רמב"ם על אהלות ב
ראו גם נוסח המשנה אהלות ב רמבם
אהלות פרק ב[עריכה]
משנה א[עריכה]
כבר הודעתיך הרבה פעמים, כי שיעורין הלכה למשה מסיני.
ונצל - הוא הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה כאשר התחיל הבשר להתעפש.
ותרווד - הוא הכף, וכבר ביארנו בשבעה עשר מכלים שהוא מלוא חפניו.
ורקב - הוא העפר אשר יפול מגוף המת כאשר יכלה לחותו והוא דומה לעפר.
ומתנאיו ואז יטמא בזה השיעור, שיהיה המת נקבר ערום בלי בגד בתיבת אבן קשה או שיש והדומה להם, והושם עליו כיסוי שיש עד שלא יתערב בו דבר מהעפר ולא מן העצים ולא מן הבגדים. וכן אמרו "נקבר בכסותו, או בארון של עץ על גבי עפר, אין לו רקב". וכן אם נקבר המת והיה חסר ממנו אבר מאיבריו, אמרו "מת שחסר, אין לו רקב", וכבר ביארנו זה בנזירות.
והשזרה תטמא ואף על פי שאין עליה בשר כלום, וכן הגולגולת אף על פי שאין עליה בשר, הנה כל אחד מהן יטמא באוהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם, והוא מושג באמרו "עצם אדם".
ורובע - הוא רובע הקב.
ורוב הבניין - גודל הגוף.
ורוב המניין - רוב מניין האיברים, והם מאה עשרים וחמש פרקים, ואלו העצמות גם כן אין עליהן בשר בשום פנים.
הנה אלו שלשה שיעורים בעצמות הערומין מן הבשר:
- אחד מהן, שיהיו אלו העצמות בו עם האדם אשר הוא עצמו, ויהיה מרובע ומעלה.
- והשני, שיהיה בו רוב המניין והוא מאה עשרים וחמש פרקים, ויהיה בו מרובע ולמעלה.
- והשלישי, שיהיו המאה עשרים וחמש אברים ולמעלה יהיה בהן רוב בניין, ויתקבצו בו שני העניינים יחד רוב בניין ורוב מניין.
- הנה אלו העצמות נטמאו באוהל, ואם לאו לא, ואפשר זה בנפל. וכבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתברך "בעצם אדם"(במדבר יט, טז), ואלו השיעורין השלושה יראו בכל אחד מהן שהוא עצם אדם, [ואם אין] זה בו טהור:
משנה ב[עריכה]
אמר יתברך "כל הנוגע במת בנפש האדם"(במדבר יט, יג), ונפש האדם הוא הדם כאומרו "כי הדם הוא הנפש"(דברים יב, כג). ועם היות אלו השיעורים גם כן הם מן השיעורים שהם הלכה למשה מסיני, ושמו זה כמו טעם, אמרו ש"המעט שיהיה באדם מדם בתחילת ברייתו, רביעית". ובגמרא אמרו "רביעית דם נתתי לכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם".
ורבי עקיבא אמר, שאף על פי שבא משני מתים, והוציא זה מאמרו "ועל כל נפשות מת"(ויקרא כא, יא) שתי נפשות ושיעור אחד, שלא אמר "נפשות מתים".
ודם תבוסה - הוא דם ההכאה והערבוב אשר יגיר מההרוג בין החיים והמות, כמו שיתבאר בפרק אשר אחר זה, נגזר מאמרו "מתבוססת בדמיך"(יחזקאל טז, כב).
ורבי עקיבא יעמיד דם הקטן לפי עצמו, ואמר כי כמו שיטמא רוב בניינו ורוב מניינו ואפילו לא יהיה בו השיעור לעצמות, גם כן כלל דמו יטמא ואפילו לא יהיה בו שיעור הדם והוא רביעית.
ורמה - הוא התולעת המתילד בבשר המת כאשר יתחיל להתעפש וירום תולעים.
ואפר שרופין - האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערב בו מאפר העצים.
וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף, כי כאשר נשרף יצא מדין המתים.
ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר בו לחות המת ודמו נראית, ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באוהל שהוא עפר שנתערב בו הליחה והדם, והוא אמרם בתוספתא "מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר, ואין ידוע מה טיבה, זו עפר קברות".
ואמרו אינו חבור לטומאה - עניינו כי כאשר יולש זה הרקב, לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה, אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור, לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד, וזהו כמו שאמר בתלמוד "אפר, לאו בר גיבול הוא", ולזה לא יחשב עירובו לישה. ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם, לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חיבורם, ואמנם יטמא במשא ובאוהל לבד, וכן התבאר בתלמוד (בנזירות).
ואין הלכה לא כרבי עקיבא, ולא כרבי אליעזר, ולא כרבי שמעון:
משנה ג[עריכה]
כבר בארנו שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל ונתנו טעם בזה, וכן כל עצם שאין עליו דמיון אנושי בזאת הסיבה בעצמה.
וארץ העמים - כל הארצות חוץ מארץ ישראל, שהם לחברתם עם המתים קוברין אותן בכל מקום, שפשטו על ארצותם בזאת הטומאה, וזה בגזירה מדרבנן לפי מה שבארנו בפתיחה, לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק ממנה עצם כשעורה.
ובית הפרס הנזכר בכאן, הוא המקום היה בו קבר ונחרש ונשברו עצמות ונתפזרו במקום ההוא, ונאמר גם כן שכבר יהיה בכל חלק ממנו עצם כשעורה. ויקרא "בית הפרס" בעבור שנידש ונתפשטו העצמות על כל הארץ ההוא, ורוב בלשון חכמים "פורשים", שעניינו התפשטות.
ומקדח - הוא המקבת.
קטן של רופאין - הוא מקבת קטנה, יפתחו בה הנגעים והמורסות.
וגדול של לשכה - כבר התבאר בכלים ששיעור הנקב אשר ינקוב הוא כפונדיון.
וכדי שינטל מן החי וימות - כבר התבאר בתלמוד שהוא כסלע. וכבר בארנו שיעור הסלע והפונדיון בראש קדושין.
ומחלוקת רבי מאיר וחכמים אמנם הוא לדעת בית שמאי הנדחה:
משנה ד[עריכה]
גולל - הוא הכיסוי אשר יכסו בו המתים, יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה.
ודופק - הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכיסוי, יהיה גם כן מעץ או מאבן או זולתו.
ודופק דופקים - הוא שיסמכו עליהם אלו הצדדין, והם כמו יסודות הקיר הנבנית בארץ, והם בהתיחסם אל הכיסוי יקרא גם כן "דופק דופקים".
ואולם היות הגולל והדופק מטמאים במגע הנה זה לשון התורה "כל נוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר"(במדבר יט, טז), ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאוהל כן הקבר בכללו עליונו והיקפו מטמא במגע ובאוהל, ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מקל וחומר [מנבלה] כמו שביארנו.
הנה תכלית כל מה שבארנו הקבר יש בו מהטומאה מה שהוא במת עצמו, והועתק אליו זה הדין לסיבת ההיקש. ורבי אליעזר יעתיק אליו כל דיני טומאת מת.
ורבי יהושע יאמר, כי צדדי הקבר בלתי מדובקים בארץ הנראית, אבל יהיו תחת הצדדין עפר קברות, הנה זה הקבר יטמא במשא.
ויקראו צדדי הקבר "דופקים" להיותן דוחקים המת, לשון "ודפקום יום אחד"(בראשית לג, יג), ויקרא כיסוי הקבר "גולל" להיותו אצלו מאבן מתגלגלת על פי הקבר, מאמרו "אבן גלל"(עזרא ה, ח) עניינו מתגלגלת:
משנה ה[עריכה]
זה כולו מבואר.
והתנו באבר מן החי שחסר עצמו, לא אמר גם כן שחסר בשרו, לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הוא מטמא לפי מה שקדם בזה הפרק.
אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר, ואף על פי שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית, הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה. ואפילו הנשאר מן עצם האבר [אין] לדמותו עצם כשעורה מן המת. וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת, לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו טמא, ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא, לפי מה שהשרשנו בששי מעדיות. וכבר ביארנוהו שם על התכלית:
משנה ו[עריכה]
מבואר הוא שאלו השיעורין משני מתים', כמו שיהיו קצת חוליות משדרה אחת וקצת חוליות משדרה אחרת, ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. וכן אבר מן המת ואבר מן החי, יהיה קצתו מאבר איש אחד ויושלם זה מאבר איש אחר.
וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, שמאמר החכמים באבר משני מתים טהור, בתנאי שלא יהיה בו עצם כשעורה ולא כזית בשר, לפי שכבר קדם לך שהאברים אין להן שיעור. אולם כאשר היה כזית בשר מן המת או עצם כשעורה ממנו הנה הוא טמא בלא ספק, ואף על פי שזה קצת האבר.
וכבר בארנו שראיית רבי עקיבא בדם מאמרו "נפשות מת", ותלמוד ממנו שאר השיעורין, שהוא כאשר הושלם ואפילו משני מתים הנה הוא יטמא טומאתו.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
משנה ז[עריכה]
ניטל חציים - הוא שיחתוך מהאדם קצת זה האבר ונבדל ממנו, עוד נחתך הנשאר מזה האבר גם כן יהיה האבר כולו נבדל, הנה הוא לא יטמא לדברי הכל.
ואין הלכה לא כרבי יוחנן בן נורי, ולא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי:
משנה אהלות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב