ביאור:בראשית מח טו
בראשית מח טו: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מח טו.
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף[עריכה]
אדם מתברך בזרעו, בהמשכיות שלו. כאשר לא נשאר זכרון, כתוב או מסופר, ערכו יורד. לכן ברכת אפרים ומנשה היא הברכה ליוסף - ולמעשה גם ליעקב ואבותיו. עוד פעם אנו רואים שיעקב לא מבין ששמו ישראל והוא אבי כולם, וברכתו תשאר בבני-ישראל ולא בשבט אחד, זה או זה.
אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו[עריכה]
יעקב מבין שאלוהים לא נמצא במקום אחד בלבד, אלא מלא כל העולם כבודו: גם בכנען, גם בחרן וגם במצרים, אין גבול לכוחו.
הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה[עריכה]
יעקב מודה שאלוהים כיון אותו כל חייו, והוא היה ככבשה בידי הרועה: הולך ופועל לפי רצון אלוהים. (ככתוב: "יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג א).) כך גם יוסף היה בידי אלוהים. וכך כולנו מאז עד היום הזה שנמשך לעתיד, לעם ישראל.