חולין צח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין בשלה אלא שלימה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר מחתך לה ואי בעית אימא דכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה מיהו מר סבר בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדרה אחרת מבשל לה ללישנא קמא אליבא דדברי הכל ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי מאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בששים מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה ומי ילפינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קמ"ל דהכא בטיל וליגמר מיניה גלי רחמנא (ויקרא טז, יח) ולקח מדם הפר ומדם השעיר תרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי ומאי חזית דגמרי' מהאיך ליגמר מהאי חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי למאה וס' נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קא משמע לן דהכא שרי
רש"י
[עריכה]אין בשלה אלא שלימה - לא נתפרש באיזה לשון:
דכ"ע - ת"ק ור"ש:
בהדי איל מבשל לה - דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע דעם האיל מבשלו:
ת"ק סבר מחתך לה - מן האיל והדר מבשל לה בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור"ש אתא לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת לאיל מבשלה:
ללישנא קמא כו' - והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן לעיל ושניהם לא למדוה ללישנא קמא דאוקמינן דבין ת"ק ובין ר"ש בהדי איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי הכל:
וללישנא בתרא - דאוקמינן ת"ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי מילתייהו מדר"ש דחזינן דבשיל היתר בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן דף קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד גף של יד אשפלד"ו:
בשר ועצם - דזרוע:
בהדי בשר ועצמות - דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא:
ומ"ד מאה - סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה:
זהו היתר - הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב:
לאו למעוטי - שאר איסורים דלא ילפינן להו מיניה:
לא נצרכא - האי זהו:
אלא לרבי יהודה דאמר - במנחות (דף כב:) מין במינו לא בטיל ובהאי איל בטיל להכי אמר זהו דלא ילפינן מיניה דליבטל מין במינו אבל מין בשאינו מינו ילפינן מיניה למאה וששים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
וליגמר מיניה - לבטולי מין במינו:
ולקח מדם הפר ומדם השעיר - באחרי מות גבי קרנות מזבח הפנימי וקסבר רבי יהודה שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר אלמא לא מבטל ליה:
חדוש הוא - דלכתחלה היתר לבטל האיסור:
אטו אנן - הא דגמרינן מיניה מאה או ששים קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש רחמנא ואקיל גביה ולא גמרינן מיניה:
הא חומרא היא - דלא תימא ליבטול ברובא וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים כ"ש באיסורי אחריני:
דמדאורייתא - כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות:
לטעם כעיקר - נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעינן ליה לר' יוחנן במסכת ע"ז (דף סז.) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן ליה בפסחים (דף מד.) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב' כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור:
תוספות
[עריכה]אין בשלה אלא שלימה. פירש בקונטרס דלא נתפרש באיזה לשון ונראה לפרש דמשמע בשלה כמו בשל לה למ"ד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא:
דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לאיכא דאמרי דבקדרה אחרת מבשל לה לתנא קמא מוציא אותו מידי פשוטו:
מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה. פירש בקונטרס דהיינו ת"ק ושלימה דקאמר היינו דאין מחתכין לחתיכות והשתא לא הוי מר סבר קמא ללישנא קמא כמ"ס קמא דאיכא דאמרי דהוי ר"ש ונראה לפרש מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה היינו ר"ש בן יוחאי אבל ת"ק סבר דמבשל והדר מחתך והיינו שלימה דקאמר שתהא מחוברת לאחר בישול והשתא הוי מר סבר קמא ר"ש בן יוחאי כמו לאידך לישנא ומיהו ללישנא בתרא צריך לומר שלימה היינו שלא יחתכנה חתיכות:
ומאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות כו'. לאו דרשא גמורה היא למילף מינה לענין מין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא דהכא מין במינו הוא דמדאורייתא בטילה ברובא אלא בששים ומאה קבלה היתה. בידם ואסמכוה אהאי קרא ומכל מקום פריך שפיר מהא דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור דמשמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא בו:
לאו למעוטי כל איסורין שבתורה. וא"ת ומאי קושיא דילמא היינו דוקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי וי"ל דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור לאכילה:
מאי חזית דגמרינן מהא כו'. ואף על גב דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקומי קרא דדם הפר בעולין כרבנן בהקומץ רבה (מנחות דף כב:) אית לן למילף מזרוע בשלה אע"ג דלקולא וכן בסמוך פריך דאדרבה ניגמר מהכא לקולא דאיכא לאוקומי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וצריכי כדאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף לז:):
לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. וא"ת הא תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא וי"ל דלאו דרשא גמורה היא כדפרישית ולענין מין במינו גמרינן לחומרא ובשאינו מינו קים להו דביותר מששים למר ומאה למר פוסק הטעם ואסמכינהו נמי אהאי קרא ועוד דזימנין פוסק בפחות מששים או ממאה א"כ הא דילפינן לאסור עד ששים ומאה חומרא בעלמא הוא:
רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואע"ג דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק' וס' כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר' יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה (מנחות דף כב. כג.) וכן בפ' התערובת (זבחים עח.) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה (מנחות דף כג:) שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר' יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא דמדר"ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (לקמן דף קח.) ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה"ה אפילו טעמו וממשו אם אין מכירו אלא מילתא דפסיקא נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ"ה אסור
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
אין בשלה אלא שלימה. כלומר ללישנא קמא שלימה ששלימה נתבשל עם האיל כלומר חתך לה והדר מבשלה עם האיל. ואיבעית תימא דכ"ע מחתך חתך לה ומבשל לה. מר סבר בהדי איל זהו רשב"י ומר סבר בקדרה לחוד וזהו ת"ק. ומאי דקאמר אין בשלה אלא שלימה דשלימה נותן לו ומבשלה בקדרה לחוד. ללישנא קמא אליבא דדברי הכל למדוה מן הזרוע בשלה ר' חייא בר אבא בששים ור' שמואל בר רב יצחק במאה. מאן דאמר בששים קסבר כלומר בשר ועצמות ולא הוי אלא ששים לפי שעצם גדול יש בו בזרוע ולא הוה ליה כל האיל אלא בששים וגמרינן מיניה דאיסור נתבשל עם היתר ולא נאסר ההיתר. קסבר בשר לבהדי בשר משערי' כו' דבזרוע מעט בשר יש בו והוי באיל מאה חלקים בשר כבזרוע:
מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור. כלומר הזרוע שנתבשל עם האיל זהו היתר הבא מכלל איסור שהזרוע מוקדשין ואין מותר לישראל שמתנה לכהן הוא והאיל של חולין נתבשל עמו ואעפ"כ מותר לישראל למעוטי מאי לאו למעוטי כו' כלומר לאו למעוטי כל איסורין שבתורה שאם נתבשל עם היתר שאסור אפי' בששים. אמר אביי לא צריכא לר' יהודה כו'. כלומר הא דתנן זהו היתר הבא מכלל איסור לאו למעט כל איסורין שבתורה. אלא לר' יהודה איצטריך למיתנא. וליגמר מיניה כו' כלומר וליגמר מיניה ר' יהודה מן הזרוע בשלה דכמה התם בטל אע"פ שהוא מין במינו כך יהו בטלין כל איסורין שבתורה אע"ג דמין במינו. הא גלי רחמנא ולקח הכהן מדם הפר כו' כלומר שדם השעיר מועט ודם הפר מרובה וכשמערבן לקרנות המזבח מזכיר הכתוב דם השעיר כדם הפר שהוא מין במינו ולא בטל ומיניה גמר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל:
וליגמר מיניה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר. ק"ל דילמא התם משום דליכא ס' אבל בס' בטל וגמרי' מזרוע בשלה וא"ל כיון דמדאורייתא חד בתרי לא בטיל אי גמרי' מזרוע בשלה הויא לה קול' וקולא לא גמרי' ודאמרי' מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהאי לא שיהיו סותרין זה את זה שאפשר היה ללמוד משתיהן אלמלא שהוא חידוש אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר שאפי' יהיו סותרין ליגמר מהאי א"נ ה"ק ומאי חזית דגמרינן מהאי בלחוד לגמר אף מהאי שכל מקום שאתה יכול לקיים את שתיהן מוטב.
ואקשי' אי הכי ס' ומאה נמי לא ניגמר אפי' לשאינו מינו ומפרקי' אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא ברובא בטל כלומר אי לא גמרי' מהאי (ומשני) בטול טעם בשאר איסורי' דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות והשתא חומר' הוא דגמרי' וחומר' שפיר גמרי' מניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בס' כ"ש באיסור' אחרינא כפירש"י ז"ל.
ואל יעלה על דעתך שזו ההיקש דאורייתא שא"כ מכאן למדנו לטעם כעיקר דאורייתא אלא מכאן יש ללמוד שאין להחמיר עליהן יותר מכאן אבל א"א ללמוד מכאן שיהא צריך ס' דדילמא התם לבטל האיסור לכתחלה במקום זה חדשה תורה וצריך ס' אבל לא בדיעבד ועוד אם החמיר הכתוב בקדשים נחמיר בחולין ועוד כיון שיש באיל מאה וס' אין הכתוב מצריך לחתוך ממנו קצת ואם הוא בפחות מכאן נמי כך היה מותרת וקרא נמי אסמכתא דרבנן היא ויתבאר לך כן מדברי רש"י ז"ל עצמו שאמר דטעם כעיקר לרבא בחולין דרבנן.
אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירו' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופה של איסור דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב בבשר.
וזהו טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם מממשו של איסור כזית ולוקין עליו וכן בנזיר רואין אם נתנו הענבים טעם גדול במים ברביעית יין ושתה בתוך השיעור ולוקה ואע"פ שאין טעם זה מגופן של ענבים שהרי מה הם לפניך המה שהיו.
ופירו' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בפסחים ובמקומות אחרים הוא שכל מה שהוא אסור בנ"ט אפי' לא אכל כזית מן האיסור אלא בין ההיתר והאיסור לוקה.
ומאן דאית ליה התר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאינן תלויות זו בזו ומאן דאית ליה טעם כעיקר אפשר דבעי שיעור טעם מן האיסור כמו שפירשתי אבל בקדשים ישנן לשתיהן היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר כלומר שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואין ממשו שם ואכל ממנה כזית לוקה אעפ"י שלא אכל מן הטעם שהוא אסור אלא משהו שנתן טעם בכזית וכל זה יש ללמוד מדכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה.
והא דאמר רבא הכא לטעם כעיקר ה"ק מצינו בקדשים שהיתר מצטרף לאיסור ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר ומצטרף (וגזרו) [וגררו] את ההיתר להיות כמותה דכתיב יקדש וטעם כעיקר גמרי' מניה מ"מ אבל היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתר ליה האי להיתר מצטרף לאיסור ומאן דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחריני נילף ליה מהאי קרא דלכ"ע טעם כעיקר אינו יוצא מכללו שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשה בו טעם כעיקר.
ור"ת ז"ל היה גורס לא צריכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דהאי קרא מוקים לה בפ' ואלו עוברין להיתר מצטרף לאיסור.
ואחרים יש שלא רצו להגיה הנוסחאות ופי' טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור ובא הלשון שלא בדקדוק ואין צריך לכל זה ובמס' נזיר פ"ג גרסינן לה בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא ומיהו רבא אליבא דכ"ע נמי אמרה כדפרישית.
ומדאמרינן לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירש"י ז"ל דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטל. וה"נ שמעי' ליה לר' יוחנן במ' ע"ג (מ"ד ע"ב) כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו והא דילפי' ליה בפסחים (ל"ז ע"ב) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי מדין ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין א"נ גיעולי מדין חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור.
וה"נ משמע לקמן פ' כל הבשר דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבשר בחלב וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא ס"ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.
וק"ל הא דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבב"ח ואיהו הוא דאמר הכא מדאורייתא חד בב' בטל אלא מסתברא דה"ק אטו אנן לקולא קאמרינן לבטל אותו היכא דאיכא נותן טעם אנן לחומרא קאמרינן דהיכא נמי דטעמיניה ולא יהיב ליה טעמא א"נ דקים להו לרבנן דליכא טעמא אפ"ה בעי' שיעורא והא חומרא הוא דכל דליכא טעמא חד בב' בטל מ"מ דברי רש"י ז"ל בשמעת' דרבא ודרבי יוחנן נכונים הם דטעם כעיקר דרבנן.
ור"ת ז"ל הקשה בהדין דמקשי' ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגיעולי מדין וכו' הא דאורייתא הוא וכן הק' עוד עליו מן הסוגיא ההיא דמקשו התם ובמסכתא נזיר (לז, ב) מדרבנן נשמע לר"ע לאו מי אמור רבנן משרת ליתן טעם כעיקר וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה לרע"ק נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דאורייתא היא.
ואני אומר דהא דמקשי' התם בפסחים טעם כעיקר מנ"ל סוגי' דאביי היא דא"ל לרב דימי האי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור אתי האי לטעם כעיקר הוא דאתא וכדמפ' בגמ' בהדי' במסכת נזיר ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאוריית' בפ' כל הבשר התם יליף לה מבב"ח וכי דחייה רבא התם מבב"ח הדר ליה איהו למשרת או לגיעולי מדין והוא הוא דאקשי' טעם כעיקר מנ"ל בפסחים ובמס' נזיר.
ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקתני וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה יש לתרץ דר' יוחנן סבר גיעולי גויים לר"ע חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור דחמיר לי' לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור טפי מטעם כעיקר וסוגיא דהתם דמרבה טעם כעיקר מקמי היתר מצטרף לאיסור דאביי היא כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן סבר במס' ע"ג נט"ל מותר ההיא בפוגם במינו כגון החומץ לתוך הגריסין דומיא דנבלה אבל לשבח במינו ומתוך בליעתו בקדרה נפגם אסור והיינו חידוש דגיעולי מדין כטעמא דמפרש בפסחים לרבנן וסוגיא דע"ג לאו לר' יוחנן מפרש טעמא אלא לשאר אמוראי דסברי כל נט"ל מותר ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ובזה עולים דברי רש"י ז"ל כולם יפה.
ועי"ל דכיון דאוקימ' דר' יוחנן כרע"ק ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור וקאמר דלא גמרי' מניה משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין גיעולי מדין וחטאת נמי ב' כתובים הבאים כא' הם לטעם כעיקר ואין מלמדין דבחטאת תרוייהו איתנהו בה טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כדפרישי' לעיל ואע"ג דבגמרא דפסחים לא אמרינן הכי ההיא לאביי הוא דקסבר טעם כעיקר חמור אתי ב) וחטאת משום היתר מצטרף לאיסור אתא אבל לר' יוחנן שקולים הם ותרוייהו ממעטי' דהי מינייהו מפקת.
ומ"מ על כרחנו נודה בדברי רש"י ז"ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא כדקתני בברייתא וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה דהא סוגיא דגיד הנשה ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לית ליה אלא מבב"ח דלא כסוגיא דפסחים, [ורבא] דחי ליה ומשמע נמי דלאפוקי דלאו דאוריתא קאמר וא"נ לר' יוחנן בב"ח וגיעולי מדין מצו למיהדר למהוי ב' כתובים דלאו חידוש הוא כסוגיא דע"ג לר' יוחנן ודגיד הנש' לאביי.
ומי' ר"ת ז"ל מק' עליו מהא דאמרינן בפ' התערובות אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מחטין ומאורז אם יש בו בנ"ט דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכא אימא סיפא ואדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא נ"ט ברוב דאורייתא לרבא.
ואין זו קו' דהתם טעמו וממשו הוא שעיקר החטים מעורבין שם ונותנים טעם ברוב והיינו כגון עדשים שנתבשלו עם הגריסין וריבה אחד מהן אבל טעמו ולא ממשו הוא שאין שם ממש לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כמו שפי' למעלה. וכן רש"י ז"ל מפרש.
ושמעי' מינה דאפי' בממשו במינו בטל ברובא מדאורייתא וטעמו וממשו בעי' הא בממשו ולא טעמו כגון מין במינו או טעמו ולא ממשו כגון הני דפרישית אסור ואין לוקין עליו ומסתפקא לי מלתא דילמא ה"מ לריש לקיש נינהו אבל לר' יוחנן כל כזית בכא"פ דאורייתא אפי' מין במינו דסוגיין הכ' בפ' ואלו עוברין דמקשי' עלה מב' קופות דהיינו מין במינו וא"ל התם לרוחא דמילתא מתרץ אבל מסקנא כריש לקיש דרבא אית ליה הכי בפ' התערובות מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ותרווייהו בממשו הא בטעמו ולא ממשו ברוב' וזה הסבר' כדרך פירש"י ז"ל והוא הנכון והוא סברת הר"מ במז"ל.
ופי' אחר פי' ר"ת ז"ל דכי אמרי' הכי טעם כעיקר בקדשי' אסור ובחולין שרי ה"מ במין במינו משום דליכא למיקם אטעמא אבל שלא במינו דאורייתא דגמרי' מגיעולי מדין א"נ ממשרת כדמפו' בפ' ואלו עוברין ולאו אסמכתא הוא וכדמתרצי' בגמ' עליה דההיא בפ' התערובות אלא מין בשא"מ בטעמא ומין במינו ברובא ואמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ואמר רבא בפ' כל הבשר דרך בישול אסרה תורה לומר דמהתם ליכא למגמר אלא אי מגיעולי מדין אי ממשרת.
והא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מין במינו הוא ופי' טעמו ולא ממשו שהוא טועמו ודאי אלא שאינו ניכר ופי' ולא ממשו שנתערב לגמרי דמין במינו כשאין האיסור ניכר ברובא וטעמו וממשו כלומר שמכיר ממש האיסור בתוך ההיתר וישנו בעין אסור ולוקין עליו אפי' מין במינו וזהו כזית בכא"פ אבל מין בשא"מ בטעמא ולוקי' עליו אע"ג דליכא גוף איסור כלל.
ולא שמיע לי דהאי דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מבב"ח דהוא מין בשא"מ בטעמא ממש טעמו ולא ממשו מקרי ולא מפסקי' לישני דגמ' בסכינא חריפא דסברי.
וי"מ טעמו ולא ממשו מין בשא"מ דליכא כזית בכא"פ וטעמו וממשו זהו כזית בכא"פ כלומר דאיכא כל כך איסור שיש כזית בכא"פ אעפ"י שהוא מעורב ממשו מקרי ואע"ג דליכא אלא טעמא והא דאמרינן טעם כעיקר דבקדשים אסור לאו למימרא דבחולין שרי אלא שזהו חידושו של זרוע בשלה לפי שבקדשים אסור ולפיכך אמר זהו התר הבא מכלל איסור.
וי"א ר' יוחנן דאמר אין לוקין עליו ס"ל דמגיעולי מדין גמרינן והתם אין בהם אלא מצות עשה.
וי"א אפי' למאן דגמר לה ממשרת מילקא לא לקי שאין מזהירין ועונשין מן הדין, וזהו דעת הראב"ד ז"ל.
ובירושלמי במס' נזיר בפ' ג' מינין ובפרק ב' דערלה גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור התיב ר' חמא בר' יוסי קומי דר' יוחנן הרי בב"ח הרי לא טעם ממשו של איסור ואת אמרת לוקה וקבלה וא"ר אבין בר' חייא קומי דר' זעירא מהי וקבלה א"ל כאינש דאמר בעל דיניה קבליה פי' קבליה בבב"ח דלכ"ע (כדיק') טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי ואפי' לרבא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם ושל נזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר מימל כל נ"ט אין התר מצטרף לאיסור ונזיר היתר ואיסור מצטרפין מתניתא מסייע לדין ומתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר מימל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתני' מסייע לר' אבא בר מימל ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי שנאמר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו' עד מכאן למדו חכמים לכל נ"ט שהם אסורים וק' על דר' זירא בכל אתר את אמר עד שיטעום והכא את אמר אפי' לא טעם וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפי' בשא"מ ואפי' יש בהן טעם כזית כא"פ אין לוקין עליהם משום דמגיעולי מדין גמרי' או לדברי רש"י ז"ל שאומר שהוא אסמכתא.
אבל לפי' ר"ת ז"ל קשיא דהא מקשה בב"ח ועוד דכל נ"ט בשא"מ לוקין עליהם כנ"ט של נזיר וכן לדברי המפרשים טעמו ולא ממשו זהו דליכא כזית כא"פ כל שהנזיר לוקין עליהן אחרים לוקין עליהם ורבי יוחנן אמרה הכא והתם ונתברר ממה שכתבנו וכן לדברי האומר אין ממ"ה והרי מערבאי הקשו ממשרת וממנה אתה דן לדברי האומר אין לוקין עליהן.
וכן אמר ר"ת ז"ל שאיסור כלי מדין אזהרתו מלאו דנבלה מדגלי רחמנא בהגעלה א"נ ממשרת ודומה לזה אמרו הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את המ' ונפקא לן מדדרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ולאו הבא מכלל עשה הוא אלא דגילוי מילת' בעלמא היא להעמידן על לאו שבהן לא תעבוד בבכור שורך וכו'.
הא דאמרן אלא לטעם כעיקר וכו'. תמוה הוא והרי מכיון שיש בו ס' ומאה אין בו טעם שהרי אתה אומר לכל איסורין שבתורה בס' ואפי' בקדשים נמי מין במינו בטל ברוב דאורייתא כדאמרי' בפ' התערוב' ובמס' מנחות פ' הקומץ רבה ב' מנחות שנקמצו ונתערבו בטילי ברובא לרבנן דר' יהודה ולר' יהודה נמי במין בשא"מ כדאיתא התם בשמעתא דנבלה ושחוטה.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב משמע דהאי טעם כעיקר אינו ממש נ"ט דהא אית ביה ס' או מאה אלא להכי קרי ליה נ"ט דאינו ממש כדאמרי' טעמו ולא ממשו וכן פי' וליגמר מני' למשרי שאר קדשים בס' וזה אינו שכבר הוכחנו שאף בקדשים אם אין בהם נ"ט מותר אלא ה"ק פעמים שהזרוע נ"ט בחתיכה הסמוכה לו ובעלמא בקדשים אסור וכאן מותר שכל דרך בישול התירה התורה כך פי' חכמי הצרפתים ז"ל.
והיינו דקאמרינן אטו אנן לקולא גמרי' כלומר להתיר בכגון זה כשיש בו בנ"ט ואין אנו מתירים אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נ"ט אלא בס' וכדפרישית.
וכל זה אינו מחוור כלל דכיון דשרא רחמנא הכא אפי' בנ"ט ליכא למיגמר לא קולא ולא חומרא מהכא.
ולי נראה דודאי הכא ליכא טעם אלא רבא ה"ק מצינו בקדשים שהטעם היוצא מן החתיכה של איסור כאיסור עצמו הוא וכאן התירתו תורה לבשל עם האיל שלא חששה לאיסור הטעם ולא עשאו כעיקר איסור אלמא מותר לגמרי ומפרקי' משום דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה שבכל מקום לא אמרה תורה לבשל מתנות כהונה עם חלק בעלים וכאן הצריכה לעשות כן זהו חידושו ואקשי' אי הכי לששים נמי לא לגמר ומפרקינן לחומרא קאמרינן לומר שאם נתבשל כבר ואין בו נ"ט מתירים אותו בזה השיעור שאפי' במקום קולא לא מצינו שהתירה תורה בפחות מכאן.
והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורין שבתורה: ואם תאמר אמאי לא שני ליה לעולם בששים או במאה, וזה שמבטלין אותו לכתחלה, למעוטי שאר איסורין שבתורה שאין מבטלין אותן לכתחלה, וכדאמרינן בסמוך (ה)[ד]זרוע בשלה חדוש הוא דשאר איסורין אין מבטלין אותן לכתחלה וזה מבטלין לכתחלה, ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן, והא דאמר חדוש הוא, הכי קאמר חדוש הוא שחדשה בו תורה שזה מצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין, דמכל מקום גנאי הוא לבטל איסור לכתחלה, וכאן מצוה לבטלו. וקשיא לי אכתי לימא שזהו שמצוה לבטלו למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן ויש לומר דבשלמא אי אתי למעוטי שאר איסורין שאין בטלין בס' או בק' אי נמי שאין מבטלין אותן לכתחלה, טובא קא משמע לן, אבל אי אמרת דזהו למעוטי שאין מצוה לבטל שאר איסורין שיצטרך תנא דברייתא להשמעינו שאין מצוה לבטלן, ומכל מקום דעת הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאין מבטלין איסור לכתחלה מדינא דאורייתא אמרו, ומהכא מייתי לה מדקארי ליה הכא לזרוע בשלה חדוש. וא"ת אם כן חזרה קושייתנו למקומה, יש לומר דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור לשעבר משמע, כלומר זהו היתר שהוא בא לפנינו מכלל איסור שמתירים אותו מה שאין כן בשאר איסורים שבאין לפנינו מכלל איסור שאין מתירין אותו, ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאורייתא בטל ואפילו במזיד, מדרבנן במזיד לא בטיל בשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין (נד, ב) וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטיל, וגרסינן בתרומות (פ"ה, מ"ט) סאה [תרומה] שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עליו סאה אחר בשוגג יעלה במזיד לא יעלה, וכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"ה) דדוקא למבטל אותו במזיד קנסו ואסרוהו עליו אבל לאחרים מותר, וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאיסורו איסור עולם למערבו או למי שנמתערב בעבורו ומותר לכל אדם.
אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל: וק"ל דהא לא פליג רבי יהודה עלייהו דרבנן אלא בבלול כגון יין ביין, ואי נמי סולת בסולת וכיוצא בהן, דלרבנן בס' ולרבי יהודה בכל שהו, אבל ביבש שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אף לר"י בטל ברוב, חוץ מן התרומה ומן הקדשים וכיוצא בהן שמנו חכמים שהחמירו בהן בא' ומאה או באחד ומאתים או דבר חשוב או שבמנין שאינו בטל, אבל בשאר האיסורין ביבש אף לרבי יהודה בטל, והשוה בזה לרבנן, וכדתנן (שבת ק??, ב) אמר ר' יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה והיינו חטים בחטים, דאי חטים בשעורים אף בתרומה עולה בס', וכדתנן במסכת ערלה (פ"ב, מ"ז) ומייתינן לה לקמן בסמוך גריסין שנתבשלו עם עדשים אין בהן בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואסיקנא בס' למאן דאית ליה בשאר איסורים בס', ועוד דאם אין אתה אומר כן תרומה לר' יהודה במינו אינה עולה, ובספרי מוכחינן דתרומה עולה באחד ומאה, דמוהרמותם את מקדשו ממנו מייתינן לה, דהוי מין במינו, וגרסינן נמי בגיטין (נד, ב) ורמי דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן דתניא [נפלו] ואחר כך נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרים במזיד לא יעלו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי [בטיל] ורבנן הוא דגזור, וקא קניס שוגג אטו מזיד, והכא ודאי מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו כי נפלו אגוזי פרך ורמוני באדן לתוך מין אחר אף על פי שנתפצע[ו] האגוזים ונתפרדו הרמונים היכי בטילי, והלא האיסור ניכר הוא ואינו בטל לעולם, אלא שמע מינה דרבי יהודה לא קאמר אלא בבלול אבל בשאין בלול לא קאמר, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ואם כן זרוע בשלה נמי בהדי איל דיבש ביבש הוא חד בתרי בטיל אף לרבי יהודה, דאף על פי שנתבשלו זה עם זה, יבש ביבש קרינן ליה, וברובא בטיל, וכדאקשינן לקמן (צט, ב) גבי גיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, ואין סברא לומר דלענין היתר רוטב תניא (אי) זהו היתר הבא מכלל איסור אלא לענין גופו של האיל קאמר. ואם תאמר דמכל מקום רוטבו של זרוע שנפלט בקדרה לא נתבטל עם רוטב של איל, דמין במינו ובלול הוא, וכגון שאין בקדרה מים הרבה לבטל רוטב הזרוע וחזר הרוטב, שהוא אסור ונבלע בגופו של איל, והיה מן הדין לאסרו במשהו דרוטב לגבי איל מין במינו קריה ליה, וכדמשמע לקמן דאמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם כי לא נתן טעם נמי, דאלמא רוטב היוצא מן החתיכת נבלה ונבלע בבשרה מין במינו הוא. אכתי קשיא לי דלכאורה הוה משמע דלא מיקרי מין במינו לאסור במשהו לר"י אלא במ(ש)משו של איסור מעורב ונבלל בהיתר, כעין דם הפר ודם השעיר, דמינה יליף לה ר' יהודה, אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא, וכדמשמע לעיל (צו, ב) דאמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר דשומן גיד אינו מפעפע והלכך בצלי אינו זז ממקומו ובקליפה או בנטילת מקום סגי. ואקשינן עליה מדרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו, ומדפרכינן עליה מדרב הונא, משמע דשמואל נמי כרב הונא סבירא ליה בהא, ופרקינן שאני חלב דמפעפע, והדר אקשינן ובמפעפע מי אסור, והא ההיא דהוה בי כנשתא דמעון ואמר להו ר' יוחנן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ופרקינן ההוא כחוש הוה, כלומר ולא היה בחלב שיעור לאסור אלא נתבטל בס', ומדאתיא אדשמואל לכאורה משמע דאפילו שמואל הכין ס"ל, ואף על גב דשמואל כרבי יהודה ס"ל דמין במינו במשהו, כדאיתא בשלהי ע"ז (עג, ב), ואפילו הכי כי איכא ס' לבטל מותר משום דאין גופו של חלב נכנס בתוך הבשר אלא פליטתו, ואף על גב דחלב לגבי בשר מין במינו הוא. והראב"ד ז"ל כ"כ דחלב ובשר מין במינו מיקרי, והביא ראיה מדאמרינן שלהי פירקין (קג, א) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן האוכל חלב הטריפה לוקה שלש, כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום טריפה, ובשר מן החי נפקא לרבי יוחנן מובשר בשדה טריפה כדאיתא התם, אלמא חלב בשר מיקרי, אלא שיש לתרץ בזה דה"ק ההוא כחוש הוה ואינו מפעפע, ואע"ג דליכא נמי ס' לבטלו א"צ רק קליפה לבד וכמו שכתבתי למעלה במקומו. ואי נמי דההיא לא סבר לה לשמואל הכי, אלא אדרב הונא מקשי, ור' יוחנן ורב הונא כרבנן ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנ"ט, והא דאמרינן לקמן (ק, א) רבא אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו, התם משום מים בשו קאמר, דהו"ל שאינו מינו ומבטל הרוב וחתיכת הנבילה, וכגון שיש שיעור מים ידוע שיש בהן כדי לבטל החתיכה כולה, אבל רוטב של חתיכות ההיתר אינן מצטרפות לבטל האיסור כלל דמין ומינו הוא. והא דאמרינן נמי לקמן וליבטיל ברובא, דאלמא יבש ביבש הוא, ואף על גב דנתבשלו בהדדי, התם משום דרוטב כבר נתבטל, וכדתנן עלה במתנית' (צו, ב) והרוטב בנותן טעם, ומתניתין דלא כר' יהודה.
אלא מיהו אכתי ק"ל לרבא דאמר בע"ז (סו, א) דבתר שמא אזלינן, וחמרא חדתא בעינבי, אף על גב דחד טעמא אית להו, כיון דהאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרו מין בשאינו מינו הוא, והכי נמי רוטב לגבי בשר כחמרא חדתא לגבי עינבי, והאי רוטב מיקרי והאי בשר מיקרי, ולא הוי מין במינו, והנודר מן הבשר נמי מותר ברוטב, משום דבנדרים הלך בהן אחר לשון בני אדם והאי בשר מיקרי והאי רוטב מיקרי, ולקמן (קח, א) נמי אמרינן בשמעתא דטפת חלב דרוטב לאו מין בשר הוא כדאמרינן התם אי דנפל לרוטב רכה ה"נ, כלומר סלק את מינו כמי שאינו ומי שאינו מינו דהיינו רוטב רבה עליו ומבטלו. הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה, כלומר שהוא מין בשר, ומכל מקום אפשר דזו אינה ראיה דרוטב (עבה) [רכה] משום מים שבה קאמר, אבל פליטת הבשר והמיחל היוצא ממנו מין בשר מיקרי, וכן אנו צריכין לומר שם כמו שנכתוב שם בס"ד. ולענין קושיית שמועתינו אפשר לתרץ לרווחא דמלתא כגון שנתבשל ברוטב עבה, שהרי בכל ענין התיר הכתוב זרוע בשלה ואפילו נתבשל עם האיל ברוטב עבה, ומכל מקום צריך לעיין איך יקרא רוטב מין בשר, דהא בתר שמא אזלינן, ומיהו לגבי הא דשמעתין אפשר לתרץ דהכא אביי הא דאוקמא הכין, ואביי לטעמיה דאמר התם בע"ז דבתר טעמא אזלינן, אבל ההיא דלקמן לאו אביי אמרה אלא לישנא דגמרא היא, וצל"ע.
וליגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר: הקשה הרמב"ן ז"ל ודלמא התם משום דליכא ס', אבל היכא דאיכא ס' בטל, דגמרינן מזרוע בשלה, ותירץ דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וגלי רחמנא בדם הפר ודם השעיר דלא בטיל, אף על גב דדם הפר מרובה מדם השעיר, אי אמרינן מזרוע בשלה הויא לה קולא, ולקולא לא גמרינן מיניה, ודאמרינן מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהיאך, הכי קאמר מאי חזית דגמרת מהאי בלחוד ליגמר אף מהאי, דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם מוטב.
אי הכי ששים ומאה לא ליגמר: כלומר לרבנן בין במינו בין בשאינו מינו ולרבי יהודה בשאינו מינו. ותרצינן אטו אנן לקולא קא גמרינן אנן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל, וקיימא לן מין בשאינו מינו היכי גמרינן מיניה, דהא משמע דמין בשאינו מינו לא בטיל ברובא ואפילו מדאורייתא, וכדאמר רבה בזבחים (עט, א) אמור רבנן [ברובא ואמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו] בטעמא, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו לא בטיל ברובא אלא בס'. ואם תאמר דהתם ביבש דכולה דרבנן קא מיירי דמין במינו ביבש אפילו מדרבנן ברובא וכדכתבינן לעיל, ומין בשאינו מינו אף ביבש מדרבנן בס' הא קיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא ומילקא נמי לקי, ואף על גב דהיתר רבה עליו, וכדאיתא בפסחים (מד, א) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, א"ל אין, ואקשינן ושקלינן וטרינן בה התם, ואסיקנא הכי דאורייתא היא, ואף על גב דהתם משמע דאפילו במין במינו קאמר הכי מדמקשינן עליה משתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, וההיא נמי במינו מיירי, דאי לאו הכי, כיון שזה ניכר בתוך זה נברור זה מזה ולא ניחות לספיקא ואלמא אף במין במינו אמר הכי, ואנן קיימא לן דמין במינו ברובא בטיל, כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהכי קא פריך כיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור מדאורייתא אף במין במינו לא הוה לן למימר שאני אומר כמו שנכתוב לקמן בס"ד, וכן כתב הראב"ד ז"ל דמין בשאינו מינו אינו בטל ברוב דבר תורה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"?), ואם כן היכי גמרינן הכא מזרוע בשלה דבטיל בס' או במאה דהא קולא הוא, ולא הוה לן למגמר מינה מין בשאינו מינו לכ"ע כי היכי דלא גמרינן מיניה מין במינו לר' יהודה חדא דחדוש הוה ועוד דשאני התם דמין במינו.
ואם תאמר דמין בשאינו מינו כי לא בטיל חד בתרי מדאורייתא משום דיהיב טעמא בתערובתו הוא וטעמא לא בטיל, והיינו דבעינן טעמו אף על גב דאיכא ממש כדאמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ולא סגי ליה בממשו, משום דאי ליכא טעמא לא לקי, משום דברובא בטיל, ומיהו ממשו בעינן, דאילו טעמא בלחוד בטיל מדאורייתא כדאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, וכדפירש רש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדבעינן למכתב לקמן, ומשום דבטיל מדאורייתא הוא דלא לקי, כיון דליכא ממשו, והילכך הכי נמי הוה לן לבטולי מדאורייתא כל היכא דליכא טעמא או בתרי או בעשרה, ואנן גמרינן מזרוע בשלה, ואף על גב דליכא טעמא עד דאיכא ס' לא ליבטל וחומרא הוא, וחומרא שפיר גמרינן מינה, אכתי לא מיחוור דמאי דקאמר דאילו מדאורייתא ברובא בטיל ברובא ממש משמע, דאי בבטול טעמא הכין הל"ל בהדיא, אלא דאיכא למימר דמשום דלא פסיקא ליה בטול טעמא דהא במין במינו לא שייך למימר ביה טעמא סתים ואמר ברובא בטיל ולגבי מין ומינו הוי רובא ממש ולגבי מין בשאינו מינו הוי רובא (דבטיל) [כדקטיל] טעמא כנ"לּ.
הא דגמרי מזרוע בשלה למר ששים בשר בהדי בשר ועצם משערינן ולמר במאה דבשר בהדי בשר משערינן: תמיה לי כיון דמיניה גמרינן, אמאי לא בעינן טפי, דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה, ושמא י"ל דכיון דהא ליתא אלא אסמכתא דרבנן דיין אם שיערו כל האיסורים כשיעור זרוע עם האיל גופו, אבל מים דלא פסיקא להו דפעמים נותנין עמו הרבה ופעמים מעט לא שיערו בו כלל.ומיהו להאי פירושא הא דאקשינן לרבי יהודה וליגמר מינה לא לבטל מין במינו בס' או במאה בלחוד קאמר, דכיון דמדאורייתא לא בטיל ברובא, ולא ידעינן עד היכא, ונצטרך למגמר מזרוע בשלה דבטיל, על כרחין לא ילפינן מזרוע בהדי איל גופיה, אלא בזורע בהדי איל ומים, ובשיעור בינוני, שדרכן להתבשל בכיוצא בהן, ושמא יהיה במאה וחמשים או במאתים דלא אתיא עליה השתא אלא דיליף מהא דמין במינו בטל כשאר האיסורין, ושמא י"ל דהא [ד]אמרינן וה"ל כק' וה"ל כס' עם שיעור המים קאמר כנ"ל. ואי נמי איכא למימר דבכל ענין התירתו תורה ואפילו בבשלו בלא מים כלל וכגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא.
אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי: כן גרסת הספרים וכן גרסת רש"י ז"ל (ורש"י) [ור"ת] ז"ל הקשה דא"א דגרסינן הכי מדפרכינן וליגמר מיניה ופרקינן גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ובפסחים (מה, א) מוקמינן האי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדאמרינן התם בשמעתא דמשרת ורבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ומ"ה גריס ר"ת ז"ל הכא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור כי התם, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל ראיתי דהא ל"ק, דרבא ה"ק לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר, ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ"מ, אבל (לא) היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתי ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ולמאן (דאית) [דלית] ליה טעם כעיקר מקראי אחרינא יליף לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכלל. שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשו בו טעם כעיקר ע"כ. ובנזיר (לז, ב) גרסינן לה הכא בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא, עוד הקשה ר"י ז"ל לגירסת הספרים דהיכי קאמר דטעם כעיקר בזרוע בשלה שרי, דאלמא יש בזרוע ליתן טעם באיל, והא אנן מיניה גמרינן למשרי כל איסורין בס', ואי בס' איכא נ"ט אף בחולין איכא למיסר מדרבנן מיהא, דהא מקרא דגיעולי נכרים ומשרת גמרינן לטעם דאסור מדרבנן לכל הפחות, ואם תפר' שנתון בו טעם גרוע ובקדשים אסור והכא שרי, הא לא אפשר דאף בקדשים טעם כל דהו אינו אוסר, וכדתנן בזבחים (צז, א) קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנ"ט, ואם תאמר דהתם במין בשאינו מינו ובטעם גמור אבל במין במינו בקדשים אפילו כל דהוא אוסר כר' יהודה בשאר אסורין, דהא בזרוע בשלה מין במינו הוא, מכל מקום קשיא דאמרינן בזבחים (עח, א) אר"ל הפגול והנותן והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, שמע מינה [נותן] טעם ברוב במין במינו לאו דאורייתא, ובמנחות (כו, ב) נמי אמרינן שתי מנחות [שלא] (ש)נקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן. ומיהו תירץ רבינו יצחק ז"ל דהכי קאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן האיל ונוגעין זה לזה ונותן טעם גמור הזרוע באיל, ואפילו הכי מותר, דכל דרך בשול התי' הכתוב, והיינו דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להקל בכגון בשיש בו טעם גמור, הא לא גמרינן מיניה אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב, דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בס'.
ופירוש טעם כעיקר, כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא (פסחים מד, א) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו, כגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר, וכדאמרינן בפסחים (מד, ב) בשר בחלב לאו טעמא בעלמא והחלב הוא אסור, ולקמן (קח, א) גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס' דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור, אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, ובקדשים אסור, שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול, וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו, ואף על פי שלא נמחה מגופה של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמו שהיו בשעת נפילה, וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמ(י)ד.
וכתב הרמב"ן ז"ל ופירוש היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד, הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן היתר והאיסור לוקה, ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אפשר דלית ליה טעם כעיקר, שאין תלויות זו בזו, כלומר כיון שאין שם ממשו של איסור גרוע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר, נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור, וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור, אבל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר דגמרינן מחטאת, והיתר מצטרף לאיסור דגמרינן נמי מחטאת דתרוייהו איכא למגמר.
ופירש רש"י ז"ל ומדקאמר רבא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, כדמפרש ואזיל, דאילו מדאורייתא ברוב בטיל, הכי נמי שמעיה לרבי יוחנן במס' ע"ז (סז, ב) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, והא דילפי ליה בפסחים (שם) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, ס"ל לאמוראי דקראי אסמכתא בעלמא הוא, ולא למילף היא, דהוה ליה נזיר וגעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי געולי נכרים חדוש הוא, כדאמרינן התם ומשר' להיתר מצטרף לאיסור, והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (שם)? גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לא דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. וכן יש עוד להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דתניא בפסחים (מד, א) שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה נפלה, ופריך ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא ע"כ דאורייתא הוא כיון דאיכא כדי נותן טעם, אלא לאו שמע מינה דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה (פ"ב, ה"ח) (בעי) ר' אבוה (ל)[ב]שם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר, והא דאמרינן לקמן (קיב, ב) הטמאין לאסור צירן ורוטבן אם הוא בפני עצמו קאמר, והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים, ואף על גב דעובדא [ד]רב מרי בר רחל דאימלחה לה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, אסר להם רבא. וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן לאו למימר דכעין ההוא עובדא הויא דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליח, דלא זיעא בעלמא הוא ונוח הוא ליבלע כשומן, ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הול"ל כבשר שחוטה עם נבלה שאסור מדרבנן מיהא כנ"ל לפי דברי רש"י. וא"נ לר"ת ז"ל אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו כדגמרינן לה בפסחים ממשרת ומגעולי נכרים, ולאו חדוש הוא, כ[מ]"ש רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים, ה"ק התם דגעולי נכרים לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלא פגמה, אף על גב דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומה א"א דלא פגמה פורתא לא ס"ל לר' עקיבא הכין כדאיתא התם.
ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד, לא נהירא דלרבנן דס"ל דגיעולי נכרים חדוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים, ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר, וה"ה לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה, והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (קח, א) דרך בשול אסרה תורה דחויא בעלמא היא, דמבשר בחלב ליכא למשמע הכי, אלא ממשרת או מגעולי נכרים ילפינן לה, והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכי. והא דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. תירץ הרב ר' יוסף בר יצחק ז"ל לאו משום דליתיה מדאורייתא, אלא ר' יוחנן כרבי עקיבא ס"ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים כדאיתא התם בפסחים בפרק אלו עוברין, וגעולי נכרים לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, דהא תעבירו באש כתיב (במדבר לא, כג) ולא ליכא, והלכך לא לקי.
ומיהו לא נהירא דאי טעם הוי כעיקר, ודאי בגיעולי נכרים לקי, דהא איכא לאו דנבלה, ורחמנא הוא דשרא לן בהגעלה, הא לא הגעיל ולא לבן ובשל בהן באיסוריה קאי, דהיינו לאו דלא תאכלו כל נבלה, וכענין זה אשכחן בעובד וגוזז בפסולי המוקדשין דלקי, והתם תזבח ואכלת בשר כתיב ודרשינן (תמורה לא, א) תזבח ולא גיזה ועבודה, ואפילו הכי תני בבכורות (טו, ב) הגוזז והעובד במוקדשים סופג את הארבעים, אלא דעל כרחין היינו טעמא משום דבקדשים כתיב (דברים טו, יט) לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וכי הוממו ונפדו התירן הכתוב, דחולין הן, וכי קאמר תזבח ודרשינן ולא גיזה ולא עבודה גילה לנו שהן באיסור הראשון, ובלאו דלא תגוז, וכן בגיעולי נכרים כי קאמר רחמנא תעבירו באש אהדריה רחמנא לאיסוריה קמא עד שיעבירנו באש ולומר דפליטת האיסור כאיסור ולוקין עליו. ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לרבי עקיבא דיליף מגעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו, ולכך אין לוקין, וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין, ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ור"ת ז"ל [תי'] דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו במין במינו, משוה דמדאורייתא חד בתרי בטיל וטעמו היינו דכנגדו בשאינו מינו הוה ביה טעמו, והתם נמי טעמו הוה ודאי, אלא שאינו ניכר, דהוא הדין דאפילו הוה ביה טעמו וממשו דאין לוקה עליו, כיון דבטיל ברובא ואינו מכיר, אלא דנקט טעמו ולא ממשו לומר דאפילו הכי איסורא איכא וטעמו וממשו היינו בשהאיסור ניכר בו דאז לוקין עליו, והוא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בשאינו מינו טעמא גרידא (חד) [הוי] דאורייתא ולוקין עליו.
ור"י ז"ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו כשאין בו ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס, הלכך אין לוקין עליו, אבל איכא איסורא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש בכזית בכדי אכילת פרס ולוקין עליו, וק"ל דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאיתא בפרק כל הבשר (קח, א) גבי טיפת חלב, ואיהו משמע דס"ל בפרק א"ע (שם) בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, דגרסינן התם אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתני' המקפה של תרומה וכו', ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו', אלמא [לא] משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס, וההיא דירושלמי (שם) דגרסינן כל נותני טעמים אין לוקין עליה חוץ מאיסורי נזיר מיירי במין במינו, אבל בשאינו מינו אפילו בשאר איסורין לוקין עליהן, וזה אי נמי דהא כעיל נותני טעם של נזיר אמרו בשאר איסורין שאין לוקין עליהם ובאיסור נזיר מין בשאינו מינו הוא, אלא בתוס' תירצו דדילמא ה"ק חוץ מאיסורי נזיר, ומאי דילפי מינה דהיינו מין בשאינו מינו, וההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דתני' בפ' אלו עוברין (מד, א) מיירי במין במינו דמאורייתא חד בתרי בטיל, ותדע דעלה אמר ר"ל ביבמות (פב, א) והוא שרבו חולין על התרומה ור"י אמר אף על גב שלא רבו ואי(ן) מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר [אי במינו היכא פרכינן ואי אמרת כזית בכא"פ] דאורייתא אמאי אמרי שאני אומר דהא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהוא בטיל ברובא מדאורייתא, ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא הוה לן להחמיר מדרבנן בדכותה במינו, ולא נימא שאני אומר, כן תרצו בספר התרומה ולעולם טעם כעיקר דאורייתא, ותדע דהא אמר רבה בזבחים (עט, א) ואמר רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בששים כדאמר רבא לעיל (צז, ב) מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים, אלא ודאי מדאורייתא קאמר, ובשאינו מינו אמר דהוי בטעמא, אלמא דאורייתא הוא.ועוד דאמרינן בזבחים (עח, א) עשה עיסה מן האורז ומן החטין אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת, וזו אינה קושיא דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה.
והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי רש"י ז"ל ודאי מגיעולי נכרים לא גמרינן טעם כעיקר דאורייתא, משום דכיון דאוקימנא התם בפסחים דר' יוחנן כר' עקיבא ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, וקאמר התם דלא גמרינן מיניה לשאר איסורין, משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, געולי נכרים וחטאת נמי הוו להו לגבי טעם כעיקר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דבחטאת ודאי תרוייהו איתנהו בה היתר מצטרף לאסור כדיליף לה מיני התם וטעם כעיקר, וכדאמרינן הכא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לז, ב) וכדכתבינן לעיל, ואף על גב דבפסחים לא אמרינן הכי, ההיא סוגיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמיר טפי וחטאת משום היתר מצטרף לאסור אתא, אבל לרב יוחנן שקולים הן, ובין היתר מצטרף לאיסור בין טעם כעיקר ממעטינן מינייהו משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ללמד דהיתר מצטרף לאיסור וללמד דטעם כעיקר ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת, ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במינו הרבה ונתבטלה לגמרי כמ"ש למעלה, לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא (דטעמו) [בטעמו] וממשו היא, הא טעמו ולא ממשו מותר מדאורייתא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי מדאורייתא, כדתניא בברייתא דאלו עוברים וממנה אתה למד לכל איסורין שבתורה, דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים, ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אכתי ברייתא דקתני וממנה אתה דן לכל האיסורין שבתורה לא הוה שמיע ליה לאביי, ובעא למילף לה מבשר בחלב, ודחי לה רבא דאי מיהא לא תיגמר דחדוש הוא ודרך בשול אסרה תורה, אי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר' יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה, ואף על פי שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו לבד, אלמא אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, וכבר פסיק רש"י ז"ל בפרק כל הבשר (קט, א) כר' יהודה, יש לומר דהא דאמר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכא ביה כלל דמין במינו גזירת הכתוב היא, וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר, ותדע דהא לאו משום טעמו הוא, דהא במשהו מיתסר, ואף על גב דלית ביה כדי נתינת טעם כלל, ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא ולכולי עלמא אליבא דרבנן דאמרי מין במינו בטיל אין טעם כעיקר במין במינו אלא בשאינו מינו וכדכתבינן לעיל, ומוכחי' ממאי דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר, ומדתני' באלו עוברין שתי קופות של חולין וא' תרומה.
נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר, לפי דברי רש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך, וכן חתיכת נבלה שנפלה בתוך הקדרה, בזמן שמכירה ולא נשאר בתוך הקדרה אלא פליטתה, וקודם שהספיק לשער אם יש ברוטב ובחתיכות ההיתר ס' לבטל האיסור נשפך הרוטב וא"א לעמוד עליו אם היה בו ס' לבטלו, הולכין בו להקל ומתירין אותו מספק, דהא ספקא דרבנן היא ולקולא, ומה שנשאר מן ההיתר יהא מותר, אבל אם החתיכות לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן, דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על ברור, ומיהו אף בשנשפכו המים דאז ודאי הוה ספק, אפשר לומר דכל היכא דאיכא קפילא, מטעמינן ליה וכדאמר רבא מין בשאינו מינו (ו)[ד]איסורא דליכא למיקם אטעמיה כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא, והא נמי כיון דאפשר בקפילא טעים ליה קפילא ואף על גב שיש לבעל הדין לחלוק בזה. והרמב"ן ז"ל כדברי רש"י ז"ל הכריע כנ"ל.
אבל ר"ת ז"ל וכן ר"י ז"ל דחו דברי רש"י ז"ל, ולדבריהם טעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וספקא לחומרא, וע(ו)ד דידעינן דאית ביה ס' או דטעים ליה קפילא אסור. ומכל מקום מין במינו כגון שתחב כף אסורה של נכרי בקדרה של בשר ואפילו בת יומה, ונשפך המרק, ואין ידוע אם היה בה ס' אם לאו, אזלינן לקולא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן במינו וכמ"ש. ונראה דאפילו נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה, ונשפך קצת המרק ואבדו קצת החתיכות קודם שהספיק לשער בס', גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא (מדאוריי' דאי) [דאי מדאורייתא] חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש כדמשמע. מדמקשינן לקמן (ע"ב) גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא, וכן גבי חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה ולבטיל ברובא, והלכך כיון שידע והכיר שהיה בקדרה מן ההתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסורא דאורייתא, ושיעור ס' דרבנן היא וספיקו להקל. ואין צ"ל בגבינת הנכרי שנפלה ביורה של חלב כשר או בתבשיל של חלב ואין מכירו שהולכים בו לעולם להקל בשיעורן בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מדרבנן אסור, והולכין בו להחמיר, כגון כחל שאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בפרק כל הבשר (קיא, א) דחלב שחוטה אינה אלא מדבריהם, ואפילו הכי מן הספק אין משערין אלא בו, וכמ"ש דאי במאי דנפק מינה מנא ידעי' כ"נ.
והראב"ד ז"ל ס"ל כדברי ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא וכן כתב באיסור משהו תלתא גוני איכא בנותן טעם, אחד לקי ואחד לא לקי, ותרוייהו לדברי הכל, והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו, כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה, והשני טעמו ולא ממשו כגון אחד במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לד"ה, דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר"ע אין מלקין על ההיקשות ולא על קל וחומר. והג' היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית, והרי הוא אוכל חצי זית היתר וחצי זית איסור, והוא מחלוקת ר"ע ורבנן, לר' עקיבא אית ליה בנזיר ובחטאת לוקין עליהו, דבגופייהו כתיבי דקא מפיק משרת וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ורבנן בנזיר ל"ל דקא מפקי משרת וכל משרת לטעם כעיקר או לכזית בכדי אכילת פרס ולמלקות, וגלויי מילתא בעלמא הוא לשאר איסורין דנותן טעם ברוב כמאן דאיתיה בעינה, דמטעמא אכיל איסורא כזית או לטעמו ולא ממשו ולאיסור ולא למלקות דהא לא אכיל איסור כזית, ובנזיר דגלי ביה רחמנא בהדיא לקי אפילו שרה ענבים במים ויש בהן טעם, אבל שאר איסורין דגמרינן מיניה איסור איכא, מלקות ליכא, אבל בחטאת מיהא אית להו היתר מצטרף לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור ולא למלקות ולא לכרת, אבל חולין מקדשים לא גמרי, וע"ז השלישי אמר רבא לא צריכא אלא לטעם כעיקר, והיינו היתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור ובזרוע בשלה מותר. וא"ת היכי משכחת לה מחצה היתר ומחצה אסור, והלא אף למאה וס' ילפי מהתם. משכחת לה סמוך למקום החתך שהוא בולע הרבה מן הזרוע עד שנבלע מו מרוטב הזרוע, כי מחצה זהו החדוש שחדשה תורה בזרוע בשלה משאר איסורים שלא חש בו למקום הסמוך לו, הואיל ואין בכולו כדי נותן טעם, ע"ז הדרך (יוכל) [נוכל] לפרש דברי רבא כי היכי דתקו' מילתיה דרב' כהלכתא, והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (קח, א) שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ורבא דקא דחי [ליה] מיניה, לאו למימר (דרבה) [דרבא לא] סבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר ליה אי משום הא לא אריא, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל כדכתבינן דטעמו ולא ממשו דאורייתא, ומייתי סיעתא מהך מלתא ומדר' יוחנן דאמר ליה [הכי] בהדיא, והכי נמי מסתברא דר' יוחנן הכי סבירא ליה, מדאמר אין לוקין עליו, דאם איתא דאפילו איסורא נמי לית ליה (ו)לוקין עליו מיבעי, אלא לאו שמע מינה מן התורה הוא, ואפילו הכי אין לוקין עליו מידי דהוה אחצי שיעור, ותו לא מידי, וקיימא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ואם כן היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה, ומתרצינן (דאי) [דכי] אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשיה והיתירא באפי נפשיה, כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור, שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר, ואם תאמר הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא, ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל, והלא נותן טעם בהיתר הוא ואיסור לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל, והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן, ומ"ה מדאורייתא בטיל ברובא, אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב (איוב יב, יא) וחיך אול יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ואיתא להא טעמא בזבחים (עט, א) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאיכא חזותא במראה והתם אסיקנא דנותן טעם ברוב דאורייתא, העתקתי מלשונו.
והתניא אין בשלה אלא שלמה פרש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון פי' באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס' פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ"ד דגושה כלומר ב"ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני' קרא בלישני' למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה"ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל:
דכ"ע בהדי איל מבשל לה פרש"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"ס מחתך והדר מבשל לה ומ"ס מבשל והדר מחתך לה: פרש"י ז"ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי' מחותכת לחתיכה ומ"ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ"ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ"ס הוי ר"ש כדפי' רש"י ז"ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה' מחובר' לכך פי' בתו' מ"ס דהיינו ר"ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי' דכ"ע חתיך לה והדר מבשל לה פי' דהכי גמירי לה ומ"ס דהיינו ר"ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי' מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ'.
מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה"ל בששים פי' ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז"ל בשם רבותיו ז"ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס' מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי"ל כמ"ד בס' קי"ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק"ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ"ד עצם ובשר משערין ס"ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ"ע ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי רש"י ז"ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע"כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי' בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ' כל שעה גבי בשל מבושל במים.
לאו למעוטי כל איסורין שבתורה פי' דכוותי' דהא איסור בעלמ' לרבנן ולר"י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא"ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו' לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ' לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי"ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.
אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל פי' דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר"י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס' מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי' דשרי בעלמא אפי' מין במינו כל היכא דאיכא ס' או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי' מהתם ליגמור מהכא וק"ל דהא אדרבא קולא וחומר' מחומרא ילפי' וי"ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי' בתוס' עוד יש לפרש דה"ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס' או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש"י ז"ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי' מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי' לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא"כ בעלמא שהוא רשות.
איהכי לס' ומאה נמי לא ליגמר פי' דקס"ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל' לא גמרינן מיניה לדיעבד לס' ומאה נמי לא ניגמר לה לר"י בשא"מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא"ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי' לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס"ל לאביי לקמן בפ' כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי"ל דהא ל"ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס' ורבנן הוא דבעי ס' או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר"י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי' דדם או ע"י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו:
רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ' שרי פירוש רש"י ז"ל נ"ט קיי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס' דהא קייל"ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס' לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי' לה בפ' כל הבשר וכן לר' יוחנן במס' ע"א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי' במס' פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכת' בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי א"ה שני כתובי' הבאי' כא' א"נ גיעולי א"ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל רש"י ז"ל וקשה לפי' היכא אמרינן טעם כעיקר שרי' רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע"ג דס"ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ"מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב"ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ' שום טעם דהא אית בי' מאה או ס' לבטלו ומשם ילפי' לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש"י ז"ל הטעם כעיקר דקיי"ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני' היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס' או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי' גלי רחמנא בחטאת וכדפי' רש"י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי' מין במינו אדרבא פליגי על ר"י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש"י ז"ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ' כל הבשר וההיא דר' יוחנן במס' ע"א ונזיר וגיעולי א"ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג"כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי' זו לדעת רש"י ז"ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהכי קים להו דלגמרי שרי' רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס' או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס' או מאה. ועוד הקשה ר"ת ז"ל על פי רש"י ז"ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר"ע מגיעולי א"ה וזו אינה קושי' חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני' תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה' לטעם כעיק' ולהיתר מצטרף לאיסי' ועוד שזו מן הסוגיו' המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ' ג' מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ"ט כעיקר הוא דאתי ואע"ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית' התם וסוגי דהכא כסוגי דמס' נזיר. משמע דסוגי' דמס' פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במס' פסחים בארוכה בס"ד. ומ"ש רש"י ז"ל אבל חולין שפיר גמרי' למאה וס' דהא קיי"לן מאחרי רבי' להטות דבטיל ברובא וכו' זה בלשון הגמ' הוא ג"כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא"מ דלא בטי' ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז"ל דהכי נמי שמעי' ליה לרבלא בפ' כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו' ואמ' ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי' בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול' טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי' בס"ד וזהו בודאי ראי' ברור' גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י במסכת ע"א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר"י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א"ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ"מ כיון דגלי רחמנא דטע' כעיקר לכללי' אהדרי' שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר"ת ז"ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס"ל לרב' דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור"ת ז"ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו'. אבל טעם כעיקר אפי' בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר"ע דדריש לה הית' מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית' התם שמעי דרבנן דדרשי לי' ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי' בעלמא א"ל ומההיא ליכא למשמ' מיני' וההיא דר' יוחנן דע"א י"ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ"ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש"י ז"ל ולכן שיטת רש"י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאוריית' כרבא ור"י ונ"מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס' עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש"י ז"ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט' ר"מ ז"ל איסור' דאוריית' ולחומר' ומיהו כל שאפשר לעמו' על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול' כדאמרי' בכחל דאיסור' דרבנן ופי' טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר"י במסכת ע"א כפי' רש"י ז"ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א"ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ"ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע"י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס"ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וא"ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמס' בכורו' אמרי' הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני' הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי' בעיני' חשיב.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה