ברטנורא על אהלות א

משנה אהלות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב



(א)

שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה - כולה מתניתין מפרש לה ואזיל:

אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה - דכתיב (במדבר יט) הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת אבי אבות הטומאה הוא:

אדם הנוגע בו טמא טומאת ערב - דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, לפי שהוא נעשה ולד הטומאה וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב. אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר למת שיהיה טמא שבעה :

(ב)

כלים הנוגעים במת וכו' - בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים מיטמאין כמת עצמו, דכתיב (שם) בחלל חרב או במת, חרב הרי הוא כמת , והוא הדין לשאר כל הכלים. הלכך כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות, וכלים בכלים אב הטומאה, דלעולם אין הכלים שניים נעשים כראשונים: השלישי בין אדם בין כלים, נעשים ראשונים ומיטמאין טומאת ערב:

(ג)

כיצד ארבעה - כלים הנוגעים במת, אבי אבות כמותו. ואדם בכלים, אב הטומאה. וכלים באדם, נמי אב הטומאה כאדם עצמו, דכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא הכלים טומאת שבעה:

הרביעי בין אדם בין כלים - נעשים ראשונים. והוא הדין דבכיצד שלשה הוה מצי למתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב. אלא מסיפא ארבעה טמאין במת שמעינן לה, דאפילו אדם בכלים שנגעו במת וכלים באדם קתני טומאת שבעה , כל שכן אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת שבעה:

שפוד - כמין עמוד של מתכת תקוע באמצע האוהל ובראשו קושרין האוהל:

אין האוהל מתחשב - לפי שאין האוהל מטמא השפוד, לפיכך אינו נחשב במנין סדר הטומאות, אלא כל המונח באוהל המת כנוגע במת עצמו, ואין כאן אלא ארבעה. אי נמי, אפילו אין השפוד בתוך האוהל אלא שנוגע באוהל מבחוץ אפילו הכי אין האוהל מתחשב במנין סדר משנתנו. והכי מוכח לקמן בפרק סגוס עבה במשנת טבליות של עץ:

(ד)

שהכלים שלשה - כגון כלים שנגעו במת וכלים בכלים ועוד כלים שלישים בשניים, כולן טמאין:

והאדם שנים - כגון אדם במת ואדם שני בזה האדם שנטמא במת. אבל אדם השלישי בשני, טהור:

שהוא באמצע - כגון כלים ואדם וכלים, דהרביעי בין אדם בין כלים מיטמא טומאת ערב, כדשמעינן ממתניתין דלעיל:

(ה)

מטמא בגדים - כל זמן שלא פירש, דכתיב (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אלמא שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו בזב:

ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים - לפי שהזב אב הטומאה והבגדים הנוגעים בו נעשים ראשון ואין מטמאין בגדים אחרים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה:

שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם - כגון משכב ומושב של זב מטמאין אדם, לפי שהן נעשים אב הטומאה כזב עצמו, דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב :

ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם - ואפילו בשעה שהוא נושא אותו קודם שפירש , שאינו אלא ראשון לטומאה ואין ראשון מטמא אדם:

(ו)

עד שתצא נפשו - דכתיב (במדבר יט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות :

מגויד - מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד):

זוקק ליבום - כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא:

ופוטר מן היבום - אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

ומאכיל בתרומה - את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן:

ופוסל - את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא:

וכן בהמה וחיה אין מטמאין - טומאת נבילות, עד שתצא נפשם:

כזנב הלטאה - כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה:

(ז)

האיברים - צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות, ובכך הוא נחשב אבר. ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת:

(ח)

פיסת הרגל - כף הרגל היא הפרסה: ששה בכל אצבע לחמש אצבעות, היינו שלשים:

קרסול - תרגום כרעיים, קרסולין. מקום חיבור הרגל והשוק:

קטלית - למעלה בראש הירך:

בקנה - עצם המחובר ליד. מלשון קנה המדה, שבו מודדים האמה:

מרפק - קוד"ו בלע"ז:

מאה ואחד מזה - שכל מה שמנה עד עכשיו מצד אחד מהגוף הוא, כגון יד אחד ורגל אחד ודופן אחת:

מפתח של לב - הוא החזה. שמפני תנועת החזה מנשב הריאה על הלב, נמצא החזה פותח דרך שממנו יכנס האויר ויצא ללב:

בנקוביו - הביצים וגיד האמה:

בשר כראוי - כדי שיעלה ארוכה ויבריא, אם היה מחובר באדם חי:

ואין מטמאין באוהל - לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם כדכתיב (במדבר יט) אדם כי ימות באוהל, או באבר הדומה לאדם כדכתיב (שם) בעצם אדם, מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באוהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל: