רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/ו
(ב) כִּי יַפְלִא – יַפְרִישׁ. לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ – יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן (סוטה ב' ע"א), שֶׁהוּא מֵבִיא לִידֵי נִיאוּף (במ"ר י,ב-ד).
נֶדֶר נָזִיר – אֵין נְזִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא פְּרִישָׁה; אַף כָּאן, שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַיַּיִן (ספרי כג).
לְהַזִּיר לַה' – לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן לְשֵׁם שָׁמַיִם (שם כב).
(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר – כְּתַרְגּוּמוֹ: "מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק"; שֶׁהַיַּיִן מְשַׁכֵּר כְּשֶׁהוּא יָשָׁן.
וְכָל מִשְׁרַת – לְשׁוֹן צְבִיעָה בְּמַיִם אוֹ בְּכָל מַשְׁקֶה. וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ הַרְבֵּה, "אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים" (שבת י"ז ע"א); "נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן" (נזיר ל"ז ע"א).
(ד) חַרְצַנִּים – הֵם הַגַּרְעִינִין.
זָג – הֵם הַקְּלִפּוֹת שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁהַחַרְצַנִּים בְּתוֹכָן כַּעִנְבָּל בַּזּוּג (ספרי כד; נזיר ל"ד ע"ב).
(ה) קָדֹשׁ יִהְיֶה – הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ, לְגַדֵּל הַפֶּרַע שֶׁל שְׂעַר רֹאשׁוֹ (ספרי כה).
פֶּרַע – נָקוּד פַּתָּח קָטָן [=סֶגּוֹל], לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק לִ"שְׂעַר רֹאשׁוֹ", פֶּרַע שֶׁל שֵׂעָר. וּפֵירוּשׁוֹ שֶׁל פֶּרַע, גִּדּוּל שֶׁל שֵׂעָר; וְכֵן "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" (ויקרא כא,י). וְאֵין קָרוּי פֶּרַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם (ספרי שם).
(ח) כָּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא – זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף (ספרי כז) מִלְּהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.
(ט) פֶּתַע – זֶה אֹנֶס.
פִּתְאֹם – זֶה שׁוֹגֵג (ספרי שם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, פֶּתַע פִּתְאֹם – דָּבָר אֶחָד הוּא, מִקְרֶה שֶׁל פִּתְאֹם.
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו – בָּאֹהֶל שֶׁהוּא בּוֹ.
בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – בְּיוֹם הַזָּאָתוֹ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא טָהוֹר לְגַמְרֵי? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אִי שְׁבִיעִי, יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הִזָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (שם).
(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִיא שְׁתֵּי תֹרִים – לְהוֹצִיא אֶת הַשְּׁבִיעִי. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַתְּשִׁיעִי? קָבַע זְמַן לַקְּרֵבִין, וְקָבַע זְמַן לַמַּקְרִיבִין. מַה קְּרֵבִין, הִכְשִׁיר שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, אַף מַקְרִיבִין, שְׁמִינִי וּמִשְּׁמִינִי וָהָלְאָה (ספרי כט).
(יא) מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ – שֶׁלֹּא נִזְהַר מִטֻּמְאַת הַמֵּת. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן (ספרי ל; נזיר י"ט ע"א).
וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ – לַחֲזוֹר וּלְהַתְחִיל מִנְיַן נְזִירוּתוֹ (ספרי שם).
(יב) וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ – יַחֲזוֹר וְיִמְנֶה נְזִירוּתוֹ בַּתְּחִלָּה.
וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ – לֹא יַעֲלוּ מִן הַמִּנְיָן (ספרי לא).
(יג) יָבִיא אֹתוֹ – יָבִיא אֶת עַצְמוֹ; וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אִתִּי"ם שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כֵּן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה" (ויקרא כב,טז), אֶת עַצְמָם. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד,ו), הוּא קָבַר אֶת עַצְמוֹ (ספרי לב).
(טו) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם – שֶׁל עוֹלָה וּשְׁלָמִים. לְפִי שֶׁהָיוּ בַּכְּלָל, וְיָצְאוּ לִדּוֹן בְּדָבָר חָדָשׁ, שֶׁיִּטְעֲנוּ לֶחֶם, הֶחֱזִירָן לִכְלָלָן, שֶׁיִּטְעֲנוּ נְסָכִים, כְּדִין כָּל עוֹלָה וּשְׁלָמִים (ספרי לד).
חַלֹּת בְּלוּלֹת וּרְקִיקֵי מַצּוֹת – עֶשֶׂר מִכָּל מִין (מנחות ע"ז ע"א; ע"ח ע"א).
(יז) זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת – יִשְׁחַט אֶת הַשְּׁלָמִים עַל מְנָת לְקַדֵּשׁ אֶת הַלֶּחֶם (ראו מנחות מ"ו ע"ב).
אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ – שֶׁל אַיִל (ספרי שם).
(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – יָכוֹל יְגַלֵּחַ בָּעֲזָרָה? הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן! אֶלָּא וְגִלַּח הַנָּזִיר לְאַחַר שְׁחִיטַת הַשְּׁלָמִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ג,ב. ספרי לה; נזיר מ"ה ע"א).
אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים – תַּחַת הַדּוּד שֶׁהוּא מְבַשְּׁלָן בּוֹ. לְפִי שֶׁשַּׁלְמֵי נָזִיר הָיוּ מִתְבַּשְּׁלִין בָּעֲזָרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל הַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ אַחַר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה, וּלְהָנִיף לִפְנֵי ה' (ראו נזיר מ"ה ע"ב).
(יט) הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה – לְאַחַר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה (ספרי לו; חולין צ"ח ע"ב).
(כ) קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן – הַחַלָּה וְהָרָקִיק וְהַזְּרֹעַ, תְּרוּמָה הֵן לַכֹּהֵן.
עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה – מִלְּבַד חָזֶה וָשׁוֹק הָרְאוּיִים לוֹ מִכָּל שְׁלָמִים, מוּסָף עַל שַׁלְמֵי נָזִיר, הַזְּרוֹעַ הַזֶּה. לְפִי שֶׁהָיוּ שַׁלְמֵי נָזִיר בִּכְלָל, וְיָצְאוּ לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, לְהַפְרָשַׁת זְרוֹעַ, הֻצְרַךְ לְהַחֲזִירָן לִכְלָלָן, לִדּוֹן אַף בְּחָזֶה וָשׁוֹק (ספרי לז).
(כא) מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – שֶׁאִם אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל מֵאָה עוֹלוֹת וְעַל מֵאָה שְׁלָמִים, כְּפִי... אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶֹה מוּסָף עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ, עַל תּוֹרַת הַנָּזִיר, מוּסָף וְלֹא יֶחְסַר; שֶׁאִם אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר חָמֵשׁ נְזִירוֹת עַל מְנָת לְגַלֵּחַ עַל שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הַלָּלוּ, אֵין אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ "כַּאֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶֹה" (ספרי לח).
(כג) אָמוֹר לָהֶם – כְּמוֹ "זָכוֹר", "שָׁמוֹר", בְּלַעַז דישנ"ט [disant = באמרכם[1]].
אָמוֹר לָהֶם – שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם שׁוֹמְעִים (ספרי לט).
אָמוֹר – מָלֵא: לֹא תְּבָרְכֵם בְּחִפָּזוֹן וּבֶהָלוֹת, אֶלָּא בְּכַוָּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם (תנחומא י).
(כד) יְבָרֶכְךָ – שֶׁיִּתְבָּרְכוּ נְכָסֶיךָ (ספרי מ).
וְיִשְׁמְרֶךָ – שֶׁלֹא יָבוֹאוּ עָלֶיךָ שׁוֹדְדִים לִטֹּל מָמוֹנְךָ. שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְעַבְדּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ מִכָּל אָדָם; וְכֵיוָן שֶׁבָּאִים לִסְטִים עָלָיו וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ בְּמַתָּנָה זוֹ? אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא הַנּוֹתֵן, הוּא הַשּׁוֹמֵר (תנחומא י; במ"ר יא,ו). וְהַרְבֵּה מִדְרָשִׁים דָּרְשׁוּ בוֹ בְּסִפְרֵי (מ).
(כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ – יַרְאֶה לְךָ פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, פָּנִים צְהֻבּוֹת (במ"ר יא,ו).
וִיחֻנֶךָּ – יִתֵּן לְךָ חֵן (ספרי מא; תנחומא י).
(כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ – יִכְבֹּשׁ כַּעֲסוֹ (ספרי מב; במ"ר יא,ז).
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי – יְבָרְכוּם בַּשֵּׁם הַמְּפוֹרָשׁ (ספרי מג).
וַאֲנִי אֲבָרְכֵם – לְיִשְׂרָאֵל, וְאַסְכִּים עִם הַכֹּהֲנִים. דָּבָר אַחֵר: וַאֲנִי אֲבָרְכֵם, לַכֹּהֲנִים (ספרי שם).
הערות
[עריכה]- ^ כמו בהרבה מקומות אחרים, רש"י מבחין הבחנה חמורה בין הציווי הרגיל לבין צורת המקור, כמו כאן, שמסבירים אותה בדרך כלל כציווי חגיגי ומוחלט. אולם תרגומו הקבוע של צורה זו בפועל בעל סיומת -ant, וכן פירושו "לשון הווה" (למשל דברים א,טז) אינם מאשרים דעה זו. השערתי היא, שרש"י רואה בצורות אלה מה שקוראים בדקדוק הצרפתי gérondif [ובאנגלית gerund], כלומר פעולה משנית המלווה פעולה עיקרית ("בעשותו"). כך "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד", משמעו: "בזכרך את יום השבת...תעבוד" וזה מה שאמרו חז"ל, שהמצווה "זכור" שייכת לכל ימי השבוע. וגם כאן: "כה תברכו את בני ישראל אמור [היינו: באמרכם] להם".