התורה והמצוה ויקרא ב א (המשך)
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן צה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
[א] "מנחה"-- ליתן את האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן.
קרבן מנחה סולת: מה שלא אמר "קרבן מנחת סולת" או "אם סולת קרבנו" כמו שכתב בכל המנחות "מנחת מחבת" "מנחת מרחשת" -- כתב רש"י ז"ל שבא לאמר שהנודר מנחה סתם יביא מנחת סולת. וזה כר' יהודה במנחות (ריש פרק יג). אבל הרמב"ם (פי"ז מהל' מעה"ק ה"ה) פסק כתנא קמא דהאומר הרי עלי מנחה יביא מאחד מחמשת מיני מנחות שירצה.
והנה מה שלא אמר "אם סולת קרבנו" יש לומר דבא להשמיענו שלא תדמה ליתר מנחות שנאפות קודם יציקה ולא היתה עוד סולת, רק פתיתין; אבל מנחה זו נקראת "מנחת סולת" שלא נאפת קודם
[ לא מבעיא למה שמבואר מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק הט"ו) שמנחת סולת היתה מתחלקת לכהנים קודם לישה; (וכן כתב הסמ"ג (מ"ע סי' קפד). וכן מבואר מדבר הרמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק ה"י) שלא היתה נאפת עשרה חלות. ועי' במשנה למלך שם. וכן נראה מדברי רש"י בפסוק ד' כל המנחות האפויות לפני קמיצתן באות עשר חלות, שבא למעט מנחת סולת כמ"ש הרא"ם.) אלא אף לדעת הרא"מ והלחם משנה שגם מנחת סולת היתה נאפת עשרה חלות, על כל פנים היה זאת אחר הקמיצה. ]
ועל זה אמר "סולת יהיה", רוצה לומר, שלא תאפה. ובעודה סולת "ויצק עליה שמן..וקמץ".
אמנם בכל זאת, היה לו לומר "כי תקריב מנחת סולת סולת יהיה קרבנו". פירשו חז"ל בספרא "מנחה"-- ליתן את האמור כאן בכל המנחות וכולי -- רוצה לומר מה שקראה בשם "מנחה" סתם בא להורות שכל הדינים שנאמרו בה לא נאמרו בה מצד שהיא "מנחת סולת", רק מצד שהיא "מנחה" סתם, כי דינים אלה נוהגים בכל המנחות והם דיני הקמיצה והלבונה (כי היציקה ובלולה נלמד מן מחבת כמו שיבואר בסימן קכו). וכן שמצד זה נוהג בה כל הנוהג בסתם מנחות בכללן כי לכן נקראה בשם הכולל -- "מנחה"; לא בשם המיוחד "מנחת סולת".
סימן צו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
"סֹלת": מה "סלת" האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטין, אף כאן מן החטין.
"סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין.
- הלא דין הוא! ציבור מביא מנחה מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החיטין נדבה: מה ציבור שהוא מביא מנחה מן החטין חובה-- מביא מנחה מן השעורים חובה, אף יחיד שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה-- יביא מנחה מן השעורים [נדבה]!
- תלמוד לומר "סלת...קרבנו" "סלת יהיה"-- שלא יתנדב [ויביא] אלא מן החטין.
[ב] הא אם אמר "הרי עלי מנחה מן השעורים"-- יביא מן החטין; "קמח"-- יביא סולת; "שלא שמן ולבונה"-- יביא עמה שמן ולבונה; "חצי עשרון"-- יביא עשרון שלם; "עשרון ומחצה"-- יביא שנים.
ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים.
סלת יהיה קרבנו: הסולת היא של חטין כמו שמפורש במלואים (שמות כט) "סולת חטים תעשה אותם". וז"ש בספרא [פה, ו(ויקרא נדבה פרשה י מ"ד), ומכלתא דחובה (ויקרא חובה פרק יט מ"ה), (צו פרשה ג מ"ה), ובספרי נשא] מה סלת האמורה להלן וכולי. והדבר מבואר בקבלה (מלכים ב ז', א'-י"ח) "סאה סולת וסאה שעורים".
והנה היה לו לומר "סולת יביא קרבנו" כמו שכתב בכל מקום, ולמה תפס לשון "יהיה" שמורה על קיום הדבר, וכמו שבארנו תמיד דמלת "יהיה" מורה עכובא (וכמ"ש באילת השחר כלל תר). פירשו חז"ל שבא ללמד שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין. ובאר דיש מקום לטעות שכמו שהצבור שמביא מנחת חובה מן החטים (שהיא מנחת תמיד בכל יום) מביא גם מנחת חובה מן השעורים (שהיא מנחת העומר), כן היחיד שמביא נדבה מן החטים יביא גם נדבה מן השעורים. קמ"ל.
ואמר (במשנה ב) שאם התנדב מנחה מן השעורים (והוא הדין ביתר דברים כגון שאמר הרי עלי מנחה מן הקמח או שלא בשמן ולבונה או חצי עשרון): דעת התנא קמא (שהוא ר' יהודה סתמא דספרא, ובתוספתא דמנחות פרק יב סיים בה בהדיא "דברי ר' יהודה") שיביא מנחה כדינו; וכדמפרש לה במנחות (דף קג) באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין מן השעורים הייתי נודר מן החטים. וכיון דלמנחה מעליא מכוון, מיד כשאמר "הרי עלי מנחה.."-- איחייב ליה במנחה מן החטין, ומה שאמר "..מן השעורים"-- היה בטעות. וסבירא ליה דתפוס לשון ראשון (וכגון דאמר "הרי עלי מנחה מן השעורים", לא באומר "מנחת שעורים" דאז לא תופס הנדר כלל. וכן במה שאמר "עשרון ומחצה" מיירי דאמר "הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון" שכיון שאמר "מנחה.." אחייב בעשרון; כן פירשו בגמ' שם. [ועיין ברמב"ם (פי"ז מהל' מעה"ק ה"ט ובראב"ד שם)]. ובפרט דר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה בזבחים (דף ל) דתפוס לשון ראשון. ) ור' שמעון דפוטר סבירא ליה כר' יוסי דאמר בתמורה (דף כה:) דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואם כן לא התנדב כדרך המתנדבים דהא סיים בשעורים ובקמח וחצי עשרון.
והנה לקמן (ויקרא נדבה פרק יג מ"ה) למד ר' יהודה שיחיד לא יתנדב מנחה מן השעורים ממה שכתוב "אשר יעשה מאלה". וצריך לומר דצריך תרי קראי לשיטתו ללמד דאף אם התנדב שעורים יביא חטים. ור' שמעון לשיטתו דסבירא ליה (שם משנה ו) דמה שכתוב "אשר יעשה מאלה" צריך לדרשה אחריתי, עיי"ש.
סימן צז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
[ג] "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.
- הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה, ומנחה באה בנדר ונדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה-- הרי היא באה נדבת שנים, אף מנחה שהיא באה בנדר ונדבה-- תבא נדבת שנים.
- [ד] לא! אם אמרת בעולת בהמה -- שהוא באה נדבת ציבור; תאמר במנחה שאינה באה נדבת ציבור?!
- עולת העוף תוכיח! שאין באה נדבת ציבור ובאה נדבת שנים; [ה] אף אתה אל תתמה על המנחה, שאף על פי שאינה באה נדבת ציבור-- תבא נדבת שנים!
- תלמוד לומר "קרבנו"-- היחיד מביא מנחה נדבה ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.
[ו] כשם שאין שנים מתנדבים (ס"א מביאים) מנחה נדבה, כך אין מביאין לא יין ולא לבונה ולא עצים; אבל מתנדבים עולה או שלמים. ובעוף, אפילו פרידה אחת.
סולת יהיה קרבנו: מלת "קרבנו" מיותר. שהיה לו לומר "סולת יהיה" או "סולת יקריב" בפעל. וכבר בארנו פרט זה היטב (למעלה סימן סא) שכל מקום דכתיב "קרבנו" יש בו דרוש, עיי"ש. ודרשו חז"ל שבא למעט שותפים. (ואף שבמנחות (דף קד:) למד זאת מן "נפש", העיקר כמ"ש התוס' בזבחים (דף ב: ד"ה נפש) שסמך על מלת "קרבנו"). ובארו שלולא המיעוט הייתי מדמהו לעולת בהמה שבאה נדבת שנים, ואין לומר דשאני עולת בהמה שבאה גם נדבת ציבור דעולת העוף יוכיח שאף שאין באה נדבת צבור באה נדבת שנים. והוא הדין דהוה מצי למימר שלמים יוכיחו, רק חדא מתרתי נקיט.
ומה שכתב כשם שאין מתנדבים...יין... -- נראה שזה רק להספרא דגמר הכל מ"מנחה" (כנ"ל (ויקרא נדבה פרשה ח משנה ג' ח'), אבל להש"ס דגמר מ"אזרח" כמ"ש בזבחים (דף עג ודף קד) ולפי זה יש ללמוד לבונה ועצים במה מצינו מן יין, יש לומר דהשותפין מביאין כל הני; וכ"מ לדברי רבי שלמד (בספרא פרק ח משנה ב ובמנחות דף קד) מן "כל נדריהם וכל נדבותם אשר יקריבו" -- הכל באים בשותפות, ושם בספרא (אמור פרשה ז מ"ב) למד מזה יין ועצים ולבונה ואם כן באים בשותפות. ובזה תבין מה שהרמב"ם לא הביא דבר זה בהלכותיו.
סימן צח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
[ז] "ויצק עליה שמן"-- על כולה. "ונתן עליה לבֹנה"-- על מקצתה.
- מה ראית לומר כן?
- "ויצק עליה שמן" על כולה, "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה -- שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט.
- [ח] דבר אחר: "ויצק עליה שמן" על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה; "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה, שאינה לא נבללת עמה ולא נקמצת עמה.
[הערה: באיזה אופן יפרש מלת "עליה" הראשון על כולה ומלת "עליה" השני על מקצתה? ומה הוא הדבר אחר שאמר? ]
ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה: יש הבדל בין לשון "יציקה" ובין לשון "נתינה" כשבא אחריהם מלת "על". ש"יציקה" שאחריו "על" מורה שיוצק בשפע על דבר הניצק כמו "אשר יצק מים על ידי אליהו", "כי אצק מים על צמא" (ישעיה מד, ג). ולכן אמרו (כריתות ה, הוריות יא) שמושחים את המלכים כמין נזר ואת הכהן גדול כמין כ' יוונית, שלשון "יציקה" מורה שיוצק סביב ראשו. לא כן לשון "נתינה" שישמש גם אם נותנו על חלק מן הדבר כמו "ונתת על המערכה לבונה זכה" "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות". לכן אמרו ש"יצק עליה שמן" הוא על כולה ו"נתן עליה לבונה" על מקצתה, שגם אם נותן על מקצתה יצדק לשון "נתינה".
אולם הלא יצדק לשון "נתינה על" גם אם נותנו על כולה כמו "ויתן את המצנפת על ראשו" ודומיהם רבים, רק שאם היה הכתוב מקפיד שיתן דוקא על כולה היה לו לכתוב "ויצק עליה שמן ונתן לבונה" שבזה היה מלת "עליה" נמשך לשני הפעלים, כמו שהוא למרבה במליצת הכתובים, ובזה היה הנתינה דוגמת היציקה -- על פני כולה. ועל ידי שכתב מלת "עליה" גבי נתינה בפני עצמו מבואר שהוא נבדל מן "עליה" שגבי יציקה, כי די אף על מקצתה. וז"ש שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט; כי מבואר אצלינו בכלל הזה דאין ריבוי אחר ריבוי.. שהוא מיוסד בחכמת ההגיון, שכל דבר הנשנה בא להגביל את השם או המלה הראשונה ולתת בה גדר מיוחד, וכמ"ש באילת השחר (כלל רלז). ופה שנה מלת "עליה", ולא סמכוֹ אל המלה שבמשפט הקודם; כי "עליה" שגבי יציקה הוא על כולה, ו"עליה" שגבי נתינה די על מקצתה. ועוד באר (במשנה ח) שיש לזה טעם גם על פי הסברה שיוצק שמן על כולה מפני שנבלל עמה ולכן צריך שיתערב בכולה, לא כן הלבונה שעומד בפני עצמו -- די אם מניחה עליה מן הצד.
סימן צט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
[ט] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה": ואיני יודע כמה? הרי אני דן: טעונה קמיצה וטעונה לבונה. מה קמיצה-- מלא הקומץ, אף לבונה-- מלא הקומץ. ר' יהודה אומר אם מיעט לבונתה, כשרה.
[ הערה: (א) למה ציין פסוק "ויצק עליה שמן" שאינו נדרש פה?
(ב) מ"ש טעונה קמיצה וטעונה לבונה, והוא הדרוש הנזכר במנחות דף קו ממ"ש (ויקרא ו, ח) "והרים...מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה", לא יצדק לר"י ור"ש שלמדו מפסוק זה דדי לבסוף בשני קרטין ואם כן נהפוך הוא שמדבר בנשאר קורט אחד או שני קרטין.
(ג) לקמן (פרשה ט מי"ב) למד ר"ש דלבונה קומץ מ"סלת...אזכרתה".
(ד) הפלוגתא של ר"מ ור"י ור"ש במנחות דף יא אם קומץ בסוף אם קורט או שני קרטין ממ"ש "ואת כל הלבונה" צריך להבין במה פליגי ואיך הכריח כל אחד את דעתו מהכתוב. ]
ונתן עליה לבונה: מלשון "ונתן" משמע דצריך שיעור כמו שאמר במנחות (דף נט:) נתן משהו שמן פסול. מאי טעמא? שימה כתיב ושימה כל דהו משמע. כזית לבונה פסול. מאי טעמא? לא יתן עליה לבונה-- עד דאיכא כזית. ולפי זה ממה שלא אמר "וישם עליה לבונה" משמע שיש בו שיעור ואיני יודע כמה. ואמר בספרא הרי אני דן טעונה קמיצה... -- ודבר זה מבואר יותר במנחות (דף קו:) לבונה לא יפחות מקומץ. מנלן? דכתיב "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ואת כל הלבונה"-- מקיש לבונה להרמה דמנחה, מה הרמה דמנחה קומץ, אף לבונה נמי קומץ.
אולם, נראה שטעם זה אתיא אליבא דר' מאיר דסתם משנה כוותיה דחִסֵר לבונתה פסולה (והוא בא לפרש המשנה), ולא לר' יהודה ור' שמעון. דבמנחות (דף יא) אמר דר' מאיר סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף; ור' יהודה סבר קומץ בתחלה וב' קרטין בסוף; ור' שמעון סבר קומץ בתחלה וקורט אחד בסוף. ושלשתם מקרא אחד דרשו: "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" (ויקרא ו, ח)-- ר' מאיר סבר עד דאיתא ללבונה דאקבעה בהדי מנחה מעיקרא; ור' יהודה סבר "כל" ואפילו חד קורט, "את" לרבות קורט אחד; ור' שמעון "את" לא דריש.
[ פירוש: דמה שכתוב "ואת כל הלבונה" על כרחך אינו מוסב אל פעל "והרים" --שירים בקומצו את הלבונה-- דהא הלבונה אינה נקמצת עם הקומץ, דאם עלה בידו קורט של לבונה פסול. רק מוסב אל פעל "והקטיר.." ופירושו ואת הלבונה יקטיר. ויש יסוד מוסד במלת "כל" שלפעמים היא מחייב כללי ולפעמים הוא שולל כללי; והיינו שאם בא במשפט מחייב-- יחייב את הכל, ואם בא במשפט שולל הוא שולל את הכל. אמנם גם במשפט מחייב, אם נלוה אליו איזה מיעוט אז גם מלת "כל" בא על החלקיית, ובזה פליגי ר' מאיר עם ר' יהודה ור' שמעון.
שלדעת ר' מאיר מה שכתוב "אשר על המנחה" לא בא למעט רק לרבות, שרוצה לומר הלבונה כולה, דאקבעה בהדי מנחה מעיקרא שהוא קומץ. ולכן לדידיה גם מלת "כל" הוא מחייב כללי ופירושו כל הלבונה שהיה על המנחה בלי חסרון.
ור' יהודה ור' שמעון סברי שמה שכתוב "אשר על המנחה" בא למעט, שדי בלבונה שנמצאת כעת על המנחה (דאי לאו כן הוא מיותר). ולפי זה גם מלת "כל" בא על המעטה שאף כל שהוא, כי כן דינו שבמשפט ממעט מורה הקצתית בכל מקום. לזה סבירא להו שהגם שבשעת קמיצה צריך שיהיה לבונה קומץ, בעת הקטרה יקטיר כל הלבונה הנמצאת על המנחה בעת ההוא, אף כל שהוא.
- רק ר' יהודה דייק עוד מה שכתב "ואת" שמלת "את" מורה גם כן שמוסב בצד אחד אל פעל "והרים"-- שירים את הלבונה והקטיר; שאי לאו כן היה לו לומר "וכל הלבונה והקטיר".
- וזה נכון על פי מ"ש בספרא (סוף פרק יג) "והרים"-- יכול בכלי? ת"ל להלן "בקומצו". מה הרמה האמורה להלן בקומצו, אף כאן בקומצו. ופרשתי שם שרצה לומר שאף הלבונה ילקט ביד, לא בכלי, עיי"ש. ובצד זה אמר "והרים בקומצו מסולת..ואת הלבונה" -- שירים את הלבונה ביד, לא בכלי(ור' יהודה סתמא דספרא לשיטתו). ומזה מבואר שצריך שישאר שני קרטין דעל קורט אחד לא שייך "והרים" שמשמע שילקט הלבונה הנמצאת מפוזרת על המנחה.
- וז"ש לר' יהודה "כל" ואפילו קורט אחד, "את" לרבות עוד קורט - ר"ל שאם היה אומר "וכל הלבונה והקטיר" שהיה מוסב רק על פעל "והקטיר" היה משמע חד קורט, כי מלת "כל" פה מורה הקצתית כנ"ל, אבל במה שכתב "ואת כל הלבונה" שמוסב גם אל פעל "והרים" שירים הלבונה בידו, מבואר שצריך על כל פנים שני קרטין שיהיה שייך בו הרמה גם כן. ור' שמעון לא דייק זה. ]
והשתא לר' יהודה ור' שמעון לא מוכח מפסוק זה ששיעור הלבונה קומץ דהא לדידהו מדבר פה שלא נשאר בעת הקטרה רק קורט או שני קרטין. ולפי זה מ"ש בספרא ומפורש במנחות (דף קו:) ללמוד דלבונה קומץ ממה שכתוב "והרים בקומצו...ואת כל הלבונה" מה קמיצה מלא הקומץ אף לבונה מלא הקומץ, אתיא לר' מאיר דלדידיה אף בשעת הקטרה צריך קומץ. ועל זה אמר בספרא ר' יהודה אומר אם מיעט לבונתה כשרה - ר"ל ואם כן לא מוכח דרוש זה לשיטתו, דשם מדבר בשעת הקטרה שכשר בשני קרטין. אמנם ר' יהודה יסבור כר' שמעון שלמד דלבונה מלא הקומץ ממנחת חוטא כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ט מי"ב) וכמו שיתבאר (בסימן קט).
ובזה תבין מה שציין הספרא "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" שהוא דברי מותר, שעיקר דבריו רק על "ונתן עליה לבונה". אבל כוונתו לישב השינוי; שבמנחת סולת אמר 'ויצק שמן ונתן לבונה' ובמנחת בכורים (ויקרא ב, טו) אמר "ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה". וזה נכון על פי דעת ר' יהודה שהדין הוא לשיטתו שאם חסר שמנה פסולה ואם חסר לבונתה כשרה וכמו שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' פסולי המוקדשין הי"ח). וכבר כתבנו ד"נתינה" צריכה שיעור ו"שימה" היא בכל שהוא. ולכן במנחת סולת (שמדבר בעת הקמיצה שאז גם הלבונה צריכה שיעור) אמר "ונתת עליה לבונה" שתהיה הלבונה כשיעור, אבל במנחת בכורים שלא נזכרה קמיצה כלל רק "ושמת עליה לבונה והקטיר" שמדבר בעת ההקטרה אמר "ושמת עליה לבונה" כי אז אין צריך שיעור ללבונה, שדי בשני קרטין. וקמ"ל שמכל מקום השמן צריך שיעור גם לבסוף, ועל זה אמר "ונתת עליה שמן".
סימן ק
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק י:
[י] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה והביאה"-- מלמד שיציקה ובלילה כשרים בכל אדם.
[ הערה: הלא גם הגשה ותנופה שקודמים אל הקמיצה צריכים כהן ]
והביאה אל בני אהרן הכהן: מבואר שלצורך הקמיצה יביאוה אל הכהנים, והמעשים שנעשו תחלה כשרים בזר; וכן אמר בפסחים (דף לו:) ובמנחות (דף ט ודף יח:) מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשרים בזר.
והנה באמת גם הגשה ותנופה צריכים כהונה, וכבר עמדו בזה התוס' מנחות (דף ט ד"ה מקמיצה) והרמב"ן בפירוש התורה. (ומ"ש התוספות במגילה דף כ: ד"ה לקמיצה צ"ע). אמנם החכמה השכילה בדבריה ולא כתבה במנחה הראשונה לא מתן שמן ולא בלולה ולא הגשה, ולפי הסדר הלא ראוי שיסודרו תכף במנחה הראשונה. אולם לא כתבה רק יציקה וקמיצה דמעכבין, אבל בלולה ומתן שמן דאינם מעכבין (כמבואר במנחות דף יח וברמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק הי"א)) לא הזכיר פה.
והנה מקמיצה ואילך מצות כהונה -- שמעכב בדיעבד, אם עשאה זר פסולה; וקודם קמיצה יש הבדל: שיציקה ובלולה ופתיתה כשרות בזר לכתחלה כמ"ש בסוטה (דף יד:) וברמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק הי"ב) (פי"א מהל' פסולי המוקדשין ה"ז) (ודברי הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת המקדש) שכתב אבל היוצק והבולל...אע"פ שנפסלו - צע"ג). אבל המגיש והמניף צריכים כהן ומכל מקום אם עשאם זר כשרות. ופה אין מדבר רק מדברים המעכבים בדיעבד, שמקמיצה ואילך היינו הד' עבודות פסולות בזר בדיעבד. ומזה דהגשה צריכה כהן-- לא דבר פה, כי זה מבואר בכתוב "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" ובפר' צו "הקרב אותה בני אהרן לפני ה' ".