משנה אהלות א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק א · משנה ג | >>
כיצד ארבעה?
כלים נוגעין במת, ואדם בכלים, וכלים באדם, טמאין טומאת שבעה.
הרביעי, בין אדם בין כלים, טמא טומאת ערב.
אמר רבי עקיבא, יש לי חמישי. השפוד התחוב באהל, האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם, טמאין טומאת שבעה. החמישי, בין אדם בין כלים, טמא טומאת ערב.
אמרו לו, אין האהל מתחשב.
כֵּיצַד אַרְבָּעָה?
- כֵּלִים נוֹגְעִין בְּמֵת,
- וְאָדָם בַּכֵּלִים,
- וְכֵלִים בָּאָדָם,
- טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;
- הָרְבִיעִי,
- בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים,
- טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.
- בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים,
- אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
- יֵשׁ לִי חֲמִישִׁי;
- הַשִּׁפּוּד הַתָּחוּב בָּאֹהֶל,
- הָאֹהֶל,
- וְהַשִּׁפּוּד,
- וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּשִּׁפּוּד,
- וְכֵלִים בָּאָדָם,
- טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה;
- הַחֲמִישִׁי,
- בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים,
- טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.
- בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים,
- אָמְרוּ לוֹ:
- אֵין הָאֹהֶל מִתְחַשֵּׁב:
כיצד ארבעה?
- כלים הנוגעין במת,
- ואדם בכלים, וכלים באדם - טמאין טומאת שבעה.
- הרביעי -
- בין אדם, בין כלים - טמא טומאת ערב.
- כלים הנוגעין במת,
[ד] *הערה 1: אמר רבי עקיבה: יש לי חמישי -
- השפוד התחוב באוהל -
- האוהל, והשפוד,
- ואדם הנוגע בשפוד,
- וכלים באדם - טמאין טומאת שבעה.
- החמישי -
- בין אדם, בין כלים - טמא טומאת ערב.
- האוהל, והשפוד,
- השפוד התחוב באוהל -
- אמרו לו: אין האוהל מתחשב.
כבר בארנו שהכלים הנוגעים במת וכל מה שנגע באלו הכלים טמאים טומאת שבעה.
ואם היה אשר נגע בכלים הנוגעים במת אדם, הנה זה האדם גם כן יטמא הכלים טומאת שבעה. ומופת זה, שהכלים הנוגעים במת למדנו מן החרב, לפי שהפסוק חייב הנוגע בחלל או בחרב לפי מה שבאה בו הקבלה טמא טומאת שבעה, וגם חייב את האדם שנטמא טומאת שבעה שיכבס בגדיו ביום השבעה, וזה ראיה שהוא מטמא בגדים טומאת שבעה. ונבין מזה, שהחרב, והאדם אשר נגע בחרב, והבגדים אשר נגעו באדם, שלשתן טמאים טומאת שבעה. וזהו עניין אמרו בספרי "הא למדנו לכלים ואדם", רוצה לומר כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאין טומאת שבעה מאמרו "בחלל חרב" כמו שבארנו, "כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי"(במדבר לא, כד)".
אולם אמרו הרביעי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, זה הולך על השורש הקדום מאמרו "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב"(במדבר יט, כב).
ומבואר הוא שאמרו בכאן השלישי, והרביעי, האיש השלישי והאיש הרביעי מהאישים אשר יביאו להם הטומאה מן המת.
אמנם מאיזה איש מהם יתחיל המספר לפי המדרגה ויקרא ראשון לטומאה ושני ושלישי ורביעי, ויחייב כל מדרגה ממנו מהדינים מהם שיבוא ביאורו במסכת טהרות וזולתו, כמו שבארנו ופירשנו בפתיחת זה הספר ובפרק ראשון מכלים. ויורה העניין שכל מה שיטמא במת טומאת שבעה הנה הוא אב הטומאה, וכל מה שיטמא מן המת טומאת ערב הוא ולד הטומאה והוא הנקרא ראשון, וממנו יתחיל המספר בשני ושלישי ורביעי. וכבר בארנו זה כולו בפתיחה הנזכרת.
משנה ד [נוסח הרמבם]
(אולם רבי עקיבא יש לו חמישי, השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד אדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, והחמישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. אמרו לו הנה אין האוהל מתחשב.).
ביאור המילה תחוב - תקוע, קיים.
ושפוד התקוע באוהל - הוא המרכז אשר באמצע האוהל, דומה לעמוד.
אם היה של מתכת, ימנהו רבי עקיבא שני לאוהל, והיה האוהל נטמא במת, והיו כלים הנוגעים במת לפי מה שביארנו בפתיחה, וזה השפוד כאילו הוא נגע באוהל.
וחכמים אומרים, שהוא מכלל האוהל וחלק מחלקיו, והוא אמרם בברייתא "האוהל והשפוד שם אחד הוא", והוא עניין אמרם בכאן אין אוהל מתחשב. אבל השפוד עצמו הוא אשר יהיה כלים הנוגעים במת, ואין האוהל הוא אשר טמאתו, אבל הוא והוא דבר אחד:
יש לי חמישי. באהל המת של פשתן איירי דמטמא טומאת אהלים ולפי מאי דקא חשיב רבי עקיבא אהל הוה מצי למימר יש לי להוסיף ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל (המת) כדמוכח בנזיר פרק כהן גדול [דף נג:] דכולה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת מוקמינן ליה התם בדברים מטמאין באהל דתניא על פני השדה זה המאהיל על פני המת. בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל. או במת זה אבר הנחלל מן המת. או בעצם אדם זה (אבר) רובע עצמות. או בקבר זה קבר סתום וקאמר התם (אילו) ואילו גבי נגיעה תניא משמע דהני כולהו מטמו באהל. משום דמנה ת"ק עד ד' קאמר רבי עקיבא יש לי ה' וה"ה אם היו מודים לו חכמים בחמישי היה אומר עדיין יש לי להוסיף ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד בו כנוגע במת עצמו ועוד נראה דלא דמי כלל דהא דאין אהל מתחשב לאו משום דמאהיל על המת ועל השפוד ונחשב כל כך המונח באהל המת כנוגע במת דבהא ודאי מודה רבי עקיבא דאין מתחשב אלא רבי עקיבא בשפוד שנוגע באהל מבחוץ איירי ואפי' הכי אין האהל ממנין סדר משנתינו כמו שהוכחתי (לעיל) ממתני' דלקמן דטבליות וכי האי גוונא ודאי אהל שני מן המנין:
כיצד ארבעה - כלים הנוגעים במת, אבי אבות כמותו. ואדם בכלים, אב הטומאה. וכלים באדם, נמי אב הטומאה כאדם עצמו, דכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא הכלים טומאת שבעה:
הרביעי בין אדם בין כלים - נעשים ראשונים. והוא הדין דבכיצד שלשה הוה מצי למתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב. אלא מסיפא ארבעה טמאין במת שמעינן לה, דאפילו אדם בכלים שנגעו במת וכלים באדם קתני טומאת שבעה ד, כל שכן אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת שבעה:
שפוד - כמין עמוד של מתכת תקוע באמצע האוהל ובראשו קושרין האוהל:
אין האוהל מתחשב - לפי שאין האוהל מטמא השפוד, לפיכך אינו נחשב במנין סדר הטומאות, אלא כל המונח באוהל המת כנוגע במת עצמו, ואין כאן אלא ארבעה. אי נמי, אפילו אין השפוד בתוך האוהל אלא שנוגע באוהל מבחוץ אפילו הכי אין האוהל מתחשב במנין סדר משנתנו. והכי מוכח לקמן בפרק סגוס עבה במשנת טבליות של עץ:
הרביעי בין אדם בין כלים כו'. כתב הר"ב וה"ה דבכיצד ג' כו'. אלא מסיפא כו' דאפי' אדם בכלים שנגעו במת כו'. אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכ"ש כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו. כ"ש כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים. דהוי אמינא דלעולם אין כלי מתטמא מכלי שיטמא טומאת שבעה. ואע"ג דכשאדם באמצע מתטמאין. שאני התם דקרא כתיב וכבסתם בגדיכם כו'. וזב דבמתני' ה יוכיח:
[*האהל. עיין מ"ש ברפכ"ז ממסכת כלים]:
אין האהל מתחשב. פי' הר"ב אפי' אין השפוד בתוך האהל כו' [*בפ' סגוס עבה. ועיין מ"ש שם]. ועיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פ"ז [ד"ה מאחוריו]:
(ד) (על הברטנורא) אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכל שכן כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו כל שכן כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים, דהוא אמינא דאין כלי מתטמא מן הכלי טומאת שבעה, דכשאדם באמצע שאני, דכתיב וכבסתם בגדיכם, וזב דמשנה ה' יוכיח:
כיצד ד' וכו'. וכלים באדם נמי טמא טומאת ז' כאדם עצמו דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פירש וכבסתם בגדיכם קאי אאדם שנטמא בכלים שהוא לבוש וקאמר דבגדיו צריכין כבוס הרא"ש ז"ל פי' לפירושו שבגדיו ג"כ נטמאו ממנו הואיל ובשעה שהיה לבוש נגע במת ומכאן מביאין ראיה הסוברים דחרב לאו דוקא דהתם בגדים משמע אף בשאינם כלי מתכות ועי' עוד בתוס' יומא פרק קמא ד' ו' ודפרק כ"ג ונזיר ד' נ"ד. ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ') ותוסיף לקח טוב:
בפי' רע ז"ל כ"ש אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת ז' ע"כ אמר המלקט וניחא לי' למצא שלשה בלא אדם מה שא"כ בד' דאי אפשר להיום אם לא שיהי' אדם באמצע:
יש לי חמישי. מצאתי מוגה יש לו חמישי. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א וכתב פי' למת ע"כ:
התחוב באהל המת. באהל של פשתן מיירי דמטמא טומאת אהלים ולמאי דקחשיב ר' עקי' אהל המ"ל יש לי ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל המת כדמוכח בנזיר פ' כהן גדול ונזיר אלא משום דת"ק קאמר ד' קאמר ר' עקיבא יש לי חמישי ואם היו חכמים מודים לו הי' אומר יש לי עוד ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב וכדמפ' רעז"ל והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל בראש פרשת חקת כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במשא ובמגע כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכולן החרב טמא ויהי' מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה עכ"ל ז"ל וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל האהל והשפוד פי' כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו ע"כ:
יכין
ואדם בכלים וכלים באדם: ג"כ נעשין אב. דכלי שנגע באדם או בכלי שנטמא במת. נעשה אה"ט:
השפוד התחוב באהל: היינו באהל הנעשה מיריעת צמר או פשתן וכדומה. דאהל כזה. כל זמן שהמת בתוכו. כולו אבי אבות. מטעם חיבורין. וכשיצא המת מתוכו. צד פנימי הוא אבי אבות. ככלים שנגעו בהמת. וצדו החיצון של האהל הוא ככלי שנגע בכלי שנגע במת [כלקמן פ"ז מ"ב עי' ביבקש דעת סי' ח'] ושפוד זה שתחוב בשפת התחתון של האהל מבחוץ. כעין יתידות האהלים כדי לחזק בארץ היריעה הפרוסה שלא יפריחס הרוח למעלה. וא"כ הרי נגע השפוד בהאהל. ונעשה אבי אבות כהאהל. דמדמחובר להאהל ותקוע בו דיינינן ליה כהאהל עצמו. ולא ככלי שנגע בהאהל:
האהל והשפוד: שניהן אבי אבות:
ואדם הנוגע בשפוד: נעשה אב:
וכלים באדם: נעשה ג"כ אב כהמגיע:
אמרו לו אין האהל מתחשב: דהשפוד לאו משום דנגע בהאהל טטו"ז. דא"כ היה האדם שחזר ונגע בהשפוד טטו"ע. ככל אדם שנגע בכלי שנטמא בכלי שנטמא במת. אלא משום דחשבת להשפוד כחלק מן האהל. להכי הוא אבי אבות כמותו. אבל אנחנו רק נוגעים בעינן למחשב שנטמאו זמ"ז. והרי הכא הוה כאילו נטמא השפוד בהמת עצמו. ואפי' תוקמא שתחב השפוד בהאהל אחר שיצא המת מתוכו. אפ"ה לאו משום שנגע בהאהל מטמאת ליה לשפוד טו"ז ומשוית ליה אבי אבות. דהרי מיד כשיפריש שוב השפוד מהאהל אינו רק אב. ורק כל זמן שתחוב בהאהל הוא כחלק מהאהל [ככלים פי"ח מ"ז ופכ"ז מ"ט וי'] והרי האדם שנגע בהשפוד דמטמאת ליה טו"ז. ע"כ שנגע בהשפוד בעודו תחוב בהאהל. דאם לאחר שהוציאוהו משם אז אפי' הי' תחלה השפוד תחוב בהאהל בעוד שהמת בתוכו אפ"ה לאחר שהוציאוהו משם ונשתנה. אינו רק אב [ככלים פכ"ז מ"ט וי'] ואדם הנוגע אז בהשפוד אין לנו לטמאו רק טו"ע. אע"כ דאוקמת לה שנגע האדם בהשפוד בעודו תחוב בהאהל הרי אז נחשב השפוד כגוף האהל. ואיך נחשוב האהל עצמו בין המגיעים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת