מלאכת שלמה על אהלות א

מלאכת שלמה · על אהלות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

נלע"ד דמס' אֹהָלוֹת גרסי' בחול"ם האל"ף ובקמ"ץ הה"א וכדכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים וכן ג"כ כתיב צאן ובקר ואהלים או אי נמי גרסי' האל"ף בחטף קמץ כדכתיב בספר הושע י"ב עוד אושיבך בָאֳהָלִים וכן בספר שופטים ח' השכוני בָאֳהָלִים ניחא אלא שבלשון תורה לשון זכר ובלשון חכמים לשון נקבה או א"נ גרסי' האל"ף בקמץ והה"א בחטף קמץ וכדכתיב אֳהָלַי אפדנו וכן בכמה דוכתי ניחא נמי אע"ג דהתם נשתנה מפני הסמיכות. אמנם אי גרסי' אהלות [צ"ל הא'] (הה"א) בשב"א פת"ח לא הוי לשון אוהל רק הר לשון מור ואהלות כדכתיב בספר שה"ש ובספר תלים סי' מ"ה דהיינו מין בושם סנדלוס בלע"ז [הגה"ה עי' בשרש אהל ותמצא שהביא רד"ק סברת י"מ דכאהלים נטע ה' ר"ל אהל וכ' ויהי' אהלים מן אה לכמו בקרים מן בֹּקְר ע"כ וא"כ מי שקורא בשב"א פת"ח האל"ף יש לו סמך כסברת הי"מ הנז' זה נלע"ד ישראל כהן:] אכן אם כוונו לגרוס לקרות ולשנות שם המס' אֲהָלוֹת בשב"א פת"ח ל' מושאל לשבח ניחא שפיר טפי. מ"מ נראה דבכל המס' גרסי' אהל בחול"ם השפוד התחוב באֹהֶל האֹהֶל והשפוד וכו' וכן בס"פ הזה ואין מטמאין בָאֹהֶל וכן בר"פ שני אלו מטמאין בָאהֶל המת וכו' וכן בכולה מסכתא. ואי גרסי' אהילות ביו"ד כמו שהוא בקצת מקומות ניחא נמי וכן אי גרסינן אהל אלו מטמאין באהל וכ' ניחא נמי דהוי מקור:

משנה ב

כלים הנוגעים במת וכו'. בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט זו היא דעת הרמב"ם ז"ל פרק ה דהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי"ק ז"ל דזו היא דעת הרמב"ן ז"ל [הגה"ה בפי' הרמב"ן על התורה בפ' מטות בפסוק כל הורג נפש משמע דלא ס"ל הכי:] בפ' שני דבבא בתרא וכן דעת סמ"ג ודלא כרש"י ור"ת ז"ל [הגה"ה ונלע"ד לפי' ר"ת ז"ל דס"ל דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד דאזיל לטעמי' שהוא עצמו ז"ל פי' בפסחים פ"ק דף י"ז שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים ע"כ ולא קאמר נעשה אבי אבות ע"ש:] שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד והר"ש וגם הרא"ש ז"ל פירשו דר' יצחק מסימפונט ס"ל דלאו דוקא כלי מתכות ומשמע קצת שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל השיגו שם:

משנה ג

כיצד ד' וכו'. וכלים באדם נמי טמא טומאת ז' כאדם עצמו דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פירש וכבסתם בגדיכם קאי אאדם שנטמא בכלים שהוא לבוש וקאמר דבגדיו צריכין כבוס הרא"ש ז"ל פי' לפירושו שבגדיו ג"כ נטמאו ממנו הואיל ובשעה שהיה לבוש נגע במת ומכאן מביאין ראיה הסוברים דחרב לאו דוקא דהתם בגדים משמע אף בשאינם כלי מתכות ועי' עוד בתוס' יומא פרק קמא ד' ו' ודפרק כ"ג ונזיר ד' נ"ד. ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ') ותוסיף לקח טוב:

בפי' רע ז"ל כ"ש אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת ז' ע"כ אמר המלקט וניחא לי' למצא שלשה בלא אדם מה שא"כ בד' דאי אפשר להיום אם לא שיהי' אדם באמצע:

יש לי חמישי. מצאתי מוגה יש לו חמישי. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א וכתב פי' למת ע"כ:

התחוב באהל המת. באהל של פשתן מיירי דמטמא טומאת אהלים ולמאי דקחשיב ר' עקי' אהל המ"ל יש לי ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל המת כדמוכח בנזיר פ' כהן גדול ונזיר אלא משום דת"ק קאמר ד' קאמר ר' עקיבא יש לי חמישי ואם היו חכמים מודים לו הי' אומר יש לי עוד ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב וכדמפ' רעז"ל והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל בראש פרשת חקת כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במשא ובמגע כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכולן החרב טמא ויהי' מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה עכ"ל ז"ל וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל האהל והשפוד פי' כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו ע"כ:

משנה ד

מיטמאין במת. בנקודת חיר"ק המ"ם:

חומר באדם מבכלים ובכלים מבאדם. כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל והרי"א ז"ל:

חומר באדם מבכלים שכל זמן. גם זו הגהת הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

וכשאינו באמצע הן שלשה. כדתנן לעיל בפירקי' סימן ב'. וכולה הך משנה שמעינן ממתני' דלעיל הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם על מה שהזכיר חומרא של כלים תחלה כי חומרא של האדם אינה באה אלא מחומרא של הכלים ע"כ:

משנה ה

מיטמאין בזב. זה לבד בנקודת חירק בבבא זו:

חומר באדם מבבגדים. כך צ"ל:

משנה ו

אדם אינו מטמא וכו'. מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות:

מגוייד. פי' הרא"ש ז"ל מחותך הורידין:

ואפי' גוסס. בריש פרק מי שאחזו הביא הר"ן ז"ל סברת רבינו יואל ז"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר"י ז"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ"ק דערכין סי' ג':

מאכיל בתרומה. את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו:

עד שתצא נפשם. ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה:

הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין דף כ"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר"א ב"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב"ם ספ"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ"ל אע"פ שמעורין בעור הגוף דאל"כ פשיטא ע"כ:

משנה ז

האברים אין להם וכו'. כתוב בבית יוסף ביורה דעה סימן ק"א בשם שערי דורא ומיהו יש דוחים ואומרים דהא דאמרי' האברים אין להם שיעור ה"מ לטומאה אבל לא לאיסורי אכילה ע"כ. וברש"י כתיבת יד דס"פ העור והרוטב מצאתי כתוב דהאי מתני' דלא כר' אליעזר דאיהו שמע מרבותיו דדוקא אבר מן החי מטמא אבל אבר מן המת לא מטמא כדקאמר התם בגמ' בהדיא ותנן לה נמי בפ' ששי דעדויות ועוד פי' רש"י ז"ל שם דמיירי כגון דליכא באותו אבר מן המת לא כזית בשר ולא עצם כשעורה דעצם כשעורה הלמ"מ הוא וכזית בשר מן המת דברי הכל מטמא ע"כ. ועיין במ"ש ס"פ העור והרוטב אי ר"ש ס"ל כר' אליעזר אי לא. ונראה דבכלל האברים אין להם שיעור הוי אבר מן החי ואבר מן הנבלה ע"ש פ' שני דהלכו' שאר אבות הטומאו' סי' ה'. אבל אבר מן המת מן העוף הטהור אינו בכלל אלא שיעורו בכזית לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה וכן אבר מנבלת העוף הטמא שיעורו בכביצה לטמא טומאת אוכלין אם חשב עליו לאכילה כמו שכתב הוא ז"ל שם ספ"ג:

משנה ח

קורסל. הוא פרק ראשון למעלה מן העקב. הרא"ש ז"ל וכן באבודרהם ז"ל. וי"ס דגרסי קרסול:

קוטלית. הוא בוקא דאטמא:

אחת עשרה צלעות. מצאתי כתוב בחלק שני דספר שלשלת הקבלה בדרוש יצירת הולד ואפי' שנראה לעין שהן י"ב מכל צד נוכל לומר שהצלע שלמעלה חז"ל חשבו אותו מעצם הגוף ע"כ:

במרפק. כתבו התוס' וגם הר"ש מרפק הוא מקום כפיפת הזרוע ונקרא ג"כ עציל ומרפק ועציל הכל אחד ובמקרא על כל אצילי ידי ומתרגמינן על כל מרפקי ידין משמע דמרפק ביד כנגד ארכובא ברגל ע"כ וכן פי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכו' קטנו' לרב אלפס ז"ל והאריך יותר ע"ש ואבודרהם ז"ל נראה דגריס מפרק שפירש מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו ע"כ. ותמהתי שמצאתי שם בספר שלשלת הקבלה שנים במפרקת והוא החוליא שאחרי הראש שקישר הראש עם הגוף ע"כ. וכתוב בטור א"ח בבית יוסף ריש סימן כ"ו וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל קבורת לשון קבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני ויש שהיו אומרים דהא דאמרי' בגמרא בגובה של יד הוא מקום הנחת התפילין היינו גובה בשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קודא ובספר התרומה כתוב שיש שמניחין אותן במקום ההוא ור"ת ז"ל אומר דע"כ הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קודא דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע ואותו עצם שבין יד לקודו אינו קרוי זרוע אלא קנה ועוד הביא כמה ראיות והסכימו כל הפוסקים לדבריו והרמב"ם ז"ל אע"פ שהוא קורא לעצם שבין יד לקודו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר"ת שכך כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ע"כ. והוא תימה גדול דלא משמע כן מלשון משנתנו:

וארבעה בכתף הרי מאה ואחד מזה ומאה וא' מזה. כך מצאתי מוגה:

בנקוביו. אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל צ"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע"כ: