ביאור:משנה כלים פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

תנור אפיה ציבורי

חטיבה I: תנור וכירה וטומאתם

התנור היה כלי החרס הגדול ביותר, ובדרך כלל היה מוצב בחצר המשותפת לכמה משפחות, וקשה היה לדעת אם טימאה אותו אשת השכנים. כיוון שהכלי היה גדול ויקר – טהרתו עוררה עניין רב. הבעיה היא שבויקרא יא לה נאמר בפירוש "תנור וכיריים יותץ".

ר' מאיר קובע גובה תנור מינימלי לארבעה טפחים, וראו גם משנה ח לקמן.

חכמים מבחינים בין תנור גדול לתנור קטן, ששיעורו כל שהוא.

התנור מקבל טומאה רק אחרי שהוסק בפעם הראשונה היסק מועט, המספיק לאפיית סופגניות. ר' יהודה מחמיר עוד, וטוען שההיסק צריך להספיק לנ"ל בתנור ישן, ולא דווקא בתנור הנוכחי המתחמם בפעם הראשונה לאט יותר.

(א) תַּנּוּר - תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וְשִׁירָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בַּגָּדוֹל

אֲבָל בַּקָּטָן - תְּחִלָּתוֹ כָל שֶׁהוּא, וְשִׁירָיו – וְרֻבּוֹ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ.

אֵי זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתּוֹ? - מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לְאוֹפוֹת בּוֹ סִפְגָּנִים.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ כְּדֵי לְאוֹפוֹת בַּיָּשָׁן סִפְגָּנִים.

(ב) כִּירָה - תְּחִלָּתָהּ שָׁלוֹשׁ, וְשִׁירֶיהָ שָׁלוֹשׁ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּהּ.

אֵי זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּהּ? - מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ בֵיצָה

הכירה אינה מיועדת לבישול בתוכה אלא רק מעליה.

הכופח הוא תנור קטן או כירה גדולה.

האבן הבולטת מהתנור היא משטח עבודה הנחשב כחלק ממנו, ראו ספרא שמיני פרק י.

ר' יהודה עוסק גם בשני תנורים סמוכים שביניהם יש משטח גדול יחסית, ומצמצם אותו לעניין טומאה.

קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בַלַּפָּס.

כֻּפָּח: וַעֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה - שֵׁעוּרוֹ כַתַּנּוּר;

עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל - שֵׁעוּרוֹ כַכִּירָה.

הָאֶבֶן הַיּוֹצָא מִן הַתַּנּוּר טֶפַח, וּמִן הַכִּירָה שָׁלוֹשׁ אֶצְבָּעוֹת - חִבּוּר.

הַיּוֹצָא מִן הַכֻּפָּח, וַעֲשָׂאוֹ לַאֲפִיָּה - שֵׁעוּרוֹ כַתַּנּוּר;

עֲשָׂאוֹ לְבִשּׁוּל - שֵׁעוּרוֹ כַכִּירָה.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: לֹא אָמְרוּ 'טֶפַח' אֶלָּא מִן הַתַּנּוּר לַכֹּתֶל.

הָיוּ שְׁנֵי תַנּוּרִים סְמוּכִים זֶה לָזֶה - נוֹתֵן לָזֶה טֶפַח וְלָזֶה טֶפַח, וְהַשְּׁאָר - טָהוֹר.

(ג) עֲטֶרֶת כִּירָה - טְהוֹרָה.

בניגוד לתנור ולכופח, לכירה אין קשר לעטרת שסביבה.

ר' מאיר מגדיר את מתקני האחסון סביב הכירה כמקבלים טומאת מגע ור' ישמעאל חולק עליו.

אבל התוספת שליד התנור, המכונה "טירה" או "עטרת", נחשבת חלק ממנו אם היא מחוברת אליו, אפילו באמצעות אבנים לא רצופות, ואפילו אם אינה בולטת ממנו עצמו – בתנאי שגובהה עשרה טפחים לפחות.

טִירַת הַתַּנּוּר, בִּזְמַן שֶׁהִיא גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים - מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְאָוֵיר;

פְּחוּתָה מִכֵּן - טְהוֹרָה.

אִם חִבְּרָהּ לוֹ, אֲפִלּוּ עַל שָׁלוֹשׁ אֲבָנִים - טְמֵאָה.

בֵּית הַפַּךְ, וּבֵית הַתַּבְלִים, וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה

מְטַמִּין בְּמַגָּע, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּאָוֵיר, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. רְבִּי יִשְׁמָעֵאל מְטַהֵר.

חטיבה II: הסקת התנור, הקטנתו והגדלתו

החטיבה מתחילה בהיסק התנור, ובסופה מתברר שההיסק רלוונטי גם לשאלת הגדרת התנור.

אפילו אם התנור הוסק שלא בכוונה, כמו במקרה שבו היתה שריפה באיזור ייצור התנורים – הם טמאים כי נגמרה מלאכתם.

בתוספתא ד, ג, טוען ר' יהודה שחכמים טיהרו את תנורי כפר סיגנא, כיוון שבעת השריפה עדיין לא נגמרה מלאכתן.

(ד) תַּנּוּר שֶׁהֻסַּק מֵאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁהֻסַּק שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהֻסַּק מִבֵּית הָאֻמָּן - טָמֵא.

מַעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְלֵקָה בְתַנּוּרֵי כְפַר סִגְנָה, וּבָא מַעֲשֶׂה לְיַבְנֶה,

וְטִמָּן רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

(ה) מוּסַף הַתַּנּוּר הגבהת התנור, מעל הגובה הרגיל שֶׁלְּבַעֲלֵי בָתִּים - טָהוֹר,

שתי הצדקות לטומאת מוסף התנור של הנחתום, וראו טעם שלישי בתוספתא ד, ג. וכן לעיל ב, ד, נראה שהמסורת היתה לטמא, והתנאים חפשו הצדקות.

לגבי מוסף היורה – ראו גם עדיות ז, ח.

וְשֶׁלַּנַּחְתּוֹמִים - טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו אֶת הַשְּׁפוּד. הנחתום משעין על המוסף את השיפוד, וכך משתמש בו

רְבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדַּלָּר אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹפֶה בוֹ כְשֶׁהוּא נִדְחָק. הנחתום אופה גם במוסף כשאין לו מקום בגוף התנור.

כַּיּוֹצֵא בוֹ, מוּסַף הַיּוֹרָה הגבהת הסיר שֶׁלְּשׁוֹלְקֵי זֵיתִים - טָמֵא.

וְשֶׁלַּצַּבָּעִים - טָהוֹר.

(ו) תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ עָפָר עַד חֶצְיוֹ,

תחילת המשנה עוסקת בהקטנת כמות האויר בתנור, ובסופה מגדילים אותה.

אם הטומאה בעפר ואינה נוגעת בגוף התנור - היא אינה באויר של התנור ולכן הוא טהור.

אם הניח את התנור מעל בור, ר' יהודה מטמא אותו רק אם ניתן לחמם את התנור מתוך הבור, או אם חיבר את האבן בטיט לתנור (ראו לקמן ז, א,) וחכמים קובעים שגם תנור שאינו מחובר לקרקע טמא, ולכן מטמאים בכל מקרה כזה. בתוספתא ד, ד חולקים חכמים גם על ת"ק וקובעים שאין חולקים כלי חרס, אלא כולו טמא באויר ובמגע אחרי שהוסק פעם אחת. וראו את הכלל הזה גם לקמן ח, א.

מִן הֶעָפָר וּלְמַטָּן – מְטַמֵּא בְמַגָּע; מִן הֶעָפָר וּלְמַעְלָן - מְטַמֵּא בְאָוֵיר.

נְתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל פִּי הַחַדּוּת, וְנָתַן שָׁם אֶבֶן,

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם מַסִּיק מִלְּמַטָּן, וְהוּא נִסּוֹק מִלְמַעְלָן - טָמֵא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְהוּא נִסּוֹק אם הסיקו אותו פעם אחת - מִכָּל מָקוֹם טָמֵא.

חטיבה III: פתרונות לבעיית התנור

(ז) תַּנּוּר שֶׁנִּטַּמָּא, כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ?

ת"ק דורש לנתץ את התנור לגמרי. ר' מאיר מסתפק בהקטנת הגובה שלו לפחות מ4 טפחים (ראו משנה א). ר' שמעון מסתפק בהזזת התנור ממקומו (ראו משנה ו, כר' יהודה). וראו דברי ברוריה בתוספתא ד, ט: משיפשטו את חלוקו, כלומר התנור טהור מגירוד הטיח (הטפלה).

אם חילק את התנור רק לשני חלקים, או לשלושה שאחד מהם יותר מחציו – עדיין לא טיהר את התנור. החלק הגדול טמא והחלקים הקטנים טהורים.

חוֹלְקוֹ לִשְׁלוֹשָׁה, מלמעלה למטה וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵלָה עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ. מגרד את הטיח כולו, עד הרצפה

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוּ צָרִיךְ לָגוֹר אֶת הַטְּפֵלָה, וְלֹא עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ,

אֶלָּא מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים אַרְבָּעָה טְפָחִים.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: צָרִיךְ לְהַסִּיעוֹ.

חֲלָקוֹ לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטֹן,

הַגָּדוֹל – טָמֵא; וְהַקָּטֹן - טָהוֹר.

חֲלָקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, אֶחָד גָּדוֹל כִּשְׁנַיִם,

הַגָּדוֹל – טָמֵא; וּשְׁנַיִם קְטַנִּים טְהוֹרִים.

(ח) חִתְּכוֹ חֲלָיוֹת לְרָחְבּוֹ, פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים - טָהוֹר.

חיתוך התנור לחוליות מטהר אותו. אבל אחר כך, כשמורח עליו טיט חדש – הוא עלול להיטמא שוב. הדרך להימנע מכך היא להפריד בין התנור החתוך לבין הטפלה (הטיט), אבל אז התנור עלול להתפרק.

המשנה מציעה פתרון לבעיית התנור, אבל מחירה הוא תנור שאינו יציב כי יש בו שכבה של חול.

מֵרְחוֹ בַטִּיט - מְקַבֵּל טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לְאוֹפוֹת בּוֹ סִפְגָּנִים.

הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת הַטְּפֵלָה, וְנָתַן חוֹל אוֹ צְרוֹר בִּנְתַּיִם,

בַּזֶּה אָמָרוּ: הַנִּדָּה וְהַטְּהוֹרָה אוֹפוֹת בּוֹ, וְהוּא טָהוֹר.

(ט) תַּנּוּר שֶׁבָּא מְחֻתָּךְ מִבֵּית הָאֻמָּן,

האומן ייצר מראש תנור חסין מטומאה כמו שתואר במשנה ח, אבל התנור צריך פיגום כדי להחזיק את החוליות זו על זו. הפיגום אינו מטמא את התנור, אבל אם מורח אותו בטיט ולא מפריד בין הטיט לתנור – התנור עלול להיטמא.

החלפת הטיט מכשירה את התנור לטומאה בלי להסיק אותו, כי כבר הסיק אותו עם הטיט הקודם.

וראו פתרונות נוספים המבוססים על "תנור של סדקים", כלומר תנור סדוק העומד בזכות מתקן חיצוני בתוספתא ד, ז-ח.

עָשָׂה בוֹ לִמּוּדִין - נוֹתְנָן עָלָיו, וְהוּא טָהוֹר.

נִטַּמָּא, סִלֵּק אֶת הַלִּמּוּדִין - טָהוֹר. הֶחֱזִירָן לוֹ - טָהוֹר.

מֵרְחוֹ בַטִּיט - מְקַבֵּל טֻמְאָה.

אֵינוּ צָרִיךְ לְהַסִּיקֶנּוּ, שֶׁכְּבָר הֻסַּק.

(י) חִתְּכוֹ חֲלָיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חָלְיָא לְחָלְיָא - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.

ר' אליעזר מציע פתרון מוצלח יותר לבעיית התנור: החוליות יכללו גם את הטיט שעל כל אחת מהן, והחול יפריד בין החוליות לרוחב ולא בין התנור לטיט. הבעיה היא שחכמים טענו שתנור כזה מקבל טומאה, וראו עדיות ז, ז, ששני הצדדים העידו, ואין כאן מחלוקת עקרונית כפי שמשתמע מב"מ נט א.

תנור של בן דינאי הוא שוחה באדמה, שאינה כוללת כלל חרס.

זֶה תַנּוּרוֹ שֶׁלַּחֲכִינַי.

יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים, שֶׁהוּא חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְטָח בַּטִּיט,

אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ - טָמֵא; וְאִם לָאו - טָהוֹר.

וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁלְּבֶן דִּינַאי.

(יא) תַּנּוּר שֶׁלָּאֶבֶן וְשֶׁלַּמַּתֶּכֶת - טָהוֹר; וְטָמֵא מִשֵּׁם כְּלֵי מַתְּכוֹת.

תנור מתכת טהור מדין תנור, אבל תנור מתכת נייד טמא משום המתכת שבו. אם הוא מחובר לקרקע הוא טהור.

אם תיקן תנור כזה והוסף לו חלק מחרס – טמא, בתנאי שהחור גרם לאיבוד כל החום בו.

מריחת כירה בטיט מבפנים הופכת אותה לדעת ר' יהודה לכירה של חרס, וחכמים חולקים עליו.

נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק; עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה, אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט - טָמֵא.

כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב? - כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה.

כִּירָה שֶׁלָּאֶבֶן וְשֶׁלַּמַּתֶּכֶת - טְהוֹרָה; וּטְמֵאָה מִשֵּׁם כְּלִי מַתְּכוֹת.

נִקָּבָה, נִפְגָּמָה, נִסְדָּקָה, עָשָׂה לָהּ פַּטְפּוּטִים - טְמֵאָה.

מְרָחָהּ בַּטִּיט מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ - טְהוֹרָה.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִבִּפְנִים – טְמֵאָה; וּמִבַּחוּץ - טְהוֹרָה.