משנה אהלות א ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק א · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת, וכלים בכלים, טמאין טומאת שבעה.

השלישי בין אדם ובין כלים טמאין טומאת ערב.

נוסח הרמב"ם

כיצד שלשה כלים הנוגעין במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב.

פירוש הרמב"ם

אמר יתברך בטומאת מת (שם) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימי' ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו בחלל חרב הכונה בו שהחרב והחלל שוה שאין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ ואמנם ירצה בזה שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים וכן שאר כלי מתכות וכלי שטף בהיקש אל החרב לפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר והתבאר מזה שהכלים הנזכרים אשר נגעו במת והכלים השניים אשר יגעו באלו הכלים טמאים טומאת ז' וכבר ביארנו בהלכה אשר לפני זאת שכל מה שהוא טמא טומאת ז' הפחות מה שיעשה מן הטומאות שישים כל מה שיגע בו טמא טומאת ערב והוא אמרו (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ולזה אמר השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב:

פירוש רבינו שמשון

כלים הנוגעים במת. אומר רבינו תם דכל כלים דמתני' בכלי מתכות מיירי דקי"ל חרב הרי הוא כחלל בשמעתא קמייתא דחולין (דף ג.) ובפרק קמא דפסחים בתרי דוכתי גבי נר (דף יד:) וגבי מחט (דף יט:) ובמס' שבת בסוף הזורק (דף קא:) וכלי מתכות בטומאת מת דינן שיעשה כדבר שהוא נוגע אם נגע במת דינן כמת ואם נוגע בטמא מת נעשה כטמא מת חוץ מכלים בכלים דלעולם אין השניים נעשים כראשונים הילכך כיצד ג' כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות [הטומאה] כמת. וכלים בכלים השניים אב הטומאה. השלישי בין אדם בין כלים ראשונים. וכיצד ארבעה. כלים הנוגעים במת אבי אבות [הטומאה]. ואדם בכלים אב הטומאה וכלים באדם נמי אב הטומאה כאדם. הרביעי בין אדם בין כלים ראשונים. והשתא בכיצד שלשה דקתני הוה מצי למיתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אלא מסיפא שמעינן דארבעה טמאין במת דאפילו אדם) וכלים [בכלים כצ"ל]. שנגעו במת וכלים באדם קתני טומאת ז' כ"ש אדם במת וכלים באדם דאיכא טומאת שבעה והרב רבי יצחק מסימפונ"ט פירש דכלי מתכות אינם משונים משאר כלים והא דדרשינן בנזיר פרק כהן גדול (דף נג:) מדכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דה"ה כל כלים אפילו כלי שטף ובשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל (לאו דווקא חרב ה"ה) דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלאו הכי וכל סדר השנוי דשלשה וארבעה בכל הכלים גזירת הכתוב הוא) כדתניא בספרי פרשת פרה (במדבר יט) וכל אשר יגע (על פני השדה) בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה והטגע בה יטמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר (שם לא) וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים [וכו' כלים באדם] מנין אמרת קל וחומר היא ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הן טמאין כלים הנוגעים באדם הנוגע במת דין הוא שיהו טמאים או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת נטמא את חבירו טומאת (כל) שבעה (צ"ל וק"ו הוא.) אמרת קל וחומר הוא ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת ז' אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא חבירו טומאת שבעה תלמוד לומר (שם יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואינו מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה והשתא מדדריש ליה מוכבסתם בגדיכם שמע מינה דחרב לאו דוקא ועוד הביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דכלים פרק אין כלי חרס [פ"ו] החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור והתנור טהור. פי' דתוכו ולא תוך תוכו. בא הטהור ואחז בו והעלהו נטמא וטימא החמת חזרה החמת וטימאה את התנור פירוש דעצם כשעורה מטמא במשא אלמא אדם הנוגע במת מטמא חמת לטמא תנור אע"ג דחמת של עור ולא של מתכת. ואין משם ראיה כלל דהתם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין כדאמרינן פרק אין מעמידין (דף לז:) דיקרב בדיקרב מסאב. ועוד קשה לפירושו מהא דתנן פרק כ"ג (דף נד.) על אלו טומאות) אין הנזיר מגלח [ומזה] בשלישי ובשביעי וקא חשיב כלים הנוגעים במת ודייק בגמ' הני כלים בני הזאה נינהו אלא ש"מ אשארא כלומר אדם הנוגע בכלים) (איהו) [מי] (גי' יעב"ץ מי.) הוה בר הזאה (מאי הוי) ולדבריו הא אמרי' דכלים ואדם טמאין טומאת שבעה ואפי' כלים באדם וכלים אבל לפירוש ר"ת ניחא דאע"ג דאיכא לאוקומה בכלי מתכות משמע ליה מתני' דהתם בכל כלים אי נמי אי בכלי מתכות כיון דחרב הרי הוא כחלל היה נזיר מגלח עליו כמו על המת ומיהו זה לא יתכן דבהדיא קתני בתוספתא אין הנזיר מגלח אכל הני דמתני' ואומר רבינו תם דלא חייש לאוקומה בכלי מתכות דעל כורחין לאו אכולה קאי מדקתני מצורע בימי ספרו והא דדריש לה בסיפרי מוכבסתם איכא לאוקומה בכלי מתכות כגון תכשיטי זהב וכסף כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתיב (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו וקא חשיב חשן ואפוד ומעיל וציץ הוא טס של זהב. ועוד פירש הרב רבי יצחק מסימפונ"ט בענין אחר דשנים טמאין במת ושלשה טמאין במת מיירי בלא חיבורין אבל ארבעה טמאין במת מיירי על ידי חיבורין משום דקתני לה בתוספתא דומיא דזב. וזה לשון הירושלמי בנזיר פרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאין במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ג' טמאין במת שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ארבעה טמאין במת שלשה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד. ב' בני אדם הנוגעים במת טמאים טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב, רבי יוחנן בשם ר' ינאי וכולהן תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני אמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא טומאת איש בכלים. מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וכאן אינו חייב אלא על הראשון בלבד. א"ר יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא היא דרבי דרבי אמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבאו במים. אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על טומאת מקדש. התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים. רבי זריק' בשם רב המנונא תני תניין תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אבל אם היה כולו מן החלמא חייב. מנו חייב לא הנוגע לא שני שנגע בראשון הוא אמר רבי פנחס קומי רבי יוס' תיפתר בשזרקו אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים משום מכניס כלים טמאים למקדש אמר רבי אלעזר בר רבי יוס' קומי רבי יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני רבי אלעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש. אמר רבי יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייב עליהם על ביאת מקדש. חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן חייבים עליהן על ביאת המקדש. א"ר ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפילו על הרביעי. תני רבי יוסי ציידניה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר רבי יוסי בר רבי בון משום ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין עליהן. חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן לוקין עליהן. עד כאן הירושלמי. וזהו פירושו על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש וכן המכניסן למקדש נמי למה אינו חיוב ודריש ליה מקרא (במדבר יט) דואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע דלא מיחייב אלא הטעון חיטוי ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת דטמא טומאה חמורה ובעי הזאה ורבי יוחנן פטר כולהו לבר מראשון. ומשני רבי אבין בטומאת איש באיש שני פטר מאיש ממה נפשך דלא בעי חיטוי ומפרש הש"ס מילתיה דרבי אבין דהכי קאמר מאחר דאדם באדם השני פטור אדם בכלים נמי פטור אע"ג דבעי חיטוי כיון שהוא שני. ומסיק עלה רבי יוסי והוא שהוא טבל דלא מיפטר שני אלא אם כן טבל דקלשה ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מדרבי דאמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבואו במים. ושמא פליגא אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי בעל הראשון חייב אפי' טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני מיתייב בראשון. אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן. ופליגא דרבי יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד. אמרה ואמר טעמא כלומר רבי אילא אמר דבר זה והוא עצמו פירש הטעם משום דכתיב (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב את הנוגע בו ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מכל מקום דריש הכי מייתורא דאיש ופריך כלים באדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו ומשני דכיון דאותו איש אתי דמכח כלים לא מיחייב והדר מסיק רבי זריק' דתני תניי תמן כלומר יש תנאים בעלמא חלוקים על רבי אילא כדמפרש דכלי שכולו מן החלמא אם נגע בו מת חייב. חלמא הוא דבר המקבל טומאה ונעשה אב הטומאה שיהא בר הזאה כדמוכח הכא מדמיחייב עליה אביאת מקדש. ובפרק אחד עשר בכלים פירשתי מה הוא חלמא. ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליגא על רבי אילא ומשני דלעולם לא פליגא וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש ופריך אם כשנזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי בנוגע איירי והדר מסיק מתניתא מסייע לתניי קדמייא דהיינו לרבי יוחנן משום רבי ינאי ורבי ינאי ורבי יוחנן גופיה דוחה סיועא זו וכולה פשוטה עד סוף. גם פירש דחרב הרי הוא כחלל היינו דוקא היכא דנחלל בו המת לא שנא חרב ולא שנא כלי שטף כולם שוין אם נהרג בו נעשה אבי אבות אבל כפירוש רבינו תם קיבלנו וכן עיקר:

תניא בתוספתא [פ"א] כל הטמא במת טומאת שבעה טמא בזב טומאת ערב כל הטמא במת טומאת ערב טהור בזב מכלום. כיצד אדם באדם שנים במת ואחד בזב כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים ואדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב בד"א בתרומה ובקדשים אבל אין הנזיר מגלח עליו אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד. פירוש אדם הנוגע בזב אין מטמא אדם ואפילו בשעת חיבורו דדרשינן בפרשת זאת תהיה ומרבי כל הנוגע במשכב כל כלים כבגדים חוץ מאדם וכלי חרס שזב גופיה ממשכב גמר וכלים בכלים שנים בזב היינו משכב הזב דמטמא אדם וכלים וכלים ואדם וכלים שלשה בזב היינו הנוגע במשכב כל זמן שלא פירש דמטמא אדם וכלים דנחשב אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדמוכח בסוף זבים דמטמא שנים ופוסל אחד ואע"פ שעושה כלל שלו ממת לזב לא דמו אהדדי דמת מיירי בכלי מתכות דוקא וזב מיירי דוקא במשכב ובמושב. ויש לדקדק מכאן דאין חרב נעשה כחלל לענין נזיר דהא קתני אין הנזיר מגלח עליו אלא על המת בלבד. ויש מדקדקין דאין כהנים מוזהרין על טומאת חרב הרי הוא כחלל משום דתניא בתוספתא דמכות (פ"ג) ובמסכת שמחות (פ"ד הלכ"א) זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן סופג את הארבעים אין הנזיר מגלח עליו אין כהן סופג את הארבעים ואומר ר"ת דכללא משום רישא דעל כרחין כללא דסיפא לאו דוקא דהרי רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליו כדתנן בנזיר (דף נד.) וכהן מוזהר כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (דף עב.) ובריש סנהדרין (דף ד.) דמרבי' רביעית דם הבאה משני מתים מדכתיב על כל נפשות מת לא יבא ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד ה"ה הנוגע בשרץ ונבילה ובכל טומאת (שוה טומאה) (צ"ל שהטומאה.) יוצאה מגופן מדכתיב גבי מטמא מקדש בפר' ויקרא ולא אתא אלא למעוטי נוגע בכלום דאין טומאה יוצאה מגופן. ותימה דמשמע בפרק כיצד צולין (דף עט.) דחייבין גבי כלי שרת טמאין דאמרינן כשנטמא סכין בטומאת מת דמעיקרא כי קא מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד. ויש לומר דפלוגתא דתנאי בנזיר בסוף כהן גדול (דף נו.) דתנן וכל טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו אין חייב עליה על ביאת מקדש. אמר רבי מאיר לא תהא קלה מן השרץ והשתא סוגיא דכיצד צולין כרבי מאיר וברייתא כתנא קמא. ובתוספתא דנזיר [פ"ה וע"ש] משמע דפליגי ברביעית דם דהכי תניא יהודה בן פרחיה אומר רביעית דם אין נזיר לענין טומאת מקדש נוגע בכל אב הטומאה כגון משכב ומושב ומורכב ואפשר דמאן דממעט רביעית דם היה ממעט נמי אלו. ובירושלמי דנזיר פרק כהן גדול מייתי הך משנה דשנים טמאין במת שלשה טמאין במת וגרסינן עלה רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהו תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת מקדש אינו חייב. הירושלמי כתבתי למעלה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כלים הנוגעים במת וכו' - בין כלי מתכות בין כלי שטף ב ובגדים מיטמאין כמת עצמו, דכתיב (שם) בחלל חרב או במת, חרב הרי הוא כמת ג, והוא הדין לשאר כל הכלים. הלכך כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות, וכלים בכלים אב הטומאה, דלעולם אין הכלים שניים נעשים כראשונים: השלישי בין אדם בין כלים, נעשים ראשונים ומיטמאין טומאת ערב:

פירוש תוספות יום טוב

כיצד שלשה. עמ"ש במ"ד פי"א דפרה:

כלים הנוגעים במת. [*עמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש] הר"ב בין כלי מתכת כו'. כלומר חוץ מכלי חרס. כמ"ש [הר"ב] בפ"ק דפסחים מ"ו ועו' מ"ש ברפט"ז ומ"ש דכתיב בחלל חרב כו' חרב הרי הוא כמת שהרי אין הבדל בין חלל חרב. או חלל אבן. או חלל עץ. ואמנם ירצה בזה. שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים. הרמב"ם [בפירושו] ועיין מ"ש במ"ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ב) (על הברטנורא) כלומר חוץ מכלי חרס:

(ג) (על הברטנורא) דאין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או עץ, ואמנם ירצה שכל מה שיגע בחרב שנהרג בו המת יטמא ז' ימים. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כלים הנוגעים במת וכו'. בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט זו היא דעת הרמב"ם ז"ל פרק ה דהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי"ק ז"ל דזו היא דעת הרמב"ן ז"ל [הגה"ה בפי' הרמב"ן על התורה בפ' מטות בפסוק כל הורג נפש משמע דלא ס"ל הכי:] בפ' שני דבבא בתרא וכן דעת סמ"ג ודלא כרש"י ור"ת ז"ל [הגה"ה ונלע"ד לפי' ר"ת ז"ל דס"ל דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד דאזיל לטעמי' שהוא עצמו ז"ל פי' בפסחים פ"ק דף י"ז שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים ע"כ ולא קאמר נעשה אבי אבות ע"ש:] שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד והר"ש וגם הרא"ש ז"ל פירשו דר' יצחק מסימפונט ס"ל דלאו דוקא כלי מתכות ומשמע קצת שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל השיגו שם:


פירושים נוספים