התורה והמצוה ויקרא ז ל-לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן קמח (המשך)[עריכה]

שמות כט כח:
וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[א] או אינו מביא אלא כיוצא בזה; מה זה מיוחד איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם - אף אין לי אלא איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם! מנין קשה ואין טעון לחם? רך וטעון לחם? רך ואין טעון לחם? עד שאתה מרבה בבקר בכשבים ובעזים?    תלמוד לומר (שמות כט, כח) "כי תרומה הוּא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'" -- לרבות את כולם.


[תחילת דברי המלבי"ם בסימן זה נמצאים כאן על סוף דברי הספרא פרשה יא - ויקיעורך]

מלבי"ם:    ושם מסיים (שמות כט, כח) "כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם להשם" -- שהם דברים כפולים ומיותרים. ואמר בספרא (פרק טז ריש פרק) שבא ללמד שזה נוהג בכל מיני השלמים. מפני שי"ל דוקא איל קשה וטעון לחם.

לכן באו ד' רבוים ( א ) "תרומה היא", ( ב ) "ותרומה יהיה", ( ג ) "מזבחי שלמיכם", ( ד ) "תרומתם לה'.

ומרבה ד' דברים: ( א ) קשה ואין טעון לחם, ( ב ) רך וטעון לחם, ( ג ) רך ואין טעון לחם, ( ד ) בבקר בכשבים ובעזים.

סימן קמט[עריכה]

ויקרא ז ל:
יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[ב] נטמאו כולם ונשתייר אחת מהן - מנין שיטעון תנופה?    תלמוד לומר "את החזה להניף אֹתוֹ"-- אפילו כוליא אחת.

"תנופה"-- ולא תנופות.


[ג] "לפני השם" - במזרח.


את החזה להניף אותו תנופה:    זה מיותר. דמה שפרש"י שבא להוציא בל נטעה שהיה מקטיר החזה עם האישים -- אינו צריך, דהא באר בפירוש "והקטיר הכהן את החלב והיה החזה לאהרן ולבניו".

ופירשוהו בספרא שמלמד שיוכל להניף גם החזה לבד אם נטמאו האימורים או שאבדו. וזה שדייק "להניף אותו" - אף לבדו. ומזה ידעינן דכל שכן שאם נשאר אחד מן האימורים, אף כוליא אחת, שהדין הוא שיקטירנו כמו שלמד בסדר ויקרא (ויקרא נדבה פרשה יד מ"ט), "יניפנה"‏[1] - לבדה, כל שכן מחזה.

אולם יש לדחות שמה שכתוב "את החזה להניף אותו" היינו שצריך להניף את החזה שנית בפני עצמו.    משיב "תנופה" ולא תנופות -- שכבר כללנו (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל על הפעל בא לגדור את הפעל, ובמה שכתב "יניף תנופה" בא לבאר - רק תנופה אחת, לא שתי תנופות.


ומה שאמר "לפני השם" במזרח -- כבר בארתי זה באורך בתורה אור למעלה (סימן כו). ומדברינו שם תמצא לדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מעה"ק ה"ו) שדוקא במזרח לא במערב, שעמעם בו הכסף משנה שם.

סימן קנ[עריכה]

ויקרא ז ל:
יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

כיצד הוא עושה?

  • יביא את החלבים על ידי הבעלים. וחזה ושוק למעלה מהם. שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם. אם יש שם לחם - נותן למעלה מהם.
  • מוליך ומביא, מעלה ומוריד שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם".
  • תנופה היתה במזרח והגשה במערב. תנופות קודמות להגשות.


את החלב על החזה יביאנו:    במנחות (דף סב.):

כיצד עושה? מניח אימורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם. ובכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה.
היכא? אמר רב פפא במלואים.
מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (ויקרא י, טו) "שוק התרומה וחזה התנופה על אישי החלבים יביאו להניף תנופה" - והכתיב (ויקרא ז, ל) "את החלב על החזה יביאנו"? אמר אביי ההוא דמייתי לה כהן מבית מטבחיא ורמי לי'. והכתיב (ויקרא ט, כ) "וישימו את החלבים על החזות"? ההוא דיהב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטר להו.    והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים משום דברוב עם הדרת מלך.

הנה באו לישב סתירת הכתובים שמה שכתוב פה "את החלב על החזה" הוא בעת הבאתו, ואחר כך בעת התנופה מהפכה על יד בעלים ואז יהיה החלב למטה, וזהו שאמר "שוק התרומה..על אישי החלבים יביאו להניף". ואחר כך בעת ההקטרה יהפכנו על יד כהן המקטיר ובא החלב למעלה, וזהו שאמר "וישימו את החלבים על החזות ויקטר וכולי".

והטעם -- שבעת ההבאה יהיה החלב שהוא החשוב יותר למעלה, ובעת התנופה יהיה החשוב יותר סמוך ליד המניף, ובעת ההקטרה יהיה החלב למעלה שיהיה מוכן לקחתו להקטיר.


ובמה שאמר שאם יש לחם הוא למעלה והוא במלואים - הקשו התוספות - והכתוב "ויתן הכל על כפי אהרן" ואם כן נתהפך הלחם?    נראה שבמלואים היה חלוק מיתר מקומות. ששם הקטיר את השוק והחזה לא הונף עם החלבים ביחד רק בפני עצמו כמבואר בכתובים; בין בצואה בין בעשיה. ואם כן לא היה טעם להפך כיון שהכל היה נקטר והיה במעלה אחת.

וממ"ש בגמרא "כיצד עושה מניח אימורים על פסת היד" משמע שכל האימורים הם מלמטה, גם שתי כליות ויותרת ואליה, שכולם נקראים 'אימורים'. והרמב"ם (פ"ט מהל' מעה"ק ה"ח) כתב "וכיצד מניחן על ידי הבעלים? נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם". וכתב בכסף משנה דמשמע לרבינו ד'אימורים' דקתני לא כל האימורים רק החלבים. וזה אינו, דמנ"ל דמנא לן, דמנא ליה הא? דהא בגמרא לא באר שיתן שתי הכליות למעלה. ונעלם מעיני הבדולח דברי הספרא פה שממנו הוציא הרמב"ם את דבריו, לא מן הגמרא.

וראיתי בהגהת הראב"ד שהגיה דברי הספרא כלשון הברייתא שבגמרא. והרי גם הרמב"ם גריס כגירסתנו. ולדעתי ברייתא דגמרא חולקת עם הספרא, שהספרא שחדש שיותרת ושתי הכליות יהיו למעלה בא לישב בזה סתירת הכתובים בדרך אחר. שמה שנאמר פה "את החלב על החזה" דבר מצד האליה והיותרת והכליות - כי האליה נקרא לפעמים בשם חלבו האלי'‏[2], ועל הכליות יש חלב [או שיפרש פה כפירוש הרלב"ג ש'חלב' דפה מענין מיטב ורצונו לומר השומן שעל החזה. וכן תרגם אונקלוס "ית תרבא דעל חדיא". ותרגום יונתן "ית תרבא שמנינותא דעל חדיא וית חדיא"] וכן מה שכתוב במלואים (ויקרא ט, כ) "וישימו את החלבים על החזות" ששם אמר "ואת החלבים מן השור..ומן האיל האליה והמכסה..." - ועל זה אמר "וישימו את החלבים" -- שמה שכתב "ואת החלבים מן השור" כלל גם שתי הכליות ויותרת ובאיל חדש האליה, ואלה היו על החזות. ומה שכתב (ויקרא י, טו) "שוק התרומה..על אישי החלבים" - היינו החלב עצמו יהיה למטה.

ולדברי הספרא אין צריך ג' כהנים ולהפך. ולכן הרמב"ם שפסק כהספרא לא הזכיר מה שאמרו בגמרא שיהיה בשלשה כהנים ושיהפך וכולי (שזה פליאה גדולה למה השמיט מאמר הפשוט בגמרא), אך שזה הוצרך לפי הברייתא בגמרא שסבירא ליה שכל האימורין היו למטה. מה שאין כן להספרא ורמב"ם שהולך בשטתו - אין הכרח מן הכתובים דצריך ג' כהנים.

סימן קנא[עריכה]

ויקרא ז ל-לא:
יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[ד] מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים?    תלמוד לומר "והקטיר...החלב המזבחה" - ואחר כך - "והיה החזה לאהרן ולבניו".


[ה] נטמאו אימורין או שאבדו - יכול לא יהיו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק?    תלמוד לומר "והיה החזה".

וכן הוא אומר בבני עלי - (ש"א ב, טו) "גם בטרם יקטִרון את החלב...כי אם חי".   מה נאמר בהם?   (שם, יז) "וַתְהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני השם כי נאצו האנשים את מנחת השם".


והקטיר הכהן את החלב והיה החזה וכולי:    לפי סדר הלשון ראוי שיאמר בהפך -- "את החזה להניף אותו תנופה והיה לאהרן ולבניו והחלב יקטיר המזבחה". ולמה דלג מן החזה אל החלב וחזר אל החזה? בפרט שכלל מה שהזכיר פה הקטרת החלב בא אגב גררא כי כבר נזכר בהלכות השלמים?    מזה הוציאו חז"ל בספרא (מובא בפסחים (דף נט)) שהיא תנאי; דאין הכהנים זכאים בחזה עד אחר הקטרת החלב.


ובכל זה אי אפשר לומר שהוא מעכב תמיד, שאז דרך הכתוב לציינו במלות מיוחדות, והוא --

  • או שיציין המשפט התנאי בב' או כ"ף בכל"ם, כמו "במשוך היובל המה יעלו בהר"
  • או במלות אם או כאשר, והיה לו לומר "אם יוקטר" או "כאשר יוקטר החלב והיה החזה"
  • או לציין משפט השני במלות אחר, אז - כמו "ואחר ישתה הנזיר יין", "אז תנקה מאלתי". והיה לו לומר "ואחר יהיה החזה לאהרן" או "אז יהיה החזה לאהרן".

ומזה הוציאו שאין זה מעכב תמיד. שאם נטמאו אימורין או אבדו - אינו מעכב. ומביא שזה היה חטא בני עלי; שלקחו מתנותיהם לפני הקטרת החלבים. ובכל זה כתיב "ותהי חטאת הנערים" - שבעצם היה רק חטאת קטן רק שהיתה גדולה את פני ה' מצד שעל ידי כן נאצו האנשים את מנחת השם. וזה מפני שבדיעבד אינו מעכב. ובארתי הדבר היטב בפירוש שמואל שם.

סימן קנב[עריכה]

ויקרא ז לא-לב:
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[ו] "שוק הימין" -- אין לי אלא שוק שנוהג זרוע; חולין מנין?‏[3]    תלמוד לומר "תתנו".

זרוע מוקדשים מנין?    תלמוד לומר "מזִבְחי שלמיכם".
זהו שאמרנו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.


ואת שוק הימין תתנו תרומה:    כאשר תבקר תראה כי כל מתנת כהונה שבמקדש אינם מיוחסים אל מתנות ישראל; רק מיחס נתינתם לה' או יזכיר סתם שיהיה לכהן. כמו שכתוב תמיד "קדש קדשים מאישי השם", "חלקם נתתי אותם מאישי", "לך נתתים", וכדומה. לבד מתנות כהונה שבגבולים מיחס נתינתם אל הבעלים כמו שכתוב "ונתן לכהן הזרוע והלחיים", "ראשית גז צאנך...תתן לו".

ולפי זה יפלא למה אמר פה "שוק הימין תתנו תרומה לכהן"? איך יחס נתינתם לישראל? והכתוב אומר (ויקרא ז, לד) "ואתן אותם לאהרן ולבניו" כי היא חלק ה' וממנו נתנו להם, לא מישראל?    מלבד שכל הכתוב הזה למותר. אחר שהשוק היה מונף עם החזה היה לו לומר "את החזה והשוק להניף..והיה החזה והשוק לאהרן ולבניו".

ופירושו רבותינו שילמד בזה שהשוק ניתן לכהנים בקדשים חלק הזרוע שיש להם מן החולין. כי השוק מגביל נגד הזרוע כמ"ש במשנה (סוף פרק הזרוע) איזהו זרוע מן הפרק וכולי וכגנדו ברגל שוק. ולכן אמר "את שוק הימין תתנו" כי הוא מתיחס למתנת בני ישראל, לא להשם, כי הוא חלף הזרוע שצריכים המה ליתן. וממילא ידעינן שגם הזרוע הוא בימין אחר שהשוק בקדשים מגביל נגדו הם בצד אחד הימנית. ובזה נכון הלשון שבספרא "אין לי אלא שוק - שנוהג זרוע - חולין מנין? שרמזו גם כן מנין שהשוק נוהג מנהג הזרוע של חולין, ר"ל שהוא במקומו ותחתיו עד שלפי זה גם זרוע חולין היא ימנית.


אולם באיל נזיר ששם ניתן לכהן הזרוע בשלה וגם השוק -- י"ל שהזרוע הוא נגד מתנת ישראל (שהיו נותנים בחולין) והשוק הוא ממתנת השם. אולם לזה אמר "מזבחי שלמיכם" שהוסיף שם הסוג 'זבח' (שמבואר אצלינו שתמיד יש בו דרוש, וכיון לדרוש כל מיני הזבחים - אף שלמי נזיר) להורות שגם בשלמי נזיר השוק הוא נגד זרוע חולין ושניהם מתנת ישראל. וקמ"ל דגם שם הזרוע ימנית.

וממה שכתב "שלמיכם" בלשון רבים דרוש כבר (פרשה יא מ"ט) להביא שלמי צבור לתנופה.

וברייתא זו מובאת בחולין (דף קלד.) בשיבוש, עיי"ש. וכגירסת הספרא כן גריס גם בילקוט וכן עיקר.

סימן קנג[עריכה]

ויקרא ז לג:
הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[ז] מנין טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטר חלבים שאינו חולק?    תלמוד לומר (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה".

[ח] אבא שאול אומר מנין טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר?    תלמוד לומר (ויקרא ז, לג) "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן".


המקריב את דם השלמים:    למעלה (ויקרא ז, יד) אמר "לכהן הזורק את דם השלמים לו תהיה". ודעת התנא קמא דעיקר שיהיה טהור בשעת זריקה. ואבא שאול דרש הכתוב דפה שכתוב "המקריב את דם השלמים ואת החלב" שצריך שיהיה טהור גם בשעת הקטר חלבים ואם לאו אינו חולק.

כן מתפרש בזבחים (דף קב.) וכן גריס ופירש הקרבן אהרן. והרמב"ם פסק כאבא שאול.

סימן קנד[עריכה]

ויקרא ז לג:
הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טז:

[ט] ואמר ר' שמעון: כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

אמר ר' שמעון לא זו בלבד, אלא יציקות ובלילות ופתתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטה ועריפות עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ -- תלמוד לומר "מבני אהרן" -- כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.


[י] וכן היה ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צבאות וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם" -- שני דברים המשמשים את הגוף, ואין נמנעים לעשותם, ואין נוטלים עליהם שכר; שאומר אדם לחברו "הדלק לי את הנר הזה והגיף לי את הדלת אחריך".    והרי דברים קל וחומר. ומה דברים שאין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר -- לא עשיתם עמי חנם, דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה!


המקריב את דם השלמים וכולי מבני אהרן:    כבר בארנו (ויקרא סימן יא) שלפי חוקי הלשון ראוי לאמר "המקריב מבני אהרן את דם השלמים" (כי 'מבני אהרן' שייך אל הנושא וראוי לבא תיכף אחריו). וכל מקום שיצא מן הכלל דרשוהו כאילו הוא נשוא המאמר בכללו. כמו "אדם כי יקריב מכם" - דרשו אדם כי יקריב - יהיה מכם; לא מומר. וכן כולם כמו שהארכנו שם בתורה אור.

וכן דרש ר' שמעון שפירושו: המקריב את דם השלמים יהיה מבני אהרן - רוצה לומר מודה בעבודה כמו שבני אהרן נבחרו לשרת ומודים בה.

ובאר עוד שאינו דוקא בהקרבת הדם והחלב לבד רק בכל ט"ו עבודות, כיון שאמר התנאי שיהיה "מבני אהרן" ולהם נמסרו כל עבודות אלה. ודברי ר' שמעון אלה מובאים בתוספתא (פרק ב דדמאי) ובש"ס (מנחות דף יח, בכורות ל, חולין קלב).


ועוד דרש [במשנה י'] מה שכתוב "לו תהיה שוק הימין למנה" שרק אם מודה בעבודה מגיע לו מנת הכהונה, ולא מי שאינו מודה בה אין ראוי שיטול השכר. ושעל זה מוכיח מלאכי באמרו "מי גם בכם ויסגר וכולי" - ופירושו שהלא אין בכם אחד שיסגר דלתים חנם וגם הלא לא תאירו מזבחי חנם - שאני משלם שכר אף בעד דברים שדרכם לעשותם חנם. וכל שכן בעד עבודת כהונה הקשות. רק אחר שאין לי חפץ בכם לא ארצה המנחה ואין ראוי שתקבלו שכרה.


  1. ^ הקלדתי כמו שמודפס בספר המלבי"ם אמנם המעיין שמה יראה שהדרשה היא על "יסירנה" ולא "יניפנה" - ויקיעורך
  2. ^ נ"ל להגיה - לפעמים בשם חלב - (ויקרא ג, ט) חלבו האליה - ויקיעורך
  3. ^ שמתי פיסוק כמיטב הבנתי של פירוש המלבי"ם, עיי"ש. וצע"ע - ויקיעורך