ביאור:בראשית מז כט
בראשית מז כט: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מז כט.
וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם[עריכה]
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת[עריכה]
נראה שיעקב באמת היה חולה וחשב שהוא הולך למות, ובאמת היה חלש מאוד, ככתוב: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (ביאור:בראשית מז לא), אבל אין זה מחייב שבאמת לאחר הפגישה הזו יעקב נפטר. יעקב עוד נתן ברכה לכל הבנים בעוצמה רבה לפני פטירתו, כך שיכול להיות שהוא הבריא, אבל נשאר זקן וחלש.
יעקב לא הזמין את בניו של יוסף, כדי לברך אותם, או לודא שגם הם ישמעו את שבועת אביהם. סביר שיעקב היה רחוק מלמות בשלב הזה. כך גם היה עם יצחק שחשב שהוא הולך למות לפני שיעקב יצא לחרן, ואחר כך יצחק חי עד גיל מאה ושמונים שנה.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר[עריכה]
כאשר אדם מזדקן הוא חייב להכיר בעובדה שתמיד ימיו ספורים, ואדם לא יודע את יום מותו, ככתוב "כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם" (ביאור:משלי כז א), ולכן הוא חייב לדאוג כאילו שמחר הוא ימות, ולארגן את כל הבקשות והירושות כראוי. אחר כך הוא יהיה חופשי למות כרצון אלוהים.
הכתוב מדגיש במיוחד: "לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" - פעמים מופיעה האות 'ל'.
- במשפט הזה יעקב מדגיש שהוא מכיר שיוסף הוא בנו, וזה בניגוד למה שיעקב עשה ליוסף שנים רבות לפני כן, כאשר בני יוסף היו ילדים, כשביטל את שבט יוסף ואימץ את בני יוסף, אפרים ומנשה, כבניו (ביאור:בראשית מח ה).
- אם היה כתוב שיוסף קרא "לִבְנוֹ" בלבד, ללא שם הבן, ניתן היה לחשוב שהוא קרא לראובן בכורו או ליהודה שהיה התקיף בבנים. כך גם אלוהים אמר לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (ביאור:בראשית כב ב), וזאת כדי שלא תהיה מבוכה האם אלוהים התכוון לישמעאל או ליצחק.
- יעקב מודיע כאן שהוא ממנה את יוסף להיות בנו בכורו, ראש המשפחה, ודורש ממנו לקיים את רצונו.
- יעקב הבין שבלי רשותו של יוסף, בניו לא יוכלו לקבור אותו במערת המכפלה, לכן הוא חייב לדרוש שיוסף ישבע לו.
למה יעקב הזמין את יוסף לשיחה הזאת, לפני שהוא הזמין את יוסף, בשנית, לברך את בניו של יוסף?[עריכה]
יעקב ידע שבעתיד הוא ירגיז מאוד את יוסף (ביאור:בראשית מח יז), וייתכן שאחרי שהוא יקלקל ליוסף את התוכנית להמליך את בנו, מנשה, יוסף לא יהיה מוכן לעזור ולקבור אותו במערת המכפלה. לכן יעקב כפה על יוסף להשבע לו, ורק אחר כך הוא הזמין את יוסף ובניו לשיחה (ביאור:בראשית מח א) כדי לנשל את מנשה מבכורתו ולפצל את יוסף לשני שבטים.
חֶסֶד וֶאֱמֶת[עריכה]
"דֶּרֶךְ יְהוָה," היא "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ביאור:בראשית יח יט) - אולם יעקב לא מבקש לפי החוק או המשפט.
יעקב מבקש שיוסף יעשה איתו "חֶסֶד", ושיוסף ישבע שהוא יקיים את דבריו באמת.
יעקב בקש רשות מאלוהים לצאת למצרים. כדי שיעקב יצא, אלוהים ענה לו וקרא לו: "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (ביאור:בראשית מו ב). כך אלוהים החזיר ליעקב את שמו 'אדוני ישמור' עליך, וביטל את השם ישראל.
אדוני הוסיף ואמר: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (ביאור:בראשית מו ד), מזה יעקב למד:
- הוא לא יצא ממצרים חי.
- הוא ימות במצרים בנוכחות בנו יוסף.
- הוא יעלה חזרה למקומו - כלומר גופתו תעלה לכנען.
כדי להבטיח שהוא יחזור לכנען ויקבר עם אבותיו במערת המכפלה, יעקב מבקש את בקשתו: "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (ביאור:בראשית מז ל).
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ[עריכה]
יעקב מבקש שבועה מיוסף, בתחינה רבה, שיוסף אישית ידאג לקבורתו בכנען.
וכשם שאברהם בקש מעבדו להשבע, כך יעקב מבקש: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" והשבע לאמת.
יעקב לא הזמין את שאר בניו. ייתכן שהאחים לא נחשבו בעיניו, ייתכן שלדעתו הם לא מסוגלים. בכל אופן יעקב לא כיבד את כל בניו שהם ישבעו לו ביחד, אלא הטיל את האחריות על יוסף לבדו.
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם[עריכה]
- יעקב ידע על הבטחת אלוהים לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (ביאור:בראשית טו טז). והנה יעקב רואה שהירידה למצרים התקימה, אבל יעקב לא רוצה לחכות ליציאה ורק אז לשוב לכנען. יעקב מוכן להיות רחוק ממשפחתו ועמו, אבל להיות קבור כל הזמן הזה עם אבותיו בארץ המובטחת.
- אלוהים הבטיח ליעקב, שאלוהים אישית ירד ויעלה איתו, ככתוב: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" - אולם יעקב מעדיף שיוסף יקיים את ההבטחה ולא לחכות שבעתיד הרחוק, הבלתי נודע, יקחו אותו לכנען.
- יעקב לא הבין שחלום יוסף: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (ביאור:בראשית לז ט) פונה ליציאת מצרים כאשר אלוהי מצרים ישתחוו לאדוני, כדברי אדוני: "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (שמות יב יב). יעקב חשב שלאחר מותו יוסף יהפוך למלך בני ישראל או אפילו למלך מצרים.
- יעקב חשש שבניו יזלזלו בו, ולא יכבדו אותו בקבורה מתאימה. יעקב חשב שרק יוסף יעשה זאת למענו, ורק יוסף מסוגל לעשות זאת.
- יעקב זכר שהוא קבר את רחל, אימו של יוסף, "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם" (ביאור:בראשית לה יט) ולא במערת המכפלה עם שאר האבות והאמהות. יעקב חשש שיוסף יעשה לו דבר דומה ויקבור אותו במצרים, בבדידות.
ייתכן שיעקב ראה את תפקידו להיות 'ישראל' המאחד את העם סביב גופתו. ייתכן שהוא חשש שיעשו לא מקום קבורה מפואר במצרים, והמקום יהפך למקדש ויזבחו לו ויתפללו לו במצרים, ולכן בני ישראל לא ירצו לצאת מכנען. יעקב ראה את עצמו כאדם בודד הרוצה לחזור להיות עם הוריו ונשותיו.