נזיר לז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי אמר ליה אהנח לתרומה בזמן הזה דרבנן אמר ליה אביי בממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב ליה כל הלין תיובתא הדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר בתר דשני ליה אמר ליה דילמא ליתן טעם כעיקר גהוא דאתא לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ומכאן אתה דן כל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנייה ואין היתר לאיסורן אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר והוא הדין לערלה בשתים אמר ליה ההוא מרבנן רבי אבהו כי קאמר לר' עקיבא הי ר' עקיבא אילימא רבי עקיבא דהכא דתנן רבי עקיבא אומר אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וממאי דילמא הוא דאיכא כזית בעינא וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין אלא רבי עקיבא דברייתא דתניא רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לרבי עקיבא דקא מוקים ליה להאי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור ליתן טעם כעיקר מנ"ל יליף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא דואסור הכא נמי לא שנא ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא מאי חידושיה אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור כלאים נמי האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי הובהדי הדדי אסור אלא ודאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי ומבשיל ליה בשולי אסור ורבי עקיבא נמי בשר בחלב חידוש הוא אלא
רש"י
[עריכה]
בשלמא לדידי דאמינא - דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי:
אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי - הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:
הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן - דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס:
דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא - שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש"ס לפרוכי:
ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי - דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר:
בתר דשני ליה - רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו':
ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם - שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים:
ואין איסורו איסור הנאה - שמערבין לנזיר ביין:
ויש היתר לאיסורו - שהיין שנאסר לו עכשיו הותר לאחר ל':
שאין איסורו איסור עולם - אלא עד ל' היינו יש היתר לאיסורו אלא שאין איסורו איסור עולם מיירי בגופו ויש היתר לאיסורו שיין זה שאסור לו עכשיו מותר לו לאחר זמן:
כלאי הכרם - שעורה וחרצן שאיסורן איסור עולם ואיסור הנאה דכתיב (דברים כב) פן תקדש ואמרינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש:
וה"ה לערלה בשתים - שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין לומר בה דאיסורו איסור עולם שהרי לאחר ג' שנים הותרה:
אמר ליה ההוא מדרבנן - אין ה"נ דמשרת כי אתא ליתן טעם כעיקר ואליבא דרבנן ורבי אבהו כי קאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר היתר מצטרף:
ודילמא - מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית:
וכי תימא אי איכא כזית מיין מאי למימרא - פשיטא דמיחייב:
לאפוקי מדת"ק - דאמר אינו חייב עד שישתה רביעית יין אתא ר' עקיבא: אלא ר' עקיבא דברייתא דתניא כו':
[מגיעולי עובדי כוכבים] - דאמרה תורה בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש וגו' ואמאי והא ליכא בהו אלא טעם איסור שנתבשל בהן אלא למימרא דאיסור דנותן טעם כעיקר:
דהא כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר - דגמרי' לה מנבילה דאמר מר (ע"ז דף סז:) הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת דכל דנותן טעם לפגם מותר:
תוספות
[עריכה]והיה קשה לר"י נמי דהיתר מצטרף לאיסור כשאינו מינו שיש להן לחכמים להחמיר ואומר הרמ"ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם מין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו מן התורה כיון דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל היתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפילו אם היה ניכר לא היה חייב מן התורה:
. אלא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. [אלא] ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר [אבל] הש"ס הפסיק להקשות ולאביי מעיקרא קשה ליה האי דרב דימי ואותיב ליה כל הנך תיובתא כלומר דאפילו בשאר איסורי בעינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור [והדר] אמר ליה ליתן טעם כעיקר כלומר ועתה ר"ל דבשום מקום לא נאמר דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לבתר דשני ליה [ומייתי] ליה רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [מנא] ליה מנין לרב דימי לשום תנא דאתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר:
שרה ענבים כו'. כאן אין כתובה בספרים דתניא אלא נראה שכל זה מדברי אביי שלא היה יודע הברייתא כיון דקא מתמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא משמע דלדידיה הוי כזית בכדי אכילת פרס דרבנן וכ"ש טעם כעיקר דרבנן ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא:
שאין איסורו איסור עולם. דסתם נזירות ל' יום ואין איסורו איסור הנאה דתניא (עירובין דף כו:) מערבין לנזיר ביין ויש היתר:
. לאיסורו שיכול לשאול לחכם אפילו בימי נזרו כלאי הכרם (כו') שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע ודרשינן פן תוקד אש:
והוא הדין לערלה בשתים. פי' הקונטרס שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו תוך שלש של ערלה לא יותרו לעולם ונ"ל דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה שיש לו תקנה לפירות ע"י פדיון כמעשר שני שאע"פ שבאו מכרם ערלה וה"ר יום טוב בן הרב ר' יהודה פירש שיש היתר לאיסורו שמותר לגרום איסורו כגון לנטוע אילן אף אם יהיה ערלה משא"כ בכלאי הכרם וכן מותר לאדם לידור בנזיר:
הוא דאמר כר' עקיבא. דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לנזיר ממשרת וההיא דדריש ממשרת ליתן טעם כעיקר רבנן היא:
ויש בו כדי לצרף כזית חייב. היה סבור הפירוש לצרף מפת ומיין דילמא מיין לחודיה ודוקא שיש בו כזית יין בלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע:
וכי תימא מאי למימרא. פירוש דאי טעם כעיקר אתא לאשמועינן בשאר איסור נמי:
לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין. ור' עקיבא אשמועי' בנזיר לומר דחייב בכזית:
אלא ר"ע דברייתא. דמפרש בה בהדיא מפת ומיין מעתה גם במתני' פי' הכי:
טעם כעיקר מנליה. ואם תאמר ודילמא לית ליה ויש לומר דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טעם כעיקר [כיון] דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמו משום הכי בעי מאיזה קרא נפקא ליה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נזיר/פרק ו (עריכה)
יד א מיי' פ"א מהל' תרומות הלכה כ"ו, ומיי' פי"ג מהל' תרומות הלכה י"ד, סמ"ג עשין קלג, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ב':
טו ב מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה ד':
טז ג מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה ה':
יז ד מיי' פ"ט מהל' מאכלות אסורות הלכה א', סמג לאוין קמ ולאו קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' פ"ז סעיף א':
יח ה מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה ז', סמ"ג לאוין קמה, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ז סעיף א':
יט ו מיי' פ"ט מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ז, סמ"ג לאוין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' צ"א סעיף ד':
ראשונים נוספים
נפקא ליה מגעולי עובדי כוכבים. פליטת איסור כלי מדין דטעמא בעלמא ואמר רחמנא כל אשר יבא באש תעבירו במים. דבכל התורה נותן טעם לפגם מותר דבפ' בתרא דע"ז גמר' מנבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. לקדרה בת יומא דלאו נ"ט לפגם הוא קדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא. וכי היכי דבפגם מרובה שריא רחמנא גלי רחמנא בנבלה ה"ה במועטת הוא שחדש בו הכתוב. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי. מכדי לר"ע שמעי' ליה באיסור נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי. לר' יוחנן פריך דאמר כל איסורי' שבתו' אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר. מנ"ל הא. מדרבנן נשמע (לר"ע) [דר"ע] נמי (נימא) [ס"ל] הכי לענין היתר מצטרף לאיסור:
משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. שאם פסולה היא החטאת כגון פגול או נותר. ואם כשרה היא תאכל כחמור שבהן. ה"נ ר"ח שלמי' ביום ראשון שנגעו בחטאת. ואם ביום שני נגעו בחטאת לא תאכל החטאת כי אם עד הלילה. ובהיתר מצטרף לאיסור איירי כגון שנדבק שומן בין זו לזו דלטעם כעיקר לא איצטריך דכבר ילפי' מגעולי עובדי כוכבים כל איסורים שבתורה ולא מוקמי' לה לכזית בכדי א"פ דלהא לא איצטריך קרא כל שיעורי איסורים הלכה למשה מסיני. ואי תקשי לך נוקמה לטעם כעיקר ויהיה חטאת וגעולי עובדי כוכבים ב' כתובים הבאים כאחד. והיתר מצטרף ניליף בכל איסורים מנזיר. ונ"ל כיון שהדבר שקול מסתברא טפי לאסור טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור. וכן לעיל דאי לאו דשמע' ר"ע ממקום אחר טעם כעיקר הוה מוקי משרת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור. ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת דלדידהו לא הוי ב' כתובים הבאים כא'. ובספרים היה כתוב ורבנן לנ"ט לפגם הוא דאתא. וא"א ליישבו דלא מצינו שנאסר טעם לפגם בקדשים דאמרי' בזבחים פרק דם חטאת כל יום נעשה (פגול) [גיעול] לחבירו אלמא דטעם לפגם שרי בקדשים וה"ג במקצת ספרים. ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא ומצרך צרחיכי דאי כ' רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מניה. (נזיר) דחולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא נזיר ה"א חטאת מנזיר לא ילפינן משום דחמור איסוריה (שבתורה) דאפילו חרצן אסר רחמנא והא דאמרי' לעיל רבנן ילפי כל איסורים שבתורה מנזיר. ולא אמרי' שאני נזיר דחמיר איסורי' אחטאת קא סמיך דאתי מביניה. ור"ע אמר לך א"כ ליכתוב רחמנא גבי נזיר וליתו קדשים מניה. ולית ליה לר"ע הך סברא דנזיר חמור הלכך הוו להו ב' כתובים הבאים כא' ויש ספרים שכתוב בהן ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא וא' א' להיתר מצטרף לאיסור. פי' ומינה לא ילפי' בעלמא דחולין מקדשים לא ילפי':
והא מצרף צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת ה"א וכו'. ופריך לר"ע דאמר נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא'. ומשני ר"ע אמר לך לכתוב רחמנא בנזיר וכו' ואפי' ל"ג והא אלא ומצרך צריכי יש לפרש רבנן משיבין כן לר"ע ובפ' אלו עוברין גרס רבנן מצרך צריכי. ור"ע למאי צריכי בשלמא נזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא גמרי' אלא חטאת ניליף מנזיר. ורבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפי' ומשרת ליתן טעם כעקר ומכאן אתה דן לכל התורה כולה. ובפרק גיד הנשה משמע דחטאת ליתן טעם כעיקר והיינו כסוגיין דשמעתין ולא כהני דפרק אלו עוברין:
אלא הא דתניא כל אשר יעשה מגפן היין וכו'. ואע"ג דדרשינן ליה בריש פרקן לכלל הכא דריש ליה מכל ואפי' מאן דלא דריש ליה כל מכל דרשינן ועוד דרבי עקיבא דריש כל בפסחים:
היתר ואיסור בבת אחת אבל בזה אחר זה אפילו בכדי אכילת פרס לא:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
הנח לתרומה בזה"ז דרבנן עיין בקונטרסי בע"ז בפ"ג במהדור' תליתאה ששיבשתי זו הגירסא וה"ג הנח לדימוע דמדרבנן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ו (עריכה)
ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דאמר רב דימי ומותיב ליה כל הלין תיובתא והדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר. כלומר עתה רוצה לומר דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור. ומצאתי בפירוש ר' יצחק שמקשה ומנא ליה לתלמודא דאביי כי מותיב ומהדר לאוכוחי דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת דילמא היינו משום דיליף מכותח הבבלי ולר' אליעזר ושפיר פריך אביי השתא דאימא משרת ליתן טעם כעיקר. ומתרץ דאי מחמץ בפסח ליכא למילף למקפה דמה לחמץ שכן חייב כרת או שכן אסור בהנאה. אלא על כרחך כשהיה אביי מביא ממקפה דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת.
ומשני. לבתר דשני ליה ודחה לו רב דימי ראיותיו אז חוזר ומקשה מנין לו לרב דימי דלשום תנא אייתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר. ולפי שיטה זו שאמרנו שהיה אביי רוצה לומר כשהביא ממקפה דמשמע להיתר מצטרף לאיסור. צריך עיון מאי קאמר לעיל אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי ולדידיה נמי הואיל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת אמאי פליגי. ויש לומר דפליגי משום דסבירא להו לרבנן דר' אליעזר דנזיר חידוש הוא. אי נמי משום דסבירא להו משרת ליתן טעם כעיקר. תוספי הרא"ש ז"ל:
דילמא לטעם לעיקר. ויש בו טעם יין חייב עליו בכזית ולא משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דאיתעבד כוליה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם. שהיין שיצא מן הגפן לאחר כלות ימי נזירותו מותר ולא יחול עליו איסור נזירות. אותו עצמו שנאסר יש לו היתר לאחר מנין נזירות. ואין איסורו איסור הנאה. דאותו יין עצמו קודם שהפסיק אינו אסור לו בהנאה דמערבין לנזיר ביין. כלאי הכרם שאיסורו איסור עולם. כשזרע חטה ושעורה תחת הגפן אף על פי שהגפנים עצמן שהיו באותה שעה שזרע תחתיו מותר לעולם מכל מקום הענבים שיגדלו מעתה באותו קנין וכן מה שיגדל מן הגפן עצמו אסורין הן לעולם וגם הם אסורים בהנאה. ואין היתר מצטרף לאיסור שהפרי שגדל הוא אסור ואין לו היתר לעולם. והוא הדין לערלה בשתים שהפרי שגדל באילן כל שני ערלה אין לו היתר עולמית ואסור בהנאה. אבל דרך שלישי אין בו דאין איסורו איסור עולם שאילן שנטע מותר וכל הפירות שיגדלו בו לעולם אינן אסורין אלא אותן שיגדלו בו כל שלש או בשנת ארבע בלא פדיון. אבל הפירות שיגדלו מכאן ואילך אין שום איסור חל עליהם ובדרך זו דומה ערלה לנזיר. וכן חידש הרב עזריאל ז"ל.
ואם יש בו כדי לצרף בפת וביין חייב אלמא שמעינן ליה צירוף בהדיא. ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור. ואילו פשט טעם היין בכל הפת לא הוו פליגי עליה רבנן דהא אית להו טעם כעיקר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה