משנה אהלות ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו מטמאין במגע ובמשא, ואינן מטמאין באהל:

עצם כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס, אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגלגולת שחסרוטו.

כמה הוא חסרון בשדרה, בית שמאי אומרים, שתי חוליות.

ובית הלל אומרים, אפלו חוליה אחת.

ובגלגולת, בית שמאי אומרים, כמלוא מקדח.

ובית הלל אומרים, כדי שינטל מן החי וימות.

באיזה מקדח אמרו, בקטן של רופאיםיז, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, בגדול של לשכה.

נוסח הרמב"ם

אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי השזרה והגולגולת שחסרו וכמה הוא חסרונן בשזרה בית שמאי אומרין שתי חוליות ובית הלל אומרין אפילו חוליה אחת ובגולגולת בית שמאי אומרין מלוא מקדח ובית הלל אומרין כדי שיינטל מן החי וימות ובאיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי רבי מאיר וחכמים אומרין בגדול של לשכה.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ונתנו טעם בזה וכן כל עצם שאין עליו דמיון אנושי בזאת הסבה בעצמה: וארץ העמים. כל הארצות חוץ מא"י שהם להתרשלותם עם המתים וקוברין אותן בכל מקום [צ"ל שפטנו] שפשטו על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן לפי מה שבארנו בפתיחה לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה: ובית הפרס הנזכר בכאן הוא המקום היה בו קבר ונחרש ונשברו עצמות ונתפזרו במקום ההוא ונאמר ג"כ שכבר יהיה בכל חלק ממנו עצם כשעורה ויקרא בית הפרס בעבור שנידש ונתפשטו העצמות על כל הארץ ההוא ורוב בלשון חכמים פורשים שענינו התפשטות: ומקדח הוא המקבת: קטן של רופאין. הוא מקבת קטנה יפתחו בה הנגעים והמורסות: וגדול. של לשכה כבר התבאר בכלים (פי"ז מי"ב) ששיעור הנקב אשר ינקוב הוא כפונדיון: וכדי שינטל מן החי וימות. כבר התבאר בש"ס (בכורות דף לז:) שהוא כסלע וכבר בארנו שיעור הסלע והפונדיון בריש קדושין (דף יב:) ומחלוקת ר"מ וחכמים אמנם הוא לדעת ב"ש הנדחה:

פירוש רבינו שמשון

וארץ העמים ובית הפרס. לא בנכנס בארץ העמים (ובבית הפרס) דאפי' רוכב על סוס שאינו נוגע טמא דגזרו בארץ העמים על גושה ועל אוירה כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל איכא מאן דמטמא פ"ק דגיטין (דף ח:) ובנזיר פ' כהן גדול (דף נה.) והכא בגוש הבא מארץ העמים או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל ודוקא גוש אבל עפר דלאו גוש לא מטמא דגוש שנינו בכ"מ כי ההיא דתנן במס' טהרות פ' חמישי [מ"א] גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים ושיעור הגוש מפורש בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כב.) דתניא גוש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאין שהיא כחותם המרצופין וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפילו הביא עפר וגיבל טמא ורבי שמעון סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו. ובית הפרס. שלשה בית הפרס הן כדתניא פרק קמא דמועד קטן (דף ה.) שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכים ודינם מפורש בפרק בתרא דמכילתין ומתני' דהכא בשדה שנחרש קבר שם:

בשר כראוי. כדפרישית לעיל:

כמה חסרון. דלא יטמא באהל אלא במגע ובמשא:

חוליא אחת. בזו בית הלל (לחומרא) [לקולא] ולענין טרפות איפכא:

כדי שינטל מן החי וימות. בריש פרק על אלו מומין מפרש כסלע וכמלא מקדח נמי מיית לבית שמאי מדקאמרינן בפ"ק דעירובין (דף ז.) וכן לטריפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה וגולגולת מדקאמרי' התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא בית הלל אתי למימר דשיעורא דמלא מקדח הוי טפי מכדי שינטל מן החי וימות לדידהו ולרבינו תם דמפרש דלא קאי וכן לטריפה אגולגולת מדלא פריך בריש אלו טריפות (דף מב:) והא איכא כמה חסרון בגולגולת כדפריך מחסרון השדרה משום דבנקובת הקרום הוי טריפה בלא חסרון והא דקרי ליה בעירובין (דף ז.) שדרה וגולגולת תרי חומרי דסתרן אהדדי משום דהוי פליגי גבי טריפות דאדם דאית ליה מזלא ואית ליה חיותא טפי ולא מיטריף בנקיבת הקרום בלא חסרון. מ"מ לפירושו נמי צריך לומר כמו שפירשנו דבשיעור דב"ש מיית וב"ש כמו ב"ה בשיעורא דידהו. ומיהו מה שמדקדק ר"ת מדלא פריך בריש אלו טריפות מחסרון דגולגולת לאו פירכא הוא דמצינן למימר דטריפות של חסרון לא הוי אלא משום דסופו של קרום לינקב כמו ריאה דדמיא לדיותא ולכוחלא ועוד קשה לפירושו שמחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה דבריש אלו טריפות (דף מג.) מדמי להו דפריך מאיוב ישפוך לארץ וגו' ועדיין איוב קיים. ומיהו היה יכול ר"ת לפרש דלאו מטעם דלא חשיב טריפות בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון ובבהמה קרום התחתון רך ואינו מגין על המוח אבל באדם קרום התחתון קשה ומגין משום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהם כלל:

בגדול של לשכה. שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירון כדמפרש בריש פרק על אלו מומין (דף לז:):

תניא בתוספתא מכלים פרק שלישי המביא ארונין ותנורין וספסלין וכלי חרס מחוצה לארץ לארץ עד שלא הוסקו טמאין משום ארץ העמים וטהורין משום כלי חרס הוסקו טמאין משום כלי חרס וטהורין משום ארץ העמים נמצאת אומר בשעה שהם טמאין משום ארץ העמים טהורין משום כלי חרס ובשעה שהם טמאין משום כלי חרס טהורין משום ארץ העמים. הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא. גבלו ע"ג הסלע אפילו במקום הטהרה טמא. הלובן לבנים בבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר"ש אומר אפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו. פי' גבלו על גבי סלע אפילו במקום טהרה טמא. כבר שנה דאפילו על מקום טהרה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ"ל אפילו סלע דמששת ימי בראשית וליכא למיחש אפ"ה טמא: גוש כברייתו שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודיבק דלא מצטרף:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עצם כשעורה - מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר יט) ועל הנוגע וגו', ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע"פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם יב, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם:

וארץ העמים - כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו יג:

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר יד ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נח):

כמה חסרון בשדרה - ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא:

כמלוא מקדח - מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע:

כדי שינטל מן החי וימות - ושיערו חכמים בחסרון כסלע טז:

בקטן של רופאים - במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים:

בגדול של לשכה - ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:

פירוש תוספות יום טוב

עצם כשעורה. פי' הר"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע"ש בסוף משנה ד ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ"ש הר"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ"ש שם מ"ה:

וארץ העובדי כוכבים. כתב הר"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ"ש במשנה ג פ"ז דנזיר [ד"ה ומזה] ולקמן פ"ב משנה ו. ומה שדקדק הר"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי"ז:

ובית הפרס. כתב הר"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע"כ. ומה שפירש הר"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי"ז:

אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות:

השדרה והגלגולת שחסרו. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]:

אפילו חוליא אחת. עיין בפירוש הר"ב סוף משנה א בפ"ג דחולין:

כדי שינטל כו'. כתב הר"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר"ש. ובפרק אלו טרפות ד"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש"מ דס"ל כפי' ר"ת בפ' אלו טריפות דף מב דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה:

באיזה מקדח אמרו. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב"ש במ"ד פ"ה דתרומות. ועיין בריש פ"ג דפאה:

בקטן של רופאים. וסלע דב"ה זוטר ממנו והוו ב"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. גמ' פ"ו דבכורות דף לח:

בגדול של לשכה. כתב הר"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי"ז דכלים. וע"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) ולאפוקי נמי שדרה וגולגולת שחסרו

(יג) (על הברטנורא) ומ"מ אינו שוה דמגושה טמא ז' וצריך הזייה, משא"כ מאוירה:

(יד) (על הברטנורא) אבל שדה שאבד בה קבר מטמא באהל. והא דלא תנינהו ברישא, י"ל תני ושייר, ושייר נמי ארץ העמים במקומה. מהר"ם:

(טו) (על המשנה) שחסרו. ואין בהם רובע. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) שהוא שליש טפח:

(יז) (על המשנה) בקטן כו'. וכסלע דבית הלל זוטר, והוו בית שמאי לחומרא ומשום הכי לא תנן לה בעדיות. גמרא:


פירושים נוספים