רבינו שמשון על אהלות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על אהלות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

המת וכזית מן המת. בנזיר בפרק כה"ג (דף מט:) תנן על אלו טומאות הנזיר מגלח עליהם על המת ועל כזית מן המת ופריך בגמרא על כזית מן המת על כולו לא כל שכן לא נצרכא אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין אני אומר על אבר ממנו מגלח עליו על כולו לא כ"ש אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכה"ג שייך להקשות אמתני' דהכא ומדגרסינן התם כדאמר ר' יוחנן משמע דעיקר מילתיה לאו אההיא איתמר ושמא אמתני' דהכא אמרה. ומיהו בכל הספרים גרסי' בריש גיד הנשה (דף פט.) וא"ר יוחנן ואקושיא קמייתא דעל כזית ממנו מגלח מייתי דר' יוחנן ולא גרסי' התם בשום ספר כדא"ר יוחנן. ויש ליישב שתי הגירסות דבנזיר כשהקשה ר' יהודה על כזית מגלח עליו על כולו לא כ"ש תירץ ר' יוסי לא נצרכה אלא במת שאין עליו כזית בשר והדר פריך הש"ס (איכא) אכתי על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש ומשני כדאמר ר' יוחנן כלומר אקושיא קמייתא תירץ כן ר' יוחנן דסתמו אין בו כזית בשר כל כמה דלא נתקשרו אבריו בגידין. ולפי שהיה צריך להעמידה כן משום קושיא דעל אבר ממנו מגלח תירץ כן לכתחלה ומש"ה בפ' גיד הנשה דמייתי מדר' יוחנן אקושיא קמייתא קאמר וא"ר יוחנן ומיהו בירושלמי דנזיר אין משמע כן אלא אדרבה משמע איפכא דכיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו. ומשמע נמי דאמתני' דהכא איתמר והכי איתא פרק כהן גדול (דף נ.) חד סב שאל לר' יוחנן כזית מהמת מטמא לא כ"ש כולו א"ל (אביי) להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל ליה אבר מן המת מטמא לא כ"ש כולו א"ל להביא את הנפל שלא קשרו איבריו ומסיק דההוא סבא מכיון דשאל ליה לקדמיתא לא הוה צריך מישאיל תנייתא ואי בעי משאיל תרתיהון שאל תנייתא וחזר שאל לקדמייתא דהוה פשיטא משום שאין בו כזית דבר ברי הוא שלא קשרו איבריו. ותימא אמאי לא משני כגון מת שנשרף ושלדו קיימת דכזית ממנו לא מטמא דאפי' כולו אם אין שלדו קיימת טהור כדאיתא פרק המפלת (דף כח:) וכן מת שנתבלבלה צורתו לר"ל כגון שפיר שטרפוהו מימיו ואפי' ר' יוחנן דמטמא התם לא מטמא אלא בשלם שיהא כולו שלם דדייק דנתבלבלה צורתו טמא דר"א דאמר אפר שרופין שיעורן ברובע אלמא לא חייש לבלבול צורתו ועל כורחין לא שביק ר' יוחנן רבנן וקאי כר"א אלא קסבר דרבנן לא פליגי אלא בשיעורו אבל מודו בשלם דמטמא אע"פ דנתבלבלה צורתו דמדר"א נשמע לרבנן:

כזית נצל. בנזיר פרק כהן גדול (דף מט.) מפרש (כמה שיעורו) איזהו נצל בשר המת שקרש ומוחל שהרתיח:

מלא תרווד רקב. בנזיר פרק כהן גדול מפרש כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ר' יוחנן אמר מלא חפנים והתם מפרש אי זהו מת שיש לו רקב פירשתי לעיל בסוף פ"ק:

רובע עצמות מרוב המנין. כלומר אע"פ דליכא רוב מנין ולא רוב בנין:

תניא בספרי זוטא הנוגע במת (במדבר יט) יכול כל שהוא אמר שוב במת יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא כעדשה שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא אמר שוב במת הא מה מדבר אחר שריבה הכתוב מועט אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחילת יצירתו אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת ומנין אף הנוגע בעצם ת"ל (שם) או בעצם יכול כל שהוא אמר שוב [צ"ל שוב בעצם] או בעצם יכול לא יטמא כל שהוא אבל כשעורה יטמא שכן מצינו כשעורה טמא אמר שוב או בעצם הא מה מדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת (מנין אף הנוגע בדם ת"ל או יכול כל שהוא בעצם מן החי ת"ל או בעצם אדם מה אדם שלם אף עצם שלם אין לי אלא בנוגע במת ובעצם) מנין לרבות אף הנוגע בדם ת"ל או יכול [כ"ש] אמר שוב בדם כמה הוא דמו של אדם שיעורו רביעית ומנין לרבות דם תבוסה ת"ל (שם) נפש יכול דם תבוסה ממת אחד ומניין לרבות דם תבוסה משני מתים ת"ל (שם) נפשות. פי' אבל יטמא כשעורה גירסא זו משובשת אלא ה"ג אבל יטמא כעדשה שכן מצינו שרץ כעדשה טמא. ואי גרסינן כשעורה יש לפרש דרבי מאו בעצם רובע לטומאת אהל וה"ק אבל יטמא עצם כשעורה שכן מצינו דטמא במגע ובמשא והשתא לפי שיטה זו היה ראוי לגרוס בסיפא אמרו רובע עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל:

תניא בסיפרי זוטא זאת (צ"ל התורה.) תורת אדם (שם) אם למד אדם פרט לנבילה כבר למד מה אני מקיים האדם (שם) לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם את מה אני מרבה השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש בו בשר כראוי ורוב עצמות מרוב הבנין מרוב גודלי גוייה. פי' כגון שוקיים וירכים. ורובע מרוב המנין הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. וצריך עיון בפ' כ"ג:

תניא בתוספתא [כ"ג] רובע עצמות מרוב הגוייה בגודל ועצמות רוב הגוייה בגודל אע"פ שאין בהם רובע טמאין. ר' יהודה אומר לשון אחר ב"ש רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו או רוב מניינו של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין ואיזהו בניינו השוקיים והירכים והצלעות והשדרה ואי זהו מניינו אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהא בו קכ"ה. א"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב"ש ודברי ב"ה אחד משוקיים ומירכים נמצא רוב בניינו בגודל. וחצי רוב מניינו וחצי רוב בניינו אינן מצטרפין כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפות זו עם זו מפני שלא שוו בשיעוריהן. וצריך עיון פ' כ"ג בנזיר ושם מפורשת.

ועוד תניא בתוספתא [רפ"ד] ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע במשא ובאהל ר"ש אומר שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחד והשלישית אין בהן אלו הן גולל ודופק ועצם כשעורה ומלא תרווד רקב גולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא והיכן הוא משאן עצם כשעורה. עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל והיכן הוא אהלו מלא תרווד רקב. מלא תרווד רקב מטמא באהל ובמשא [יא] ואין מטמא במגע. פי' מתני' מלא תרווד רקב בהדי מטמאין באהל ולא חשיב גולל ודופק סתמא כר' יוסי משוה דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל דקא חשיב ליה בהדייהו וכולה הך ברייתא מייתי לה פרק העור והרוטב (דף קכה:) ופריך התם לר' יוסי היאך תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע ליה בכוליה ואין נוגע וחוזר ונוגע:

משנה ב[עריכה]

רביעית דם ורביעית דם תבוסה תני דאורייתא ותני דרבנן רביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה הוא דאורייתא ודם תבוסה דרבנן כדאמרינן בהגוזל קמא (דף קא:) ובנדה פ' האשה (דף סב:) ולקמן פ"ג מפרש אי זהו דם תבוסה וכן במסכת נדה בשילהי תינוקת (דף עא.) מייתי בברייתא דפליגי תנאי אי זהו דם תבוסה והנהו דהגוזל קמא ודפרק האשה אינם מענין זה דבהגוזל קמא איירי ברביעית דם שנבלע בכסות וכן בנדה פרק האשה וכולהו מיקרו דם תבוסה דתבוסה הוא לשון תערובת:

ממת אחד. קא סברי רבנן יש אם למסורת נפשת כתיב ור' עקיבא סבר יש אם למקרא נפשות דכתיב על כל נפשות מת לא יבא כך מפרש בריש סנהדרין (דף ד.) ופליגי (על) [עוד] רבי ישמעאל ורבי עקיבא פרק בהמה המקשה (דף עב.):

(דם קטן שאין) מטמא כבשרו. קסבר ר' אליעזר דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה כבשר המת חשיבא ובתמורה בסוף כל האסורים (דף לא.) מפרש טעמא דאדם מחיים איקרו רמה דכתיב אף כי אנוש רמה:

אפר שרופים. בני אדם שנשרפו ונעשו אפר. ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן פליגי רבי יוחנן ור"ל פרק המפלת (דכ"ז ע"ב ע"ש) גבי שטרפוהו מימיו ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפילו רבי יוחנן כרבנן סבירא ליה כדפרישית לעיל:

מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות. פרק המפלת (שם:) מפרש אי זהו מת שיש לו רקב נקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים ובפרק כהן גדול בנזיר (דף נא.) עניינים טובא וצריך לומר דעפר בית הקברות דהכא בכי האי גוונא איירי ובפרק המפלת (שם) (עי' רש"י ותוס' שם.) מאי טעמא דרבנן לפי שאי אפשר למלא תרווד ועוד שאין בו מלא תרווד רקב. ורבי שמעון מטהר אפילו במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא כדמפרש התם דסופו כתחילתו דדבר אחר נעשה לו גנגילון:

אינו חיבור לטומאה. דאם האהיל על מקצתו אינו כמאהיל על כולו וכן לענין מגע למאן דאמר אין מטמא במגע:

תניא בתוספתא (רפ"ג) אמר רבי יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפירש משני מתים שהיא טהורה על מה נחלקו על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שהיא טמאה על מה נחלקו על שתי רביעיות דם שפירשו משני מתים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אבא שאול אומר רביעית תחילת דמו של קטן דם הקטן שיצא כולו ואין בו רביעית רבי עקיבא אומר כל שהוא וחכמים אומרים אינו טמא אלא עד שיש בו רביעית. שרבי עקיבא אומר טומאה בדם וטומאה בעצמות מה עצמות אע"פ שאין בהן רובע טמאים אף הדם אע"פ שאין בו רביעית טמא. השיבו את רבי עקיבא ג' תשובות לא אם אמרת בעצמות שהרי רובן טמא בלא רובע תאמר בדם שאינו טמא אלא רביעית. ד"א לא אם אמרת בעצמות שמיעוט עצמות טמא ועצם כשעורה הפורש מהן טמא תאמר בדם שאינו טמא אלא רביעית. ד"א לא אם אמרת בעצמות שבידוע שכולן לפניך תאמר בדם שאנו אומרים שאם נשתייר הימנו טפה כל שהוא טהור. אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בזמן שיצא כולו. אמרו לו א"א בכך. פירוש רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים שנתערבו שתי רביעיות ואח"כ חלקם. רביעית תחלת דמו של קטן אבא שאול בא ליתן טעם למה שיערו ברביעית הואיל וזהו תחילת דמו כי ההיא דלעיל בספרי זוטא אמרו כזית מן המת טמא שכן היא תחילת יצירתו וגבי שרץ שיעורו (רביעית) בכעדשה הואיל וחומט תחילת ברייתו כעדשה. רובו טמא בלא רובע כגון רוב בניינו ורוב מניינו:

משנה ג[עריכה]

וארץ העמים ובית הפרס. לא בנכנס בארץ העמים (ובבית הפרס) דאפי' רוכב על סוס שאינו נוגע טמא דגזרו בארץ העמים על גושה ועל אוירה כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) ואפי' נכנס בשידה תיבה ומגדל איכא מאן דמטמא פ"ק דגיטין (דף ח:) ובנזיר פ' כהן גדול (דף נה.) והכא בגוש הבא מארץ העמים או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל ודוקא גוש אבל עפר דלאו גוש לא מטמא דגוש שנינו בכ"מ כי ההיא דתנן במס' טהרות פ' חמישי [מ"א] גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים ושיעור הגוש מפורש בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כב.) דתניא גוש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאין שהיא כחותם המרצופין וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפילו הביא עפר וגיבל טמא ורבי שמעון סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו. ובית הפרס. שלשה בית הפרס הן כדתניא פרק קמא דמועד קטן (דף ה.) שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכים ודינם מפורש בפרק בתרא דמכילתין ומתני' דהכא בשדה שנחרש קבר שם:

בשר כראוי. כדפרישית לעיל:

כמה חסרון. דלא יטמא באהל אלא במגע ובמשא:

חוליא אחת. בזו בית הלל (לחומרא) [לקולא] ולענין טרפות איפכא:

כדי שינטל מן החי וימות. בריש פרק על אלו מומין מפרש כסלע וכמלא מקדח נמי מיית לבית שמאי מדקאמרינן בפ"ק דעירובין (דף ז.) וכן לטריפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה וגולגולת מדקאמרי' התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא בית הלל אתי למימר דשיעורא דמלא מקדח הוי טפי מכדי שינטל מן החי וימות לדידהו ולרבינו תם דמפרש דלא קאי וכן לטריפה אגולגולת מדלא פריך בריש אלו טריפות (דף מב:) והא איכא כמה חסרון בגולגולת כדפריך מחסרון השדרה משום דבנקובת הקרום הוי טריפה בלא חסרון והא דקרי ליה בעירובין (דף ז.) שדרה וגולגולת תרי חומרי דסתרן אהדדי משום דהוי פליגי גבי טריפות דאדם דאית ליה מזלא ואית ליה חיותא טפי ולא מיטריף בנקיבת הקרום בלא חסרון. מ"מ לפירושו נמי צריך לומר כמו שפירשנו דבשיעור דב"ש מיית וב"ש כמו ב"ה בשיעורא דידהו. ומיהו מה שמדקדק ר"ת מדלא פריך בריש אלו טריפות מחסרון דגולגולת לאו פירכא הוא דמצינן למימר דטריפות של חסרון לא הוי אלא משום דסופו של קרום לינקב כמו ריאה דדמיא לדיותא ולכוחלא ועוד קשה לפירושו שמחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה דבריש אלו טריפות (דף מג.) מדמי להו דפריך מאיוב ישפוך לארץ וגו' ועדיין איוב קיים. ומיהו היה יכול ר"ת לפרש דלאו מטעם דלא חשיב טריפות בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון ובבהמה קרום התחתון רך ואינו מגין על המוח אבל באדם קרום התחתון קשה ומגין משום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהם כלל:

בגדול של לשכה. שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירון כדמפרש בריש פרק על אלו מומין (דף לז:):

תניא בתוספתא מכלים פרק שלישי המביא ארונין ותנורין וספסלין וכלי חרס מחוצה לארץ לארץ עד שלא הוסקו טמאין משום ארץ העמים וטהורין משום כלי חרס הוסקו טמאין משום כלי חרס וטהורין משום ארץ העמים נמצאת אומר בשעה שהם טמאין משום ארץ העמים טהורין משום כלי חרס ובשעה שהם טמאין משום כלי חרס טהורין משום ארץ העמים. הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא. גבלו ע"ג הסלע אפילו במקום הטהרה טמא. הלובן לבנים בבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר"ש אומר אפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו. פי' גבלו על גבי סלע אפילו במקום טהרה טמא. כבר שנה דאפילו על מקום טהרה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ"ל אפילו סלע דמששת ימי בראשית וליכא למיחש אפ"ה טמא: גוש כברייתו שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודיבק דלא מצטרף:

משנה ד[עריכה]

הגולל והדופק. אבן רחבה וגדולה שמניחין מצבה על הקבר לסימן מלשון (בראשית כט) וגללו את האבן ואותה אבן מונחת על שתי האבנים אחת מצד זה ואחת מצד זה ונקראין דופק כדקתני איזהו דופק שהגולל נשען עליו. ודופק דופקין הוא אבן שאין הגולל נשען עליו אלא אצל אבן הדופק מניחין פעמים אצלה אבן אחרת להחזיקה ונקראת דופק דופקים. והגולל הוא הסותם את חלל הקבר שהמת מונח בקבר ומניחין את הגולל על פתח הקבר מלמעלה לסתום את פי הקבר כדמשמע לקמן בסוף פרק ט"ו דתנן קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צדה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח:

ועוד תניא בתוספתא [דמכילתין פט"ו ע"ש] גל של צרורו' שעשאו גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ארבעה טהור דברי ר"י וחכ"א אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע כעין כוך החלול בגל ומלמעלה הגל כעין כיפה לפיכך צ"ל דתחת הגולל חלול הוא ואע"פ שצרורות העליונות מכסות את הפנימיות כיון דכל הגל על פני הארץ מיקרי על פני:

וסוכה שעל פתח הקבר דקתני בתוספתא דאם סתומה הרי זו גולל לעצמו ואם הסיטה טמא לר"א דאמר גולל מטמא במשא צריך להעמידה בקבר פתוח מלמעלה שלא נתמלא הקבר עפר. וטומאת גולל ודופק נפקא ליה פרק בהמה המקשה (דף עב.) מדכתיב על פני השדה לרבות גולל ודופק:

אם יש תחתיהם עפר קברות מטמאין. כשמסיטן משום עפר הניסט עמהם דמטמא במשא משום תבוסה של מת ובסוף נזיר (דף סה.) מפרש וכמה שיעור תבוסה:

תניא בתוספתא [פ"ג שם] הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ר"א אומר מטמאין במשא מק"ו אמר ר"א אם מטמא במגע הקל לא יטמאו במשא חמור אמר לו ר"ע אם מטמאין במגע המרובה יטמאו במשא מועט. א"ל ר"א עקיבא מה זה עקיבא והלא טומאת אהל מועטת בשניהם והרי הם מטמאין בה ואם מטמאין באהל המועט לא יטמאו במשא המרובה נסתלק ר"ע וקפץ ר' יהושע ואמר לו מרובה טומאת אהל מטומאת המשא שהמאהיל על המת בסוכה טמא והמסיטה טהור והעושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא והמסיטה טהור. אמר ר' שמעון זהו הנידון אם סוכה שיש לה פתח הרי הוא חוצצת על גבה ואם סוכה שאין לה פתח הרי זה גולל לעצמו. אלא כך צריך להשיבו מרובה טומאת אהל מטומאת משא שהכל מטמאין באהל ואין לך שהוא מיטמא במשא אלא אדם בלבד. מעשה בבית דגן ביהודה באחד שמת ערבי פסחים והלכו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ ונכנסו האנשים לקברו והלכו הנשים ועשו פסחיהם לערב. שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל ע"ג שתיהן טמא. ניטלה אחת מהן המאהיל ע"ג שנים טהור מפני שיש לטומאה זו דרך שתצא. פי' במגע הקל דנוגע בנבילה אין מטמא בגדים ונושא את הנבילה מטמא בגדים. במגע המרובה כגון שרץ ושכבת זרע ומי חטאת שאין בהם כדי הזאה דמטמאין במגע ואין מטמאין במשא. ואהל מועט משניהם דאין נוהג אלא במת בלבד אבל משא נוהג בזב ובזבה וזובו ורוקו ומימי רגליו ומשכב ומושב ונבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזאה. בסוכה טמא כגון בסתומה שאין דרך לטומאה לצאת ועל זה קאמר ר"ש דאין זו תשובה דקא מהדר ר' יהושע לר"א דאי בסוכה שיש לה פתח קאמר ההיא חוצצת על גבה ואם בסתומה שאין בה (טפח) [פתח] כך מטמאה ר"א במשא כמו באהל דנעשית גולל והיינו דקאמר הוא הנידון. אלא אדם בלבד כדתנן פ' בתרא דזבים (מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. קשרו החבל בגולל דאין מטמא במשא. דרך שתצא ממקום שנעקר האבן ואין נחשב גולל אלא א"כ סתום. תניא בסיפרי זוטא אשר יגע (במדבר יט) משום מגע הגולל מטמא ואינו מטמא משום משא דברי ר' יהושע ר"א אומר הגולל מטמא במשא מק"ו מנבלה אמר לו לא אם אמרת בנבלה שכן היא מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה אמר לו רבי יהושע והרי סוכה שהיא על פתחו של קבר מהו אמר לו מה היא אגיד לך סוכתך מה היא אם יש לה פתח הרי היא טהורה ואם לאו הרי היא טמאה נסתלק רבי יהושע וקפץ ר' עקיבא אמר לו אתה אמרת את מי ריבתה תורה טומאת מגע או טומאת משא בוא וראה שריבתה תורה טומאת מגע מטומאת משא שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא. הגולל והדופק הבגד של מת מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא. ואם מטמא הגולל במגע מרובה יטמא במשא מועט א"ל אתה אומר את מי ריבתה התורה או טומאת מגע או טומאת משא או טומאת אהל אני אומר שריבתה התורה טומאת משא מטומאת אהל שכן יש מטמאין במשא ואין מטמאין באהל. זבין וזבות יוכיחו נדות ויולדות מטמאין במשא ואין מטמאין באהל אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא המרובה. א"ל השיבות על ידיך השיבני על ידי. אמר לו אני משיב על ידיך ובלבד שלא תכפור בי הבית שהמת בתוכו מהו א"ל טמא. שלח קנה והסיט וכפר בו בזה א"ל אתה כופר שלא תאמר יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר ומה אם הזב שיצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין המת שלא יצא מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שלא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין. ר"ש אומר לא היינו צריכין ליזקק לכך אלא הואיל ואדם נוגע במת טמא המאהיל והמסיט טמא וכלים הנוגעים במת טמאים ומאהילות ומסיטות מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה לכלים כאדם משלא להקיש למשא שאינו שוה לכלים כאדם. ר"א אומר הגולל מטמא במשא. ר' יהושע אומר אינו מטמא. אר"ש אחי עזריה למה אתם דנין ואני שמעתי שהוא טמא. אמר לו ר' יהושע שמעון אחי אינו יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש בזמן שיש תחתיו עפר קברות מטמא במשא ואם לאו אינו מטמא במשא. א"ר יהודה כן היינו מתקלים בהר הזה אין מסיטין עפר קברות ואין מסיטין עפר במקל ר' אליעזר אומר מעשה בבית דגון שביהודה שמת שם מת בערב הפסח והלכו הנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו אותו האנשים ונכנסו הנשים וקברו את המת והלכו האנשים ועשו את פסחיהם בטהרה. פי' ק"ו מנבילה שאינה מטמאה באהל ומטמאה במשא גולל שמטמא באהל אינו דין שיטמא במשא. לאחר פרישה אם מסיטה ממקומה או הפרישה ולא נשתייר ממנה אלא כזית אותו זית מטמא במשא אבל גולל אם פירש מן הקבר אינו מטמא. והלא סוכה השיבו מסוכה כדי שלא ילמוד מאהל כדמשמע בתוספתא ור' אליעזר אמר לו סוכתך מה היא כלומר באי זו סוכה אתה מדבר דאם בסתומה הוא הנדון כדאמר ר"ש בתוספתא. וקפץ ר"ע. שיטה זו תמיהה מה בא ר' עקיבא לחדש ולומר דממגע לא ילפינן משא הא תשובת סוכה לא שייכא אלא אהא דיליף ר' אליעזר מאהל ושמא רבי עקיבא לא היה בבית המדרש כי אהדרו רבי אליעזר ור' יהושע וכשנסתלק ר' יהושע בא ר"ע ואמר לו דממגע לא אתי משא ור"א השיבו דמאהל יליף. אמר לו השיבות על ידיך השיבני ע"י מכאן ואילך לא נתברר לי מאי אהדרו ליה אהדדי. כן היינו מתקלים בהר הזה כלומר נכשלים היינו בהר הזה וסבורים דמסיט טהור ולא היינו יודעים דטמא משום היסט העפר דאין מסיטין אותו אפי' במקל. ר"א אמר מעשה. ר' אלעזר גרסינן ולא גרסינן ר' אליעזר דלר' אליעזר קשיא האי עובדא. ומיהו יש ליישב דקודם שנקבר המת גררוהו על הקבר ועשו הנשים פירצה מתחתיו וקברוהו.

עוד תניא בסיפרי זוטא פני השדה (במדבר יט) זה פתחו של קבר. אשר יגע לרבות הגולל. אשר יגע לרבות הדופק. אשר יגע לרבות דופק אחר דופק. פירוש ברייתא כשהגולל נשען עליו ומתני' דטהור כשאין נשען עליו:

משנה ה[עריכה]

טהורין. דלית להו כשיעור: (צ"ל והא דלא תני והאבר מן המת שחסר כו'.) שחסר עצמו. משום דבשרן הנשאר מטמא משום כזית מן המת אבל כזית בשר הפורש מאבר מן החי טהור כר' יהושע דעדיו' (פ"ו מ"ג) ומייתי לה בשילהי העור והרוטב (דף קכט:). ומיהו (דעדיו') [עדיין] תימה מ"ש דלא תני שחסר עצמו או שחסר בשרו דעצם כשעורה הפורש מן אבר מן החי נמי טהור ואפילו לרבי אליעזר דמטמא התם מודה בעצם דטהור ודוחק הוא להעמידה כרבי נחוניא דמטמא בעצם ומטהר בבשר. ונראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפי' חסר משהו ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנו תו לא מטמיא משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פ' ששי (שם) חסר בשר טמא חסר עצם טהור. ומיהו ההיא איכא לאוקומה באבר מן המת דפירשתי לעיל בסוף פרק קמא אבל עוד תנן התם מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפרוש מן החי טהור ואבר הפרוש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא:

משנה ו[עריכה]

השדרה והגולגולת. לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דכל הני דשני מתים. רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים. והא דמטהרי רבנן היינו מטומאת אהל אבל מטמא במגע ובמשא דהא איכא עצם כשעורה ובנזיר פרק כהן גדול (דף נב.) מיבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ואמר התם דבכולהו חזר בו ר"ע חוץ מרביעית דם ומפרש התם דלא חשיב עצם כשעורה בהדייהו משום דיחיד פליג עליה ובהנך רבנן פליגי עליה:

תניא בתוספתא [פ"ב] כזית בשר הפורש מן האבר מן החי ר' אליעזר מטמא השיבו את רבי אליעזר ג' תשובות לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ורקב תאמר באבר מן החי שאין בו רוב רובע רקב. ד"א מי תלוי במי אבר תלוי בבשר או בשר תלוי באבר הבשר תלוי באבר אפשר שהבשר מטמא במגע ובמשא ובאהל והאבר יהא טהור. אמר ר"ש תמיהני אם טימא רבי אליעזר לא טימא אלא בזמן שיש באבר בשר כראוי שיהא זה וזה מטמא במגע ובמשא ובאהל. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי רבי נחוניא מטמא השיבו את רבי נחוניא שלש תשובות לא אם אמרת במת שיש בו רוב ורובע ורקב תאמר באבר מן החי שאין לו רוב ורובע ורקב. ד"א מי תלוי במי אבר תלוי בעצם או עצם תלוי באבר העצם תלוי באבר אפשר שהעצם מטמא במגע ובמשא והאבר יהא טהור א"ר שמעון תמיהני אם טימא רבי נחוניא לא טימא אלא בזמן שיש באבר עצם כשעורה שיהא זה וזה מטמא במגע ובמשא. השיב רבי יהושע על דברי שניהם ומה החי שיש בו מאתים וארבעים ושמונה אברים עצם ובשר הפורשים ממנו טהורים אבר שאין בו מאתים וארבעים ושמונה אברים אינו דין שיהא עצם ובשר הפורשים ממנו טהורים השיב רבי על דברי רבי יהושע לא אם אמרת בפורשין מן החי שכן פירשו מדבר טהור תאמר בפורשין מן האבר שכן פירשו מדבר טמא פירוש לא אם אמרת במת משום דבמסכת עדיות ילפי ר' אליעזר ור' נחוניא מן המת דקאמרי התם מצינו שאבר מן החי כמת שלם וקאמר ר"א התם מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ור' נחוניא קאמר מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו והא דמחלקים בין בשר לעצם מפרש התם כל אחד טעם לדבריו. [מכאן עד המתני' הוא יתר ומובאים דברים הללו לקמן פ"ג מ"ב] ובנדה פרק האשה (דף סב.) מוקי לה ריש לקיש בדם תבוסה דרבנן ולכך לא מתבטל אגב בגד אבל דאורייתא לא כי היכי דקאמרינן (שם) גבי חרסים שבלעו משקין טמאין ונפלו לאויר התנור והוסק התנור טמא לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין טמא אע"פ שלא הוסק משמע דלרבי יוחנן דאמר אפילו משקין חמורין הוסק אין לא הוסק לא מיירי הכא אפי' בדם דאורייתא ותימה דעל כורחין איבעי ליה לאוקומה בדם תבוסה דרבנן כדדייקינן בהגוזל קמא (דף קא:) מההיא (דבבגד) דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אלמא חזותא מילתא היא והכא מטהרינן בנבלעה בכסות בשאין יכולה לצאת ומשני התם בדם תבוסה דרבנן ויש לומר דההוא סוגיא כריש לקיש אבל רבי יוחנן היה מחלק בין חזותא דניחא ליה לחזותא דלא חייש בה דהיכא דניחא ליה כאילו היא בעין אבל היכא דלא חייש בה לא:

משנה ז[עריכה]

שנחלק לשנים. בנזיר פ' כהן גדול (דף נב.) [חשיב] ליה גבי ששה דברים שר"ע [מטמא] וחכמים מטהרין:

שנידקדקו. מלשון (שמות ל) ושחקת ממנה הדק כלומר שנשחקו ר"ש מטהר מכל טומאות דלא ליטמא לא במגע ולא במשא ולא באהל וחכמים מטמאין בכל שלש טומאות דהא איכא רובע:

אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. ואפילו חזר וחיברו דאין חיבורי אדם חיבור כדתניא בתוספתא:

ורבי יוסי מטמא. במשא ובאהל אבל במגע לא מטמא כדקתני בתוספתא גבי כזית ואפילו חזר וחיברו נמי לא מטמא כדפרישית דאין חיבורי אדם חיבור:

ניטל חצאין. שניטל מן החי לחצאין ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחת דלא הוה ביה שיעורו מעולם:

תניא בתוספתא (פ"ד) וכן היה רבי יוסי אומר כזית מן המת שנחלק אפילו לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע: