מלאכת שלמה על אהלות ב
<< · מלאכת שלמה · על אהלות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
ואלו מטמאין באהל. וכ"ש במגע ובמשא:
בפי' ר"ע ז"ל צ"ל מת עצמו לא כ"ש וכו':
עוד בפי' ר"ע ז"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר"ס ז"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ"ל דאין נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע"כ:
ומלא תרווד רקב. לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר"ש ז"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר"פ דלקמן:
רובע עצמות. משמע דסתמא כב"ה ודלא כב"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ"ק אבל הראב"ד ז"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב"ש וב"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע"ש:
ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ"ל לפרש וצ"ע:
בפי' ר"ע ז"ל רבותי ז"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ"ג וכתב שם מהרי"ק ז"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע"כ. אבל בפ"ק דעדויות לא כן פי' רעז"ל ע"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב"ם ז"ל אשר שם:
ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע"כ: אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין:
וכמה הוא רוב מניינו קכ"ה. התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש"י ז"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ"א אברים ע"כ אבל רש"י ז"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור"י אומר דרש"י ז"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש"י ז"ל לא כוון החשבון ע"כ מ"מ שמעי' מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן:
משנה ב[עריכה]
בפי' ר"ע ז"ל צ"ל כך טמא בדם הקטן מאחר שיצא כולו אע"פ וכו'. ובתוספתא איתא דשלש תשובות השיבו חכמים לר' עקיבא. ורבינו עובדי' ז"ל הביא האחרונה שבכולם דס"ל לרבנן דאי אפשר שיצא כולו:
ר' אליעזר אומר מטמא כבשרו. כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
וחכמים מטהרין שאין לו דין רקבון:
אפר שרופים. בנדה פ' המפלת. אמרי' דר' יוחנן ס"ל כר' אליעזר. ועיין בפי' הר"ש ז"ל שפירש ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפי' ר' יוחנן כרבנן כדפרישית לעי' ע"ש:
מלא תרוד ועוד עפר קברות. כצ"ל:
ר"ש מטהר. אפי' במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא מטהר ר"ש דהתם בפ' המפלת מפ' טעמא דר"ש דעשו סופו כתחלתו מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר אחר הראוי לירקב עם המת מבטלו אותו דבר חשוב ושוב אין לו דין רקב אף כשנקבר כהלכתו דבר אחר שנתערב בו מבטלו ומקלקלו ואינו נעשה רקב לטמא:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. וכן לענין מגע. אמר המלקט פי' לר"ש דאית לי' פ' העור והרוטב כמלא תרווד אין מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ולפיכך אפי' גבלו במים לא הוי חבור דלעולם אינו יכול ליגע בכולו בבת אחת וכבר כתבתי בריש פירקי' דר' יוסי אית לי' דמטמא במגע ובמשא ובאהל. והתם בפ' העור והרוטב פריך לר' יוסי היאך מלא תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע לי' בכולי' ואין נוגע וחוזר ונוגע. ועי' במה שכתבתי לקמן רפ"ג גם ברפ"ג דעדויות:
אינו חבור לטומאה. מצאתי מלת לטומאה מחוקה ואין רמז לדבר ולא צורך לכך אכן גם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מחקה:
משנה ג[עריכה]
וארץ העמים. יוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ברייתא בפ"ק דשבת דף י"ד ומפ' התם במסקנא בגמ' אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה קודם לחרבן גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דהכא בגוש מיירי וכ' ודוקא גוש אבל עפר לא ושיעור הגוש מפורש פ' הלוקח בהמה כפיקה גדולה של סקאים ובתוספתא דכלים פליגי תנאי אם הביא עפר משם וגבלו רבנן מטמאים ור"ש סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו והקשו תוס' ז"ל בפ' כ"ג ונזיר דהתם משמע בגמרא דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותרצו דהכא במתני' בגוש הבא מארץ העמים לארץ ישראל ע"כ. וכן פי' כבר רעז"ל. ואיתה ג"כ בתוס' פ"ק דסנהדרין דף יב: ושם בגיטין תרצו בשם ר"ת דמתניתין מיירי קודם שגזרו על אוירה לתלות ועוד יש שם תירוצים אחרים ע"ש. גם בשבת שם פ"ק. וז"ל החכם הר"ס ז"ל בפ"ק דגיטין הקשו התוס' מההיא דקיימא לן דגזרו על אויר ארץ העמים ותרצו דהכא מיירי בעפר הבא מארץ העמים לארץ דלא מטמא דלא גזרו אלא על אויר עצמו והקשו דאין לשון ארץ העמים משמע כן ופירשו דמיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחו"ל ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא עליהן טומאה וטהורין עוד תירץ ר"ת שזאת המשנה קודם שגזרו על אוירה ע"כ:
כמה הוא חסרונן בשדרה. וכו' כך צ"ל וכך הגי' רב"א ז"ל וגם ה"ר יהוסף ז"ל אלא שכתב ס"א ל"ג בשדרה:
ובה"א אפי' חוליא אחת. בזו ב"ה לקולא ולענין טריפות ב"ה לחומרא והאי דלא תני לה בעדויות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה תרצו שם פ' אלו טריפות משום דכי אתשיל חסרון שדרה בבית המדרש לענין טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהוו ב"ש לחומרא:
כדי שינטל וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בר"פ על אלו מומין בכמלא מקדח נמי ימות לב"ש מדקאמר בפ"ק דעירובין ובפ' אלו טריפות וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת מדקאמר התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא ב"ה אתו למימר דשיעורו דמלא מקדח הר טפי מכדי שינטל מן החי לדידהו ע"כ ואפי' לפי פי' ר"ת ז"ל דמפ' דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך וכו' מ"מ לפירושו נמי צריך לומר כן דבשיעורא דב"ש מיית לב"ש כמו לב"ה בשיעורא דידהו עכ"ל ז"ל. והביא כל פלפול זה הר"ש ז"ל ועוד יותר ע"ש:
וחכמים אומרים בגדול של לשכה. שהוא כסלע כדתנן פי"ז דמסכת כלים ואי קשיא א"כ ב"ש וב"ה אמרו דבר אחד דכדי שינטל מן החי וימות הוי כסלע תרצו שם בבכורות ר"פ על אלו מומין דב"ש מקדח וחיסומו קאמרי דהיינו שמרחיב את הנקב כדי שיכנס מקדח ויצא בריוח והיינו חסום שנוטל מה שחוסם וסותם הנקב ואינו מניח לכנוס המקדח בריוח ומקדח וחסומו הוי ודאי יותר מסלע ורב נחמן תירץ התם במסקנא דסלע נירונית שנינו התם בכלים וההיא הוא דהויא כמקדח גדול אבל סלע סתם דקאמרי' אליבא דב"ה זוטר אפי' ממקדח קטון של רופאים הלכך אפי' לר"מ שיעורא דבית שמאי נפיש. וראיתי שהגי' ה"ר יהוסף ז"ל כל מלות מקדח שבמשנה ביו"ד מַקְדֵיח:
משנה ד[עריכה]
הגולל והדופק וכו'. ואיתה ברייתא בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ו) בשם ר"ש הבאתיה בפ"ה דמנחו' סי' ז':
אם יש תחתיהם. כך צ"ל:
איזהו הדופק שהגולל נשען עליו. צדדי הקבר יקראו דופקים להיותם דוחקים את המת לשון ודפקום יום אחד הגולל מלשון אבן גלל שענינו אבן מתגלגלת. הרמב"ם ז"ל:
אבל דופק דופקים טהור. כשאין נשען עליו הגולל דאי נשען עליו מרבה לי' בברייתא הר"ש ז"ל. והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וה"ר יהוסף ז"ל אבל דְפַק דופקים ונקדו הדלי"ת בשב"א והקו"ף בפית"ח.
משנה ה[עריכה]
ואבר מן החי שחסר עצמו. פי' רעז"ל אבל חסר מבשרו לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי וכולי'. אמר המלקט דהכי תנן בפ' ששי דמסכת עדויות אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור והא דלא תני ואבר מן המת שחסר עצמו משו' דאכתי טמא משום כזית בשר הנשאר בו אבל כזית בשר הפורש מן החי טהור כר' יהושע דעדויות ועוד תנן התם מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא. הר"ש והרא"ש ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל שחסר עצמו פי' שחסר העצם כל שהוא ע"כ:
משנה ו[עריכה]
השדרה והגולגולת משני מתים. בירוש' פ"ק דברכות קאמר התם ר"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כותי' דתני מעשה שהביאו קופה מלאה עצמו' מכפר טבי והניחוה באויר הכנסת בלוד ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו אמר תודרוס הרופא אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגולת ממת א' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין התחילו מר' עקיבא וטיהר אמרו לו הואיל והיית מטמא וטהרת טהור ע"כ. ומשמע מפי' הר"ש ז"ל דלא הי' שונה הנך מתני' ראש משנה שכתב השדרה והגולגולת לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דר' עקי' ורבנן דכל הני דשני מתים ע"כ [א"ה לכאורה ע"כ צ"ל שגם לא היה גורס מלות משני מתים אלא אצל ואבר מן המת. דאל"ה גם אם לא היה שונה הך מתני' ראש משנה ליכא למיטעי דאחסרון. וכן נכון לגרוס דעל גירסתינו באמת קשה לערבינהו וליתנינהו. וצ"ע שלא העיר המחבר בזה מאומה:]:
ורביעית דם משני מתים. עיין במ"ש בפרק בהמה המקשה סי' ג'. וכתב הר"ש ז"ל בנזיר פ' כ"ג איבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא אפשיטא ואמרי' התם דבכולהו חזר בו ר' עקיבא חוץ מרביעית דם ומפ' התם דלא חשיב במתני' עצם כשעורה דהא דמטמא לי' בסמוך ר' עקי' משום דיחיד פליג עלי' דהיינו ריב"נ ובכל הנך דחשיב רבנן פליגי עלי' ע"כ וע"ש:
משנה ז[עריכה]
ור' יוחנן בן נורי מטהר. אפי' שהוא ממת אחד ומפי' רש"י ז"ל דהתם פ' כ"ג ונזיר משמע דר' עקיבא מטמא אפי' בעצם כשעורה הבא משני מתים וכמו שכתבתי לעיל בסמוך:
רובע עצמות שנדקדקו כו' ר"ש מטהר וכו'. פי' הר"ס ז"ל אפי' במגע אינם מטמאי' וא"ת מסתמא ר"ש כר"ע רבי' ס"ל דמטמא בעצם כשעורה שנחלק לשנים וא"כ אמאי מטהר לגמרי וי"ל דהכא מיירי שנדקדקו הרבה ונעשו כמו קמח והכי משמע בנזיר פ' כ"ג דפריך התם גבי הא דתנן וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליו חצי קב אין רובע עצמות לא ה"ד אילימא דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי משום עצם כשעורה אלא דאקמח אקמוחי ע"כ ופי' רש"י ז"ל ששחקן דק הרבה כמו הקמח שנטחן שאין בו עצם כשעורה ע"כ וכן פי' התוס' שטחנן הדק כקמח או כעפר דכה"ג לא מטמא משום עצם כשעורה ע"כ:
ר' יוסי מטמא פי' הר"ש ז"ל מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע כדקתני בתוספתא גבי כזית מן המת דתניא וכן הי' ר' יוסי אומר כזית מן המת שנחלק אפי' לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ"ל ז"ל: