ביאור:בראשית מח ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית מח ד: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם."



יעקב מאמץ את בני יוסף[עריכה]

יעקב מסביר ליוסף ובניו:

  1. ראיתי את אלוהים והוא ברך אותי.
  2. שזרעי יהיו רבים, והוא נתן לי ולזרעי את ארץ כנען לאחוזת עולם.
  3. ועכשו, שני הילדים שנולדו לך במצרים, לפני שבאתי, יהיו ילדי, והם יהיו כמו שני בכורי לאה "רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן". כלומר אפרים (הצעיר) הוא בכורי שלי, ומנשה הוא השני שלי, ביחד עם (או מעל - ראו גימטריה (ביאור:בראשית מח ה)) ראובן ושמעון.
  4. שני בניך יהפכו לראשי שבטים בבני ישראל והם יקבלו נחלה כאשר ארץ כנען תחולק לשבטים. נחלתו של יוסף בטלה אולם חלקם של האחים של יוסף נגרע כדי לתת מקום ליורש נוסף. בהמשך אפרים קיבל את נחלת אפרים שבה היתה קבורה אימו. ראובן, גד וחצי מנשה ויתרו על חלקם בארץ כנען, ולוי לא קיבלו נחלה, וכך הבעיה נפתרה (יהושע א).
  5. בנים נוספים שיוולדו לך לא יזכו להיות שבט אלא יצטרפו לשני בניך הראשונים.