התורה והמצוה ויקרא טז כב-כה

סימן נט

ויקרא טז י:

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

ויקרא טז כא-כב:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

[א] "המדברה"(פסוק י), "המדברה" (פסוק כא), "המדבר" (פסוק כב)-- לרבות מדבר נוב וגבעון שילה ובית עולמים.

ביד איש עתי המדברה: כבר אמר "לשלח אותו לעזאזל המדברה" וכן שלש בפסוק שאחרי זה "ושלח את השעיר במדבר" ופירשו חז"ל בספרא, מובא ביומא (דף סז:), לרבות שילה ונוב וגבעון ובית עולמים לבל נטעה שרק במשכן היה נוהג זה ולא בשילה שהיה בית מלמטה ויריעות מלמעלה. וכן שכן במקדש שהיה בית קבוע וקדושת כל אחד משונה מחבירו. וכבר בארתי זה בסדר צו (סימן עד) למה צריך רבויים האלה פה, עיי"ש.

סימן ס

ויקרא טז כג-כד:

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

[ב] "ובא אהרן אל אהל מועד"-- כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה. "ובא אהרן אל אהל מועד" ולמה בא? כדי להוציא את הכף ואת המחתה.

[ג] אמר ר' יהודה, מנין שחמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום? ת"ל "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש...ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו"-- הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. מלמד שחמשה טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום.

[ד] רבי אומר, וכי מכאן אני למד?! והלא כבר נאמר "קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם"! מלמד שהמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה.

[ה] חמשה עבודות היה עושה: תמיד של שחר בבגדי זהב ועבודת היום בבגדי לבן. "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם" אילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים בבגדי זהב. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה בבגדי לבן. ועושה תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ואומר "בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" מלמד שהמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה.

[ו] אם כן למה נאמר "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו"? הא אנו מדבר אלא בקידוש ידים ורגלים.

ומנין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה? ת"ל "ופשט..ורחץ" "ורחץ..ולבש". אמר ר' אלעזר בר' שמעון ודין הוא! ומה אם במקום שאינו טעון טבילה-- טעון קידוש ידים ורגלים, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש ידים ורגלים?! טול לך מה שהבאת! אי מה להלן אחת אף כאן אחת! ואם כן למה נאמר "ופשט את בגדי הבד"? שאין ת"ל "אשר לבש". וכי עלתה על דעתך כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! ואם כן למה נאמר "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה בקידוש ידים ורגלים אף פשיטה בקידוש ידים ורגלים.

ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד: לשון זה תמוה מאד, הא לא נזכר שיצא מאהל מועד?! שעד עתה הוא עודנו שם, שיצא מקדשי קדשים אל המזבח אשר בהיכל ושם הזה על המזבח וסמך שם על ראש השעיר החי, וכיון שאומר "ובא" מבואר שיצא משם לעבודה אחרת.

ופירשו חז"ל שפסוק זה לא נאמר על הסדר ושמה שכתוב "ויצא..ועשה את עולתו ואת עולת העם" היה קודם ביאה זו. וביאה זו היה אחר שעשה אילו ואיל העם והמוספים, כי הכתוב סִדֵר בפרשה זו כל העבודות שעושה בבגדי בד כמו שהתחיל-- "כתונת בד קדש ילבש" ופירש כל מה שיעשה בבגדים אלה שהם: קטורת של מחתה, וההזיות שבפנים ושבהיכל, ואמר שעוד יבא אל אהל מועד בבגדי הבד שנית ואז יפשט אותם ויניחם שם. ולא באר למה יבא עוד. והסברה נותנת שהוא להוציא הכף והמחתה שתחלה לא יכול להוציאם שעדיין לא הקטרו כל הקטורת והוא לא היה שוהה שם כמ"ש שהיה מתפלל תפלה קצרה. ובהכרח יכנס שם אחר שעה שנגמרה הקטורת על האש. ואחר שספר כל העבודות שעושה בבגדי לבן, מספר למה יצא בינתים ופירש "ורחץ את בשרו ולבש בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם...ואת חלב החטאת יקטיר" עד "ואחר כן יבא אל המחנה".

ולפי זה הגם שלא סִדֵר כסדר המעשים, סִדֵר דבריו כסדר שרצה לחשב ביחד כל מה שיעשה בבגדי לבן. ומה שבחר בסדר הזה ולא סדר כפי המעשים-- שתחלה "יצא ועשה את עולתו.." ואחר כך "ובא אל אהל מועד", זה תירץ במה שכתב במשנה ג' אמר ר' יהודה מנין שחמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש וכולי ורצונו לומר שאם יאמר "ורחץ את בשרו במים ולבש...ויצא" ואחר כך יאמר "ובא אהרן אל אהל מועד" ולא יזכיר שנית שירחץ במים נאמר שאינו רוחץ רק בעת שיוצא בפעם הראשון, לכן כתב "ובא אהרן וכולי" באמצע, וידעינן שמ"ש "ורחץ את בשרו" מוסב, בין לאחר שבא אל אהל מועד להוציא הכף והמחתה (דהא נכתב אחריו), בין קודם שיצא ועשה את עולתו, (דהא נכתב לפניו), וידעינן דבכל חליפות בגדיו מבגדי לבן לבגדי זהב טובל ומקדש. וכן אמר ביומא (דף עא) על מה שכתוב שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה מאי טעמא? אמר ר"ח גמירי חמש טבילות טובל וכולי הרי שזה טעם למה שונה הסדר.

וחמשה עבודות הללו פירשום במשנה ה'. [והסדר של הספרא שתמיד של בין הערבים היה אחר שנכנס להוציא הכף והמחתה, כן דעת רש"י. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן היה סדר אחר ועיין במשנה למלך (פרק ב מהל' עבודת יום הכפורים) שהאריך בזה]. והנה לר' יהודה מכאן למדנו שטובל כל עת שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב. וזה שיטבול בעת שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן למד ממ"ש בראש הענין "ורחץ בשרו במים ולבשם". ודעת רבי שממה שכתוב שם "בגדי קדש" למדנו שהוא הדין כשמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב צריך טבילה כמ"ש בספרא וכמו שפירשו במשנה ד' וה'.

ולכן פירשו שמ"ש כאן "ורחץ את בשרו במים" שמיותר, בא ללמד על קידוש ידים ורגלים [שהגם שבכל מקום שאמר "ורחץ במים" הוא הטבילה, שעל הקידוש אמר תמיד "ירחצו מים" בלא ב' השימוש, תפס לשון "טבילה" ללמד שהטבילה דומה לקידוש שיהיה במקום קדוש כי "רחץ" כולל טבילה וקידוש ובכל זאת עיקרו בא כאן משום הקידוש, כך פירשו ביומא (דף לב:). וכן דעת יונתן בן עוזיאל שעל מה שכתוב בפסוק ד' "ורחץ במים את בשרו ולבשם" תרגם יסחי את בשריה בארבעים סאה. וכן תרגם בכל מקום שנזכר "ורחץ במים". וכאן תרגם ויסחי את בשריה במוי ולא תרגם בארבעים סאה וזה כרבי]

ומה שלא אמר פסוק "ובא אהרן אל אהל מועד" במקומו, אחר כל המעשים, על זה השיב במ"ש ומנין ששני קדושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה ת"ל "ופשט ורחץ" "ורחץ ולבש" שלכן הקדים פסוק "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט" ונאמר אחריו "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש" ובזה מ"ש "ורחץ" מוסב בין אשל לפניו-- שאחר הפשיטה ירחץ, בין אשל לאחריו-- שקודם הלבישה ירחץ. ולכן צריך תרי קידושין כי בעבור זה שינה הכתוב הסדר ללמוד שצריך קידוש אחד משום פשיטה וקידוש אחד משום לבישה.

ולרב אחא בר יעקב שאמר ביומא שם דהכל מודים בקידוש שני שכשהוא לבוש מקדש ניחא בזה מ"ש "ורחץ ולבש", והלא לובש ואחר כך רוחץ?! רק שהוכרח לכתב "ורחץ" בין הפשיטה והלבישה מטעם הנזכר.

ור' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה כשיטת ר' יהודה שעיקר קרא משום טבילה וללמד שצריך טבילה כשמחליף מבגדי לבן לבגדי זהב. וקידוש אחד של הלבישה למד בקל וחמר וקידוש שני של פשיטה למד ממ"ש "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש" שמ"ש "אשר לבש" הוא מיותר ללמד שהפשיטה יהיה בדרך "אשר לבש"-- שירחץ ידיו ורגליו עם הפשיטה כמו עם הלבישה.

ועיין ביומא דף לב ודף עא ובמה שבארנו דברי חז"ל בזה קרובים עם פשטי המקראות.

סימן סא

ויקרא טז כג:

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

[ז] "והניחם שם"-- מלמד שהם טעונים גניזה (ואינם כשרים ליום הכפורים הבא [הגר"א מוחק]) . ר' דוסא אומר-- כשרים הם לכהן הדיוט. ואם כן מה תלמוד לומר "והניחם שם"? שלא ישמש בהם ביום הכפורים אחר.

והניחם שם: לשון "הנחה" ישמש לפעמים על עזיבה מוחלטת-- "ואלה הגוים אשר הניח ה' " (שופטים ג), "אשר הניח שם משה" (מלכים א ח), "והניח מחוץ למחנה" (במדבר יט). ולפעמים ישמש על עזיבה בלתי מוחלטת-- "והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (דברים כו), "וינח משה את המטות" (במדבר יד).

ובזה פליגי פה, שר' דוסא סבירא ליה שהוא הנחה לשעה והם כשרים לכהן הדיוט. ואזיל לשיטתו שלמד זה בספרא (צו) מן "ילבש על בשרו". ור' יהודה (כן גריס בגמ' יומא יב ודף כד) סבירא ליה שהוא עזיבה מוחלטת ואזיל לשיטתו שדריש שם "ילבש" לדרשה אחריתי.

[וצריך עיון מ"ש ביומא (דף ס) ובכמה מקומות בש"ס הניחא למאן דאמר ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר והא מאן דאמר מלמדין ר' יהודה, כמ"ש בקידושין (דף לה) והוא החולק על ר' דוסא! ויותר תימה על דברי התוס' שם ד"ה אלא, וצריך עיון גדול אם לא נדחק שר"ל לשמאי דסבירא ליה בקידושין (דף מג) מלמדין אם יסבר כר' דוסא.]

סימן סב

ויקרא טז כד:

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

[ח] "ורחץ בשרו במים במקום קדוש"-- בלשכת בית הפרוה. וחמשה טבילות היו שם באותו היום, כולם בקדש בבית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים.

במקום קדוש: המקודש בקדושת עזרה כמו שבארתי הטעם בסדר צו סימן ??. וכן כל ד' טבילות חוץ מן הראשונה שהיתה לתמיד של שחר ואינה ליום הכפורים ביחוד.

וברייתא זו מובא ביומא (דף לא) ועיין בתוס' שם מה שפלפלו בזה.

סימן סג

ויקרא טז כד:

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

"ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם"-- עולתו קודמת לעולת העם וכפרתו קודמת לכפרת העם.

ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם: מבואר תמיד שהקודם בכתוב קודם במעשה כמ"ש בבראשית רבה (פרשה עד ופרשה פג) ביעקב כתיב "וישא את בניו" ואחר כך "נשיו" ובעשו כתיב "נשיו" ואחר כך "בניו". ושם (פרשה צ) "ואחר נגש יוסף ורחל"-- יוסף תחלה. ובחולין פד "ללחמך וללחם ביתך"-- לחמך קודם. ובמכילתא ריש בא דברים רבים. וכן שם בשלח (דף כ) על "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" וכן במקומות לא חקר.

סימן סד

ויקרא טז כה:

וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ו:

"ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". "יקטיר"-- אף בשבת. "יקטיר"-- אף בטומאה.

ואת חלב החטאת יקטיר: אימורי פר ושעיר יקטיר על מזבח החיצון. והנה לגופיה לא צריך שכבר למד לה בספרא ויקרא (דבורא דחובא) ממ"ש "ואת חלב פר החטאת ירים" שבא ללמד על פר ושעיר של יום הכפורים כמו שבארנו שם, ושנה זה פה ללמד ש"יקטיר" בכל אופן-- אף בשבת ובטומאה, כדין פעל הנשנה שבא ללמד שיעשה בכל אופן.