ביאור:בראשית כו יב
בראשית כו יב: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כו יב.
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים
[עריכה]כבר נאמר: "ויְַהִי, כִּי אָרְכו לּוֹ שָׁם הַיָּמִים" (ביאור:בראשית כו ח), כלומר יצחק נשאר בגרר זמן רב. תקופת הרעב כבר הסתיימה והגשם חזר. יצחק שכר שדה, זרע תבואה וקצר יבול גדול ביותר - "מֵאָה שְׁעָרִים".
אברהם ויצחק היו ממשפחה של רועי צאן. והנה אנו רואים שיצחק נעשה איש שדה, ושכבר בשנה הראשונה הוא מצליח מאוד בעבודת השדה, ככתוב: "ויְַבָרֲכֵהוּ יְהוָה". אפשרי שיצחק העדיף את עבודת השדה על עבודת הצאן שהיתה תועבה בעיניי המצרים (ביאור:בראשית מו לד). יצחק העדיף להישאר בגרר ולא לחזור לעבודת הצאן בבאר שבע. גם בהמשך יצחק ידחוף את עשו להיות איש שדה, עובד אדמה, ומכאן שהוא העדיף את הריח של עשו "כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה" (ביאור:בראשית כז כז).
וַיִּזְרַע
[עריכה]אחת המטרות של אלוהים בסיפור הזה היתה לוודא אם יצחק מעדיף להיות איש שדה או רועה צאן. לאלוהים היה חשוב שבני ישראל יהיו רועי צאן כאשר הם ירדו למצרים ויתרבו בגושן.
אלוהים השאיר בחירה חופשית ליצחק, אולם רצה לדעת מה הוא יבחר, ולפי זה אלוהים יביא לו יורש. יצחק בחר להיות איש שדה, ואלוהים הבין שהוא יגדל את בניו להיות אנשי שדה. לכן אלוהים הביא ליצחק תאומים, אחד גדול וחזק שלמד להיות איש שדה, ואחד קטן וחלש, שלא היה מסוגל לעבוד בשדה ונשאר עם אימו ולמד להיות רועה צאן כמוה.
מֵאָה שְׁעָרִים
[עריכה]"שְׁעָרִים" - שער של עיר, פתח, ככתוב: "שְׂאו שְּׁעָרִים רָֽאשֵׁיכֶם וְֽהִנָּשְׂאו פִּּתְחֵי עֹולָם וְיָבֹוא מֶלֶךְ הַכָּבֹֽוד" (תהלים יד ז).
לא ברור מה היא המידה כאן. האם מדובר מידת משקל של מאה חבילות בגודל שער, או לכל כמות שיצחק זרע הוא קיבל כמות של מאה פעמים יותר, למרות שלרוב מקבלים יבול קטן יותר.
יעקב עציון במאמרו: |"מאה שערים וכמה השערות", גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10 מעלה מספר השערות:
- ראב"ע מזכיר את ה-"שיעור" שפירושו "מידה" (כבמשנה הפותחת את מסכת פאה: "אלו דברים שאין להם שיעור...”).
- רשב"ם מפרש מלשון "לשעֵר", היינו למדוד ולהעריך.
- המילה 'שיעור' מציינת יחידת זמן וגודל.
בכל אופן, ההרגשה היא שיצחק זכה ביבול יוצא מן הכלל בגודלו, וזה סימן שאלוהים בירך אותו והסכים למעשיו.
למה יצחק הצליח?
יצחק עיבד שדה, אולם היו לו גם "מִקְנֵה צֹאן ומִּקְנֵה בָקָר, ועֲַבֻדָּה רַבָּה" (ביאור:בראשית כו יד). לאחר הקציר, הצאן אכל בשדה את שארית הצמחים וזיבל את השדה. זו הסיבה שבשנה הראשונה התקבל יבול גדול. לאחר הקציר יצחק הביא את הצאן לאכול את הקש שנותר בשדה וזיבל את השדות מחדש. הצירוף של הצאן והשדה הביא לו הצלחה גדולה.
בהמשך, יצחק כנראה חילק את ניהול התפקידים הראשיים לבניו: עשו היה "אִישׁ שָׂדֶה", ויעקב נעשה מומחה בגידול צאן.
יצחק חשב שההצלחה היא סימן שאלוהים מרוצה ממנו ונותן לו ברכה, ככתוב: "ויְַבָרֲכֵהוּ יְהוָה". יצחק לא הבין שזאת היתה תוכניתו של אלוהים לגרום לקנאה ושנאה שתביא לגירושו בחזרה לבאר שבע.
אלוהים ידע שבני ישראל יחזרו בעתיד לכנען ויהיו רועי צאן ועובדי אדמה. לאלוהים היה חשוב שבני ישראל יצליחו בעבודת השדה ויאהבו את אדמתם, ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו ג, דברים לא כ). אלוהים בעתיד יורה למשה להוציא את חוק שנת השבתון לאדמה (שנת שמיטה) אשר יגרום ליבולים טובים יותר ולהצלחה בחקלאות, ואת חוקי שנת היובל כדי לקשור את בני ישראל לאדמתם. אלוהים הדגים לבני ישראל והורה להם ללמוד מהנסיון של יצחק, שכך האדמה תביא לכל אחד שישמור את הברית עם אדוני.
בַּשָּׁנָה הַהִוא
[עריכה]הדגש הוא ש-"בַּשָּׁנָה הַהִוא", בשנה הראשונה, התקבל יבול גדול במיוחד של "מֵאָה שְׁעָרִים". בפסוק הבא נאמר: "ויִַּגְדַּל הָאִישׁ, ויֵַּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (ביאור:בראשית כו יג). מכאן שיצחק נשאר בגרר מספר שנים, וכל שנה הוא התעשר יותר ויותר. נראה שיצחק השתלט על אחוז הולך וגדל בשוק, וכך גרם לאחרים למכור פחות ובמחיר זול יותר.
וַיִּמְצָא
[עריכה]אדם עובד קשה בשדה: חורש, זורע, משקה, נלחם במזיקים וקוצר. אפילו חקלאות בעל שלא דורשת השקיה, דורשת עמל.
הכתוב משתמש בפועל "יִַּמְצָא" כדי לתאר את היבול שיצחק קיבל, כאילו שאין כאן יגיעה, אלא פשוט מציאה: יצחק חזר לשדה ומצא יבול מוצלח מחכה לו. כנראה זאת הדרך להראות את ברכת אדוני ליצחק.
וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה
[עריכה]- היבול הרב היה סימן של ברכה. יצחק הבין שאלוהים מרוצה מכך שהוא לא ירד למצרים ונשאר בכנען.
- היבול הרב נועד גם להעשיר את יצחק. כאשר יצחק הגיע לגרר אבימלך קיבל אותו והגן עליו. והנה לאחר מספר שנים אבימלך אומר: "לֵךְ מֵעִמָּנו,ּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּו מְּאֹד" (ביאור:בראשית כו טז), וזה סימן שיצחק התבסס והתעשר מאוד בגרר.
- לאלוהים יש דרך משונה לכוון את העתיד. אלוהים רצה שיצחק יחזור למדבר, יפסיק לעסוק בחקלאות ויחזור לרעיית צאן, וזאת כדי שילדיו יגדלו ללא השפעה פלישתית או כנענית. יצחק היה יכול להבין את זה בעצמו, אבל הוא לא הבין. אלוהים היה יכול להגיד ליצחק לחזור לבאר שבע, כשם שאלוהים אמר לאברהם ויעקב לעזוב את חרן וללכת לכנען, אבל אלוהים בחר בדרך אחרת להחזיר את יצחק למדבר. בתולדות עמנו ניתן להבחין בתהליך חוזר. אלוהים מביא ברכה, הברכה מביאה עושר וגדולה. הללו בתורם גוררים קנאה ושנאה, מה שגורם לגירוש ובריחה, לדוגמא: הבריחה של יעקב מלבן ויציאת מצרים.
- אלוהים פקד על אברהם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (ביאור:בראשית יב ב). זאת לא מתנה, זאת חובה. אברהם ובניו חייבים לעמול ולהביא ברכה לגויי הארצות. להיות בעלי ערך לזרים. לשפר את חייהם וללמד אותם את גדולת אלוהים, ואז תבוא גם להם ברכה. כאן יצחק לקח את הברכה רק לעצמו. הוא גרם לעודף תבואה ונפילת מחירים. הוא הציף את השוק וגרם לאבטלה והשבתת שדות. יצחק לא עבד בשיתוף פעולה עם שאר החקלאים, ולכן נוצרה קינאה ושנאה שהביאה סכנת מוות על ראשו וגרושו למדבר עם סכנת מוות מצמא.
וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה - יורשים
[עריכה]ברכה - אלוהים העניק מספר רב של ברכות לאבות, ככתוב: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" (ביאור:בראשית יב ב), וברור שיורשים כלולים בברכה, כי ללא יורשים אין לברכה משמעות. ואכן אברם מתמרמר לאלוהים, "אֲדֹנָי יְהוִה, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (ביאור:בראשית טו ב). אלוהים אומר לאברהם שברכה פרושה בן, ככתוב: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" (ביאור:בראשית יז טז); ולאברהם אודות ישמעאל "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ" (ביאור:בראשית יז כ); ופעם נוספת לאברהם: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (ביאור:בראשית כב יז).
- ניתן להבין שהברכה הגדולה ביותר שאלוהים מעניק לאדם זה יורשים.
סביר שאנשים ידעו זאת וגם הם השתמשו במילה 'ברכה' כמילה נרדפת ל'צאצאים', כדברי לבן לרבקה: "וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ: אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (ביאור:בראשית כד ס), ודברי יצחק ליעקב "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ" (ביאור:בראשית כח ג).
מכאן ניתן להבין שכאשר אלוהים אמר ליצחק: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (ביאור:בראשית כו ג), זאת הבטחה שבמידה ויצחק יעשה כדברי אלוהים, אלוהים יעניק לו צאצאים בגרר. ואכן כאשר נאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא ... ; וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה" הכוונה גם לעובדה, שכשם ששרה נרפאה מעקרותה בגרר, כך גם רבקה נרפאה בגרר מעקרותה וילדה תאומים, את עשו ויעקב.