רמב"ם על אהלות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על אהלות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כבר הודעתיך הרבה פעמים כי שיעורין הלכה למשה מסיני:

ונצל הוא הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה כאשר התחיל הבשר להתעפש:

ותרווד הוא הכף וכבר ביארנו בי"ז מכלים שהוא מלא חפני:

ורקב הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות והוא דומה לעפר ומתנאיו ואז יטמא בזה השיעור שיהיה המת נקבר ערום בלי בגד בתיבת אבן קשה או שיש והדומה להם והושם עליו כסוי שיש עד שלא יתערב בו דבר מהעפר ולא מן העצים ולא מן הבגדים וכן אמרו נקבר בכסותו או בארון של עץ ע"ג עפר אין לו רקב וכן אם נקבר המת והיה חסר ממנו אבר מאיבריו אמרו מת שחסר אין לו רקב וכבר ביארנו זה בנזירות (פ"ז מ"ב) והשדרה תטמא ואע"פ שאין עליה בשר כלום וכן הגולגולת אע"פ שאין עליה בשר הנה כל אחד מהן יטמא באהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם והוא מושג באמרו עצם אדם:

ורובע הוא רובע הקב:

ורוב הבנין גודל הגוף:

ורוב המנין רוב מנין האיברים והם קכ"ה פרקים ואלו העצמות ג"כ אין עליהן בשר בשום פנים הנה אלו שלשה שיעורים בעצמות הערומין מן הבשר אחד מהן שיהיו אלו העצמות בו עם האדם אשר הוא עצמו ויהיה מרובע ומעלה והב' שיהיה בו רוב המנין והוא קכ"ה פרקים ויהיה בו מרובע ולמעלה והג' שיהיו הקכ"ה אברים ולמעלה יהיה בהן רוב בנין ויתקבצו בו שני הענינים יחד רוב בנין ורוב מנין הנה אלו העצמות נטמאו באהל ואם לאו לא ואפשר זה בנפל וכבר ביארנו ששרש זה כולו אמר' יתברך (במדבר יט) בעצם אדם ואלו השיעורין הג' יראו בכל אחד מהן שהוא עצם אדם [ואם אין] זה בו טהור:

משנה ב[עריכה]

אמר יתברך (שם) כל הנוגע במת בנפש האדם ונפש האדם הוא הדם כאומרו כי הדם הוא הנפש ועם היות אלו השיעורים ג"כ הם מן השיעורים שהם הלכה למשה מסיני ושמו זה כמו טעם אמרו שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו רביעית ובגמרא אמרו (שבת דף ל:) רביעית דם נתתי לכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ור' עקיבא אמר שאע"פ שבא משני מתים והוציא זה מאמרו ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד (סנהדרין דף ד.) שלא אמר נפשות מתים:

ודם תבוסה הוא דם ההכאה והערבוב אשר יגיר מההרוג בין החיים והמות כמו שיתבאר בפרק אשר אחר זה נגזר מאמרו מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז.) ורבי עקיבא יעמיד דם הקטן לפי עצמו ואמר כי כמו שיטמא רוב בנינו ורוב מניינו ואפילו לא יהיה בו השיעור המוגבל לעצמות ג"כ כלל דמו יטמא ואפילו לא יהיה בו שיעור הדם והוא רביעית:

ורמה. הוא התולעת המתילד בבשר המת כאשר יתחיל להתעפש וירום תולעים:

ואפר שרופין. האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערב בו מאפר העצים וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף כי כאשר נשרף יצא מדין המתים:

ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר בו לחות המת ודמו נראית ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל שהוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זו עפר קברות:

ואמרו אינו חבור לטומאה. ענינו כי כאשר יולש זה הרקב לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד וזהו כמו שאמר בש"ס (שבת דף יח.) אפר לאו בר גיבול הוא ולזה לא יחשב עירובו לישה ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חבורם ואמנם יטמא במשא ובאהל לבד וכן התבאר בש"ס (בנזירות) [חולין] (דף קכו:) ואין הלכה לא כר"ע ולא כר"א ולא כר"ש:

משנה ג[עריכה]

כבר בארנו שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ונתנו טעם בזה וכן כל עצם שאין עליו דמיון אנושי בזאת הסבה בעצמה: וארץ העמים. כל הארצות חוץ מא"י שהם להתרשלותם עם המתים וקוברין אותן בכל מקום [צ"ל שפטנו] שפשטו על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן לפי מה שבארנו בפתיחה לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה: ובית הפרס הנזכר בכאן הוא המקום היה בו קבר ונחרש ונשברו עצמות ונתפזרו במקום ההוא ונאמר ג"כ שכבר יהיה בכל חלק ממנו עצם כשעורה ויקרא בית הפרס בעבור שנידש ונתפשטו העצמות על כל הארץ ההוא ורוב בלשון חכמים פורשים שענינו התפשטות: ומקדח הוא המקבת: קטן של רופאין. הוא מקבת קטנה יפתחו בה הנגעים והמורסות: וגדול. של לשכה כבר התבאר בכלים (פי"ז מי"ב) ששיעור הנקב אשר ינקוב הוא כפונדיון: וכדי שינטל מן החי וימות. כבר התבאר בש"ס (בכורות דף לז:) שהוא כסלע וכבר בארנו שיעור הסלע והפונדיון בריש קדושין (דף יב:) ומחלוקת ר"מ וחכמים אמנם הוא לדעת ב"ש הנדחה:

משנה ד[עריכה]

גולל. הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ אי מזולת זה: ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי יהיה גם כן מעץ או מאבן או זולתו: ודופק דופקים. הוא שיסמכו עליהם אלו הצדדין והם כמו יסודות הקיר הנבנית בארץ והם בהתיחסם אל הכסוי יקרא ג"כ דופק דופקים ואולם היות הגולל והדופק מטמאים במגע הנה זה לשון התורה (במדבר יט) [צ"ל ועל הנוגע] וכל נוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל כן הקבר בכללו עליונו והקפו מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבלה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה] הנה תכלית כל מה שבארנו הקבר יש בו מהטומאה מה שהוא במת עצמו והועתק אליו זה הדין לסבת ההיקש ור"א יעתיק אליו כל דיני טומאת מת. ור' יהושע יאמר כי צדדי הקבר בלתי מדובקי בארץ הנראית אבל יהיו תחת הצדדין עפר קברו' הנה זה הקבר יטמא במשא ויקראו צדדי הקבר דופקים להיותן דוחקים המת לשון (בראשית לג) ודפקום יום אחד ויקרא כסוי הקבר גולל להיותו אצלו מאבן מתגלגלת על פי הקבר מאמרו אבן גלל ענינו מתגלגלת:

משנה ה[עריכה]

זה כלו מבואר והתנו באבר מן החי שיחסר עצמו לא אמר ג"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הוא מטמא לפי מה שקדם בזה הפרק אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן עצם האבר [אולי צ"ל יש בו כשעורה אין לדמהו לעצם כו'] לדמותו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא לפי מה שהשרשנו בששי מעדיות וכבר ביארנוהו שם על התכלית:

משנה ו[עריכה]

מבואר הוא שאלו השעורין משני מתים כמו שיהיו קצת חוליות משדרה אחת וקצת חוליות משדרה אחרת ויושלמו בהן כל חוליות השדרה וכן אבר מן המת ואבר מן החי יהיה קצתו מאבר איש אחד וישלם זה מאבר איש אחר וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו שמאמר החכמים באבר מב' מתים טהור בתנאי שלא יהיה בו עצם כשעורה ולא כזית בשר לפי שכבר קדם לך שהאברים אין להן שיעור אולם כאשר היה כזית בשר מן המת או עצם כשעורה ממנו הנה הוא טמא בלא ספק ואע"פ שזה קצת האבר וכבר בארנו שראיית ר' עקיבא בדם מאמרו נפשות מת (סנהדרין דף ד.) ולמוד ממנו שאר השעורין שהוא כאשר הושלם ואפילו מב' מתים הנה הוא יטמא טומאתו ואין הלכה כר' עקיבא:

משנה ז[עריכה]

ניטל חצאים. הוא שיחתוך מהאדם קצת זה האבר ונבדל ממנו עוד נחתך הנשאר מזה האבר ג"כ יהיה האבר כלו נבדל הנה הוא לא יטמא לדברי הכל ואין הלכה לא כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי: