משנה אהלות א ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק א · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אדם אינו מטמא, עד שתצא נפשו.

ואפילו מגוייד, ואפילו גוסס, זוקק ליבום ופוטר מן היבום, מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה.

וכן בהמה וחיה אינן מטמאין, עד שתצא נפשם.

הותזו ראשיהםט, אף על פי שמפרכסין, טמאין, כגון זנב של הלטאה י שהיא מפרכסת.

נוסח הרמב"ם

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד אפילו גוסס זוקק לייבום ופוטר מן הייבום מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשן הותזו ראשיהן אף על פי שהן מפרכסין טמאין כגון הזנב של לטאה שהיא מפרכסת.


פירוש הרמב"ם

אמר יתברך (במדבר יט) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות ואם היה [אולי צ"ל בענייננו. ור"ל מגוייד או גוסס] בענינו לא יטמא בו בחיותו וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות כל שכן הנבלה והשרץ:

ומגוייד. חתוך או נדקר. וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות:

זוקק ליבום. אם היה מת האדם ועזב אח בזה הענין הנה אשת המת זקוקה ליבם ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם וכן אם עזב ולד בזה הענין הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה הענין הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה הענין הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות:

וביאור הותזו ראשיהן נבדלו ראשיהן:

מפרכסין. מתנועעים והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא פרכוס:

הלטאה. הוא שם השרץ וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתוכו ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף:

פירוש רבינו שמשון

עד שתצא נפשו. כדדריש בסיפרי בפרשת פרה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות ומכאן אתה דן לשרץ וממעט מפרפר: מגוייד. מלשון (דניאל ד) גודו אילנא: זוקק ליבום. דכל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה לינשא: ופוטר מן היבום. דאם מת והניח בן גוסס אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: מאכיל בתרומה. את אמו כגון בת ישראל לכהן ופוסל אמו מן התרומה אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אין מטמאין עד שתצא נפשם: הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין (דף כא.) אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש רבי אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף דרבי אלעזר בר שמעון והתם גרסינן כזנב הלטאה כלומר פירכוס זה דומה לזנב הלטאה.

תני"א בתוספת"א [רפ"ב] ישראל ששחט בהמה טמאה לעובדי כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות כולה מייתי לה פרק העור והרוטב (דף קיז:):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עד שתצא נפשו - דכתיב (במדבר יט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות ח:

מגויד - מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד):

זוקק ליבום - כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא:

ופוטר מן היבום - אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

ומאכיל בתרומה - את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן:

ופוסל - את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא:

וכן בהמה וחיה אין מטמאין - טומאת נבילות, עד שתצא נפשם:

כזנב הלטאה - כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה:

פירוש תוספות יום טוב

עד שתצא נפשו. כתב הר"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן:

הותזו ראשיהם אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הרמב"ם ספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י"ד]. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ע"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל:

כגון זנב של לטאה. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) מכאן אתה דן לשרץ בק"ו כו'. ספרי. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) ראשיהם. אע"פ שעדיין מעורה בעור הגוף. הר"מ. דאם לא כן, פשיטא. כ"מ. כלומר, דאע"פ שמפרכסין אינה רבותא כלל:

(י) (על המשנה) הלטאה. הוא שם השרץ. ועתוי"ט:


פירושים נוספים