יומא ס א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא לרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה אלא לרבי דוסא דאמר בגדי כהונה ראוין הן לכהן הדיוט מאי איכא למימר משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר תרי מיעוטי כתיבי ושמו הערופה והני תלתי קראי בדם ל"ל חד למעוטי אמנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי במטומאה אבל מפיגול לא צריך למעוטי קרא דתנן גכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול ודם עצמו מתיר הוא:
מתני' כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום דהקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר הואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור בתחילה מבפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמן רבי אלעזר ור"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל:
גמ' ת"ר כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום א"ר יהודה ואימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי רבי נחמיה אומר בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם אחת בשנה
רש"י
[עריכה]
ובגדי כהונה - ארבעה בגדי לבן דכ"ג ביום הכפורים דכתיב בהו והניחם שם (ויקרא טז):
ראויין הן לכהן הדיוט - וקיימא לן בגדי כהונה אין בהן מעילה מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד:
עגלה ערופה - כתיב בה שם שם תהא גניזתה:
הערופה - זו ולא אחרת:
תלתא קראי כתיבי - לכם לכפר הוא:
חד למעוטי מנותר - שאם אכל דם נותר בשוגג אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת בכולן אינו חייב אלא אחת משום דם וכן אם שגג בדם והזיד באחת מאלו פטור מכרת:
אבל מפיגול לא צריך למעוטי - שאם אכל דם מקרבן פיגול ממילתא אחריתי נפקא לן דפטור מכרת דפיגול:
בין לאדם בין למזבח - שאחרים מתירין אותן או לאכילת אדם כגון בשר קדשים הנאכל שתלוי בזריקת הדם שכל זמן שלא נזרק אסור באכילה כדכתיב ודם זבחיך ישפך (דברים יב) והדר והבשר תאכל או מתירין למזבח כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח כדכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פיגול אם אכל מהן מקרבן מפוגל חייב כרת דכתיב (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא אבל מתיר את אחרים כגון הדם והקומץ אין חייבין עליו משום פיגול דגמרינן משלמים דפיגול בשלמים כתיב ושלמים יש להן מתירין למזבח ומתירין לאדם שהדם מתיר את אימוריהן למזבח ובשרם לאכילה:
מתני' האמורין על הסדר - במשנתנו:
וכן בהיכל - נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין צריך לחזור ולהתחיל בכפורת:
שכולן כפרה בפני עצמן - לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה:
ממקום שפסק - ואפילו לא נגמרה אותה כפרה אין צריך לחזור וליתן מה שנתן:
גמ' מבפנים - לפני ולפנים:
בבגדי לבן מבחוץ - כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים דמי:
בבגדי זהב מבחוץ - כגון אילו ואיל העם שהקדים להן הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול:
אחת בשנה - אלמא כי כתיב חוקה לעיכובא אאחת בשנה כתיב:
תוספות
[עריכה]
משום דהוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. ובמעילה פרק ולד חטאת (דף יא:) קאמר משום דהוו תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח וכו' ופריך הניחא למאן דאמר אין נהנין אלא למאן דאמר נהנין מאי איכא למימר:
אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. הוה מצי לשנויי דמאן דאמר מלמדין סבר לה כרבנן דרבי דוסא דהוו להו השתא שלשה כתובין אלא בעי לשנויי אפי' אם תמצא לומר דסבר כרבי דוסא:
תרי מיעוטי כתיבי. בחד הוה סגי וכן בסוף פרק כל הבשר (חולין דף קיג:) גבי עזים העזים ונ"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא ה"א נהי דאי לא כתיב מיעוטא לא ממעטינן מידי דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין מכל מקום השתא דכתיב מיעוטא בחד מינייהו הוו להו שלשה כתובין הבאין כאחד ונהי דשלשה כתובין אין מלמדין הני מילי כי לא כתיבי בחד דוכתא אבל הכא דתרי מינייהו כתיבי בחד דוכתא הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות להכי איצטריך אידך מיעוטא ואין להקשות היכי הוה ס"ד לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לישתוק מינייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות י"ל הא לא קשיא דבכל דוכתא דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט מקשה רבינו שמואל כך ומתרץ דשמא הוה ממעטי' מכח שום דרשה או ק"ו או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות כן יש לתרץ כמו כן בכאן וזה אין להקשות אי דרשי ליה למיעוט אחר מיעוט אידך קרא שלישי למאי אתא די"ל כמו פרשה שנאמרה ונשנית תדע דלדידהו כיון דסבירא להו שני כתובין הבאין כאחד מלמדין היכא דליכא אלא שני כתובים כתוב שני למאי איצטריך אלא ע"כ י"ל כדפרישית אי נמי אי לא כתיב שלישי לא הוה דרשינן להו הנך תרי למיעוט אחר מיעוט דאי לא כתיב אלא תרומת הדשן ומיעוט שלה תרומת הדשן לאו מיעוטא הוא אבל השתא מכח דכתיב עגלה ערופה דהשתא הוו להו שלשה כתובין הוה ליה כל חד כמו מיעוט והוה ליה תרומת הדשן ומיעוט שלה כמו מיעוט אחר מיעוט:
חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. תימה דבחד קרא סגי למעוטי תרוייהו דכיון דאימעיט חד מינייהו ילפינן אידך מיניה בג"ש דחילול כדילפינן להו מהדדי בפרק בית שמאי (זבחים דף מה.) גבי קדשי נכרים ולי קשה דלא הוה צריך קרא לא לנותר ולא לטומאה דכיון דפיגול לא צריך קרא דהוה ליה דבר שאין לו מתירין ניתו בק"ו ומה פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב עליו טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות דוקא והותר מכללו לא כל שכן וכיון דנפקא לן טומאה בקל וחומר מפיגול הדר ילפינן נותר בחילול חילול דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בג"ש כדאיתא בפרק איזהו מקומן (שם דף נ:) ונראה לי דאע"ג דעביד גמרא קל וחומר זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לפיגול שאינו נוהג לאחר זריקה ושאין פסולו בגופו אלא במחשבה בעלמא ושאינו מטמא תאמר בטומאה דשייכא אפילו לאחר זריקה ופסולו בגופו ושכן מטמאה והא דעביד התם האי קל וחומר עיקרו אג"ש סמיך דמצי למילף חילול חילול מנותר ונותר עון עון מפיגול והא דיליף לה מק"ו ולא קאמר בהדיא מג"ש י"ל משום דס"ד למילף בע"א מהיקישא דאיתקשו אכילת קודש בטומאה לשימוש בטומאה בקרא דוינזרו כמו שפירש ר"י שם בריש פ"ב דזבחים (דף טו: ד"ה אלא) וסד"א כי היכי דעיקר שימוש בטומאה הוי אף בדבר שאין לו מתירין הכי נמי אכילת קודש בטומאה ואע"ג דג"ש עדיפא שאני הכא כיון דהיקש לא איצטריך למילי אחריני וג"ש איצטריך למילי אחריני היקישא עדיפא ולהכי קאמר קל וחומר דכיון דפיגול חמור בכמה ענינים ואינו חייב אלא בדברים שיש לו מתירין א"כ מיסתברא למיגמר טומאה מיניה בג"ש ולא נידרוש היקישא כלל דאינו כל כך היקש גמור כיון שלא הוזכרו בהדיא בקרא דוינזרו אכילה ושימוש אבל הא קשיא לי מאי איצטריך למימר אבל פיגול לא צריך קרא משום דהוה ליה דבר שאין לו מתירין לימא דלא צריך קרא משום דגמר עון עון מנותר אלא [י"ל] דגזירה שוה דעון עון וחילול חילול לא ניתנה אלא למאי דכתיב בהדיא אבל הני דרשות דלכם והוא לכפר לא משמע אלא לאפוקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה וכיון דלא נפקי אלא באם אינו ענין לא גמרינן מינייהו בגזירה שוה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ה (עריכה)
פז א ב מיי' פי"ח מהל' פסולי מוקדשין הלכה י"ז:
פח ג מיי' פי"ח מהל' פסולי מוקדשין הלכה ז':
פט ד מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה ד':
צ ה מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה ה':
צא ו מיי' פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ה (עריכה)
פי' הכא כתיב ושמו אצל המזבח בבגדי כהונה כתיב והניחם שם. וכיון דאשכחנן בתרווייהו כתוב גניזה לא גמרינן מינייהו דקי"ל דכל ב' כתובין הבאין כאחד אין מלמדין שהיה לו לכתוב באחד וללמד השני ממנו שכן התורה נדרשת וכיון שכתיב עוד פעם אחרת גילה לנו שזה הדין בא לו בלבד ולא בזולתם. ודחי' כי בגדי כהונה לר' דוסא אין טעונין גניזה.
ואוקימנא עגלה ערופה במקומה שנאמר וערפו שם את העגלה וגו'.
ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר. כלומר קשיא לר' יוחנן ופריק [תרי] מעוטי כתיבי ואינך יכול ללמד מהן. בתרומת הדשן כתיב ושמו זו אפי' נעשת מצוותה בקדושתה קיימא ומועלין בה ולא זולתה וכן הערופה כמותה זו ולא זולתה. והני ג' קראי בדם לכם ולכפר.
והוא חד למעוטי מנותר שאין דין נותר בדם. ולא דין מעילה ולא דין טומאה כמו בשר קדשי' וחלבם אבל שאין בו דין פיגול אין צריך קרא למעוטי דהא תנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול. פי' מתירין בשר הקדש לאדם והחלב למזבח כי אין מותרין הבשר ולא החלב עד שיזרק הדם אבל הדם הוא מתיר ואין אחרים מתירין אותו:
מתני' כל מעשה יוה"כ כו'.
ת"ר כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. פי' אם שינה מן הסדר שכתב בתורה והקדים המאוחר לא עשה כלום אמר ר' יהודה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן לפני ולפנים. אבל דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ כמו שחיט' והגרלה וכיוצא בהן ואפי' בהיכל מה שעשה עשוי א"ר נחמיה בד"א בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בחוץ בין בפנים.
תרומת הדשן ועגלה ערופה: פרש"י ז"ל דעגלה ערופה מדכתיב וערפו שם. שם תהא קבורתה. ואיברא דהכי דרשינן לה בבכורות. ואיכא למידק דהא במסכת ע"ז ובדוכתי אחרינ' דרשינן דאסורה בהנאה מדכתי' כפר לעמך ישראל כפרה כתיב בה כקדשים. תירצו בתוס' דתרוייהו צריכי כפרה לאוסרה מחיים. וערפו שם לאוסרה לאחר עריפה אע"פי שנעשית מצותה ולהכי נקט הכא רש"י ז"ל ההוא טעמא דערפו שם וא"ת ולמאן דאמ' שאינה אסורה מחיים כפרה בעגלה ערופה למה לי. וי"ל דמוקי ליה למילי אחריני אי נמי דאיהו לא דריש וערפו שם כדדריש בבכורות. ומכפרה נפקא ליה איסור דלאחר מיתה. ומיהו סוגיין הכא כמאן דאמר שאסורה מחיים דאי לא לא שייך למימר ביה שנעשית מצותה ומועלין בה שאין אנו אומרין הלשון הזה אלא במה שנאסר קודם מצותה ועמד באיסורו לאחר שנעשית מצותו ולא בדבר שאין עיקר איסורו אלא לאחר עשיית מצותו. כן פי' ה"ר אלחנן ז"ל:
תרי מיעוטי כתיבי: פי' ותרויהו צריכי דאי לא כתב רחמנא מיעוטא אלא בחד מינייהו הוה אמי' דדילמא איכא מילי דגמרי מאידך דלא כתיב ביה מיעוטא ודכותה אמרי' לענין אסורי הנאה שאין תופסין חלופיהם דבר תורה. דלא גמרי' מע"ז ושביעית שתופסין דמיהם משום דתרי מיעוטי כתיבי וכדאיתא בפ"ק דקדושין ובדוכתי אחריני:
הערופה ואע"ג דבמסכת חולין דרש' מיניה דעגלה בעריפה ולא בשחיטה: תרויהו שמעת מינה דכוליה הערופה מיותר ודרשא דהתם מגופיה דקרא ודרשא דהכא מייתורא דקרא:
חד למעוטי מנותר שאם אכל דם שהיה נותר אינו חייב עליו משום נותר אלא משום דם בלבד. וחד למעוטי מטומאה: פי' מי שאוכלו בטומאת הגוף פטור ומשום אוכל קדשים בטומאה. והקשו בתוספות למה לי מיעוטא לטומאה דהא דרשי בעלמא ג"ש בטומאה דגמר קדש קדש מנותר ואפילו לקולא נמי דרשי' לה לההיא ג"ש בזבחים פרק ב"ש ותירץ ר"י ז"ל דבפרק ב"ש אשכחן חיוב בטומאת הגוף בדברים שאין בהם חיוב פיגול מדכתיב אשר יקדישו בני ישראל. ויליף נמי התם נותר מטומא' לחומרא ולא מפגול לקולא הילכך אי לא כתב הכא אלא חד מיעוטא הוה אמרי' דלא יליף טומא' מנותר כיון דבטומאה גופה כתב בה רבויי דמן הקדשים אשר יקדישו הוה לן לאוקומי מיעוטא בנותר דמעטיה רחמנא דלא יליף מטומאה בג"ש:
אבל פיגול לא צריך קרא: פי' דאילו צריך קרא בדידיה הוה מוקמי' ליה ולא בטומאה דרבי בה רחמנא דברים שאין בהן משום פגול כדאמרן:
כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח: פי' דומיא דבשר קדשים שהדם מתירם דכתיב באכילת אדם ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל וגבי אכילת מזבח רחמ' אמר וזרק והדר והקטיר:
דברים האמורין בבגדי לבן מבחוץ: פי' כגון הגרלה ווידוי וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב ושפיכת שירים. אבל בדברי' הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. פרש"י ז"ל כגון שהקדים הוצאת הכף ומחתה שהוא בבגדי לבן לאילו ואיל העם שהוא בבגדי זהב. והקשה ריב"א ז"ל אם כן היכי אמרינן מה שעשה עשוי דכל היכא דעבד הכי אין לנו אלא ג' טבילות וששה קדושין כדאי' בפרק אמ' להם הממונה. ולא אמרינן דגמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כדאית' התם ותירץ דלכתחלה הוא דגמירי להו דאלו בדיעבד אין קדוש וטבילה מעכבין אלא בתמיד של שחר שהוא דבר המעכב באהרן ובניו כדאית' בזבחים וכדאמרינן בפרק אמר להם הממונה. עוד הקשה היאך אפשר דמה שעשה עשוי דהא היפך ושינה בדברים שבפנים. והויא לה כההיא דאמרינן לעיל במכילתין אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה כתי' ביה ואפילו לרבי יהודה. וזו אינה קושיא לפי מה שפי' ר"י ז"ל התם דהדר ביה תלמודא מההיא סברא כי אמרינן דנהי דהגרלה מעכבא כסדרן לא מעכב אבל אנן כתבי' התם שאין הפירוש ההוא מחוור. ויש לתרץ כאן דשאני הוצאת כף ומחתה שאינה אלא עבודת סילוק ואינה לכפרה וכי כתי' חוקה בעבודות שהן לכפר כתיבא. ועם כל זה אין פירוש רש"י ז"ל נכון דכיון דאמרינן בדברים הנעשים בבגדי לבן אם הקדים מעשה לחברו משמע דמיירי כששניהם בבגדי לבן. ונראה כי רש"י ז"ל דחק את עצמו לפרש מה שפירש לאשמועינן דאפילו בשהקדים הוצאת כף ומחתה לא הוי עכובא מפני שהיא עבודת סילוק:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ה (עריכה)
משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. בפרק ולד חטאת (דף יא:) קאמר תרומת הדשן ושעיר המשתלח ב' כתובין ופריך הניחא למ"ד [אין] נהנין מאיברין אלא למ"ד (אין) נהנין מאי איכא למימר אלא תרומת הדשן ובגדי כהונה כו' וכאן לא חש להאריך והא דלא חשיב הכא שחוטה דציפרי מצורע שאסורה לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים ועגלה ערופה אע"פ שמעשיה חוץ כתיב בה כפרה כקדשים. מ"ר:
ועגלה ערופה כו'. פי' רש"י דעריפתה אוסרה בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה א) הערת המדפיס: צ"ל ואיתא ההיא דרשה בפ"ק כו'. (ואמנם ההיא לר"ש) בפ"ק דכריתות (דף ו.) אך תימה לה"ר ב) הערת המדפיס: צ"ל אלחנן. אלעזר למה לי הך דרשה תיפוק לי דכפרה כתיב בה כקדשים ומינה ילפינן במסכת ע"ז פרק אין מעמידין (דף כט:) איסור הנאה במת דאתיא שם שם מעגלה ערופה ותירץ דתרוייהו צריכי דמשם שמעינן קבורה אבל לא איסור הנאה הילכך כתיב בה כפרה ואי כתיב בה כפרה לא ידעינן קבורה וא"ת למאן דאמר עגלה ערופה אינה אסורה מחיים למה לי קרא דוערפו שם לומר שאסורה אחר שנעשית מצותה תיפוק ליה דכפרה כתיב בה ולמאי אתא אם לא לאוסרה אחר עריפה ופי' ה"ר אלחנן דאיהו לית ליה הך דוערפו שם ותדע דאיכא לאקשויי למאן דאית ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כד:) דעגלה ערופה אינה אסורה אלא אחר עריפה מאי האי דקאמר דעגלה ערופה הויא דבר שנעשית מצותה ומועלין בה והלא אין עיקר איסורה אלא לאחר עריפה אלא שמע מינה דהך סוגיא ליתא למאן דלא אסר לה מחיים ועל הא דמסיק משום דהוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד הוה מצי למיפרך דלמאן דלא אסר לה מחיים מאי איכא למימר אלא דהוה מצי לשנויי דאיהו הוה אמר תרומת הדשן ובגדי כהונה ולא חש להאריך ול"נ דמכפרה דכתיב ביה כקדשים לא הוה אסרינן לה אלא לאחר עריפה אבל אחר קבורה שנגמר בה עשייתה לא אסרינן לה בהנאה אע"פ שטעונה קבורה דהא מת נמי טעון קבורה ואינו אסור אי לא ילפינן שם שם ועוד מצינו למימר דההיא דרשא מקרא דכפרה דכתיב בה לעריפתה דאינה אלא ביום אתי כדדרשינן בסוף פ"ב דמגילה (דף כא.) וא"ת למאי דפרישית לעיל דלא הוה אסרינן עגלה ערופה משם תהא קבורתה והא אמרינן בריש פרק בתרא דמס' ע"ז (דף סב:) גבי [ההוא גברא דיהבו ליה חיטי באגריה] ופריך וליקברינהו בעינייהו מי לא תניא אחד עץ שנתלה כו' משמע מאחר שטעונין קבורה אסורין בהנאה וא"כ הכא נמי מאחר שעגלה ערופה טעונה קבורה ממילא דאסורה בהנאה וי"ל דשאני התם דאיתקשו למת מקבור תקברנו וכן ע"ז שטעונה גניזה דרשינן ליה במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (דף נב:) מושם בסתר והיינו נמי איסור הנאה והא דקאמר בפרק קמא דכריתות וערפו שם מלמד שטעונה גניזה לאו משום דמשם שמעינן איסור הנאה א) הערת המדפיס: אלא כדפרי' ולפי כו'. כדפרי' אלא לפי האמת נקט שאסורה בהנאה. מ"ר. וא"ת אמאי לא דרשינן שם שם מעגלה ערופה ויטענו בגדי כהונה גניזה לר' דוסא י"ל דג"ש אינה אלא משום מיתה בעלמא דעריפה ומיתה חדא אי נמי ההוא שם דבגדי כהונה אינו מופנה ואמרינן בפרק המפלת (דף כב:) דשבקינן מופנה מצד אחד ועבדינן ג"ש ממופנה משני צדדין א"נ ההיא דעגלה אינו מופנה ואינו מופנה אלא ההוא דמת גרידא. מ"ר:
ועגלה ערופה שני כתובים כו'. לאו במעילה כי לא מצינו דשייכא מעילה בעגלה ערופה [אלא] איסור הנאה מן התורה קאמר ואפילו היה שם מעילה ממש לא תיקשי דנילף במת נמי משם שם בעגלה דבמת לא שייכא בו מעילה שאינו הקדש הקשה ה"ר אלחנן דאמאי לא חשיב נמי ההוא דפ"ק דכריתות (דף ז.) דתני רב חנניה כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך אלמא אע"פ שנעשית מצותו מועלין בו ואמאי לא חשיב ליה הכא ג' כתובים ואומר רבי דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש השמן המשחה שעל ראשו ול"נ דלא מצינו למימר הכי דהא רב יהודה הוא דאית ליה בפרק ד' מיתות בסנהדרין (דף סז:) דשני כתובין מלמדין ואית ליה בפ"ק דכריתות נמי דסך לכהנים ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא וא"כ אע"פ שכהן גדול שסך משמן המשחה שעל ראשו דחייב אע"פ שנעשית מצותו מכל מקום לא הוו ג' כתובים הבאין כאחד דאיכא למיפרך שזה האיסור אינו שוה בכל שאם נמשחו ממנו מלך וכהן גדול פטורין וכ"ת ליכתוב האי וכ"ש תרומת הדשן ועגלה ערופה איכא למיפרך מה לשמן המשחה שכן חייב כרת:
הניחא למ"ד כו'. והוי מצי לשנויי דסבירא ליה כרבנן דרבי דוסא אלא לכ"ע בעי לשנויי:
תרי מיעוטי כתיבי. אבל מחד מיעוטא לא הוו ממעטי והכי איתא נמי בפרק כל הבשר (דף קיג:) גבי בשר בחלב כל מקום שנאמר בתורה גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע וקאמר תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים וכן בקידושין פרק האיש מקדש (דף נח.) גבי ע"ז ושביעית דתופסין דמיהן איכא תרי מיעוטי דמחד מיעוטא לא הוה ממעט בעלמא ומיהו במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (דף נד:) לא מייתי התם אלא חד מיעוטא לפי שלא היה צריך אלא להוציא מאותו שדורש שם היא ולא חליפי חליפין ואותו סובר דלהא לא איצטריך אלא למימר דלא ילפינן מע"ז ושביעית תפיסת דמים בשאר אבל לעולם תרי מיעוטי צריך וכן בפ"ב דקידושין (דף מג.) גבי טביחה ומכירה. מ"ר:
(הכא כתיב) [ושמו] הערופה. בפ"ק דחולין (דף כד.) דריש טובא מהערופה ואיכא למידרש מגופא דקרא ומיתורא דה"י ומסמיכת התיבות. מ"ר:
חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. הקשה ה"ר אלחנן למה לי תרי קראי ליכתוב חד למעוטי נותר וטומאה נילף חילול חילול מנותר והא ג"ש ילפינן כן בפרק בית שמאי (דף מה.) ובכמה דוכתי ואין לומר דלא ניתנה הך ג"ש לקולא דהא קדשי נכרים מימעטי התם בהך גזירה שוה בפרק בית שמאי כו' ואומר רבי דילפינן בפרק בית שמאי ב) הערת המדפיס: צ"ל חיוב טומאה. הטומאה בדברים שאין בהם פיגול מאשר יקדישו ויליף נמי התם נותר מטומאה לחומרא ולא מפיגול והלכך אי לא כתיב הכא אלא חדא מיעוטא הוה מוקמינן ליה בנותר דלא ניליף מטומאה אבל בטומאה גופה דכתיב בה ריבויא הוה מחייבינן ולכך צריך תרי מיעוטי. מ"ר:
אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ. פירש רש"י כגון הקדים הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם הקשה ריב"א א"כ לא משכחת להו אלא שלשה טבילות וששה קידושין כדאמרן לעיל בפרק הממונה כל הפרשה כולה נאמרה כסדר מיהו בפרק הממונה קאמר דכהן גדול שלא קידש וטבל בין עבודה לעבודה לא מחיל אלא בשחרית בלבד ועוד תימה קצת שהרי עושה עבודת פנים שלא כסדר שעושה הוצאת כף ומחתה קודם אילו ואיל העם ובפירקין דלעיל (דף מ.) אמרינן דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב ביה וה"נ הקדים עבודת פנים שלא כדין וי"ל דבהקדמת עבודת פנים אין לחוש כמו מתנות דפר דעבדינהו לפני הגרלה דלא מעכב הסדר אע"ג דגוף הגרלה מעכבת לאיכא דאמרי לעיל א"נ הוצאת כף ומחתה לא חמירי כשאר עבודת פנים שאינה לכפר וכי כתיבה חוקה גבי כפרה כתיבא מיהו בחנם דחק רש"י שהיה יכול לפרש בשאר עבודות שנעשין בבגדי זהב מבחוץ. מ"ר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה