תפארת ישראל על אהלות ב
משנה אהלות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על אהלות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין[עריכה]
משנה א[עריכה]
אלו מטמאין באהל: הקדמת פ"ב מונה בפרקן כד דברים שמטמאין במת. יג מטמאין במגע ובמשא ובאהל. יש מהן מדאורייתא ויש רק מד"ס. והיינו הנך דתני להו בפרקן משנה א' וב'. חוץ מלא תרווד רקב דתני במשנה א'. ומלא תרווד ועוד עפר קברות דתני במשנה ב'. הנך ב אינן בכלל י"ג הנ"ל דמטמאין רק במשא ואהל אבל לא במגע. מדא"א ליגע בכל הפירורין שבהשיעור כולן כאחד. ז' מהכ"ד הנ"ל מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל והיינו הנך דחשיב להו במשנה ג'. ב' מהן מטמאין רק במגע ואהל ולא במשא. והיינו הנך דחשיב ותני במשנה ד' [כל זה דברי רב"א בתוספת מעט]:
והא דלא תני נמי דמטמא במגע ומשא. היינו טעמא משום דאז הוה משמע דדוקא בשיש בהן השיעור האמור במשנתינו מטמא במגע ובמשא. והרי הא ליתא. דבאמת למגע ומשא סגי בבשר ועצם שיעור זוטא [כמבואר במשנה ג'] והרי כל הנך דתני במשנה א' וב' טומאת בשר ועצם הן. מיהו מגע בלא זה לא הוה מצי למנקט הכא מדחשיב תרווד רקב וקברות דאינו מטמא במגע:
המת: מת שלם אפי' אין בו כזית בשר. וכגון שהוא נפל. ואע"ג דעכ"פ יש בו בשר כראוי לכל הפחות לאבר אחד הרי עכ"פ אין בו עדיין שום גיד. ובכה"ג אינו בכלל בשר כזית ממת וגם לא בכלל אבר ממת מדאין בו גיד. ואפ"ה מטמא באהל:
וכזית מן המת: כזית בשר ממת:
וכזית נצל: בשר מת שנמוח לליחה:
ומלוא תרווד: כף מחזיק מלא חפניים:
רקב: בשר מת שנרקב לאחר שכלה ליחותו ונעשה אפר. ודוקא שנקבר ערום. מוקף בארון אבן. דאז אין דבר אחר מעורב בהאפר. וגם לא היה חסר אבר בהמת. אז מלא תרוד מאפר זה מטמא במשא וגם באהל כשהאהיל על שיעור כזה [וט"ס יש ברתוי"ט שהזכיר רק משא. והרי המשנה מתחלת ואלו מטמאין באהל]:
: או או קתני. ואפילו אין בשר עליהן. וגם כל א' אינו מחזיק רובע:
שיש עליהן בשר כראוי: ובכלל בשר כראוי היינו שהבשר מקושר בגיד:
רובע: רובע הקב. והוא כשיעור ו' ביצים. ולא נקט לוג מדהוא מדת הלח:
עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין: רוב בנין היינו רוב עצמות הגדולות שהגוף נבנה על ידן בקומתו. והן השוקיים והירכיים והצלעות והשדרה. מיהו שדרה כבר תנינן לה שכשהיא שלימה. ואפי' קטנה משיעור רובע מטמא באהל. אבל רוב בניינו דתנינן הכא היינו ב' שוקיים וירך א' [כבכורות דמ"ה א']. [וכבר אמרנו בפ' א' סי' מ"ז בס"ד דשוק דמכילתין היינו העצם הארוך שמחובר להפרסה שנקרא במקום אחר ארכובה הנמכרת עם הראש]. ורוב מניינו היינו קכ"ה עצמות. אפי' הן קטנים כפרקי ידים ורגלים וכדומה. וכשהרוב בנין או רוב מנין הן עצמות שלימות. מטמאין באהל אף שאין בהן רובע. וכסיפא דמתניתין. מיהו הכא מיירי שהן עצמות שבורות. ור"ל שאין בהרובע עצמות שלימות רוב בנין או רוב מנין רק חסר מכל א' קצת. אז דוקא בשמחזיק זה או זה רובע מטמא באהל:
ורוב בנינו ורוב מנינו של מת: היינו ב' שוקיים וירך א' שלימין שהן רוב גבהו ורחבו של אדם. או קכ"ה עצמות אפי' קטנות שלימות. שהן הרוב מרמ"ח אברי האדם שנמנו לעיל סוף פ"ק:
אע"פ שאין בהם רובע: ומשכח"ל בנפל:
כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה: ק' וכי מניינא אתא לאשמעינן. וכי לא ידעינן דהרוב מהרמ"ח שמנויין ספ"ק הן קכ"ה. אלא קמ"ל דאפי' היה הגוף חסר או יתיר אברים אפ"ה לא סגי בפחות. וא"צ יותר מקכ"ה עצמות. וכל המנויין במשנתינו זו מטמאין במגע משא ואהל. חוץ מתרווד רקב שאמ"ט רק במשא ואהל ולא במגע מדא"א שיגע בכל הפירורין ביחד. וגם באהל לא מטמא אם לא יאהל על כל התרווד ביחד. אף דבשאר השיעורין המנויין. כל שהשיעור גוף א'. כגון כזית בשר ממת וכדומה סגי בשהאהיל על מקצת השיעור:
משנה ב[עריכה]
רביעית דם: שיצא כולו לאחר מיתה טמא מדאורייתא:
ורביעית דם תבוסה: תבוסה הוא לשון תערובות. ור"ל שזב דם מהגוף בשעת מיתה. מקצת רביעית מחיים והשאר לאחר מיתה. וזה טמא רק מד"ס [ועי' לקמן פ"ג מ"ה] ונקט תנא הכא תחלה רביעית דם דאורייתא. והדר נקט הך דטומאתו רק מד"ס:
ממת אחד: ר"ל ודוקא שהרביעית דם ממת או הרביעית מתבוסה. הוא ממת א' טמא:
רבי עקיבא אומר משני מתים: דס"ל דאפי' היה הרביעית מב' מתים טמא. ובדם תבוסה משכח"ל שיצא מכל אחד חצי רביעית מקצתו מחיים. ומקצתו לאחר מיתה. ופלוגתייהו. היינו מדכתיב בטומאת דם נפשות מת. חסר וי"ו במלת נפשת. לרבנן יש אם למסורת. כדכתיב נפשת. דהיינו נפש א' ולר"ע יש אם למקרא. והרי קרינן נפשות. ומיעוט נפשות שנים [כסנהדרין דד"א]. מיהו נ"ל דגם לר"ע דכל שיתר מב' גם ר"ע מודה דאמ"ט. והא דפליגי גם בתבוסה. היינו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [גיטין דס"ד ב']:
ר' עקיבא אומר כל שהוא: דמדמינן דם לעצמות. מה עצמות כשהן כולן יחד. א"צ שיעור האמור בהן. דהיינו רובע. אף דם כשהוא כולו. א"צ שיעור האמור בו דהיינו רביעית:
וחכ"א רביעית: דמה לעצמות שכן רובן טמא אף שאינן רובע. וכ"ש כולן משא"כ דם. אפי' הוא כל הדם שבגוף. אינו טמא רק ברביעית. א"נ י"ל דוקא עצמות דחמירי. שהרי עצם כשעורה אף שאינו באהל מטמא עכ"פ במגע ובמשא. להכי כשהן כולן יחד א"צ שעור האמור בהן. משא"כ דם. הרי כשהוא פחות מרביעית אין בו טומאה כלל. י"ל אפילו כשיש לפנינו כל דמו כשאין בו כשיעור טהור. א"נ שאני עצמות שכל מניינם לפניך. אבל דם הרי א"א שלא נשאר טפה ממנו בתוך הגוף ואין כולו לפניך:
כזית רמה: מבשר המת שנתעפש ונתהווה תולעים:
ר' אליעזר מטמא כבשרו: דנתהוה מבשר המת. שגם בחייו הוא רמה שנאמר אף כי אנוש רמה:
וחכמים מטהרים: דלא דמי לרקב שג"כ נתהוה מהבשר. דרמה בריה חדשה היא:
אפר שרופים: שנשרפו ע"ג אבן. דאז אין בו תערובות עצים שהובערו תחת האבן:
וחכמים מטהרין: מטהרין לגמרי:
מלוא תרווד ועוד עפר קברות: הכא נמי שנקבר המת ערום ומוקף סביב בארון של אבן. רק דרכם היה לסייד הארון בפנים בסיד. ולפיכך ברוב הימים כשנרקב הגוף. נתפרר ג"כ הסיד המועט שבדפנות הארון בפנים. ומתערב עם רקב גוף המת. ותערובות הזה נקרא עפר קברות. וה"ה בנתערב במלוא תרווד רקב מעט מעפר אחר. דלא דמי להנקבר תחלה בכסותו או בארון עץ או בלבנים. דאינו מטמא משום רקב משום דחיישינן לתערובתן. וכ"ש הכא דהרי יש בהרקבון תערובות. י"ל שאני הכא דכבר חל שם טומאה על הרקבון מקודם שנתערב. ורק מדלא נתערב שם רק סיד שהוא מעט מאד נגד הרקב של כל גוף המת. שיערו חכמים שבתרווד ועוד תערובות זה. ודאי יש שם תרווד רקב מהמת מדאין הסיד רק מעט מאד. וטומאה זו מד"ס היא. דמדאורייתא רק ברקב בלי תערובות כלל מטמא. אלא דחכמים גזרו הא אטו הא [עי' רמב"ם פ"ג מטו"מ ה"ד]:
אינו חבור לטומאה: דאינו מטמא במגע. מדאינו גוף א' וחיבורי אדם אינו חיבור [כפ"ג מ"ד] אבל למשא ואהל מצטרף אפי' לא נגבלו יחד [רמב"ם פ"ב מטו"מ הי"א]. מיהו דוקא תרווד רקב אמ"צ לטמא במגע דמדדק כקמח. וא"א שירד ?ד כל השיעור כל כך עד שיהא כל קרטון וקרטון מונח לבד. ויגע ביחד בכל א' מהן. אבל כשנגע בב' חצאי זיתים כאחת ודאי נטמא [כרמב"ם פ"ד הי"ד מטו"מ. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו חולין פ"ט סי' נ"ז שהארכנו בזה ועי' עוד מ"ש שם בס"ד מגילה פ"ד סי' כ"ב]. מיהו גם באהל דוקא בהאהיל על כולו ולא בהאהיל על מקצתו. אבל כשהטומאה גוף א'. אפי' כשהאהיל על מקצתו טמא [וכן מוכח לקמן פי"ג מ"ג]. וכל השנויין במשנה ב' מטמאין במגע משא ואהל. חוץ מרימה ואפר שרופים. אפי' לר"א. ותרווד ועוד עפר קברות לד"ה שמטמאין רק במשא ואהל אבל לא במגע מדאינן גוף א':
משנה ג[עריכה]
וארץ העובדי כוכבים: ר"ל גוש מחו"ל שנכנס לא"י הנוגע בו או הנושאו טמא טו"ז. וצריך הזאה. מחשש עצם כשעורה. ודוקא כשהיה הגוש מחובר יחד וגדול כפיקה גדולה של שקאין [כבכורות כ"ב א] אבל לא כשהכניס לא"י עפר דק. ואפי' כשהיה אפר דק וגבלו יחד לגוש א' טהור. דצריך שיהיה גוש כברייתו. וכל זה כשהכניס הגוש לא"י. אבל אדם הנכנס לחו"ל אפי' לא נגע ונשא ארצה. רק נכנס לאוירה. כגון שרכב לשם טמא טו"ע ולא טמא טו"ז. וגם א"צ הזאה:
ובית הפרס: דהיינו שהתחיל לחרוש מהקבר ולהלאה. לכל רוח עד מאה אמה נטמא העפר מחשש עצם כשעורה שהוליכה המחרישה מהקבר לשם. ואפי' קבור בעומק מאד. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ומקום כזה נקרא בית הפרס [על שם פריסת ושבירת העצמות דחיישינן להו]. וכל גוש ממקום הזה שגדול כפיקה הנ"ל. אפי' הוציאו משם מטמא במגע ובמשא. וטמא טומאת ז' וצריך הזאה. אבל הנכנס לשדה בית הפרס ולא נגע ולא נשא לא נטמא אף שהאהיל על קרקעה. אבל שדה שנאבד בה קבר שנקרא גם כן בית הפרס [על דרך השלוח] הנכנס לשם אפילו לא נגע או נשא טמא. שמא האהיל על הקבר ושייר ליה תנא ברישא ולא נקט ליה בין כל המטמאין באהל. כדשייר שם הנכנס לאויר חוץ לארץ. והנך תרתי דנקט תנא הכא טומאתן מד"ס:
ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי: כפ"א סי' ס':
השדרה והגלגולת שחסרו: אפי' היו שניהן יחד. וחסר מכ"א משהו ומיירי שאינן רובע הקב. וכגון בנפל:
כמה הוא חסרון בשדרה: שלא יטמא באהל:
ובית הלל אומרים אפילו חוליה אחת: מיהו כשנעקרו רוב צלעות שבה אף שכולן מונחים בצדה. אמ"צ לטמא באהל. רק כשהן בקבר [נזיר נ"ב א]:
בית שמאי אומרים במלוא מקדח: כעובי מקדח בארער בל"א ושיעור זה היה מקובל להם הלממ"ס ככל השיעורין [סוכה ד"ו א'] ופליגי בה לקמן באיזה מקדח נאמר:
ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות: הוא כרוחב סלע. שהוא מעט פחות משליש טפח [עש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה] וכל טפח הוא ד' גודלין נמצא רוחב סלע הוא מעט פחות מרוחב גודל ושליש. [ונ"ל דעכ"פ הוא טפי מרוחב גודל ורביעי. והא דלא נקטו ב"ה השיעור כסלע. מדשיעורו מבורר טפי. נ"ל דה"ט מדבעי לאשמעינן דזהו נמי השיעור לטריפות שאינו חי [ועי' תוס' חולין מב"ב]:
בקטן של רופאים: לפתוח המכות:
וחכ"א בגדול של לשכה: שהשתמשו בו בעזרה. והיה מונח בלשכה מיוחדת והיה רחבו כפונדיון. והוא מטבע של נחושת שרחבו קצת טפי מסלע כסף [ועמ"ש בס"ד כלים פי"ז סי' ק"א] מיהו לכ"ע שיעורו דב"ש גדול מדב"ה:
משנה ד[עריכה]
הגולל: גלל הוא תרגומו של שיש. שהיו רגילין לעשות כסוי לארון משיש. ועל שם זה קראו לכל כסוי של קבר בשם גולל [עי' רש"י עזרא ה'] וכל גולל אמ"ט רק בשלא היה הכסוי או הקבר פתוח בשיעור ד' טפחים. שמשם יצא הטומאה:
והדופק: הם ד' הדפנות שבארון שהגולל נשען עליהן. ונקראין כך מדהן דוחקין ודופקין המת סביב [עי' רש"י שבת קנ"ב]:
מטמאין במגע ובאהל: אפי' לאחר שפירשו מהמת [כרש"י עירובין ט"ו א]:
ואינן מטמאין במשא: דדוקא מגע ואהל שיש בהן סמך בקרא שיטמאו מדכתיב בהו כל אשר יגע. היינו מגע על פני השדה. היינו מאהיל. משא"כ טומאת משא. שאף במת עצמו לא נאמר בפירוש. אלא דמק"ו מנבילה שמעינן לה דמטמא רק טו"ע ואפ"ה מטמא במשא. וכ"ש במת דטומאתו טו"ז [כרמב"ם פ"א מטו"מ ה"ב] וגולל ודופק מדטומאתן מד"ס [כרמב"ם פ"ג מטו"מ ה"ג] לא ילפינן ק"ו. ונ"ל דה"ט דלא ילפינן ק"ו בד"ס [כידים פ"ג מ"ב] ותו דעבדו הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים:
ר' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קבורות: ג"ל דהיינו תרווד ועוד רקב כלעיל סי' כ"ה. ולהר"ב ר"ל עפר תיחוח בעומק ג' גודלין שתחת המת כלקמן [פט"ז מ"ג]:
מטמאין במשא: דכשהסיטן הסיט נמי הרקב הנ"ל. והרי היסט דינו כמשא בכל מקום [כחולין קכ"ד ב']. והא דנקט גולל ודופק שהסיטן עם הרקב. ה"ה שאר דבר שמונח על הרקב והסיטו להרקב על ידו. רק אורחא דמלתא נקט:
אבל דופק דופקין: הן אבני' או עצים שתומכין בהן את דפנות הארון מבחוץ:
משנה ה[עריכה]
אלו שאם חסרו טהורין: לגמרי:
כזית מן המת: שכן תחילת האדם כזית. וכ"כ רביעית דם ה"ט:
ואבר מן החי שחסר עצמו: באין עצם שבו שלם וחסר רק כ"ש. טהור לגמרי אבל בבשר וגיד שבאמה"ח. יש חילוק. אם נשאר מהם על העצם כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע ומשא ואהל [כמ"א] ובנשאר מהם על העצם רק פחות מזה. מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל [כמ"ג] אבל עצם מהחי בלי בשר אפי' העצם שלם. או בשר מהחי בלי עצם. אפי' הבשר חתיכה גדולה. טהור. אבל אבר ממת אף שחסר קצת מהעצם שבו. ואפי' אין ג"כ עליו בשר כלל. מטמא עכ"פ במגע ובמשא משום עצם כשעורה ובשר המת אפי' בלי עצם כלל. אם הוא כזית. מטמא גם באהל כמת שלם. ורק כשהעצם שלם אפי' אין בו כשעורה [כגון בנפל] אם יש עליו בשר כראוי להעלות ארוכה. אפי' אין בו כזית. מטמא כמת שלם:
משנה ו[עריכה]
השדרה והגולגולת משני מתים: שכל א' מהן היה רק חציו ממת א':
ורביעית רם משני מתים: אע"ג דכבר תנא ליה במשנה ב' דפליגי בה ר"ע ורבנן. הדר נקט לה הכא אגב אינך. ולרב"א במשנה יתירה קמ"ל דבין שלא יצא רק חצי רביעית מכל מת. וא"כ לא היה שיעור טומאה תחלה. אפ"ה מטמא ר"ע. ובין שלקח כל חצי רביעית מרביעית שלם שיצא ממת א' דאז היה בו כשיעור טומאה תחלה אפ"ה מטהרי רבנן:
ואבר מן המת משני מתים: חצי האבר מזה והשאר ממת אחר [ותמוהין דברי רש"י [נזיר נ"ב א] שכ' כגון זרוע שבו ב' עצמות והאחד היה ממת א'. והשני ממת אחר וכו'. וק' הרי ספ"א חשבינן לכל עצם שבזרוע. שנידון לאבר לבד. וא"כ בכה"ג לכ"ע טמא וצ"ע].
וחכמים מטהרין: מטומאת אהל. וה"ה באבר מן החי מאיש א' שנחלק לב' מטהרי רבנן בשלהי פרקן רק נקט מב' אנשים לרבותא דר"ע. מיהו כזית בשר מב' מתים מצטרף לכ"ע. וכ"כ כזית נצל ותרווד רקב מצטרפי ולהכי לא נקט להו תנא משו' דבהנך כ"ע מודו דמטמאי. וכן משמע בתוספתא [פ"ד דאהלות] דקאמר דרק ו' דברים ר"ע מטמא. והיינו כל הנך ו' דמשנתינו [עי' רמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ב]. מיהו מודו רבנן בעצם מב' מתים. דעכ"פ מטמא במגע ובמשא משום עצם כשעורה שבהן:
משנה ז[עריכה]
רבי עקיבא מטמא: במשא ולא במגע. אפי' נגע שניהן יחד [רמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ד וכן הביא רתוי"ט בשמו]:
לא אמרו עצמות כשעורה: ר"ל כשמסרו חכמים לידינו ההלמ"ס. לא אמרו בלשון רבים עצמות כשעורה:
רובע עצמות שנדקדקו: שנשחקו:
רבי שמעון מטהר: לגמרי:
וחכמים מטמאין: במגע משא ואהל:
טהור: ואפי' אם חברן אדם יחד אינן חיבור [כפ"ג מ"ד]. אבל אבר מעת שנחלק לשנים מצטרף [כרפ"ג]:
שהוא טהור: משום דמעולם לא היה שיעור שלם: