ביאור:בראשית מח יד
בראשית מח יד: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מח יד.
שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר[עריכה]
"שִׂכֵּל":
- "שָׁכַל" - איבד צאצא בחייו, איבד אדם קרוב שמת (מילוג) (הניקוד אינו מחייב) - בקטע הזה יוסף מאבד את שבטו ונהפך לשבטים אפרים ומנשה, מנשה מאבד את בכורתו, יעקב עומד למות, אולם בפרוש נאמר 'שכל אֶת יָדָיו', לכן הפרוש הזה לא מתאים כאן, אולם הוא רומז לאווירה.
- "שִׂכֵּל" - הצליב, שילב את ידיו.[1] כנהוג בלחיצת ידים, אדם שולח את ימינו לכיוון שמאל כדי לפגוש את ידו הימינית של השני. המילה בצורה הזאת מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, וייתכן שזאת שגיאת כתיב של המילה 'שלב את ידיו'.
- "שִׂכֵּל" - יכולת ההבנה והחשיבה, היגיון, חכמה (מילוג) - "רש"י ורוב הפרשנים מפרשים על פי תרגום אונקלוס שאין "שיכל" שם ל"הפיכת" הידיים אלא המילה "שיכל" מתייחסת להשכלה ולהתחכמות שהיתה בהפיכת הידיים. מה שאומר שמוצאה של המילה היא בשם העצם "שֵׂכל". לעומתם הרשב"ם מפרש שהמילה "שיכל" מתייחסת ל"עיקום" ול"אי-הנורמליות" שבהפיכת הידיים. והוא מוסיף שהשורש הוא "סכל" - ההיפך של השורש "שכל". סכל פירושו "חסר אינטליגנציה" ובלשונו של הרשב"ם: "אדם מעוקם ונפתל". לפי הרשב"ם פירוש המילה "שיכל" הוא הפעיל משהו תוך כדי עיקום והיפוך מהטבעיות והנורמליות."
כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר[עריכה]
הכתוב מסביר לנו שיעקב "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו", והצליב אותם, ומסביר "כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר".
הכתוב מגלה לנו שיעקב לא ידע מי הם באומרו: "מִי אֵלֶּה" (ביאור:בראשית מח ח), וגם עיניו "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (ביאור:בראשית מח י), כך שהוא לא היה יכול לזהות מי הוא הבכור אלא לפי הגובה, אולם לא נאמר 'כי מנשה הגבוה'.
ההסבר לא הגיוני, האם בגלל שמנשה הוא הבכור, לכן הוא הצליב ופגע בו?
ייתכן שיעקב, מחוסר יכולת ראיה, לא ידע שיוסף כבר הפך את בניו, ושם את הצעיר מימינו, במקום מכובד יותר, ולכן 'בחוכמה' הוא רצה להעניק כבוד למנשה כי הוא הבכור, בהנחה שיוסף יביא את בכורו מימינו, ויהיה משמאלו של יעקב. רק לאחר שיעקב ברך את הבנים (ביאור:בראשית מח טז), יוסף התנגד (ביאור:בראשית מח יז) ואמר: "לֹא כֵן אָבִי: כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (ביאור:בראשית מח יט) ואז כבר היה מאוחר, ויעקב היה חייב להמשיך כאילו שזה היה רצונו של אלוהים שגרם לזה, ואי אפשר לשנות.
האם יעקב פעל בטעות?[עריכה]
לא.
- כבר בברכתו לבני יוסף יעקב אמר: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (ביאור:בראשית מח ה)
- כאשר יוסף מנסה להזיז את ידיו, יעקב ממאן ואומר: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (ביאור:בראשית מח יט).
ליעקב היתה תוכנית לקלקל ליוסף את תוכניתו למלוך על בני ישראל, ושמנשה יהיה יורשו. ראו: (ביאור:בראשית מח ה)
למרות נסיון חייו, והעובדה שברכת יצחק היתה חסרת ערך (מלבד קבלת "הממרא קרית הארבע" וצאן יצחק) יעקב חשב שלברכתו יש ערך והיא תעניק הצלחה למבורך. סוף דבר מראה שברכתו וכוונתו הגשימו את תוכניתו של אלוהים, אבל אפרים ומנשה אינם שותפים לה, כי הם הוגלו על ידי האשורים מממלכת ישראל, ואבדו (או התיהדו כחלק משבט יהודה בתקופת מרדכי ואסתר או במשך כל הדורות).
נצרות[עריכה]
הנוצרים נותנים חשיבות רבה לקטע הזה, כי הם רואים בהצלבת הידים את הסימן של עץ הצליבה של ישו, ויעקב אומר: "וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (ביאור:בראשית מח יט), והם משייכים את מנשה כמיצג את היהדות, הדת הראשונה, ואפרים מיצג את האח הצעיר, הדת השניה - נצרות, שתגדל מעל היהדות ותמלא את כל הגויים.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ המילה מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, ופרושה נובע מכאן בלבד