ביאור:בראשית מח טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית מח טו: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה."



וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף[עריכה]

אדם מתברך בזרעו, בהמשכיות שלו. כאשר לא נשאר זכרון, כתוב או מסופר, ערכו יורד. לכן ברכת אפרים ומנשה היא הברכה ליוסף - ולמעשה גם ליעקב ואבותיו. עוד פעם אנו רואים שיעקב לא מבין ששמו ישראל והוא אבי כולם, וברכתו תשאר בבני-ישראל ולא בשבט אחד, זה או זה.

אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו[עריכה]

יעקב מבין שאלוהים לא נמצא במקום אחד בלבד, אלא מלא כל העולם כבודו: גם בכנען, גם בחרן וגם במצרים, אין גבול לכוחו.

הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה[עריכה]

יעקב מודה שאלוהים כיון אותו כל חייו, והוא היה ככבשה בידי הרועה: הולך ופועל לפי רצון אלוהים. (ככתוב: "יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג א).) כך גם יוסף היה בידי אלוהים. וכך כולנו מאז עד היום הזה שנמשך לעתיד, לעם ישראל.