תוספות יום טוב על אהלות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

[*אלו מטמאין באהל המת וכו'. עיין מ"ש במשנה ג בד"ה ובית הפרס וכו']:

המת וכזית מן המת. כתב הר"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' משום דבריש פ"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע"כ. וכ"כ הר"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע"כ. ואפשר לפרש דברי הר"ב נמי בכה"ג ומש"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ"ל עיקר בלשונו:

וכזית מן המת. עיין בפי' הר"ב לקמן משנה ה:

נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא) רש"י פ"ז דנזיר [דף מט]:

מלא תרווד רקב. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר"ב [ד"ה אינו] דאין בו אלא טומאת משא:

השדרה והגלגולת. כבר כתבתי במשנה ב פ"ז דנזיר דהרמב"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ"מ עצמו בפ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ"ב ע"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע"כ דברי הכ"מ. ומ"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ"מ חד טעמא מדאמרו פ"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה:

אבר מן המת ואבר מן החי. פירש הר"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ה פ"ק דכלים:

ורובע עצמות. כתב הר"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ"ז פ"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

ורוב בנינו. לשון הר"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ"ו דעדיות כתב ג"כ והשדרה. וה"ג בתוספתא כמ"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ"ז דנזיר מ"ב:

כמה הוא רוב מנינו קכ"ה. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ"ל שאע"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין:

משנה ב[עריכה]

רביעית דם. פי' הר"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר"ב במ"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ"מ. כמ"ש במשנה ב פ"ק דעירובין [ד"ה וב"ה]. וכתב הרמב"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר"ב במתני' ה. [*וא"ת למה תנן במ"ג פ"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהט"מ [הלכה ג']. להראב"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב"ם קרא אסמכתא. כ"כ הכ"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר"ב שם משנה ב]:

ממת אחד. ולא מב'. כתב הר"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ"ש ר"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ"ד דחולין דף עב. ופ"ק דסנהדרין דף ד:

מלא תרווד ועוד עפר קברות. פי' הר"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא"א למלא תרווד ועוד כו'. וה"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ"ג דנדה דף כז [ע"ב]:

ר' שמעון מטהר. סבר סופו כתחלתו כו' כמ"ש הר"ב במ"ב פרק דלקמן:

מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. ל' הר"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם אע"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ"כ בפירושו. ובחבורו פ"ב מהט"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ"ש כבר בשמו במשנה ב פ"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג"כ האהיל על מקצתו]:

משנה ג[עריכה]

עצם כשעורה. פי' הר"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע"ש בסוף משנה ד ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ"ש הר"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ"ש שם מ"ה:

וארץ העובדי כוכבים. כתב הר"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ"ש במשנה ג פ"ז דנזיר [ד"ה ומזה] ולקמן פ"ב משנה ו. ומה שדקדק הר"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי"ז:

ובית הפרס. כתב הר"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע"כ. ומה שפירש הר"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי"ז:

אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות:

השדרה והגלגולת שחסרו. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]:

אפילו חוליא אחת. עיין בפירוש הר"ב סוף משנה א בפ"ג דחולין:

כדי שינטל כו'. כתב הר"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר"ש. ובפרק אלו טרפות ד"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש"מ דס"ל כפי' ר"ת בפ' אלו טריפות דף מב דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה:

באיזה מקדח אמרו. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב"ש במ"ד פ"ה דתרומות. ועיין בריש פ"ג דפאה:

בקטן של רופאים. וסלע דב"ה זוטר ממנו והוו ב"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. גמ' פ"ו דבכורות דף לח:

בגדול של לשכה. כתב הר"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי"ז דכלים. וע"ש:

משנה ד[עריכה]

הגולל והדופק. פי' הר"ב הגולל אבן גדולה כו'. והדופק שתי אבנים כו' שהגולל נשען עליהן כו'. כ"פ ר"ת. מדדרשינן להו לקמן מוכל אשר יגע על פני השדה. ולפירש"י [שכתב הר"ב במ"ג פ"ז דנזיר] דגולל כסוי ארון. ודופק הארון עצמו. הלא ארון אינו על פני השדה. ואומר הר"ר דוד מנירנבורג. כי פירש"י לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש. אבל בעוד שהוא טמון הוא בטל אגב קרקע. והקשה ר"י על פיר"ת דתניא בתוספתא דאהלות כו' תוס' פ"ק דכתובות דף ד. ולקמן אכתוב דדעת הרמב"ם כפירש"י. ושאף כשהוא טמון הוא מטמא:

מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא. כ' הר"ב דכתיב*) והנוגע במת וכו' או בקבר כו'. כ"כ הרמב"ם אבל הוא מפרש גולל ודופק כפירש"י. וז"ל הגולל הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה. ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי. יהיה ג"כ מעץ או מאבן או זולתו ואולם היות הגולל והדופק מטמאין במגע. הנה זה לשון התורה *)וכל נוגע בעצם וגו'. או בקבר. ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל. כך הקבר בכלל עליונו והיקפו [מצאתי דנראה כסויו וצדדיו] מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא. לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה] ע"כ. ואילו לפי' הר"ב שכתב כפיר"ת דגולל ודופק אינם הארון עצמו ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד תמיהני דא"כ למאי אצטריך הר"ב תו לקרא דוכל אשר יגע על פני השדה. דאי למידק מיגע. דמשמע משום מגע וכו'. הא בהך קרא נמי לא כתיב אלא והנוגע. ומיהו הדרשה דלרבות גולל ודופק מאשר יגע על פני השדה מצאנו לר"ע דדריש הכי בפ"ד דחולין דף עב. ור' ישמעאל שנחלק עליו ודריש ליה להוציא עובר במעי אשה לדידיה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. וקשיא להרמב"ם דדריש לגולל ודופק מאו בקבר. וכן להר"ב שהעתיקה ללא צורך. ועוד דלדידיה שמפרש כפיר"ת. ליכא למשמע מינה כלל:

ואינן מטמאין במשא. כתב הר"ב דדרשינן וכל אשר יגע וכו' משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא. וקשיא לי דא"כ משום אהל נמי לא. והראב"ד כתב בפ"ב מהט"מ. מגע גולל ודופק. מאשר יגע. אהל. מעל פני השדה [דמשמע] מאויר. אבל משא אין בהם ע"כ. ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב דף קכו. שכתבו דמשום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל [כמ"ש בר"פ דלקמן ן הלכך מטמא באהל. ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בל' נגיעה. במשא לא מצינו שיטמא. ע"כ:

רבי אליעזר אומר מטמאין במשא. איכא לפרושי דר"א הלכתא גמירי לה כר' ישמעאל. ואיכא בינייהו דלר"י לא גמר למשא. ור"א גמר אף למשא. ועיין מ"ש במ"ב פ"ב דסוטה [ד"ה חצי לוג] וא"נ ר"א דריש ליה מקרא. י"ל דלא ס"ל לחלק בין טומאה לטומאה:

אם יש תחתיהן עפר קברות. פי' הר"ב דמטמא במשא. משום תפוסה של מת. עיין במ"ג פט"ז:

משנה ה[עריכה]

כזית מן המת. פי' הר"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע"פ שהשיעורין כולן הל"מ הן [כמ"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב"ם פ"ב מהט"מ [הלכה ב]:

ורביעית דם. [*עיין בפ"י דנדה משנה ה] וכתב הר"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ"ב מהט"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית:

ואבר מן החי שחסר עצמו. הארכתי בזה בס"ד בספ"ו דעדיות:

משנה ו[עריכה]

רבי עקיבא מטמא. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב"ם:

וחכמים מטהרין. כתב הר"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו':

משנה ז[עריכה]

עצם כשעורה שנחלק כו'. לא תני להא בהדייהו דאינך דלעיל. משום דהכא יחיד פליג עליה. ובהנך דלעיל רבנן פליגי עליה. הר"ש דלעיל:

רבי עקיבא מטמא. במשא. הרמב"ם פ"ד מהט"מ [הלכה ד] והכ"מ כתב ראיה לדבריו דבמגע לא ע"ש:

וחכמים מטמאין. לשון הר"ב בשלשתן. כלו' במגע במשא ובאהל. ול' הר"ש וחכמים מטמאין בכל שלש הטומאות:

אבר מן החי שנחלק כו'. כתב הר"ב ואפילו חזר וחברן דאין חבורי אדם חבור. כדתניא בתוספתא. הר"ש ומתניתין היא בפרק דלקמן משנה ד. ועמ"ש במשנה ד פרק ט דחולין: