ביאור:בראשית מז יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית מז יט: "לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם."



ראו פסוק יח

וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם[עריכה]

כאשר האחים באו בשנה השניה לשבור בר יוסף אמר להם: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" (ביאור:בראשית מה ו). ניתן להבין שבמצרים לא חרשו ולא זרעו, כדי לא לבזבז תבואה, כאשר ידוע שלא יהיה קציר.

בהתחלת הרעב נאמר: "וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם" (ביאור:בראשית מא נד) כי בכל ערי מצרים יוסף קיבץ "אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ, נָתַן בְּתוֹכָהּ" (ביאור:בראשית מא מח).

כאשר תם האוכל בערים, באו אנשי מצרים ליוסף, שילמו בכסף וקיבלו אוכל. אולם כאשר נגמר הכסף האנשים שילמו במקנה, ככתוב: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא" (ביאור:בראשית מז יז). "בַּשָּׁנָה הַהִוא" זאת לא השנה הראשונה, כי בראשונה היה להם אוכל בעיר, ואחר בתשלום של כסף, ועכשו במקנה.

וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית[עריכה]

"בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית" זאת לא השנה השניה לרעב, אלא השנה הבאה אחרי "הַשָּׁנָה הַהִוא", שבה האנשים הרעבים מכרו את המקנה (ביאור:בראשית מז יח). הן בשנה השניה אמר יוסף לאחיו: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" (ביאור:בראשית מה ו).

וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם[עריכה]

"תֵשָׁם" – תהפוך לשממה, לשממון, יבשה ומתה.
במשך שבע שנות הרעב לא זרעו ולא קצרו. אולם "בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית" המצרים מבקשים זרע לשדות כדי ש"הָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם". כלומר השנה הבאה תהיה השנה האחרונה ולא יהיה יותר רעב, אם יוסף יתן להם זרע. ייתכן שאנשים שהיו קרובים ליאור, בקשו זרעים כי הם היו מסוגלים להשקות את השדות במידה מספקת כדי שהתבואה תגדל גם בשנות היובש.

קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם[עריכה]

המצרים בקשו אוכל והסכימו כדבריהם: "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" - וכך פרעה רכש את כל הכסף, המקנה, אדמת מצרים ואנשיה. וכל מצרים נעשתה משועבדת לפרעה, מלבד הכהנים, ובני ישראל שנספחו לפוטי-פרע כהן און, על אדמת פרעה בגושן.

אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה[עריכה]

"עֲבָדִים" - שורש המילה 'ע-ב-ד': עבודה, משרת, אדם משועבד שעושה את רצון אדונו.
עבד יכול להיות אדם שנקנה, 'מעבד נרצע' והוא וחייו נתונים בידי בעליו. אולם עבד יכול להיות גם משרת מסור הנותן כבוד לאדונו, או מנהיג אשר הוא עבד לאלוהים, 'עבד אדוני'. כך היה לאברהם עבד, ככתוב: "עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית כד ב).

כאן לפי הכתוב מדובר בקנית עבדים כתשלום חוב.

  • לפי חוקי חמורבי מספר 117 - איש יכול למכור את עצמו,‏[1] את אשתו, בנו או בתו לעבדות מוגבלת בזמן. אחרי 3 שנות עבדות הם יוצאים לחופשי בשנה הרביעית.
  • גם משה פקד "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כא ב).

החוק המצרי אינו ידוע. קשה לדעת אם כל אדמת מצרים עברה לבעלותו של פרעה, וכל אנשי מצרים נהפו לאריסים על אדמתו של פרעה והיו חייבים לשלם מס או תשלום שכירות גבוה. בהמשך נאמר שיוסף העביר את העם ממקום למקום, כך שאפשרי שפרעה היה יכול לעשות באנשיו כרצונו, ככתוב: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים, מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ" (ביאור:בראשית מז כא).

"אֲנַחְנוּ" - הכונה לאנשים, ראשי המשפחות בעלי האדמה, בלבד, אלה שעמדו לפניו ולא המשפחות בבית. הם לא כללו נשים וילדים, כי כאשר דובר במשפחה, הכתוב הוסיף בפרוש: "וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם" (ביאור:בראשית מז כד).

יוסף קונה את הגברים ואת אדמתם, ככתוב: "הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה" (ביאור:בראשית מז כג), אולם יוסף יגדיר את עבודתם כאריסים ולא כעבדים, ככתוב: "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם" (ביאור:בראשית מז כד). האנשים יהיו חופשיים לנהל את עסקיהם כרצונם, רק שהם חייבים לשלם חמישית כמס.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בחוקי חמורבי לא נאמר בפרוש שאדם המוכר את עצמו, בגלל חובו, יוצא ב3 שנים