ביאור:בראשית כו ב
בראשית כו ב: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כו ב.
אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה
[עריכה]מהפקודה "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה" ניתן להבין שיצחק החליט לרדת מצרימה, כמו אביו. יצחק גם תכנן לקרוא לאשתו "אֲחֹתִי", וזאת כדי שלא יהרגו אותו (ביאור:בראשית כו ז), בדיוק כמו שעשה אביו.
למה אלוהים לא רצה שהוא ירד למצרים?
[עריכה]לא נראה שאלוהים הביא את הרעב הזה כדי לקדם את הסיפור. אפשרי שיצחק רצה לצאת מהמדבר בהזדמנות שיש רעב ולא לחזור לשם.
ייתכן שמטרת הסיפור של יצחק בגרר היתה:
- אלוהים רצה הזדמנות לאסור על יצחק לרדת למצרים או לצאת מכנען, שכן אברהם נתן אותו לאדוני 'כעולה', ולכן חובה על יצחק להישאר בכנען, בארץ המוטחת.
- שהייה בארץ גרר נתנה הזדמנות ליצחק להפוך מרועה צאן לעובד אדמה מצליח, דבר שבהמשך יצור את המתח בין עשו ויעקב.
- למצרים יהיה תפקיד חשוב מאוד בבניית עם ישראל, אבל זה היה מתוכנן לקרות מאוחר יותר ובצורה אחרת.
- יציאה מכנען למדינות מפוארות כמו חרן ומצרים עלולה לגרום לכך שהיוצאים ירצו להישאר ויסרבו לחזור לכנען. לכן אלוהים היה צריך: 1) לשחד את אברהם בהבטחה שיהיה לו יורש והיורש יהיה לגוי גדול כדי להוציאו מחרן (ביאור:בראשית יב א); 2) לגרום שיקנאו ביצחק ובהצלחתו (ביאור:בראשית כו יד); 3) להביא סכנה על יעקב כדי שיעזוב את לבן (ביאור:בראשית לא ב); 4) לשעבד את בני ישראל במצרים (שמות ב כג). ייתכן ששאר הצרות בגלות גם הן היו רמזים ליהודים שהגיע הזמן לחזור לכנען ולקיים את חוקי אדוני שם.
שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ
[עריכה]במשפט הזה רואים היסוס וחוסר החלטה - אלוהים לא אמר ליצחק לאן ללכת. לאחר שאלוהים חשב זמן מה הוא החליט ואמר: "גּורּ בָּאָרֶץ הַזֹאּת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ ואֲַבָרְכֶךָּ" (ביאור:בראשית כו ג). כנראה אלוהים החליט שהמקום שבו יצחק נמצא הינו מספיק טוב, ואחר כך, עם מעט לחץ, יצחק יחזור לבאר שבע.
ייתכן שהרעב הזה נועד לחנך את משפחת אברהם וזרעו שרעב הוא חלק מהחיים בכנען ושחייבים להתכונן לרעב ולאגור אוכל למספר שנות רעב. לא נראה שיצחק ויעקב למדו את הלקח. הם לא הקימו מחסני אוכל בשנות השפע. אולם השיעור הזה הוטבע ביוסף, וכשהגיע הזמן, הרעיון קפץ למוחו.