משנה אהלות ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו מטמאין באהל:

המת, וכזית מן המת, וכזית נצלב, ומלוא תרווד רקבג, השדרה, והגלגולתד, אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המניןה, ורוב בנינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בהם רובע, טמאין.

כמה הוא רוב מנינו, מאה ועשרים וחמשהז.

נוסח הרמב"ם

ואלו מטמאין באוהל המת וכזית מן המת וכזית נצל ומלוא תרווד רקב והשזרה והגולגולת ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורובע עצמות מרוב הבניין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אף על פי שאין בהן רובע טמאין כמה הוא רוב מניינו מאה ועשרים וחמישה.

פירוש הרמב"ם

כבר הודעתיך הרבה פעמים כי שיעורין הלכה למשה מסיני:

ונצל הוא הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה כאשר התחיל הבשר להתעפש:

ותרווד הוא הכף וכבר ביארנו בי"ז מכלים שהוא מלא חפני:

ורקב הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות והוא דומה לעפר ומתנאיו ואז יטמא בזה השיעור שיהיה המת נקבר ערום בלי בגד בתיבת אבן קשה או שיש והדומה להם והושם עליו כסוי שיש עד שלא יתערב בו דבר מהעפר ולא מן העצים ולא מן הבגדים וכן אמרו נקבר בכסותו או בארון של עץ ע"ג עפר אין לו רקב וכן אם נקבר המת והיה חסר ממנו אבר מאיבריו אמרו מת שחסר אין לו רקב וכבר ביארנו זה בנזירות (פ"ז מ"ב) והשדרה תטמא ואע"פ שאין עליה בשר כלום וכן הגולגולת אע"פ שאין עליה בשר הנה כל אחד מהן יטמא באהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם והוא מושג באמרו עצם אדם:

ורובע הוא רובע הקב:

ורוב הבנין גודל הגוף:

ורוב המנין רוב מנין האיברים והם קכ"ה פרקים ואלו העצמות ג"כ אין עליהן בשר בשום פנים הנה אלו שלשה שיעורים בעצמות הערומין מן הבשר אחד מהן שיהיו אלו העצמות בו עם האדם אשר הוא עצמו ויהיה מרובע ומעלה והב' שיהיה בו רוב המנין והוא קכ"ה פרקים ויהיה בו מרובע ולמעלה והג' שיהיו הקכ"ה אברים ולמעלה יהיה בהן רוב בנין ויתקבצו בו שני הענינים יחד רוב בנין ורוב מנין הנה אלו העצמות נטמאו באהל ואם לאו לא ואפשר זה בנפל וכבר ביארנו ששרש זה כולו אמר' יתברך (במדבר יט) בעצם אדם ואלו השיעורין הג' יראו בכל אחד מהן שהוא עצם אדם [ואם אין] זה בו טהור:

פירוש רבינו שמשון

המת וכזית מן המת. בנזיר בפרק כה"ג (דף מט:) תנן על אלו טומאות הנזיר מגלח עליהם על המת ועל כזית מן המת ופריך בגמרא על כזית מן המת על כולו לא כל שכן לא נצרכא אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין אני אומר על אבר ממנו מגלח עליו על כולו לא כ"ש אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכה"ג שייך להקשות אמתני' דהכא ומדגרסינן התם כדאמר ר' יוחנן משמע דעיקר מילתיה לאו אההיא איתמר ושמא אמתני' דהכא אמרה. ומיהו בכל הספרים גרסי' בריש גיד הנשה (דף פט.) וא"ר יוחנן ואקושיא קמייתא דעל כזית ממנו מגלח מייתי דר' יוחנן ולא גרסי' התם בשום ספר כדא"ר יוחנן. ויש ליישב שתי הגירסות דבנזיר כשהקשה ר' יהודה על כזית מגלח עליו על כולו לא כ"ש תירץ ר' יוסי לא נצרכה אלא במת שאין עליו כזית בשר והדר פריך הש"ס (איכא) אכתי על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש ומשני כדאמר ר' יוחנן כלומר אקושיא קמייתא תירץ כן ר' יוחנן דסתמו אין בו כזית בשר כל כמה דלא נתקשרו אבריו בגידין. ולפי שהיה צריך להעמידה כן משום קושיא דעל אבר ממנו מגלח תירץ כן לכתחלה ומש"ה בפ' גיד הנשה דמייתי מדר' יוחנן אקושיא קמייתא קאמר וא"ר יוחנן ומיהו בירושלמי דנזיר אין משמע כן אלא אדרבה משמע איפכא דכיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו. ומשמע נמי דאמתני' דהכא איתמר והכי איתא פרק כהן גדול (דף נ.) חד סב שאל לר' יוחנן כזית מהמת מטמא לא כ"ש כולו א"ל (אביי) להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל ליה אבר מן המת מטמא לא כ"ש כולו א"ל להביא את הנפל שלא קשרו איבריו ומסיק דההוא סבא מכיון דשאל ליה לקדמיתא לא הוה צריך מישאיל תנייתא ואי בעי משאיל תרתיהון שאל תנייתא וחזר שאל לקדמייתא דהוה פשיטא משום שאין בו כזית דבר ברי הוא שלא קשרו איבריו. ותימא אמאי לא משני כגון מת שנשרף ושלדו קיימת דכזית ממנו לא מטמא דאפי' כולו אם אין שלדו קיימת טהור כדאיתא פרק המפלת (דף כח:) וכן מת שנתבלבלה צורתו לר"ל כגון שפיר שטרפוהו מימיו ואפי' ר' יוחנן דמטמא התם לא מטמא אלא בשלם שיהא כולו שלם דדייק דנתבלבלה צורתו טמא דר"א דאמר אפר שרופין שיעורן ברובע אלמא לא חייש לבלבול צורתו ועל כורחין לא שביק ר' יוחנן רבנן וקאי כר"א אלא קסבר דרבנן לא פליגי אלא בשיעורו אבל מודו בשלם דמטמא אע"פ דנתבלבלה צורתו דמדר"א נשמע לרבנן:

כזית נצל. בנזיר פרק כהן גדול (דף מט.) מפרש (כמה שיעורו) איזהו נצל בשר המת שקרש ומוחל שהרתיח:

מלא תרווד רקב. בנזיר פרק כהן גדול מפרש כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ר' יוחנן אמר מלא חפנים והתם מפרש אי זהו מת שיש לו רקב פירשתי לעיל בסוף פ"ק:

רובע עצמות מרוב המנין. כלומר אע"פ דליכא רוב מנין ולא רוב בנין:

תניא בספרי זוטא הנוגע במת (במדבר יט) יכול כל שהוא אמר שוב במת יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא כעדשה שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא אמר שוב במת הא מה מדבר אחר שריבה הכתוב מועט אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחילת יצירתו אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת ומנין אף הנוגע בעצם ת"ל (שם) או בעצם יכול כל שהוא אמר שוב [צ"ל שוב בעצם] או בעצם יכול לא יטמא כל שהוא אבל כשעורה יטמא שכן מצינו כשעורה טמא אמר שוב או בעצם הא מה מדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת (מנין אף הנוגע בדם ת"ל או יכול כל שהוא בעצם מן החי ת"ל או בעצם אדם מה אדם שלם אף עצם שלם אין לי אלא בנוגע במת ובעצם) מנין לרבות אף הנוגע בדם ת"ל או יכול [כ"ש] אמר שוב בדם כמה הוא דמו של אדם שיעורו רביעית ומנין לרבות דם תבוסה ת"ל (שם) נפש יכול דם תבוסה ממת אחד ומניין לרבות דם תבוסה משני מתים ת"ל (שם) נפשות. פי' אבל יטמא כשעורה גירסא זו משובשת אלא ה"ג אבל יטמא כעדשה שכן מצינו שרץ כעדשה טמא. ואי גרסינן כשעורה יש לפרש דרבי מאו בעצם רובע לטומאת אהל וה"ק אבל יטמא עצם כשעורה שכן מצינו דטמא במגע ובמשא והשתא לפי שיטה זו היה ראוי לגרוס בסיפא אמרו רובע עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל:

תניא בסיפרי זוטא זאת (צ"ל התורה.) תורת אדם (שם) אם למד אדם פרט לנבילה כבר למד מה אני מקיים האדם (שם) לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם את מה אני מרבה השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש בו בשר כראוי ורוב עצמות מרוב הבנין מרוב גודלי גוייה. פי' כגון שוקיים וירכים. ורובע מרוב המנין הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. וצריך עיון בפ' כ"ג:

תניא בתוספתא [כ"ג] רובע עצמות מרוב הגוייה בגודל ועצמות רוב הגוייה בגודל אע"פ שאין בהם רובע טמאין. ר' יהודה אומר לשון אחר ב"ש רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו או רוב מניינו של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין ואיזהו בניינו השוקיים והירכים והצלעות והשדרה ואי זהו מניינו אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהא בו קכ"ה. א"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב"ש ודברי ב"ה אחד משוקיים ומירכים נמצא רוב בניינו בגודל. וחצי רוב מניינו וחצי רוב בניינו אינן מצטרפין כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפות זו עם זו מפני שלא שוו בשיעוריהן. וצריך עיון פ' כ"ג בנזיר ושם מפורשת.

ועוד תניא בתוספתא [רפ"ד] ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע במשא ובאהל ר"ש אומר שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחד והשלישית אין בהן אלו הן גולל ודופק ועצם כשעורה ומלא תרווד רקב גולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא והיכן הוא משאן עצם כשעורה. עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל והיכן הוא אהלו מלא תרווד רקב. מלא תרווד רקב מטמא באהל ובמשא [יא] ואין מטמא במגע. פי' מתני' מלא תרווד רקב בהדי מטמאין באהל ולא חשיב גולל ודופק סתמא כר' יוסי משוה דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל דקא חשיב ליה בהדייהו וכולה הך ברייתא מייתי לה פרק העור והרוטב (דף קכה:) ופריך התם לר' יוסי היאך תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע ליה בכוליה ואין נוגע וחוזר ונוגע:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת - ואי קשיא, כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצה בגמרא בנזיר [דף נ"ט]. לא נצרכא אלא לנפל א שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר:

נצל - בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה:

מלוא תרוד - כף. ושיעורו מלא חפניים:

רקב - גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:

השדרה והגולגולת - אע"פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם:

אבר מן המת ואבר מן החי - דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת:

ורובע עצמות - רובע הקב של עצמות:

מרוב המנין או מרוב הבנין - רבותי פירשו, שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע"פ שאין בהן לא רוב המנין ולא רוב הבנין מטמאין:

ורוב בנינו ורוב מנינו - רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע"פ שאינו רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע"פ שאין בהן רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה] ו. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו קכ"ה אברים, מטמאים:

פירוש תוספות יום טוב

[*אלו מטמאין באהל המת וכו'. עיין מ"ש במשנה ג בד"ה ובית הפרס וכו']:

המת וכזית מן המת. כתב הר"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' משום דבריש פ"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע"כ. וכ"כ הר"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע"כ. ואפשר לפרש דברי הר"ב נמי בכה"ג ומש"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ"ל עיקר בלשונו:

וכזית מן המת. עיין בפי' הר"ב לקמן משנה ה:

נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא) רש"י פ"ז דנזיר [דף מט]:

מלא תרווד רקב. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר"ב [ד"ה אינו] דאין בו אלא טומאת משא:

השדרה והגלגולת. כבר כתבתי במשנה ב פ"ז דנזיר דהרמב"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ"מ עצמו בפ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ"ב ע"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע"כ דברי הכ"מ. ומ"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ"מ חד טעמא מדאמרו פ"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה:

אבר מן המת ואבר מן החי. פירש הר"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ה פ"ק דכלים:

ורובע עצמות. כתב הר"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ"ז פ"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

ורוב בנינו. לשון הר"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ"ו דעדיות כתב ג"כ והשדרה. וה"ג בתוספתא כמ"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ"ז דנזיר מ"ב:

כמה הוא רוב מנינו קכ"ה. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ"ל שאע"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ולא סגי למימר לשאין עליו כזית בשר, משום דאכתי קשה אם על אבר מגלח על מת עצמו לא כ"ש. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) נצל. לשון הפרש. כמו ויצל אלהים. רש"י:

(ג) (על המשנה) רקב. עיין סוף משנה ב' ובפירוש הר"ב דאין בו אלא טומאת משא:

(ד) (על המשנה) והגלגולת. או או קתני. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ורובע כו'. לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

(ו) (על הברטנורא) פירוש, הן בנינו של אדם. ורוב בנינו הן שתי שוקים וירך אחד:

(ז) (על המשנה) קכ"ה. וכי מניינא אתא לאשמועינן. אלא דקא משמע לן אע"פ שהוא חסר או יתר באבריו אין משגיחין עליו אלא על מנין רוב כל אדם אא"כ היתה אצבע שיש בו צפורן או שנספרת על גבי היד, שהיא עולה למנין. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו מטמאין באהל. וכ"ש במגע ובמשא:

בפי' ר"ע ז"ל צ"ל מת עצמו לא כ"ש וכו':

עוד בפי' ר"ע ז"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר"ס ז"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ"ל דאין נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע"כ:

ומלא תרווד רקב. לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר"ש ז"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר"פ דלקמן:

רובע עצמות. משמע דסתמא כב"ה ודלא כב"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ"ק אבל הראב"ד ז"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב"ש וב"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע"ש:

ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ"ל לפרש וצ"ע:

בפי' ר"ע ז"ל רבותי ז"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ"ג וכתב שם מהרי"ק ז"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע"כ. אבל בפ"ק דעדויות לא כן פי' רעז"ל ע"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב"ם ז"ל אשר שם:

ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע"כ: אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין:

וכמה הוא רוב מניינו קכ"ה. התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש"י ז"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ"א אברים ע"כ אבל רש"י ז"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור"י אומר דרש"י ז"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש"י ז"ל לא כוון החשבון ע"כ מ"מ שמעי' מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן:


פירושים נוספים