ביאור:בראשית מח יא
בראשית מח יא: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מח יא.
רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי[עריכה]
"לֹא פִלָּלְתִּי": 'לא ציפיתי', 'לא האמנתי'.
בהמשך התפתחות העברית בתנ"ך, המילה "פִלָּלְתִּי" עברה: מציפיתי, האמנתי, לרציתי, ביקשתי התפללתי: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ" (שמואל א א כז). בשפה של היום יעקב היה צריך להגיד: 'ראה פניך פללתי'.
וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ[עריכה]
יעקב מצהיר ומכיר שהילדים האלה הם זרעו של יוסף, וזכאים לכל הזכויות של בני ישראל. ללא הכרה זו, אנשים יכולים לטעון ששני הבנים האלה היו מצרים זרים שלא שייכים לעם ישראל.
אלוהים והאבות שמו דגש גדול מאוד על זרעם, "זַרְעֶךָ". אלוהים הגביל את הברכה לאברהם, יצחק ויעקב רק ל"זַרְעֶךָ", כפי שנאמר לאברהם: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (ביאור:בראשית יב ז), ליצחק " כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (ביאור:בראשית כו ג), וליעקב "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ" (ביאור:בראשית כח יד).
ואנחנו הענקנו למילה "זַרְעֶךָ" חשיבות עליונה, צמצמנו את עצמנו לילדי נשים יהודיות בלבד, התנגדנו בתוקף לקבל גרים וזרים שניסו להתיהד וכך הגענו להיות מיעוט עולמי, אנוס וחלש שחייב להתחנף לגוים כדי לשרוד.
מלאך אלוהים הבטיח להגר ולישמעאל "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (ביאור:בראשית טז י), אולם בני ישמעאל לא הגבילו את עצמם לזרעם בלבד והוסיפו לעמם כל אחד שהצטרף עליהם מרצון או בכוח. וכך הם גדלו ועצמו.