ספרי על במדבר ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



<< · ספרי על במדבר · ט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


יג. וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר בגנות ישראל הכתוב מדבר שהיה להם אחד עשר חדש שהיו חונים לפני הר סיני. וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד [בחדש השני], וכאן הוא אומר בחדש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה. רבי אומר אין צריד שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וללמדך שמונים מיציאתם ממצרים שנאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. באו לארץ התחילו מונים לביאתם שנאמר כי תבואו אל הארץ. נבנה הבית התחילו מונים לבנינו שנאמר (מלכים א' ט) ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה. חרב הבית התחילו מונים לחרבנו שנאמר (יחזקאל כו) אחרי אשר הוכתה העיר. תקף עליהם עול השעבוד התחילו מונים לשעבודם שנאמר (חגי א') ובשנת שתים לדריוש (דניאל ב') ובשנת שתים למלכות נ”נ, וכשם שמונים לשנים כך מונים לחדשים.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

יד. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ משחיטת הפסח, או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים תשחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת. ת”ל ויעשו [במועדו] דברי ר' יאשיה. אמר לו ר' יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו, נם לו רבי יאשיה מפני שהוא אומר צו את בני ישראל את קרבני לחמי וכו' אם ללמד על התמיד שדוחה שבת אינו צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה. ומה ת”ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון הימנו גזרה שוה. נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה מועדו האמור כאן דוחה את השבת אף מועדו האמור להלן דוחה את השבת.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


טו. בארבעה עשר יום לחדש הזה [וגו' במועדו] למה נאמר והלא כבר נאמר ויעשו [במועדו] אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה טומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה טומאה. הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה והוא יוכיח לפסח ראשון שאע”פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה. ת”ל במועדו בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה.

טז. ככל חקותיו אלו מצות שבגפו שה תמים זכר בן שנה, וככל משפטיו אלו מצוות שעל גופו [ושלא על גופו] למצה שבעה ולבעור חמץ.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


יז. וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר (לפי שהוא אומר) [והרי כבר נאמר] (ויקרא כ”ג) וידבר משה את מועדי ה' ומה ת”ל וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח. אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדים בזמנם.

דבר אחר מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל חזר ושנאה להם בשעת מעשה.

ד”א אמר להם הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלים ודורשים בענין.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


יח. ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה לבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה). ר' שמעון בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך [וגו'] (ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו') ישראל עבדו עכו"ם ולוים לא עבדו, כי שמרו אמרתך [ואומר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ובריתך ינצורו (כי מולים היו כל העם היוצאים)] ישראל לא היו מולים, ומי היה [מל] שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו, ככל אשר צוה ה' את משה להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


יט. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל. ר”ע אומר מישאל ואליצפן היו ונטמאו לנדב ואביהוא. ר' יצחק אמר (אין צריך) אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים לטהר, ואם מישאל ואליצפן היו יכולים לטהר, (למי) [מי] היו למת מצוה נטמאו, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. לא היו יכולים לעשות בו ביום אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו. נמצינו למדין שחל ז' שלהם להיות בערב הפסח.

כ. ויעמדו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא (שאלו את) [אפשר] משה לא היה יודע אהרן היה יודע. אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. (ד”א ר' אבא) [אבא חנן] אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


כא. ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות . רבי אומר (אין צריך) הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו. שאין ת”ל ההמה, אלא מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה.

כב. למה נגרע א"ל אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו (אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים) [אם קדשים שיש להם אחריות קרבים קדשים שאין להם אחריות לא יקרבו. אמר להם אין קדשים נאכלים בטומאה.] אמרו לו אם כן יזרק הדם על הטומאה והבשר נאכל לטהורים. והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטומאה ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים (א”ל אין קדשים קרבים בטומאה. א”ל אם קדשים שיש להם אחריות יהיו קרבים, קדשים שאין להם אחריות לא יהיו קרבים.) אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו. אמר ר' חדקא [שמעון] השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר”ע ואמר יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח, על מה נחלקו, אם יזרק הדם עליהם אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על (ידיהם) [ידי משה] אלא שמגלגלים זכות ע”י זכאי וחובה ע”י חיב.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


כג. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש זה דבר ששאל, או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאל. אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין ת”ל או בדרך רחוקה הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון ועשה את השני כך כל שלא טמא שאז הראשון יעשה את השני.

כד. בדרך רחוקה איני יודע איזה הוא דרך רחוקה ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים (ולפנים) [ולחוץ] וכן לכל [רוח] מדתה (ר"ע) [שר”ע] אומר, נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה. מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול. ר' אליעזר אומר נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ ממקום אכילתו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו. ואיזהו מקום אכילתו מפתח ירושלים ולפנים. ר' יהודה אומר [משמו] נאמר ריחוק מקום בפסח ונאמר ריחוק מקום במעשר, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו.

או בדרך רחוקה נקוד על הה"א, אפי' בדרך קרובה והוא (טמא) לא היה עושה עמהם את הפסח. כיוצא בו (בראשית ט”ז) ישפוט ה' ביני וביניך [נקוד על וביניך] שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד. וי”א על המטילין מריבה בינו לבינה. כיוצא בו (שם יח) ויאמרו אליו איה שרה אשתך, שהיו יודעים היכן היא. כיוצא בו (שם י"ט) ולא ידע בשכבה ובקומה, נקוד על ובקומה לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע. כיוצא בו (שם ל"ג) וישקהו שלא נשקו בכל לבו. רשב"י אומר והלא‏[1] בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו (שם ל”ז) וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. כיוצא בו (במדבר כ”א) ונשים עד נפח אשר עד מידבא נקוד עליו שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו (שם ג) כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו (שם כ"ט) ועשרון עשרון נקוד על ועשרון שלא הי' אלא עשרון אחד בלבד. כיוצא בו (דברים כ”ט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם נקוד [עליו] אמר להם עשיתם הגלוים אף אני מודיע אתכם את הנסתרות. אף כאן אתה אומר בדרך רחוקה נקוד עליו שאפילו היה בדרך קרובה (והיה טמא) ולא היה עושה עמהם את הפסח (ד"א בדרך רחוקה) [או לדורותיכם] שינהג הדבר לדורות.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


כה. בחדש השני בארבעה עשר יום הוסיף בו הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בגופו. ואי זה ועצם לא תשברו בו, במצוה שבגופו הכתוב מדבר. אתה אומר במצות שבגופו הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא במצות שעל גופו. כשהוא אומר ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו, הרי מצות שעל גופו אמור. הא מה ת”ל ככל (חקותיו) [חקת הפסח יעשו אותו] במצות שבגופו הכתוב מדבר. או אף לשבעה למצה ולבעור חמץ ת"ל ועצם לא תשברו בו. עצם היה בכלל יצא מוצא מן הכלל. מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר, אף כשהוא אומר ככל (חקותיו) [חקת הפסח] במצוה שבגופו הכתוב מדבר. איסי בן (עקביא) [יהודה] אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


כו. (והאיש אשר הוא טהור) [יעשו אותו] שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושה פסח שני, ת"ל ויהי אנשים, היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושים פסח שני. רבי נתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר (והאיש) [איש וגו'] היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושים פסח שני.

כז. וחדל לעשות הפסח אין וחדל אלא כל שיכול לעשות ולא עשה, ושיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים. וכן [מדתה] לכל [רוח] (מדתה).

ונכרתה אין ונכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה, דברי ר' עקיבא. מעמיה ועמה שלם.

כח. כי קרבן ה' לא הקריב במועדו על פסח ראשון ענש כרת. אתה אומר על פסח ראשון שדוחה את השבת ודוחה את הטומאה, או לא אמא אלא על פסח שני. אמרת, כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה.

כט. חטאו ישא האיש ההוא אין לי אלא איש, אשה מנין. תלמוד לומר ונכרתה הנפש ההיא להביא את האישה.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


ל. וכי יגור אתכם גר שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר כאזרח. מה אזרח בארבעה עשר, אף גר בארבעה עשר. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני, תלמוד לומר כאזרח. מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.

כחקת הפסח , אין לי אלא בפסח אין לי אלא בפסח שוה הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה מנין, ת”ל חקה אחת יהיה לכם. בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה.


ראו גם: התורה והמצוה על במדבר ט - פירוש מלבי"ם על הספרי.

קיצור דרך: mdrjhlka-bm-09

  1. ^ בכתבי היד כתוב "והלא" או "והל'" - ובהדפסה שינו ל-"והלכה"