התורה והמצוה ויקרא כד יג-טז
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רלח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה"-- מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.
הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה: פירשו בסנהדרין (דף מב:) חוץ לג' מחנות, דמשה הוי יתיב במחנה לויה ואחר כך אמר "אל בני ישראל..ויוציאו אל מחוץ למחנה" שהוציאו אותו גם ממחנה שלהם שהיא מחנה ישראל. כן פירש רב פפא. ועיין שם עוד ועיין מה שכתבנו ויקרא (סימן רלד).
והנה גם במקושש אמר "ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה" והרא"ם שם הקשה הלא נילף ממקלל. ונראה שדנו את המקלל תחלה ונשארו הבית דין קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אחר כך וכמו שכתוב שם "ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה" ופירש ר' חני משום ר"א בספרי שם שבבית המדרש היו יושבים כי היו מקובצים משה והסנהדרין מדין המקלל [שלא יכלו לדין שניהם כאחד כנ"ל (סימן רלז)], ובזה אמר בסנהדרין שם דאי נפיק בית דין ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין וכולי. ועיין ברמב"ם (פרק יב מהלכ' סנהדרין סוף הלכה ג) ובלחם משנה שם דשיעור זה היה גם כן כמרחק ג' מחנות וזה נלמד ממקושש, וז"ש בספרי שם "ויוציאו אותו"-- מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לבית דין, והוא לימוד אחר שלא נלמד ממקלל, ודו"ק.
סימן רלט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
"וסמכו..השומעים"-- אלו העדים. "..כל השומעים"-- אלו הדיינים. "ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד.
[ב] "ידיהם על ראשו"-- סומכים ידיהם עליו ואומרים לו "דמך בראשך, שאתה גרמת לכך!".
וסמכו כל השומעים: לשון "השומעים" היא העדים ששמעו הגידוף מפיו. וממה שכתב "כל השומעים" מרבה אף הדיינים ששמעו הגידוף מפי העדים (כנ"ל סימן רלו).
ומ"ש "וסמכו את ידיהם" היינו שיסמך כל אחד בפני עצמו כמו שהיא בכל הסמיכות, דחמשה שהביאו זבח כל אחד סומך ומסתלק, וכמ"ש ויקרא (סימן רמט), וכן הוא מן הסברה שאי אפשר שיסמכו כל הסנהדרין בפעם אחת. וכן כתב הרמב"ם (ספ"ב מה' עכו"ם) העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד רוצה לומר שזה מה שכתוב ידי כל אחד ואחד. ולחנם תמה בכסף משנה שם, עיי"ש.
ומפרש טעם הסמיכה הזאת [שאינה בשום חייבי מיתה] מפני שמה שהוכרחו העדים לשמוע ולהזכיר הגידוף שנית והדיינים לשמעו הוא עון ונאצה, נותנים העון עליו כמו על השעיר המשתלח.
סימן רמ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
[ג] "ורגמו אותו"-- ולא כסותו.
"כל העדה"-- וכי כל העדה רוגמתו?! אם כן למה נאמר "העדה"? אלו עדים במעמד כל העדה.
ורגמו אותו: היה לו לומר "ורגמוהו", בכינוי, ומבואר בכל הספר שכל מקום שכתוב מלת "אותו" בא לדייק, רק אותו, ולא כסותו.
ומ"ש "כל העדה" פירשוהו העדים במעמד העדה, ומובא בספרי שלח (פסקא א קיד) וסהנדרין (דף מה), וכבר התבאר בפ' קדושים (סימן צא).
סימן רמא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
יכול הוראת שעה היתה? תלמוד לומר "ואל בני ישראל תדבר לאמר..."-- יהא מנהג לדורות.
ואל בני ישראל תדבר לאמר: מה שהוסיף מלת "לאמר" בא ללמד שהוא מצוה לדורות, שכן אומר במלכתא (בשלח פ"א) ר' שמעון בר יוחאי אומר כל מקום שהוא אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" הרי זה לדורות, וכל מקום שאינו אומר "לאמר" הרי זה לשעה, ורבי חולק עליו, ודעת הספרא כר' שמעון. וכן אמר בספרי (פנחס פסקא קלד) "ואל בני ישראל תדבר לאמר" אין לי אלא לשעה. לדורות מנין? ת"ל "תדבר לאמר".
ולדעת הרמב"ם דסבירא ליה דמגדף אינו צריך התראה בא ללמד שגם מעשה דמגדף שהיה בלא התראה לא היה הוראת שעה, רק כן יהא מנהג לדורות להמיתו בלא התראה.
סימן רמב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
[ד] "איש"-- מה תלמוד לומר "איש איש"? להביא את העכו"ם שיהיו נהרגים על קללת השם כישראל. אבל אינם נהרגים אלא בסייף שלא נתנה מיתה לבני נח אלא דין הרג לבד.
כל מקום שכפל שם "איש" בא על הכללות ומרבה עכו"ם. ובסנהדרין (דף נו) אמר דאתיא לר' מאיר דסבירא ליה דישראל חייב על הכינוים ומרבה גם לעכו"ם. וכב בארתי בפ' קדושים (סימן ??) דרוש זה אליבא דר' יוסי, עיי"ש. וכפי הנראה יותר שהספרא קאי כר' מיישא אליבא דרבנן וכשיטת התוס' דלדידהו אצטריך "איש איש", עיי"ש והבן.
סימן רמג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
[ה] "כי יקלל אלקיו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ונוקב שם ה' מות יומת", שיכול אין לי חייבים מיתה אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינוים? תלמוד לומר "כי יקלל אלקיו", דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל שאר כל הכינוים באזהרה.
[ו] "ונשא חטאו"-- ר' יהודה אומר, נאמר כאן 'נשיאת חטא' ונאמר להלן (במדבר ט, יג) 'נשיאת חטא'. מה 'נשיאת חטא' אמור להלן-- כרת, אף כאן-- כרת.
כי יקלל אלקיו...ונוקב שם וכולי: לדעת ר' מאיר כפל דבריו לרבות את הכינוים ושיעורו: בין המקלל אלקיו בין ונקב שם המפורש, מות יומת. ולדעת רבנן המאמר מחולק: מקלל אלקיו בכינוים-- נושא חטאו, היינו כרת. ונוקב השם, יומת. ומובא בסנהדרין (דף נו) ובשבועות (דף לו).
ור' יהודה פי' ש"נשא חטאו" היינו כרת, דגמרינן ממ"ש בפסח שני "חטאו ישא". והמעיין בסוגיא דפסחים (דף צג) יראה דרבי סבירא ליה דמגדף היינו מברך השם (וכתיב כרת בגופיה) ולמד פסח שני ממגדף ושם מבואר (דף צא:) בשיטת הגמ' דר' יהודה סובר כרבי, עיי"ש. ולפי זה צריך להגיה הספרא מה נשיאת חטא האמור כאן-- כרת, אף שם-- כרת. ועל פי מ"ש התוס' שם (דף צה: ד"ה טעון לינה) ושמא כיון דתשלומי דראשון הוא משמע דסבירא ליה דר' יהודה דספרי דאמר דפסח שני אין טעון לינה סבירא ליה דתשלומי דראשון הוא, ודלא כרבי. וצריך לומר דתרי תנאי אליבא דר' יהודה ובזה יש לקיים גירסת הספרא, ואכמ"ל יותר.
סימן רמד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יט:
[ז] "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה"-- יהיו כל העדה כבעלי דבב לו.
'גר'-- זה הגר. "כגר"-- לרבות נשי גרים.
'אזרח'-- זה אזרח. "כאזרח"-- לרבות נשי אזרחיים.
"בנקבו שם יומת"-- אמר ר' מנחם בר' יוסי להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהיו חייבים עד שיקללם בשם.
רגם ירגמו בו: בכל מקום כתוב "ירגמו אותו" וכאן שינה לכתוב מלת "בו" שזה מורה על הרגימה באיבה ובמשטמה לנקום בו שזה ענין נפשי מצוין במלת "בו". וז"ש יהיו כבעלי דבב לו ובזה רמז הסמיכה שלא פורש לדורות שזה כמניחים אשמת העם על ראשו. וכן (דברי הימים ב י, יח) "ורגמו בו אבן" ר"ל באיבה ובנקמה.
ומ"ש גר זה הגר וכולי התפרש בפר' אחרי (סימן ??). והגם שעיקר הלימוד ממ"ש "הגר הגר" סמך על כ"ף הדמיון, "כגר" "כאזרח", ואם כן שני השמות שוים שאינם שם זכר דוקא.
ומ"ש "בנקבו שם" שמיותר דרש ר' מנחם בר' יוסי שהוא מאמר כולל לכל קללה כיוצא בו שצריך שיהיה בשם. ומובא (סנהדרין סו, שבועות לו). ועיין מה שכתבנו בזה בפר' קדושים (סימן ??).