עיקר תוי"ט על אהלות ב

משנה אהלות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ולא סגי למימר לשאין עליו כזית בשר, משום דאכתי קשה אם על אבר מגלח על מת עצמו לא כ"ש. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) נצל. לשון הפרש. כמו ויצל אלהים. רש"י:

(ג) (על המשנה) רקב. עיין סוף משנה ב' ובפירוש הר"ב דאין בו אלא טומאת משא:

(ד) (על המשנה) והגלגולת. או או קתני. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ורובע כו'. לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

(ו) (על הברטנורא) פירוש, הן בנינו של אדם. ורוב בנינו הן שתי שוקים וירך אחד:

(ז) (על המשנה) קכ"ה. וכי מניינא אתא לאשמועינן. אלא דקא משמע לן אע"פ שהוא חסר או יתר באבריו אין משגיחין עליו אלא על מנין רוב כל אדם אא"כ היתה אצבע שיש בו צפורן או שנספרת על גבי היד, שהיא עולה למנין. גמרא:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) אבל אי לאו קרא לא הוי מטמאינן בדם, דגזעו מחליף. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וקשה, תרי קראי בדם למה לי, נפש ונפשת. תוספ':

(י) (על הברטנורא) ודרכן היה לטוח הכוכין בסיד ומיד שנתרקב התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד לתוך הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוספ':

(יא) (על הברטנורא) אף על גב שגבלו. דאין חיבורי אדם חיבור. מהר"ם. ועתוי"ט:

(ג)

(יב) (על הברטנורא) ולאפוקי נמי שדרה וגולגולת שחסרו

(יג) (על הברטנורא) ומ"מ אינו שוה דמגושה טמא ז' וצריך הזייה, משא"כ מאוירה:

(יד) (על הברטנורא) אבל שדה שאבד בה קבר מטמא באהל. והא דלא תנינהו ברישא, י"ל תני ושייר, ושייר נמי ארץ העמים במקומה. מהר"ם:

(טו) (על המשנה) שחסרו. ואין בהם רובע. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) שהוא שליש טפח:

(יז) (על המשנה) בקטן כו'. וכסלע דבית הלל זוטר, והוו בית שמאי לחומרא ומשום הכי לא תנן לה בעדיות. גמרא:

(ד)

(יח) (על הברטנורא) אמנם רש"י פירש גולל הוא כסוי הארון, ודופק הארון עצמו, ונלמדו מעל פני השדה, שמטמא כשפירש, אבל כשהוא טמון הוא בטל אגב קרקע:

(יט) (על הברטנורא) הר"מ. ומפרש כפיררוש רש"י דקאי על הארון. אבל לפירוש הר"ב ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד אמאי איצטריך לקרא דכל אשר יגע, דאי למגע, הא בהך קרא לא כתיב נמי אלא הנוגע. ובחולין סבירא ליה לר' ישמעאל דהלכתא גמירי להו. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) וקשה, דא"כ אפילו באהל לא יטמא. והר"א פירש, מגע מאשר יגע, אהל מעל פני השדה, דמשמע אויר, ומשא אין בהם. והתוספ' כתבו, משום דהך קרא מוקמי ליה בנזיר באהל, ומדאפקיה בלשון נגיעה שמע מינה שמטמא במגע, ובמשא לא מצינו:

(כא) (על המשנה) במשא. איכא למימר דר"א הילכתא גמירא להו כר' ישמעאל, אלא דלר' יהושע לא גמר למשא ור' אליעזר גמר אף למשא. ואי נמי, ר' אליעזר דריש ליה מקרא ולא סבירא ליה לחלק בין טומאה לטומאה:

(ה)

(כב) (על הברטנורא) שאע"פ שהשיעורין כולן הלכה למשה מסיני הן, אמרו חכמים תחלת כו'. הר"מ. ועתוי"ט:

(ו)

(כג) (על המשנה) מטמא. כמו שיליף בדם מנפשות מת, למד ממנו שאר השיעורין שהוא כאשר הושלם ואפילו משני מתים. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) ולא אמרו אלא בשל מתים, אבל באבר מן החי עצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק טהור, היינו לגמרי:

(ז)

(כה) (על המשנה) לשנים. לא תני להו בהדי דלעיל, דהכא יחיד פליג והתם רבנן פליגי. הר"ש:

(כו) (על המשנה) מטמא. היינו במשא. הר"מ. אבל במגע לא. כ"מ: