש השנה דף י.). ולפיכך אצל עגל וכבש לא הוצרך רש"י לפרש "ועגל וכבש בני שנה" (פסוק ג). וקשיא, דמן הכתוב משמע להפך, דהא הכתוב אמר "ועגל וכבש בני שנה", דמשמע דסתם עגל הוא יותר מבן שנה - עד שהוצרך לכתוב "ועגל וכבש בני שנה" (קושית הרא"ם), ולפיכך פירש רש"י 'כל מקום שנאמר עגל וכבש סתם בני שנה הם', ומה שכתב כאן "עגל וכבש בני שנה", אין הפירוש שיש סתם עגל וכבש שהוא יותר מבן שנה, רק כך פירושו; עגל וכבש - שהם לעולם בני שנה, ומה שכתב "בני שנה" אינו רק ביאור לעגל וכבש, שכל עגל וכבש הם בני שנה. ולפיכך אמר 'ומכאן אתה למד שסתם עגל וכבש בני שנה', דהא הכא לא צריך לפרש ולומר שיהיה בני שנה, שהרי יש לי ללמוד שהוא בן שנה מדכתיב (פסוק ב) "בן בקר" אצל עגל של אהרן, וזה בודאי יותר משנה, וממילא גבי ישראל שכתיב סתם "עגל" - הוא בן שנה, כיון דלא כתיב "בן בקר", אלא שהוא ביאור, כלומר שכל עגל וכבש בני שנה הם, ואם כן למדנו מזה בכל מקום שכתב סתם עגל וכבש - שהם בני שנה, וזה פשוט. והשתא יתורץ הקושיא, דמה ענין זה לכאן שפירש 'כל מקום שנאמר עגל וכבש בני שנה הם', דאין כאן מקומו כלל. ועוד, מנא לן שכל מקום שכתב עגל וכבש הם בני שנה, דלמא דווקא כאן דגלי, ולא בכל מקום, אלא כמו שאמרנו למעלה, ופשוט הוא:

פסוק יא[עריכה]

[יא] לא מצינו חטאת כו'. ובפרשת תצוה כתב (רש"י שמות כט, יד) 'לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו בלבד', ולא כתב 'ושל יום השמיני', ועיין בפרשת תצוה:

פסוק טו[עריכה]

[יב] כראשון עגל בן בקר. לא כמו האיל שנזכר לפני זה (פסוקים יב-טו), דהא "ויחטאיהו" כתיב, והאיל לא היה חטאת אלא עולה (כ"ה ברא"ם):

פסוק טז[עריכה]

[יג] כמשפט עולת נדבה. "כמשפט" משמע משפט קבועה, ואין משפט רק בעולת נדבה (לעיל א, ג-יג), ובא הכתוב לומר שיהא דינו כמו משפט עולת נדבה, דטעונה סמיכה. ואף על גב דאין סמיכה בציבור רק בשתי קרבנות, דתנן במנחות בפרק שתי מדות (צב.) כל קרבנות ציבור אין בהם סמיכה, חוץ מן פר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח, לפיכך הוצרך לומר בקרבן ציבור זה - שהוא לשעה - דיש בו סמיכה:

ובפרק ב' דביצה (דף כ.) יליף מהאי קרא דכתיב "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" דעולת חובה טעונה סמיכה. וקשה, דהא הכא עולת ציבור, ואיך יליף עולת יחיד מעולת ציבור, ועוד, דהא על כרחך הוראת שעה היתה, דהא אין סמיכה בציבור, ואם כן הוראת שעה היתה, ואיך יליף עולת חובה מכאן:

ויראה דהכי פירושו, מדכתיב "ויעש כמשפט" שמע מינה שיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, וכיון דיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, מהיכי תיתי לן למעט עולת חובה מסמיכה, דאין לומר דגלי לן קרא דוקא בעולת נדבה (לעיל א, ד) ולא בחובה, [ד] הרי לעולת חובה משפט נדבה. אף על גב דאין סמיכה בציבור, מכל מקום כיון דכתיב "ויעשה כמשפט" שמע מינה שיש לעולת נדבה משפט חובה. ולפי דעתי, עולת חובה זאת גופיה לא היה בה סמיכה, כמשפט קרבן ציבור שאין בו סמיכה, ומכל מקום ילפינן שפיר דיש סמיכה בעולת חובה, כיון דהכתוב אומר על עולת חובה שיש לה משפט עולת נדבה, ואם כן אפילו אין סמיכה להך עולה משום דאין סמיכה בקרבן ציבור - מכל מקום היכי שיש סמיכה, כגון בקרבן יחיד חובה, יש לנו לומר שיש בו סמיכה. והכתוב לא בא רק ללמוד שיש לעולת חובה משפט נדבה, וזה כשראוי להיות לעולת חובה סמיכה - דהיינו עולת יחיד - דיש בה סמיכה. והתוספות בפרק ב' דביצה (כ. ד"ה למד) נדחקו מאד בקושיא זאת:

ורש"י פירש בפרק יום טוב (ביצה דף כ.) "ויעשה כמשפט" איירי בעולת אהרן שהוא עולת חובה, שעשה אותה כמשפט עולת נדבה. והשתא לא קשיא, דהא קרא בעולת (ישראל) [אהרן] כתיב. ותימה, דהא קרא לא איירי רק בקרבן ישראל, והתוספות (שם) רצו ליישב פירוש רש"י, ומפני שנראה דחוק לגמרי, אין להאריך בזה. ועיקר הפירוש, והוא נכון, נתבאר למעלה, דקרא בא ללמד על דין סמיכה עצמה, דאפשר שלא היה סמיכה לקרבן עולה זו, אבל עיקר קרא בא ללמוד שיש לעולת חובה דין עולת נדבה [לגבי] (ו) משפט שהוא שייך לעולה, ולא איירי בסמיכה, שהרי אין סמיכה לקרבן צבור, ומכל מקום כיון דיש לעולת חובה דין עולת נדבה [לגבי] מה שהוא דין ומשפט, מזה נלמוד דעולת חובה טעונה סמיכה גם כן, וילפינן חובה מנדבה, וזה נכון:

פסוק יז[עריכה]

[יד] וימלא כפו היא קמיצה. דאם לא כן, למה לי מלוי כף. דאין לומר דהיא מצוה בפני עצמה - הוראת שעה, שהרי לא נצטוה בזה דבר, ועל כרחך היינו קמיצה, שהיא גם כן בשאר מנחות (לעיל ב, ב):

[טו] אחר עולת התמיד. דאין לומר כמשמעו, דפשיטא, מהיכא תיסק אדעתין לומר שבזה יפטר עולת (נדבה) [הבוקר], ואין לקרבנות אלו, שהם לשעה, שום ענין לפטור בהם חובת היום, שהיא לדורות, לכך צריך לומר ד"מלבד עולת הבקר" - שעולת הבקר קודם. ולישנא דקרא כך פירושו; שעשה קרבנות אלו "מלבד עולת הבקר", אם כן עולת הבקר קודם, שהרי קרא בשעת עשיית הקרבנות קאמר שמלבד עולת הבקר, שכבר עשה אותה, עשה את אלה. והא דלא כתב 'ומלבד עולת החדש' גם כן, נתבאר בפרשת צו (לעיל פ"ח אות א), עיין שם:

פסוק יט[עריכה]

[טז] והמכסה חלב המכסה את הקרב. דלא מצינו שיקרא בשם "מכסה" רק חלב המכסה את הקרב. ומה שנזכר חלב זה ולא נזכר חלב אחר (קושית הרמב"ן), מפני שכל החלבים נזכרים, דכתיב "את החלבים", והוצרך לפרט חלב המכסה בפני עצמו מפני שיש לו שם בפני עצמו, שנקרא "המכסה". והא דכתיב "החלבים מן השור והאיל האליה והמכסה", כאילו חסר וי"ו, ורוצה לומר 'והאליה והמכסה', שאין רוצה לומר כי החלבים לא הוי רק האליה והמכסה, דזה אינו, רק הוי כאילו חסר וי"ו 'והאליה':

פסוק כ[עריכה]

[יז] נמצאו העליונים למטה. עיין בפרשת (תצוה) [צו] (לעיל פ"ז אות כח):

פסוק כב[עריכה]

[יח] ברכת כהנים. שהרי ברכה זו סתומה, לא ידענו מה היא, ונתפרש במקום אחר (במדבר ו', כ"ד-כ"ו) "יברכך וישמרך וגו'", ומדה זו היא בתורה, דילפינן סתום מן המפורש (יומא דף נט.), ולפיכך ברכת כהנים בירך אותם:

פסוק כג[עריכה]

[יט] ללמדו על מעשה הקטרת וכו'. וקשה, וכי בכל שבעת ימי המלואים לא היה מלמדו להקטיר קטרת. ועוד, הרי דין הקטורת בין זריקת התמיד לאברים (יומא דף לא:), וכאן אחר כל המעשים הקטיר הקטורת (קושית הרא"ם). ואין זה קשיא כלל במה שלא למד הקטרת קטורת כל שבעת ימי המלואים, שודאי לא הקריב בימי המלואים אלא קרבנות השייכים למלואים, ולא הקטורת שהיא קבועה לדורות, כמו שלא הקריב התמידין, שלא כתיב במלואים 'מלבד עולת הבקר', ומזה אנחנו יודעים שלא הקריב תמידים, מפני שהם לדורות, כן לא הקריב קטורת. וכן מוכח מדברי רש"י בסוף פרשת פקודי (שמות מ', כ"ט), שפירש שם רש"י כי אף ביום השמיני היה משה משמש בכל העבודות חוץ מן העבודות שנצטווה באותו היום, ופירושו, כי לא תמצא שציוה להקטיר קטרת בשבעת ימי המלואים, ולכך הוצרך לומר כי ביום ח' היה משה מקטיר קטורת, והנה קטורת לא היה בשבעת ימי המלואים, רק קרבנות של מלואים בלבד:

והא דמקשה 'למה נכנס משה', אף על גב דלפי זה היה משה ראוי לכנוס ולא אהרן, שהרי משה מקטיר, כך פירושו; למה נכנס משה עם אהרן, ואם נכנס לצורך עבודתו של אותו יום, שהרי כל הפרשה מדברת מעבודת אהרן, אם כן למה נכנס משה, ומתרץ שהיה נכנס משה עם אהרן ללמדו, פירוש, כי משה היה מקטיר קטורת, ואהרן נכנס עמו כדי שילמד ממנו להקטיר כשיהיה אהרן מקטיר. אף על גב שהלשון קצת מגומגם, מכל מקום רש"י פירש כןבפירוש בסוף (ויקהל) [פקודי] (שם). ומפני כי על ידי הקטרת הקטורת שהוא בפנים, היה השכינה שורה במקדש, ולפיכך הוצרך להקריב את העולה ואחר כך הקטיר הקטורת, ואחר הקטרת הקטורת מיד היה מברך אותם 'יהי רצון וכו, ואז ירד האש (פסוק כד), כך יראה. וכן משמע "ויצאו ויברכו", משמע דמיד אחר הקטרת הקטורת היה מברכם שתשרה שכינה במעשה ידיהם, ולפיכך קודם זה הקריב העולה. וכן הם דברי רבנו ישעיה בפירוש שלו לתורת כהנים: