משנה אהלות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ב · משנה ב | >>
רביעית דם, ורביעית דם תבוסה ממת אחד.
רבי עקיבא אומר, משני מתים.
דם קטן שיצא כולו, רבי עקיבא אומר, כל שהוא.
וחכמים אומרים, רביעית.
כזית רמה בין חיה בין מתה, רבי אליעזר מטמא כבשרו.
וחכמים מטהרים.
אפר שרופים, רבי אליעזר אומר, שעורו ברובע.
וחכמים מטהרין.
מלא תרווד ועוד עפר קברות, טמא.
רבי שמעון מטהר.
מלא תרווד רקב שגבלו במים, אינו חבור לטומאה.
רְבִיעִית דָּם,
- וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה
- מִמֵּת אֶחָד.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- מִשְּׁנֵי מֵתִים.
- וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה
- דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ,
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
- כָּל שֶׁהוּא;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- רְבִיעִית.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
- כְּזַיִת רִמָּה,
- בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, כִּבְשָׂרוֹ;
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים.
- בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה,
- אֵפֶר שְׂרוּפִים,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,
- שִׁעוּרוֹ בְּרֹבַע;
- וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר,
- מְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא;
- רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
- מְלֹא תַּרְוָד רֶקֶב
- שֶׁגִּבְּלוֹ בְּמַיִם,
- אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה:
- שֶׁגִּבְּלוֹ בְּמַיִם,
רביעית דם, ורביעית דם תבוסה - ממת אחד.
- רבי עקיבה אומר: משני מתים.
- דם קטן - שיצא כולו.
- רבי עקיבה אומר: כל שהוא.
- וחכמים אומרין: רביעית.
- כזית רימה, בין חיה בין מתה -
- רבי אליעזר: מטמא כבשרו.
- וחכמים - מטהרין.
- אפר שרופין -
- רבי אליעזר אומר: שעורו ברובע.
- וחכמים - מטהרין.
- מלוא תרווד ועוד, עפר קברות - טמא.
- ורבי שמעון - מטהר.
- מלוא תרווד רקב, שגבלו במים - אינו חיבור.
אמר יתברך "כל הנוגע במת בנפש האדם"(במדבר יט, יג), ונפש האדם הוא הדם כאומרו "כי הדם הוא הנפש"(דברים יב, כג). ועם היות אלו השיעורים גם כן הם מן השיעורים שהם הלכה למשה מסיני, ושמו זה כמו טעם, אמרו ש"המעט שיהיה באדם מדם בתחילת ברייתו, רביעית". ובגמרא אמרו "רביעית דם נתתי לכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם".
ורבי עקיבא אמר, שאף על פי שבא משני מתים, והוציא זה מאמרו "ועל כל נפשות מת"(ויקרא כא, יא) שתי נפשות ושיעור אחד, שלא אמר "נפשות מתים".
ודם תבוסה - הוא דם ההכאה והערבוב אשר יגיר מההרוג בין החיים והמות, כמו שיתבאר בפרק אשר אחר זה, נגזר מאמרו "מתבוססת בדמיך"(יחזקאל טז, כב).
ורבי עקיבא יעמיד דם הקטן לפי עצמו, ואמר כי כמו שיטמא רוב בניינו ורוב מניינו ואפילו לא יהיה בו השיעור לעצמות, גם כן כלל דמו יטמא ואפילו לא יהיה בו שיעור הדם והוא רביעית.
ורמה - הוא התולעת המתילד בבשר המת כאשר יתחיל להתעפש וירום תולעים.
ואפר שרופין - האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערב בו מאפר העצים.
וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף, כי כאשר נשרף יצא מדין המתים.
ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר בו לחות המת ודמו נראית, ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באוהל שהוא עפר שנתערב בו הליחה והדם, והוא אמרם בתוספתא "מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר, ואין ידוע מה טיבה, זו עפר קברות".
ואמרו אינו חבור לטומאה - עניינו כי כאשר יולש זה הרקב, לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה, אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור, לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד, וזהו כמו שאמר בתלמוד "אפר, לאו בר גיבול הוא", ולזה לא יחשב עירובו לישה. ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם, לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חיבורם, ואמנם יטמא במשא ובאוהל לבד, וכן התבאר בתלמוד (בנזירות).
ואין הלכה לא כרבי עקיבא, ולא כרבי אליעזר, ולא כרבי שמעון:
רביעית דם ורביעית דם תבוסה תני דאורייתא ותני דרבנן רביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה הוא דאורייתא ודם תבוסה דרבנן כדאמרינן בהגוזל קמא (דף קא:) ובנדה פ' האשה (דף סב:) ולקמן פ"ג מפרש אי זהו דם תבוסה וכן במסכת נדה בשילהי תינוקת (דף עא.) מייתי בברייתא דפליגי תנאי אי זהו דם תבוסה והנהו דהגוזל קמא ודפרק האשה אינם מענין זה דבהגוזל קמא איירי ברביעית דם שנבלע בכסות וכן בנדה פרק האשה וכולהו מיקרו דם תבוסה דתבוסה הוא לשון תערובת:
ממת אחד. קא סברי רבנן יש אם למסורת נפשת כתיב ור' עקיבא סבר יש אם למקרא נפשות דכתיב על כל נפשות מת לא יבא כך מפרש בריש סנהדרין (דף ד.) ופליגי (על) [עוד] רבי ישמעאל ורבי עקיבא פרק בהמה המקשה (דף עב.):
(דם קטן שאין) מטמא כבשרו. קסבר ר' אליעזר דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה כבשר המת חשיבא ובתמורה בסוף כל האסורים (דף לא.) מפרש טעמא דאדם מחיים איקרו רמה דכתיב אף כי אנוש רמה:
אפר שרופים. בני אדם שנשרפו ונעשו אפר. ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן פליגי רבי יוחנן ור"ל פרק המפלת (דכ"ז ע"ב ע"ש) גבי שטרפוהו מימיו ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפילו רבי יוחנן כרבנן סבירא ליה כדפרישית לעיל:
מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות. פרק המפלת (שם:) מפרש אי זהו מת שיש לו רקב נקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים ובפרק כהן גדול בנזיר (דף נא.) עניינים טובא וצריך לומר דעפר בית הקברות דהכא בכי האי גוונא איירי ובפרק המפלת (שם) (עי' רש"י ותוס' שם.) מאי טעמא דרבנן לפי שאי אפשר למלא תרווד ועוד שאין בו מלא תרווד רקב. ורבי שמעון מטהר אפילו במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא כדמפרש התם דסופו כתחילתו דדבר אחר נעשה לו גנגילון:
אינו חיבור לטומאה. דאם האהיל על מקצתו אינו כמאהיל על כולו וכן לענין מגע למאן דאמר אין מטמא במגע:
תניא בתוספתא (רפ"ג) אמר רבי יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפירש משני מתים שהיא טהורה על מה נחלקו על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שהיא טמאה על מה נחלקו על שתי רביעיות דם שפירשו משני מתים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אבא שאול אומר רביעית תחילת דמו של קטן דם הקטן שיצא כולו ואין בו רביעית רבי עקיבא אומר כל שהוא וחכמים אומרים אינו טמא אלא עד שיש בו רביעית. שרבי עקיבא אומר טומאה בדם וטומאה בעצמות מה עצמות אע"פ שאין בהן רובע טמאים אף הדם אע"פ שאין בו רביעית טמא. השיבו את רבי עקיבא ג' תשובות לא אם אמרת בעצמות שהרי רובן טמא בלא רובע תאמר בדם שאינו טמא אלא רביעית. ד"א לא אם אמרת בעצמות שמיעוט עצמות טמא ועצם כשעורה הפורש מהן טמא תאמר בדם שאינו טמא אלא רביעית. ד"א לא אם אמרת בעצמות שבידוע שכולן לפניך תאמר בדם שאנו אומרים שאם נשתייר הימנו טפה כל שהוא טהור. אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בזמן שיצא כולו. אמרו לו א"א בכך. פירוש רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שנתערבו שתי רביעיות ואח"כ חלקם. רביעית תחלת דמו של קטן אבא שאול בא ליתן טעם למה שיערו ברביעית הואיל וזהו תחילת דמו כי ההיא דלעיל בספרי זוטא אמרו כזית מן המת טמא שכן היא תחילת יצירתו וגבי שרץ שיעורו (רביעית) בכעדשה הואיל וחומט תחילת ברייתו כעדשה. רובו טמא בלא רובע כגון רוב בניינו ורוב מניינו:
רביעית דם - שיצא כולו לאחר מיתה:
ורביעית דם תבוסה - שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ"ג [משנה ה'] מפרש לה:
תבומה - לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש ח. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:
ממת אחד - ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא), נפשת ט כתיב חסר:
ר' עקיבא אומר משני מתים - חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר' עקיבא:
ר' עקיבא אומר כל שהוא - כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע"פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע"פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:
וחכמים אומרים רביעית - אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:
כזית רמה - שנולדה בבשר המת:
מטמא כבשרו - דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כח) אף כי אנוש רמה:
וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:
אפר שרופים - אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים: שעורו ברובע קב אפר, מטמא:
וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:
עפר קברות - עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו י:
ר' שמעון מטהר - ואין הלכה כר' שמעון:
אינו חיבור לטומאה - ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע יא:
רביעית דם. פי' הר"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר"ב במ"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ"מ. כמ"ש במשנה ב פ"ק דעירובין [ד"ה וב"ה]. וכתב הרמב"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר"ב במתני' ה. [*וא"ת למה תנן במ"ג פ"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהט"מ [הלכה ג']. להראב"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב"ם קרא אסמכתא. כ"כ הכ"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר"ב שם משנה ב]:
ממת אחד. ולא מב'. כתב הר"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ"ש ר"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ"ד דחולין דף עב. ופ"ק דסנהדרין דף ד:
מלא תרווד ועוד עפר קברות. פי' הר"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא"א למלא תרווד ועוד כו'. וה"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ"ג דנדה דף כז [ע"ב]:
ר' שמעון מטהר. סבר סופו כתחלתו כו' כמ"ש הר"ב במ"ב פרק דלקמן:
מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. ל' הר"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם אע"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ"כ בפירושו. ובחבורו פ"ב מהט"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ"ש כבר בשמו במשנה ב פ"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג"כ האהיל על מקצתו]:
(ח) (על הברטנורא) אבל אי לאו קרא לא הוי מטמאינן בדם, דגזעו מחליף. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) וקשה, תרי קראי בדם למה לי, נפש ונפשת. תוספ':
(י) (על הברטנורא) ודרכן היה לטוח הכוכין בסיד ומיד שנתרקב התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד לתוך הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוספ':
(יא) (על הברטנורא) אף על גב שגבלו. דאין חיבורי אדם חיבור. מהר"ם. ועתוי"ט:
בפי' ר"ע ז"ל צ"ל כך טמא בדם הקטן מאחר שיצא כולו אע"פ וכו'. ובתוספתא איתא דשלש תשובות השיבו חכמים לר' עקיבא. ורבינו עובדי' ז"ל הביא האחרונה שבכולם דס"ל לרבנן דאי אפשר שיצא כולו:
ר' אליעזר אומר מטמא כבשרו. כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
וחכמים מטהרין שאין לו דין רקבון:
אפר שרופים. בנדה פ' המפלת. אמרי' דר' יוחנן ס"ל כר' אליעזר. ועיין בפי' הר"ש ז"ל שפירש ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפי' ר' יוחנן כרבנן כדפרישית לעי' ע"ש:
מלא תרוד ועוד עפר קברות. כצ"ל:
ר"ש מטהר. אפי' במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא מטהר ר"ש דהתם בפ' המפלת מפ' טעמא דר"ש דעשו סופו כתחלתו מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר אחר הראוי לירקב עם המת מבטלו אותו דבר חשוב ושוב אין לו דין רקב אף כשנקבר כהלכתו דבר אחר שנתערב בו מבטלו ומקלקלו ואינו נעשה רקב לטמא:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. וכן לענין מגע. אמר המלקט פי' לר"ש דאית לי' פ' העור והרוטב כמלא תרווד אין מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ולפיכך אפי' גבלו במים לא הוי חבור דלעולם אינו יכול ליגע בכולו בבת אחת וכבר כתבתי בריש פירקי' דר' יוסי אית לי' דמטמא במגע ובמשא ובאהל. והתם בפ' העור והרוטב פריך לר' יוסי היאך מלא תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע לי' בכולי' ואין נוגע וחוזר ונוגע. ועי' במה שכתבתי לקמן רפ"ג גם ברפ"ג דעדויות:
אינו חבור לטומאה. מצאתי מלת לטומאה מחוקה ואין רמז לדבר ולא צורך לכך אכן גם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מחקה:
יכין
רביעית דם: שיצא כולו לאחר מיתה טמא מדאורייתא:
ורביעית דם תבוסה: תבוסה הוא לשון תערובות. ור"ל שזב דם מהגוף בשעת מיתה. מקצת רביעית מחיים והשאר לאחר מיתה. וזה טמא רק מד"ס [ועי' לקמן פ"ג מ"ה] ונקט תנא הכא תחלה רביעית דם דאורייתא. והדר נקט הך דטומאתו רק מד"ס:
ממת אחד: ר"ל ודוקא שהרביעית דם ממת או הרביעית מתבוסה. הוא ממת א' טמא:
רבי עקיבא אומר משני מתים: דס"ל דאפי' היה הרביעית מב' מתים טמא. ובדם תבוסה משכח"ל שיצא מכל אחד חצי רביעית מקצתו מחיים. ומקצתו לאחר מיתה. ופלוגתייהו. היינו מדכתיב בטומאת דם נפשות מת. חסר וי"ו במלת נפשת. לרבנן יש אם למסורת. כדכתיב נפשת. דהיינו נפש א' ולר"ע יש אם למקרא. והרי קרינן נפשות. ומיעוט נפשות שנים [כסנהדרין דד"א]. מיהו נ"ל דגם לר"ע דכל שיתר מב' גם ר"ע מודה דאמ"ט. והא דפליגי גם בתבוסה. היינו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [גיטין דס"ד ב']:
ר' עקיבא אומר כל שהוא: דמדמינן דם לעצמות. מה עצמות כשהן כולן יחד. א"צ שיעור האמור בהן. דהיינו רובע. אף דם כשהוא כולו. א"צ שיעור האמור בו דהיינו רביעית:
וחכ"א רביעית: דמה לעצמות שכן רובן טמא אף שאינן רובע. וכ"ש כולן משא"כ דם. אפי' הוא כל הדם שבגוף. אינו טמא רק ברביעית. א"נ י"ל דוקא עצמות דחמירי. שהרי עצם כשעורה אף שאינו באהל מטמא עכ"פ במגע ובמשא. להכי כשהן כולן יחד א"צ שעור האמור בהן. משא"כ דם. הרי כשהוא פחות מרביעית אין בו טומאה כלל. י"ל אפילו כשיש לפנינו כל דמו כשאין בו כשיעור טהור. א"נ שאני עצמות שכל מניינם לפניך. אבל דם הרי א"א שלא נשאר טפה ממנו בתוך הגוף ואין כולו לפניך:
כזית רמה: מבשר המת שנתעפש ונתהווה תולעים:
ר' אליעזר מטמא כבשרו: דנתהוה מבשר המת. שגם בחייו הוא רמה שנאמר אף כי אנוש רמה:
וחכמים מטהרים: דלא דמי לרקב שג"כ נתהוה מהבשר. דרמה בריה חדשה היא:
אפר שרופים: שנשרפו ע"ג אבן. דאז אין בו תערובות עצים שהובערו תחת האבן:
וחכמים מטהרין: מטהרין לגמרי:
מלוא תרווד ועוד עפר קברות: הכא נמי שנקבר המת ערום ומוקף סביב בארון של אבן. רק דרכם היה לסייד הארון בפנים בסיד. ולפיכך ברוב הימים כשנרקב הגוף. נתפרר ג"כ הסיד המועט שבדפנות הארון בפנים. ומתערב עם רקב גוף המת. ותערובות הזה נקרא עפר קברות. וה"ה בנתערב במלוא תרווד רקב מעט מעפר אחר. דלא דמי להנקבר תחלה בכסותו או בארון עץ או בלבנים. דאינו מטמא משום רקב משום דחיישינן לתערובתן. וכ"ש הכא דהרי יש בהרקבון תערובות. י"ל שאני הכא דכבר חל שם טומאה על הרקבון מקודם שנתערב. ורק מדלא נתערב שם רק סיד שהוא מעט מאד נגד הרקב של כל גוף המת. שיערו חכמים שבתרווד ועוד תערובות זה. ודאי יש שם תרווד רקב מהמת מדאין הסיד רק מעט מאד. וטומאה זו מד"ס היא. דמדאורייתא רק ברקב בלי תערובות כלל מטמא. אלא דחכמים גזרו הא אטו הא [עי' רמב"ם פ"ג מטו"מ ה"ד]:
אינו חבור לטומאה: דאינו מטמא במגע. מדאינו גוף א' וחיבורי אדם אינו חיבור [כפ"ג מ"ד] אבל למשא ואהל מצטרף אפי' לא נגבלו יחד [רמב"ם פ"ב מטו"מ הי"א]. מיהו דוקא תרווד רקב אמ"צ לטמא במגע דמדדק כקמח. וא"א שירד ?ד כל השיעור כל כך עד שיהא כל קרטון וקרטון מונח לבד. ויגע ביחד בכל א' מהן. אבל כשנגע בב' חצאי זיתים כאחת ודאי נטמא [כרמב"ם פ"ד הי"ד מטו"מ. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו חולין פ"ט סי' נ"ז שהארכנו בזה ועי' עוד מ"ש שם בס"ד מגילה פ"ד סי' כ"ב]. מיהו גם באהל דוקא בהאהיל על כולו ולא בהאהיל על מקצתו. אבל כשהטומאה גוף א'. אפי' כשהאהיל על מקצתו טמא [וכן מוכח לקמן פי"ג מ"ג]. וכל השנויין במשנה ב' מטמאין במגע משא ואהל. חוץ מרימה ואפר שרופים. אפי' לר"א. ותרווד ועוד עפר קברות לד"ה שמטמאין רק במשא ואהל אבל לא במגע מדאינן גוף א':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת