ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (א)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ ראשון)


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ ראשון), עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכן[עריכה]


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH242

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כללי דיני שבת ופרטי אבות מלאכות
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ
מא | מב | מג | מד | מה

סימן רמב סעיף א[עריכה]

שבת קודש הוא האות הגדול שבין הקב"ה ובין עמו ישראל, כמו שכתוב: "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר: אף על גב דשבת הוא זכר למעשה בראשית, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי - שבת וינפש", ולכן "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת" וגו', כדכתיב במעשה בראשית. ואם כן, הוא שייך לכל ברואי עולם, ואינה דומה למועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, שאין לשארי האומות שייכות בזה, שהם לא יצאו ממצרים. אבל במעשה בראשית כולם נבראו. מכל מקום לא נתן הקב"ה קדושת השבת, רק לישראל בלבד. וזהו "לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר, שאתם קדושים אצלי, כדכתיב: "קדושים תהיו", ולכן נתתי לכם קדושת השבת. והשבת וישראל הם תכלית הבריאה.

(וזהו שאומרים: "ולא נתתו" וכו' "לגויי הארצות, ולא הנחלתו" וכו', כלומר: אף שלכאורה יש שייכות לכולם בזה. וזהו שאמרו בפרק קמא דשבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך אמור להם לישראל" וכו', כלומר: אף שביכולת ליתנה לכל הברואים, ודו"ק).

סימן רמב סעיף ב[עריכה]

קדושת שבת למעלה מכל הקדושות, וברכתה למעלה מכל הברכות, ולכן נתקדשה ונתברכה מראשית הבריאה, כדכתיב: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו". והיא מקור הברכה לכל ימות החול. ולכן נצטוו ישראל על השבת בשבעה פרשיות שבתורה, ב'בשלח' ו'יתרו' ו'משפטים' ו'כי תשא' וב'ויקהל' ו'אמור' וב'ואתחנן', להורות שכל שבעה ימי השבוע – בשבת תלויים. ולכן אנו מזכירים בכל יום את השבת, שאומרים בשיר של יום: "ראשון בשבת" ו"שני בשבת", וכן כולם.

סימן רמב סעיף ג[עריכה]

השבת היא עיקר האמונה בהקב"ה, שברא עולמו בששת ימים, וביום השביעי שבת וינפש. וכל שאינו שומר שבת, אין לו אמונה. ולכן דימו חז"ל בכל הש"ס מחלל שבת לעובד כוכבים. וכל המחלל את השבת, ככופר בכל התורה כולה.

ולכן, תיכף שיצאו ישראל ממצרים, נצטוו על השבת, בפרשת "בשלח", עוד קודם מתן תורה, לפי שיציאת מצרים הוא עדות על השגחתו יתברך בעולמו, לשלם טוב לעושי טוב, ולהיפך לעושי רע, כמו המצרים וכיוצא בהם. והוא עדות על יכולתו יתברך לשנות את הטבע, כמכות מצרים (וקריאת) [וקריעת] ים סוף, וירידת המן והשליו והבאר. ואם אינם מודים שהקב"ה ברא עולמו, הרי כופרים בכל הדברים. ולכן נתן להם השבת תיכף ביציאתם ממצרים. וכך אמרו חז"ל, דשבת ודינים נפקדו במרה, והיא החנייה הראשונה אחרי קריעת ים סוף, כמבואר בתורה.

והרי אנו רואים בשבת הראשון, שאיזו אנשים חיללו את השבת ויצאו ללקוט את המן, ואמר הקב"ה: "עד אנה מאנתם לשמור מצוֹתָי ותורֹתָי", הרי אמר מפורש שהשבת היא כלליות כל התורה והמצוות.

(ולכן בסוף כי תשא כתיב: "את חג המצות תשמור", ואחר כך: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", ובכל התורה שבת קודם לרגלים, דהוא תדיר ומקודש. אלא להורות דלחג המצות – ההכרח לשמור שבת, ואם אין שבת, אין פסח ואין תורה).

סימן רמב סעיף ד[עריכה]

והנביאים, כשהוכיחו את ישראל על הפרת התורה, הוכיחו ביחוד על חילול שבתות בפני עצמן), אמר: "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיהו נו ב), כלומר, דזכות שמירת שבת יגרום לו שלא יעשה כל רע. ועוד אמר: "כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי", כלומר, ברית התורה. הרי מפורש שהמחלל את השבת, הרי זה מפר ברית התורה.

סימן רמב סעיף ה[עריכה]

ירמיה אמר: "כה אמר ד' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת" וגו', "והיה אם שמוע תשמעון אלי" וגו' "ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים" וגו', "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא" וגו' "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה". ולכן אמרו חז"ל בשבת, שבמקום שחילול שבת מצויה, שם הדליקה מצויה. ויחזקאל אמר: "וימרו בי" וגו', "את שבתותי חללו ואומר לשפוך חמתי" וגו', "יען משפטי לא עשו וחקותי מאסו ואת שבתותי חללו" וגו'.

ולכן יש להאיש הישראלי ליתן ליבו לשמירת שבת קודש, ולקבלו מבעוד יום גדול, ולא סמוך להשקיעה, דעל פי זה רבים מהמון ונשים ועמי הארץ מדליקין נרות אחר השקיעה. והרי באיסור חמץ בערב פסח אחר חצות, דאינו אלא בלאו, ועם כל זה עשו חכמים הרחקה כשני שעות; ופירשו חז"ל בפסחים הטעם, משום דחמץ מסור לכל. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בחילול שבת, דאיסור סקילה, ונמסר לכל בני ישראל טף ונשים, שיש להרחיק הדלקת הנרות הרבה הרבה קודם השקיעה. וכל שכן דרב העיר והיריאים מחוייבים להקדים הרבה, כדי שההמון עם שלא יקדימו כל כך, מכל מקום לא יבואו לידי חילול שבת. מה שאין כן אם הם בעצמם מדליקים סמוך להשקיעה, שההמון ידליקו אחר השקיעה, כאשר שמענו כן ראינו בכמה מקומות.

והדורות הקודמים היו מקדימים הרבה בקבלת שבת, כמבואר בתרומת הדשן (סימן א'), שאחר התפילה ואחר האכילה הלכו לטייל, והיתה אז שקיעת החמה, עיין שם. (והשל"ה בסידורו קודם קבלת שבת מבאר, שהאומר "מזמור שיר ליום השבת" אחר השקיעה — מביא סכנה רבה, עיין שם שביאר זה בגודל קדושתו וחוכמתו).

סימן רמב סעיף ו[עריכה]

ושכר שמירת שבת גדלה מאד, כמו שביארו הנביאים וחז"ל. ואמרו: כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצָרִים, וניצול משיעבוד [מלכויות], ונותנים לו משאלות ליבו (שבת קיח א). ועונג שבת היא מצוַת נביאים, דכתיב: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח יג). והכל מודים בשבת דבעינן לכם (פסחים סח ב), דכתיב: "וקראת לשבת עונג". ועוד נבאר בזה בסייעתא דשמיא בסעיף מ"ב.

סימן רמב סעיף ז[עריכה]

הלכות שבת המה הלכות מרובות ועמוקות. ורבותינו הטור והשו"ע, עם גודל אריכותם, מכל מקום לא כתבו רק האסור והמותר, אבל לא כתבו עיקרי אבות מלאכות ותולדותיהן וחיובי דאורייתא ודרבנן וכללי שרשי מלאכות של שבת והרמב"ם ז"ל ביאר הכל ולשלימות מלאכת הקודש רצונינו לבאר ג"כ מעט בזה ומה שיש הפרש בין דעת הרמב"ם לבין כמה מרבותינו רש"י ותוס' ועוד מהראשונים כמו שנבאר בס"ד:

סימן רמב סעיף ח[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק א' משבת: שביתה בשביעי ממלאכה - מצוַת עשה, שנאמר (שמות כ ט): "וביום השביעי תשבות". וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצוַת עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה". ומהו חייב על עשיית מלאכה? אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עשה בשוגג, חייב חטאת.

וכל מקום שנאמר בשבת "פטור", הוא פטור מן התורה, אבל אסור מדרבנן. וכך אמרו חז"ל ריש שבת: כל פטורי דשבת, פטור אבל אסור, לבד מהני תלת וכו', אלא אם כן נאמר "מותר", או "אינו חייב כלום". ובפטור אבל אסור, כשעבר ועשה, מכין אותו מכת מרדות.

סימן רמב סעיף ט[עריכה]

בריש פרשת ויקהל (שמות לה א) כתיב: "ויקהל משה" וגו', "אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" וגו'. וביאורו, שציווה אותם על מלאכת המשכן, ושבשבת אסור לעשות מלאכת המשכן, כמבואר במכילתא. ומזה באה הקבלה לחז"ל ללמוד כללים ועיקרים גדולים במלאכת שבת; דְמִדְנִסְמְכָה עניין שבת למלאכת המשכן, למדנו כל מלאכות שבת ממלאכות שהיו במשכן.

וכך שנו חכמים (שבת מט ב): אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו, ואתם לא תזרעו; וזריעה היתה במשכן לזריעת סממנים (רש"י). הם קצרו, ואתם לא תקצרו וכו'. מזה למדנו ל"ט אבות מלאכות בשבת, כמו שיתבאר, מפני שאלו המלאכות היו במשכן החשובות (ריש ב"ק). ואף שיש כמה מהאבות מלאכות הדומות זו לזו, כמו זורה ובורר ומרקד, שכולם הם לברר האוכל מן הפסולת, אלא שהבירור אינו בעניין אחד, דזורה הוא ברוח, ובורר הוא בידיו, ומרקד הוא בנפה. מכל מקום, כיוון שכולם היו במשכן מהמלאכות החשובות, קרינן להו אבות; ושארי מלאכות הדומות להאבות, קרינא להו תולדות (שם ושבת עג ב).

סימן רמב סעיף י[עריכה]

ואם תשאל: איזה נפקא מינה יש בין אב לתולדה? דהא על שניהם חייב סקילה וכרת, וחטאת בשוגג. אך נפקא מינה גדולה יש בזה, דאם עשה שני מלאכות, אם האחת אב והאחת תולדה שלה, אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל כשהם שני אבות, או שהיא תולדה מאב אחר, חייב שני חטאות. וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ז'), עיין שם.

ולדעת רבותינו בעלי התוס' (שבת עג ב ד"ה 'משום זורע') יש סברא שיש חילוק לעניין התראה, שצריך להתרות על התולדה דווקא משום האב. ואם כן יש נפקא מינה גדולה בין אב לתולדה. וכן משמע בשבת). אמנם התוס' בעצמם נסתפקו בזה, ויש לומר דגם אם התרו משום התולדה גם כן חייב.

אבל זהו פשיטא, דאם התרו על התולדה משום תולדה אחרת, אף שהיא מאותה אב, לא הוי התראה, אלא אם כן התרו בהתולדה עצמה שרצונו לעשות, או באב שלה. ולפי זה יש לדעת מה מקרי אב ומה מקרי תולדה.

סימן רמב סעיף יא[עריכה]

איזה הם אבות המלאכות? כך שנו חכמים במשנה דכלל גדול: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבדו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הבונה והסותר, המכבה והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות וכו'.

ואיתא בגמרא (שבת עה ב): המולח ומעבד אחת הן, ואינן חלוקין לשני אבות. ויש עוד אב, והוא שירטוט, עיין שם. ואין זה חסרון במשנה, דבאמת פירוש דהמעבדו כן הוא, כדאיתא בירושלמי וזה לשונו: מה עיבוד היה במשכן? שהיו משרטטין בעורות כדי להשוות הצדדים, עיין שם (ובש"ס שלנו דאמר "אפיק" וכו' גם כן יש לומר כן, ודו"ק).

סימן רמב סעיף יב[עריכה]

והנה באשר שהטור והשולחן ערוך לא הזכירו המלאכות בפרטיותיהן, ואי אפשר לנו לשנות מסימני הטור והשולחן ערוך, לכן ראינו להסמיך מלאכות אלו בפרטיות, כל מלאכה להסימן שיש קצת שייכות לזה. ושם נבאר בסייעתא דשמיא האבות ותולדותיהן. ונציין הסימנים שנזכרים הזורע והחורש והקוצר בסימן של"ו. ומעמר וגוזז ומנפץ וטווה והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג והפוצע והכותב והמוחק, בסימן ש"מ. הזורה והבורר והמרקד בסימן שי"ט. הלש והטוחן, והמפשיט את העור והמעבדו ומוחקו ומחתכו ומשרטט, בסימן שכ"א. האופה והשוחט בסימן שי"ח. הדש והמלבן והצובע בסימן ש"כ. הקושר והמתיר, התופר והקורע, בסימן שי"ז. והצידה[2] בסימן שט"ז. הבונה והסותר והמכה בפטיש בסימן שי"ג. המכבה והמבעיר בסימן של"ד. המוציא מרשות לרשות בסימן ש"א.

סימן רמב סעיף יג[עריכה]

והנה לכל אב יש הרבה תולדות. ובירושלמי שם אמרו, דרבי יוחנן וריש לקיש עיינו זמן רב בהאבות מלאכות, ומצאו לכל אב מלאכה שלושים ותשעה תולדות, עיין שם.

וכתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ה'): התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט כדי לבשלו, הרי זה חייב, שהיא תולדת טחינה, שהטוחן - לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, עד כאן לשונו. ופרטי דין זה יתבאר בסימן שי"ט, דאין זה רק בירק שאיננו נאכל חי, עיין שם.

וכתב עוד, דלכל מלאכה ומלאכה ישנן תולדות על דרך זה. ומגוף המלאכה יש להבין של איזה אב היא, כמבואר למבין. ורק יש לדעת גדרי האבות, ובסייעתא דשמיא נזכיר כשנבוא לאיזה מלאכה מהמלאכות מהו גדרה.

סימן רמב סעיף יד[עריכה]

לפי מה שנתבאר, יכול להיות שיתחייב האדם שלושים ותשע חטאות בשבת, כשיעבור בשוגג על כל המלאכות, ולא יותר, לפי שכל המלאכות שבעולם נכללו באלו השלושים ותשע מלאכות, ועל האב ותולדה כבר נתבאר שאינו חייב אלא אחת.

ומניין למדנו שחייב על כל אב מלאכה בפני עצמו? כך אמרו חז"ל (שבת ע א), דכתיב: "לא תבערו אש", והרי הבערה בכלל כל המלאכות היתה. ולמה יצאת בפני עצמה? ללמדך לחילוק מלאכות, דכשם שחייב על ההבערה בפני עצמה, שהרי יצאה בפני עצמה, כמו כן כל מלאכה ומלאכה. דזהו מידה משלוש עשרה מידות[3], דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו. וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ב') משגגות עיין שם.

(וצריך לומר דלית לן הך דאיסי ריש מכילתין, שאמר שיש מלאכה אחת מהשלושים ותשע מלאכות שאינו חייב עליה חטאת, עיין שם. והטעם, דכיוון דרבי יוחנן אמר (שבת סט א) על משנה דאבות מלאכות, שאם עשאן כולם בהעלם אחת - חייב על כל אחת ואחת, לא חיישינן לדאיסי, ובוודאי ידע רבי יוחנן דחכמים פליגי עליה דאיסי ודו"ק)[4].

סימן רמב סעיף טו[עריכה]

כתב הרמב"ם בריש פרק ב' משגגות:

"אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף. אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף, פטור. כיצד? כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת. עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון, פטור, עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה. וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.

ואם היה תחילתו וסופו בשגגה, אף על פי שבאמצע היה בזדון - חייב חטאת. והכי משמע להדיא בשבת (קב. באוקימתא דרב אשי, עיין שם).

ודע, דלאו דווקא בהוצאה שהיתה בידו לבלי לגמור המלאכה, אלא אפילו בזורק, שאחר שיצתה מידו לא היתה בידו להשיבה, מכל מקום, אם נזכר קודם שתנוח - פטור מחטאת. וכן מפורש בשבת שם. ותמיהני על הרמב"ם, למה לא צייר דין זה בזריקה, ובפרט שלשון המשנה שם כן הוא, וצריך עיון. ונראה לעניות דעתי, דהרמב"ם בכוונה שינה מלשון המשנה, משום שהירושלמי באמת מחייב בזריקה, מטעם דאין בידו להחזיר

(וזה לשון הירושלמי שבת פרק יא הלכה ו: "כיני מתניתין, והזיד. וקשיא, אילו ירה חץ להרוג נפש, והתרו בו, וחזר בו, שמא כלום הוא וכו'?" עיין שם. והמפרשים פירשו פירוש זר, עיין שם. והאמת דבמשנה ירושלמית הגירסא במשנה: הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו, עיין שם. וזהו שאומר, כיני מתניתין והזיד, כלומר, דכך היא הגירסא, שהיה מזיד עד שלא תצא מידו, ולכן כשזרק, היתה במזיד ופטור מחטאת; דאם לא כן, אלא כגירסת הבבלי, קשה, למה יפטור? והרי אין בידו להחזירה! ולכן הרמב"ם, להרחיק את עצמו ממחלוקת, כתב לשון הוצאה ודו"ק). (ובהלכות שגגות כתבנו תירוץ אחר, עיין שם)

סימן רמב סעיף טז[עריכה]

עוד כתב:

"עבר עבירה, ויודע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת - הרי זו שגגה ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו - הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות שחייבין עליה כרת", עד כאן לשונו. אבל בעבירה שאין בה כרת אלא מלקות, אם הזיד בלאו, אין זה שגגה, ומלקין אותו.

והנה בשבת יש דבר אחד שהוא בלאו ולא בכרת, והיינו מחמר אחר בהמתו. ומכל מקום, גם אם עשה במזיד פטור ממלקות, משום דהלאו הוא מקרא ד"לא תעשה כל מלאכה אתה" וגו' "ובהמתך" וגו', ובלאו זה נכלל מיתה גם כן אם עשה מלאכה בעצמו, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. וזה מבואר בש"ס בכמה מקומות, מטעם דלאו זה לא ניתן למלקות אלא למיתה. וכן פסק הרמב"ם בריש פרק קמא משבת, עיין שם. וכל שכן דבשוגג פטור מקרבן, דקרבן אינו אלא כשיש כרת על המזיד ולא באיסור מלקות (עיין תוספות שבת קנ"ד. ד"ה 'בלאו').

סימן רמב סעיף יז[עריכה]

ודע, דבשגגת שבת יש שני דברים. והיינו כגון שקצר בשבת, וידע ששבת היום, אלא שסבור דקצירה מותר בשבת; או שידע שקצירה אסורה בשבת, אלא שלא ידע ששבת היום. ונמצא דחיוב מיתה אינו אלא כשידע ששבת היום, וקצירה אסורה בשבת, שחייבין עליה מיתה.

והנה לכאורה הכל אחד אם הזיד בשבת ושגג במלאכה, או הזיד במלאכה ושגג בשבת. אבל באמת אינו כן, דאם ידע ששבת היום, ועשה הרבה מלאכות מפני שלא ידע שהן אסורות, חייב על מלאכה ומלאכה, אם הן מאבות נפרדות. אבל כשידע שהמלאכות אסורות, אלא שלא ידע ששבת היום, אינו חייב אלא חטאת אחת. והטעם פשוט, דחיוב חטאת הוא על השגגה. וכששגג בשבת, הרי שגגה אחת היא; אבל כששגג במלאכות, הרבה שגגות הן, ששגג במלאכה זו ובמלאכה זו וכו'. וכך שנו חכמים במשנה דכלל גדול, וכן פסק הרמב"ם בפרק ז' משגגות.

וכן אם שגג בשבת, וגם שגג במלאכות, אינו חייב אלא חטאת אחת. והטעם, מפני דשגגת שבת הוא העיקר (תוס' שבת ע ב ד"ה 'אמר'). והגם שבשארי עבירות יש גם כן כעין שני שגגות, מכל מקום דין אחד להם.

סימן רמב סעיף יח[עריכה]

אף על פי שנתבאר שהעושה אב מלאכה עם התולדות של אותו אב אינו חייב אלא חטאת אחת, מכל מקום זהו באותו שבת; אבל אם עשה האב בשבת זה, ועשה התולדה או אפילו האב עצמו בשבת השני - חייב שתי חטאות.

ולא מיבעיא אם עשאן שניהם בזדון שבת ושגגת מלאכות, דכיוון דהשגגה היא בהמלאכה, הרי שני שגגות הן, דכל שבת ושבת הוה כגוף אחר. וכמו דהבא על שתי נשים נידות בהעלם אחת, דחייב שתיים, מטעם דכל גוף הוא עניין בפני עצמו, והכי נמי כל שבת הוא עניין בפני עצמו.

אלא אפילו עשאן בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהשתא חדא שגגה היא בכל השבתות, והיינו שנעלם ממנו ששבת היום - מכל מקום חייב על כל שבת ושבת. והטעם, שאי אפשר שלא יתוודע בתוך השבוע שהיה שבת, ואם כן כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא, דהוויין כשני העלמות. וכך אמרו ז"ל בכריתות טז ב, דימים שבין שבת לשבת הוויין ידיעה לחלק, עיין שם. וכן פסק שם הרמב"ם, עיין שם.

סימן רמב סעיף יט[עריכה]

אף על פי ששגגת מלאכה ושגגת שבת יש ביניהם חילוקים, כמו שנתבאר, מכל מקום אם עשה שני פעמים מלאכה אחת בשבת אחת, ובפעם הראשון ידע ששבת היום ושגג בהמלאכה, ואחר כך שכח שהיום שבת וידע שמלאכה זו אסורה, וחזר ועשאה מפני שגגת שבת, מכל מקום אם נתוודע על שניהם, מביא חטאת אחת. ואף על פי שהעלמה של שנייה חלוק קצת מראשונה, סוף סוף העלם אחד הוא (רש"י שבת עא א ד"ה קצירה, עיין שם).

וכן אף על פי שנתבאר דעל כל פנים על כל שבת ושבת חייב על כל אחד חטאת, מכל מקום תינוק שנשבה לבין העכו"ם ולא ידע כלל ענין השבת, או מי שנשתכח ממנו לגמרי שיש שבת בעולם, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שבכולם חדא שגגה היא, שלא ידע עניין שבת כלל. וכך שנו חכמים במשנה דכלל גדול, וכן פסק הרמב"ם שם, עיין שם בפרק ב' (ופסק כרב ושמואל בשבת סח ב, ולא כרבי יוחנן וריש לקיש, ועיין שם בכסף משנה. ולכאורה לפי כללי הש"ס הוה ליה למפסק כרבי יוחנן וריש לקיש, וצריך עיון קצת).

סימן רמב סעיף כ[עריכה]

וממה שנסמך מלאכת שבת למלאכת המשכן, באה הקבלה לחז"ל ללמוד גם כן דמלאכת מחשבת בעינן דווקא במלאכות שבת, כמו במשכן. ובזה תלוי כללים ועיקרים גדולים. והיינו שיתכוין למלאכה זו שהוא עושה; אבל אם אינו מכוין לה כלל, כגון שנתכוין לזרוק שני אמות, שמותר, וזרק ארבע אמות, פטור (בבא קמא כו ב). וכן היתה אבן מונחת לו בחיקו, ונפלה מחיקו ועשה חבורה לבעל חי, דפטור (שם), כיון שלא נתכוין כלל למלאכה זו, אף על גב שלכמה דברים חייב גם בלא מתכוין, כמו לנזקין ועוד דברים (שם). דבמשכן, כל מלאכה שעשו — חשבו אותה לעשות, כדכתיב ב"ויקהל" (שמות לה לב-לג): "ולחשוב מחשבות" וגו' "לעשות בכל מלאכת מחשבת".

סימן רמב סעיף כא[עריכה]

ומטעם זה מפורסם בכל מסכת שבת, דדבר שאין מתכוין, פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון, דלרבי שמעון - מותר לכתחילה, ולרבי יהודה, אף דאסור לכתחילה, אינו אלא מדרבנן. ובשארי איסורים סבירא ליה לרבי יהודה דאסור מן התורה (תוס' שבת מא ב ד"ה 'מיחם').

ואף לרבי שמעון, דסבירא ליה דגם בשארי איסורים מותר מן התורה, כדמוכח בפסחים ובשבת, מכל מקום יש עניינים דגם באינו מתכוין חייב, כמו נזקין וחייבי גלות (בבא קמא כו ב). ומדברי הרמב"ם פרק י מכלאים דין יח, משמע דפסק דגם בכלאים חייב, אף באינו מתכוין (ועיין שם בכסף משנה ודו"ק).

סימן רמב סעיף כב[עריכה]

וכן נכלל במלאכת מחשבת, דבעינן דווקא מלאכה של מעשה אומן, כמו שהיה במשכן מלאכת חרש וחושב. אבל כל שאינו מעשה אומנות, לא מקרי מלאכה בשבת (ביצה יג: רש"י ד"ה 'אלא'). ולכן המעמיד ערימה של תבואה בשבת, אם אין בה מלאכה אחרת - אינו חייב מן התורה (שם), רק מדרבנן אסור משום עובדין דחול ומשום מוקצה.

ומטעם זה, גם גבי קשר, שהוא מאבות המלאכות - אינו חייב אלא על קשר של מעשה אומן, כמו שכתב הרמב"ם פרק י (הלכה א) משבת, ויתבאר בסימן שי"ז, והכל מטעם דבעינן מלאכת מחשבת.

סימן רמב סעיף כג[עריכה]

ולכן המקלקלין פטורין, אלא אם כן קלקל על מנת לתקן. אבל המקלקל בלבד, כגון שסותר בניין שלא על מנת לבנותו - פטור מן התורה, מטעם דאין זה מלאכת מחשבת, דבמשכן היו כל המלאכות לתיקון ולא לקלקול.

וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, למאן דפוטר כמו שיתבאר, הוי גם כן מטעם מלאכת מחשבת (חגיגה י ב), וכמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' בשבת (צ"ד. ד"ה 'ר"ש', וגם לרש"י צ"ל כן, עיין שם ודו"ק). ומאן דמחייב, משום דסבירא ליה דזה מקרי מלאכת מחשבת.

ומטעם זה, גם מתעסק במלאכת היתר ועלתה בידו מלאכת איסור, כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - גם כן פטור מטעם מלאכת מחשבת. ואפילו נתכוין למלאכת איסור, אלא שלא עשה בזו אלא באחרת, כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחרת - גם כן פטור מטעם זה (תוס' שבת עב ב ד"ה נתכוין, עיין שם). אלא שבזה יש חולקים, כמו שיתבאר.

וכן אם נתכוין לעשות מלאכה זו ואחר כך מלאכה אחרת, ועלתה בידו להיפך - גם כן פטור מטעם זה, שלא נעשה כמו שחשב, כמו שכתב הרמב"ם בפרק א דין יא עיין שם.

ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא בסעיף כ"ז.

סימן רמב סעיף כד[עריכה]

ודע, שמצאתי דבר אחד שזה דבעינן מלאכת מחשבת הוי חומרא, והיינו דמי שזורה את התבואה ברוח - חייב, והיא מאבות מלאכות. ואף על גב דעיקר המלאכה עושה הרוח, ודבר זה אפילו בנזקין פטור, מכל מקום - בשבת חייב, משום דזהו מלאכת מחשבת, שכן דרך הזרייה ונתקיימה מחשבתו, דניחא ליה במה שהרוח מסייעו (בבא קמא ס א).

סימן רמב סעיף כה[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק א' דין ח':

"כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה - פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו וכו'. וקל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור וכו'. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.

והך דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר הוא בגמרא (שבת עב ב). ולפירוש רש"י הכוונה, שנתכוין לחתוך את קישות זה שהוא תלוש, וחתך קישות אחר שהוא מחובר. ורבותינו בעלי התוספות הקשו על זה, דבכהאי גוונא אפילו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר - גם כן פטור כמבואר בכריתות (י"ט.), דבנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת פטור, מטעם דלא נעשה מחשבתו, ואין זה מלאכת מחשבת. ומאי איריא לחתוך את התלוש, דלא אתכוין לאיסור כלל? הא אפילו נתכוין לאיסור, פטור!

אלא וודאי דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - פירושו שחתך הקישות שרצה, אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר. ופטור מטעם "מתעסק", שהיה מתעסק בהיתר ועלתה בידו איסור, עיין שם היטב.

סימן רמב סעיף כו[עריכה]

אמנם מדברי הרמב"ם נראה להדיא כרש"י, וכן הסכימו המפרשים דמדבריו לקמן מתבאר, דכשנתכוין למחובר זה ועלתה בידו מחובר אחר, אם אין שינוי בין זה לזה - באמת חייב, דזה מקרי מלאכת מחשבת. והראב"ד השיג עליו מהך דכריתות. אבל הרמב"ם דחי הך דכריתות מפני סוגיא דשבת (לחם משנה).

ועוד נראה לעניות דעתי, דגם סוגיא דכריתות לפי המסקנא סוברת כן (דוודאי מקודם סברה הגמרא כתוספות והראב"ד, ומוקי הך דנתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים, דמשמע בתאנים ותאנים - חייב, ששכח מלקט מליבו. אבל רבא שאמר שם אחר כך: "ליקדם איכא בינייהו", סבירא ליה דתאנים ותאנים - חייב אם אין הפרש ביניהם, וליקדם גריע טפי, כיוון שלא עשה כמו שחשב. ולכן גם בנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה - פטור גם כן, מפני שלא עלתה כמו שחשב, שיש בזה שינוי. אבל תאנה ותאנה כשאין שום הפרש ביניהם - אין זה שינוי, וזהו שיטת רש"י והרמב"ם ודו"ק).

סימן רמב סעיף כז[עריכה]

וכתב עוד:

"נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים, ונהפך הדבר וליקט ענבים בתחילה ואחר כך תאנים - פטור. אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב — פטור, שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכוין לכבות זו וכיבה זו, להדליק זו והדליק זו - חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחישב לעשותה. הא למה זה דומה? למי שנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת וכו'. אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה ואחר כך הדליק שנייה אחריה - פטור.
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת - חייב, שאף על פי שלא הקדים, הרי לא איחר, וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה - פטור", עד כאן לשונו.

(ונתכוין למה שאמרו בשבת שם ע"ב: נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, פטור. והראב"ד והרמב"ן והמ"מ הרעישו עליו במה שכתב בנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט אחרת דחייב, והא בכריתות מוקי לה דווקא בשכח מלקט מלבו, עיין שם. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דרבא אינו סובר כן. וזהו גם שיטת רש"י. וליקדם גריע טפי, דמינכר השינוי ולא הוי מלאכת מחשבת; וכל שאין השינוי ניכר, מקרי מלאכת מחשבת, ואתי שפיר הכל ודו"ק).

(וזה שכתב רש"י בכריתות שם כ'. בסוף ד"ה "ליקדם": "אבל במתעסק בעלמא, שלא נתכוין אלא לאחת, ולא עשה, ועשה את חברתה - דכולי עלמא פטור", עד כאן לשונו - זהו בשחורות ולבנות, דרבי יהודה סבירא ליה דזהו שם אחד, כמו שכתב מקודם בד"ה "בשני שמות", עיין שם. ועוד, דהא לרבי שמעון שזורי ורבי שמעון ודאי כן הוא כמו שפסק הרמב"ם, עיין שם, ומי יימר דאין הלכה כמותם נגד רבי יהודה, דרבים נינהו? וכדמוכחא פשטא דסוגיא דשבת שם. וראיה דממש לא בעינן כמו שחשב כשאין שינוי, מנשימה אחת דחייב כדאמר שם, נהי דאקדומי לא קדים, אחורי נמי לא מאחר, עיין שם. וקשה, דהא מכל מקום על כל פנים אין זה כפי מחשבתו להקדים! אלא ודאי כיוון דאין השינוי ניכר, לא מקרי שינוי והוה מלאכת מחשבת, ודו"ק).

סימן רמב סעיף כח[עריכה]

כבר נתבאר, דדבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוה פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בכל הש"ס, דרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין - אסור מדרבנן, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב חטאת, דהוי מלאכה גמורה.

ורבי שמעון סבירא ליה דדבר שאין מתכוין - מותר לכתחילה, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור מן התורה, דלא הוי מלאכת מחשבת כבמשכן, דבמשכן כשעשו מלאכה היו צריכים לגוף המלאכה ותכליתה, אבל אסור מדרבנן.

(ורבי יהודה חשיב לה מלאכת מחשבת. ויש לומר בטעמו, דוודאי גם במשכן היתה כיבוי כדי שריבוי האש לא יקדיח הסממנין, וזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ורבי שמעון סבירא ליה דבמשכן ודאי היו זהירים שלא להרבות אש יותר מדאי, כמו שכתבו התוספות שבת צד ב ד"ה 'רבי שמעון', עיין שם, ולא היה כיבוי, רק לעשות פחמין, וזהו צריך לגופה, כמו שכתבו התוספות שבת לא ב ד"ה וסותר, עיין שם).

סימן רמב סעיף כט[עריכה]

ולעניין דינא, הנה בדבר שאין מתכוין פסק הש"ס להדיא כרבי שמעון, שאומר: "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון, שרי אפילו לכתחילה" (שבת צה א). אבל לעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא איפסקא הלכתא להדיא.

ורבותינו בעלי התוספות והראב"ד והרמב"ן והרשב"א, כולם פסקו כרבי שמעון גם במלאכה שאינה צריכה לגופה. חדא, משום דרבא בריש פרק נוטל סבירא ליה כרבי שמעון, ועוד, דבשלהי שבת אמרינן דבכולי שבת הלכה כרבי שמעון.

אבל הרמב"ם בפ"א דין ז' פסק כרבי יהודה, וגם דעת הרי"ף נראה כן (מגיד משנה). וטעמייהו, דלפי כללי הש"ס, רבי יהודה ורבי שמעון — הלכה כרבי יהודה. ואף דרבא סבירא ליה כרבי שמעון, מכל מקום איכא אמוראי דסבירא ליה כרבי יהודה. ועוד, דבמשנה (שבת צג ב) קבע רבינו הקדוש במשנה, דאת המת במיטה חייב, כרבי יהודה, וסתמה בלשון רבים. וזה שאמרו דבכולי שבת הלכה כרבי שמעון, התם רק בענייני מוקצה איירי, עיין שם .

(אמנם להירושלמי שבת פרק ב הלכה ה, דגם רבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון - ודאי הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה. ובש"ס דילן (שבת לא ב), יש מחלוקת ברבי יוסי כמאן סבירא ליה, עיין שם. ובירושלמי שבת פרק ט הלכה ו משמע להדיא דקיימא לן כרבי שמעון, עיין שם ודו"ק)

סימן רמב סעיף ל[עריכה]

ומהו מלאכה שאינה צריכה לגופה? כגון שעושה המלאכת איסור, ואין צריך לה לתכליתה של האיסור, אלא לתכלית אחר. כגון שחופר גומא, והאיסור הוא החפירה, והוא אינו צריך להגומא כלל, אלא צריך להעפר. ו'צריך לגופה' הוא כשצריך להגומא, להצניע בה או להשתמש בה.

וכן המכבה את הנר, והמלאכה הוא הכיבוי. ואם צריך לתכלית הכיבוי, והיינו לעשות גחלת - מקרי 'צריך לגופה'. אבל אם אינו צריך לגחלת, אלא שיחוס על השמן או על הפתילה או על הכלי - מקרי 'אינה צריכה לגופה'. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, והמלאכה הוא ההעברה, והוא אינו צריך לזה, אלא מסלקו ממקומו כדי שלא יזוקו בו רבים, או מכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים - הוה אינה צריכה לגופה. וכן צד נחש שלא יִשָכֶנוּ, דהמלאכה היא הצידה, והוא אינו צריך לצידה כלל, וכן כל כהאי גוונא, ובמשכן, כשעשו המלאכה היו צריכין לתכלית המלאכה.

(וגם רש"י סבירא ליה כן. וזה שכתב במשנה ד"את המת במיטה", וזה לשונו: "דמלאכה שאינו צריך אלא לסלקה מעליו, וברצונו לא באה לו" (שבת צג ב ד"ה 'ור' שמעון') עיין שם, אין זה אלא הסבר, כלומר: דלתכלית המלאכה אינו צריך, ולא היה רצונו לזה. והתוספות (דף צ"ד.) ד"ה 'ר"ש' שדקדקו עליו, לא דקדקו רק על לשונו, אבל הכוונה מבוארת ודו"ק)

סימן רמב סעיף לא[עריכה]

ודע, דמפורסם בכל הש"ס, דאף על גב דדבר שאין מתכוין — אפילו לרבי יהודה אינו אלא איסור דרבנן, ולרבי שמעון - מותר לכתחילה, וכן הלכה כמו שכתבנו, מכל מקום זהו בדבר שאפשר שתיעשה המלאכה ואפשר שלא תיעשה. אבל בדבר שבהכרח שתיעשה המלאכה, אף רבי שמעון מודה שחייב מן התורה, וכך אמרו בש"ס בכמה מקומות: מודה רבי שמעון ב'פסיק רישא ולא ימות'.

וזה לשון הרמב"ם בפרק א' דין ה':

"דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה - הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מיטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן. ולפיכך אם חפרו הקרקע - אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוין וכו'.
אבל עשה מעשה, ונעשה בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד - חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המוות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.

סימן רמב סעיף לב[עריכה]

ויש בזה שאלה גדולה, דאיך אפשר להתחייב לרבי שמעון על פסיק רישא? הא כיוון שאינו מכוין לה, פשיטא שאינו צריך לתכליתה, ואם כן הוי על כל פנים מלאכה שאינה צריכה לגופה!

ומדברי רבותינו בעלי התוספות בשבת (מ"א: ד"ה 'מיחם') ויומא (ל"ד:) וכריתות (ב':) נראה דהכי פירושו: דכל פסיק רישא דאנן סהדי דניחא ליה - חייב אף שאינו מכוין לזה, ובעל כורחו הוי כמכוין לזה. וכל דאנן סהדי דלא ניחא ליה בזה, כלומר שאינו מעלה ומוריד - הוה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

ולשיטת הערוך (בתוספות ק"ג.), כל פסיק רישא דלא ניחא ליה - מותר אפילו לכתחילה, עיין שם. אבל רש"י ז"ל כתב להדיא (ע"ה. ד"ה 'טפי') דרבי שמעון מודה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי או לא, אלא אם כן רוצה דווקא ההיפך, שלא תיעשה מלאכה זו, עיין שם.

סימן רמב סעיף לג[עריכה]

והנה מצאנו שבנו של הרמב"ם נשאל בזה, והשיב בשם הרמב"ם בלשון זה:

"ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא: דגבי פסיק רישא - אינו מכוין למלאכה כל עיקר, אלא שהיא מעשה בהכרח, כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי, שהוא לא כיוון לשמירת הצבי, אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה - הוא מתכוין לגוף המלאכה, אלא שאינו מתכוין לתכליתה (כסף משנה פ"א הל' ז').

ונתקשו בכוונתו גדולי עולם, ולא ראיתי בזה דברים המתיישבים על הלב.

סימן רמב סעיף לד[עריכה]

ולעניות דעתי נראה דהעניין כן הוא. ולדוגמא בעניין מצוות, יש פוסקים שצריכים כוונה, ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא, דהוי כמתכוין. ומכל מקום אם מתכוין שלא לצאת - הכל מודים שאינו יוצא. וכן הוא במלאכות שבת, דוודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה, ואין הכוונה מעכב, דאם כן יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה. אלא ודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל, כיון שעושה כדרך המלאכה, מה מועיל העדר כוונתו? והרי בהכרח כוונתו נעשית! וזהו עניין הפסיק רישא.

אבל אם באמת מכוין להמלאכה, אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר, הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת, והכא נמי לא שייך לומר דהוי כמתכוין, דוודאי הוא מתכוין, אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה. ולכן בצידת צבי, שאינו מתכוין לכלום, וכן ראש עוף לצחיקת הקטן, אינו מתכוין לכלום. מה שאין כן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דוודאי מכוין לחפירה, אלא לצורך תכלית אחר, והיינו לתכלית העפר. אבל בצידת צבי - אינו מכוין לצידה כלל, וכן בראש עוף לצחיקת קטן - אינו מכוין להריגה כלל, וגרע טפי, שהרי בעל כורחו נעשית המלאכה, והוי כמכוין.

(ויש מי שאומר דבפסיק רישא, כל שהוא מוכרח לעשות על ידי פסיק רישא - אסור, ובאינו מוכרח על ידי פסיק רישא - אזי מותר אף בפסיק רישא. כן כתב השלטי גבורים בפרק האורג אות ג', עיין שם, ועיין שם בר"ן ורשב"א).

סימן רמב סעיף לה[עריכה]

בכל מלאכות שבת יש שיעורים, ויתבאר כל אחד במקומו. וחצי שיעור - אסור מדאורייתא, כבכל איסורי תורה, אלא שאין לוקין על חצי שיעור. וכל שכן שאין ממיתין ואין מביאין קרבן על חצי שיעור, אבל מכל מקום איסורו מן התורה (רש"י ע"ד. ד"ה 'וכי').

מיהו באיסור הוצאה יש שינוי: דבהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שיש בזה עקירה והנחה, אם עשה עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה - אין בזה איסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן יש בזה, וזה מפורש במשנה ראשונה דשבת ובגמרא שם. ובהעברת ארבע אמות ברשות הרבים מוכח בכולי שבת, דפחות מארבע אמות - מותר לטלטל אף מדרבנן.

ויש להבין למה באיסור הוצאה ליכא איסורא דחצי שיעור מן התורה. ויש לומר, דכיון דטעמא דחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי, כמו שכתוב בריש פרק בתרא דיומא (ע"ד.), ובהוצאה לא שייך זה, דכשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, נהי דעקירה חזי לאצטרופי כשיניח, אבל הנחה לא חזי לאצטרופי כמובן, וכיון דליכא איסור חצי שיעור בהנחה מן התורה - ממילא דלא נאמרה בהוצאה איסור דחצי שיעור. ומכל מקום מדרבנן אסרו, מפני שבעקירה יכול לבא לידי חיוב חטאת, וכן קרי לה הש"ס ריש מכילתין עיין שם. ובמעביר שני אמות ברשות הרבים ועמד, תו לא חזי לאצטרופי, דהנחת גופו כהנחת חפץ, ולכן גם מדרבנן לא אסרו חצי שיעור.

(ובתוספתא ביצה פרק ד הלכה ב משמע להדיא דחצי שיעור בשבת אסור רק מדרבנן, עיין שם, וצריך עיון גדול. וצריך לומר דלאו דווקא, ועל פי מה שנכתוב ריש סימן רמ"ג).

סימן רמב סעיף לו[עריכה]

וכתב הרמב"ם בפרק א' דין ט"ז:

"כל מלאכה שיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה וכו', בין שעשאו שניהם כאחד מתחילה ועד סוף - הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו וכו' - שניהם חייבים, ושיעור אחד לשניהם.

היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציא לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה: זה הראשון שיכול - חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע - אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.

סימן רמב סעיף לז[עריכה]

עוד כתב:

"כל המקלקלין - פטורין. כיצד? הרי שחבל בבהמה או באדם דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים ושרפן או שיבר כלים דרך השחתה - הרי זה פטור", עד כאן לשונו. ומדרבנן אסור, דכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, כמו שנתבאר.

ודקדק לומר "דרך השחתה", שהרי מצינו דחובל חייב, כדתנן בריש שמונה שרצים (שבת קז א), וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' (הלכה ט') עיין שם. אלא דשם הוא שלא דרך השחתה, כגון שכוונתו היתה לתופסן בכך. וכן בקריעה בשלא דרך השחתה, כגון הקורע על מתו, או הקורע בכעס ועל ידי הקריעה נתיישב כעסו, פסק הרמב"ם בפרק י' (הלכה י') דחייב, עיין שם, שהולך לשיטתו, שפסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לרוב הפוסקים, שפוסקים כרבי שמעון - פטור גם בכהאי גוונא, וזה מפורש בגמרא (שבת קה ב), עיין שם.

סימן רמב סעיף לח[עריכה]

עוד כתב:

"חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - הרי זה מקלקל ופטור, אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל — פטור", עד כאן לשונו. וגם זה הוצרך לשיטתו, דלשיטת רוב הפוסקים בלאו הכי פטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ודע, דבגמרא (שבת עג ב) מוכח, דדווקא בבית הוי מקלקל ולא בשדה. אמנם זהו ודאי לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא כן הוא, ולכן כיוון שכתב "וכוונתו לקלקל", ממילא כן הוא, דבמקום שאין כוונתו לקלקל חייב לשיטתו (ועיין מגיד משנה וכסף משנה).

סימן רמב סעיף לט[עריכה]

עוד כתב:

"כל המקלקל על מנת לתקן - חייב. כיצד? הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה - חייב, ושיעורן כשיעור המתקן", עד כאן לשונו.

והנה בגמרא (שבת לא ב) משמע להדיא דזהו רק לרבי יהודה, דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לרבי שמעון, אפילו בסותר על מנת לבנות במקומו - אינו חייב, אלא אם כן מתקן על ידי הסתירה את הבניין השני, יותר מאילו לא היה שם בניין מעולם, כגון שמדליק את העצים ומכבן לעשות פחמין, עיין שם. והנה להרמב"ם אתי שפיר, דאיהו פוסק כרבי יהודה.

ומכל מקום אף לרבי שמעון בהכרח לומר כן, דהא סותר על מנת לבנות הוי מאבות מלאכות, ובזה אי אפשר למצוא שיתוקן על ידי הסתירה יותר מאילו לא היה שם בניין מעולם. וצריך לומר דבכהאי גוונא - גם לרבי שמעון חייב. ואף על גב דזהו כמלאכה שאינה צריכה לגופה כמובן, מכל מקום גם במשכן הא ודאי היתה סותר על מנת לבנות, ולכן חייב (תוספות שם ד"ה 'וסותר').

והנה בארנו מעט מהרבה כללי ועיקרי הלכות שבת בסייעתא דשמיא, ותן לחכם ויחכם עוד.

סימן רמב סעיף מ[עריכה]

כיוון שהתורה בירך וקידש את יום השבת, לכן חובה על כל איש מישראל לכבד את יום הקדוש הזה ולענגהו, כמו שאמר הנביא (ישעיה נה, יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד".

וזה לשון הרמב"ם ברמב"ם הלכות שבת פרק ל' (הלכה א'):

"ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה, ושניים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה, "זכור" ו"שמור"; ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג וכו'. איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים (שבת כה ב), שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש ומיחל להקבלת פני השבת כמי שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפין ואומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא", עד כאן לשונו.

ועכשיו אנחנו מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואומרים חמישה מזמורים, מן "לכו נרננה" (תהלים צה) עד אחר "ד' מלך ירגזו עמים", לפי שאלו הזמירות הם על לעתיד לבוא, שאז יאמר אחד לחבירו: "לכו נרננה לד'" (רד"ק), ואז "ד' מלך", כלומר, שיתקיים מקרא שכתוב (זכריה יד ט): "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". ועל כי שבת הוא רמז לזמן ההוא, יום שכולו שבת, ואז נשיר לד' שיר חדש; דכל השירות בלשון נקבה, ושיר שלעתיד הוא בלשון זכר, כדאיתא במדרשות, לכן אומרים מזמורים אלו.

ואומרים גם המזמור דשבעה קולות (תהלים כט), לפי שבו מרומז גם כן על האלף השביעי, יום שכולו שבת, ואז "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם", ואז "יברך את עמו בשלום"; ושבת הוא מעין עולם הבא, ולכן אומרים אותו. והם שישה מזמורים, כנגד ששת ימי השבוע, שכולן מושכין השפעתן משבת, כי היא מקור הברכה.

ואחר כך אומרים שיר "לכה דודי לקראת כלה", ובסופו מחזירין פניהם למערב ואומרים: "בואי בשלום עטרת בעלה, בואי כלה, בואי כלה", ואומרים זה בעמידה. וזהו כמו החכמים הראשונים, שהיו אומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא". ואחר כך אומרים "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב), וזהו עיקר קבלת שבת (וכתב הקדוש של"ה בסידורו, שייזהרו לומר "מזמור שיר ליום השבת" קודם שקיעת החמה, דאם לא כן, המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתעוררים ממקומם להזיק, עיין שם ודו"ק).

סימן רמב סעיף מא[עריכה]

ומכבוד השבת, שילבש כסות נקייה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת. ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו (שבת קיג א), כלומר, שמשלשל בגדיו כלפי מטה שיתראו ארוכים, והוא מידת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת היא (רש"י).

ומתקנת עזרא, שיהא העם מכבסים בגדיהם ביום החמישי מפני כבוד השבת (בבא קמא פב א), ולא ימתינו על ערב שבת, כדי שיהא ערב שבת פנוי להכנת השבת (שיטה מקובצת). ועכשיו כל ישראל מחליפים הכתונת לשבת, ועוד בגדים מחליפים, וגם הכובע, להיכר כבוד השבת, והולכים למרחץ מפני כבוד השבת. והרבה טובלין גם במקווה, לטהר את עצמם לקדושת השבת. וכל מה שעושין לכבוד שבת מלכתא, שכרו הרבה מאד.

סימן רמב סעיף מב[עריכה]

וכתב הרמב"ם (שם הלכה ז'):

"איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ומאכלים טובים ורבים - הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת, הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. אמרו חכמים הראשונים (שבת קיח א): עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", עד כאן לשונו.

סימן רמב סעיף מג[עריכה]

והנה זה שכתב, שאמרו חכמים לתקן תבשיל שמן ביותר, לא נמצא זה. ובגמרא (שבת קיח א) איתא: במה מענגו? בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומין, עיין שם. אלא דהרמב"ם סבירא ליה דוודאי זהו לאו דווקא, ואם אינו אוהב דגים, מה יעשה? אלא העיקר התבשיל החביב לו, ויהא שמן ביותר, שכן דרך העשירים. והגמרא נקטה לפי מה שהיה בימיהם, שתבשילין אלו היו חביבין אצלם.

ויש גם עתה שמקפידין על דגים, להיות בכל סעודת שבת, ויש בזה טעם נסתר. ולא יפחות משני תבשילין (מגן אברהם ס"ק א').

סימן רמב סעיף מד[עריכה]

וזה שכתב שאין צריך לשאול מאחרים, אף שבריש פרק ב' דביצה אמרו דכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, לבד הוצאות שבת ויום טוב, דאם מוסיף — מוסיפין לו, ואמרו שם דהקב"ה אומר: "לוו עלי ואני פורע". אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק, ולכן אף שעתה אין לו - יכול ללוות ולקוות לד' שירוויח ויפרע. אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". והרמב"ם שכתב שאין צריך לשאול מאחרים, או כוונתו לבקש מתנה, או אם כוונתו לשון שאלה, מיירי בכהאי גוונא. ועל זה אמרו בשבת שם: אפילו דבר מועט ולכבוד שבת - הרי זה עונג, עיין שם.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף א':

"אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו - צריך לזרז את עצמו לכבד את השבת. ולא אמרו "עשה שבתך חול" וכו', אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת", עד כאן לשונו.

וסבירא ליה, דמי שצריך לבריות לגמרי, והיינו שחיותו מן הקופה של עיר או התמחוי - זה אין צריך כלום. אבל אם גם בעצמו מרוויח מעט - על זה אמרו: אפילו דבר מועט, ומצמצם בשארי ימים ומשאיר לשבת.

(עיין ט"ז ומגן אברהם. ומה שכתב המג"א בעניין סעודה שלישית, העיקר דגם העני צריך לאכול, כהרמב"ם בפירוש המשנה. וזה שאמרו לווין בריבית לצורך סעודת שבת, זהו על פי היתר, כמו מכותי, או בשטר עסקא. והמפרש בירושלמי דמועד קטן פרק ב' סוף הלכה ג' כתב בריבית דרבנן, עיין שם, וקולא גדולה היא, והמחוור כמו שכתבתי, וכן כתב הפרי מגדים. והרבותא הוא שראוי לעשות כן למען המצווה) (ועיין פסחים קיב ב, וצריך עיון, ודו"ק).

סימן רמב סעיף מה[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א:

"נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים כדי לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות", עד כאן לשונו.

וגם כדי לקיים מצוַת חלה המוטל על האשה, שזהו ממצוותיה, מפני שאיבדה חלתו של עולם, והוא אדם הראשון, שהחטיאתו, כדאיתא במדרש (רש"י שבת לב א ד"ה 'הריני'). והיא אחת משלוש עבירות שגורמות לנשים למות, כדתנן בשבת. וכל שכן האוכלים פת כותים בכל ימות החול - שצריך לאכול בשבת פת כשר (עיין מגן אברהם ס"ק ד').

עוד כתב:

"יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא שקורין פשטיד"א בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה. ולא ראיתי לחוש לזה", עד כאן לשונו. והפשטיד"א הוא כעין קרעפלאך שלנו, שמכוסה בבצק למעלה ולמטה, ובינתיים בשר.

ואיתא בגמרא ריש פרק ב' דביצה, דשמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה - אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השנייה ואוכל הראשונה, עיין שם. ומה טוב אם מניחין מאכל טוב לשבת, שבזה זוכרין תמיד את יום השבת ומכבדין אותו. (עיין מגן אברהם שכתב, דאם מייקרין השער של דגים, נכון לתקן שלא יקנו דגים, עיין שם).

הערות[עריכה]

  1. ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
  2. ^ או והצודה - הדפוס לא ברור.
  3. ^ שהתורה נדרשת בהן.
  4. ^ ועיין שם בגמרא.

הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH243

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המשכיר שדה ומרחץ וריחיים ותנור לעובד כוכבים
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן רמג סעיף א[עריכה]

דע, דלבד ל"ט מלאכות הגמורות, עוד יש שבותים רבים שאסורים בשבת ואסמכינהו אקראי, כדאיתא במכילתא פרשה משפטים אקרא ד"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג יג): "למה נאמר? לפי שהוא אומר: "לא תעשה כל מלאכה"; אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. דברים שהם משום שבות מניין? תלמוד לומר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" עד כאן לשונם.

ובפרשה כי תשא איתא במכילתא: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יג), למה נאמר? לפי שהוא אומר: "לא תעשה כל מלאכה"; אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. משום שבות מניין? תלמוד לומר: "את שבתותי", להביא דברים שהן משום שבות", עד כאן לשון המכילתא.

ונראה לי דתרווייהו צריכי, דבשבותי שבת יש שני מינים: האחת, מה שאסור לו בעצמו לעשות; והשנית, דכשם שאסור לעשות בעצמו, כמו כן אסור לו לומר לעכו"ם לעשות.

(והנה הסמ"ג בהלכות יום טוב הביא מכילתא דפרשת בא אקרא ד"כל מלאכה לא יעשה בהם", לא תעשה אתה ולא חברך ולא עכו"ם, עיין שם. והביאו הט"ז סוף סימן זה, והבית יוסף בסימן רמ"ד. האמנם גירסת הגר"א הוא להיפך, וגריס: "אבל יעשה" וכו', עיין שם. ועל גירסת הסמ"ג תמיהני, דלקמן שם אומר רבי יונתן: אין צריך וכו', והלא דברים קל וחומר: ומה אם שבת חמורה – אינו מוזהר על מלאכת עכו"ם, יום טוב הקל וכו', עד כאן לשונו. הרי להדיא מבואר כגירסת הגר"א).

סימן רמג סעיף ב[עריכה]

וכן כתב הרמב"ם בריש פרק כ"א וזה לשונו:

"נאמר בתורה "תשבות": אפילו בדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות", עד כאן לשונו.

והרי מצינו שהנביאים הזכירו השבותים. ישעיה אמר (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר"; ונחמיה בן חכליה (נחמיה יג יג) צעק על מה שהצורים מביאים דגים ומוכרים בשבת לישראל, וכתיב: "ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת", הרי שלקנות דבר בשבת אומר חילול שבת.

סימן רמג סעיף ג[עריכה]

וכן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן, דקבלה בידינו ששבותי שבת אינם כשארי איסורי דרבנן, אלא הם כאיסורי תורה. וראיה לזה, דאם לא כן, אלא נאמר דמן התורה אינו אסור אלא מלאכה ממש, אבל משא ומתן מותר, וכי לזה יקרא יום מנוחה ושביתה, שכל אחד יעסוק במסחרו וישב בחנות ויקנה וימכור? ואין זה אלא מן המתמיהים!

אלא עיקר העניין הוא, דעל מלאכה ממש – חייבה התורה סקילה, ועל השבותים - לא חייבה סקילה, אבל איסורן איסור גמור כאיסור תורה.

סימן רמג סעיף ד[עריכה]

והנה בשבותי שבת יש 'אמירה לעכו"ם - שבות', והיינו שכל מלאכה שאסור לנו לעשות - אסור לנו לומר לעכו"ם שיעשה בעדינו, בין שנאמר לו בשבת, ובין שנאמר לו קודם השבת שיעשה בשבת, ובין שנאמר לו בשבת שיעשה אחר השבת, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ו'.

וכתב שאף על פי שאינו צריך להמלאכה בשבת, ומטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן, עיין שם. אבל רש"י ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ט"ו. בד"ה 'כיוון' עיין שם) כתב וזה לשונו:

"ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם "עשה לי כך", זהו משום "ממצא חפצך ודבר דבר" - דיבור אסור", עד כאן לשונו. ובסוף פרק קמא שם פירש טעם אחר, משום שמיחזי כשלוחו, עיין שם.

וצריך לשני הטעמים: דמטעם "ודבר דבר" - אין האיסור רק כשאומר לו בשבת עצמו, אבל אם אומר לו קודם השבת – לא שייך זה, ובזה הוה האיסור משום שליחות. ואף על גב דאין לו שליחות - מכל מקום לחומרא יש שליחות (בבא מציעא עא ב).

סימן רמג סעיף ה[עריכה]

וכתב הרמב"ם בפרק ו' דין ח':

"ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו בשבת, אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות - מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה. ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שייעשו אלא מפני דבר זה: שאם תאמר יהא מותר מיד - שמא יאמר לו לעשות, וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו בכדי שייעשו - הרי לא ישתכר כלום", עד כאן לשונו.

ואפילו אם העכו"ם עשה מעצמו בשביל הישראל מלאכה דאורייתא, והישראל לא ביקשו כלל שיעשנה - מכל מקום אסורה בו ביום, ולערב צריך להמתין בכדי שייעשו, כמו שיתבאר בסימן שכ"ה כמה פרטי דינים בזה. (ושכר שבת אסרו לגמרי, כמו שיתבאר בסעיף ט"ז)

סימן רמג סעיף ו[עריכה]

ואם מחוייב הישראל למחות בו כשרואה שעושה מלאכה בשבילו והוא עושה במקום המוצנע, דאילו בפרהסיא - פשיטא שמחוייב למחות בו אפילו במקום שמותר מצד עיקר הדין, כמו שיתבאר בסימן זה. אלא אפילו כשעושה במקום מוצנע, כגון בבית עצמו וכיוצא בזה - איתא בירושלמי (פרק א' הלכה ט') וזה לשונו:

"נתן כליו לכובס אינו יהודי, ובא ומצאו עובד בו בשבת - אסור. אמר רבי יודן: ויימר ליה דלא יעבוד, הדא דתימר בטובת הנאה. אבל בשכיר [וקצץ] - בעבידתיה הוא טריד", עד כאן לשונו.

מבואר מזה הירושלמי, דכל שהוא עושה רק לטובת הישראל - מחוייב למחות בידו, אבל כשעושה בשביל שכרו - אינו מחוייב למחות בו, וכן כתב בהגהות מרדכי בפרק קמא דשבת. ופרטי דינים אלו יתבארו בסייעתא דשמיא בסימן רנב עיין שם.

(והא דתנן בדף קכ"א עמוד א' שאין צריך למחות בו כשבא לכבות הדליקה - זהו משום שיודע שיפצה אותו בשכר טוב, ועושה לצורך עצמו. ועוד, דבדליקה הקילו, כמו שיתבאר בסימן של"ד.

סימן רמג סעיף ז[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א':

"לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי, מפני שנקרא על שמו של הישראל, והוא עושה בו מלאכה בשבת. דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד, ואמרי שכל הריווח של ישראל, ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום, ונמצא שהוא עושה מלאכה בשליחותו של ישראל.
אבל שדה - מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות. ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל, אומרים שלקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. ותנור - דינו כמרחץ, וריחיים - דינו כשדה", עד כאן לשונו.

ורבינו הרמ"א הוסיף לומר, דאף על פי שלא לקחה האינו יהודי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שעובד בשבת - מכל מקום מותר, דאיהו אדעתא דנפשיה קעביד, עד כאן לשונו.

סימן רמג סעיף ח[עריכה]

וביאור הדברים, דהנה מעיקר הדין, אם האינו יהודי שוכר הדבר מהישראל לשנה או לשנתיים ומשלם לו להישראל דבר קצוב בכל שנה ושנה, וכל העסק שלו הוא - הרי מותר לו לעשות בשבת, שהרי הוא עושה בעד עצמו. דלהישראל אין נפקא מינה בין יעשה בשבת ובין לא יעשה.

ולא עוד, אלא אפילו נוטל מהישראל באריסות למחצה לשליש ולרביע, כדרך שמקבלין שדות באריסות. דאף על גב דגם חלק הישראל מתרבה במה שעושה בשבת - מכל מקום מותר, דהרי הוא עושה למען עצמו ולא למען הישראל. וזה שעל ידי זה נתרבה חלק הישראל - לית לן בה, דהנאה דממילא היא, ואין זה אלא גרמא בעלמא, שהאינו יהודי גורם שירוויח הישראל. והרי אפילו במלאכה גמורה אמרו בשבת (ק"כ:): "לא תעשה כל מלאכה", עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי", עיין שם, וכל שכן בכהאי גוונא.

ולפי זה אין שום איסור אם האינו יהודי שוכר מהישראל המרחץ או השדה או התנור או הריחיים, ומה שיעלו ריווח נוטל לעצמו, ומשלם להישראל דבר קצוב, או שנוטל חלק מחצה או שליש או רביע.

סימן רמג סעיף ט[עריכה]

אבל אם כל הרווח הוא של הישראל, והוא משלם להאינו יהודי בעד טרחתו כך וכך ליום או לשבוע או לשנה - אסור מדינא.

ואף על גב דגם בזה עושה האינו יהודי בשביל עצמו כדי לקבל שכירותו, ואדעתא דנפשיה עביד - מכל מקום עיקר העסק הוא עושה בשביל הישראל, כיוון דהוא בעצמו אינו מקבל מהרווח כלום, רק שכירות דבר קצוב, ואם כן הוה האינו יהודי שלוחו של היהודי לעשות לו העסק, והוא משלם לו בעד שליחותו. וכיוון ששלוחו של אדם כמותו - הוה (כאילו) [כאלו] היהודי עושה בעצמו בשבת.

מה שאין כן כשיש להאינו יהודי חלק בעצם הרווח של העסק - אינו כשלוחו, אלא עושה עיקר העסק בשביל עצמו, ולהישראל מגיע טובה ממילא (ומה שכתוב בשולחן ערוך: "ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום", הוא הדין לשנה).

סימן רמג סעיף י[עריכה]

ומכל מקום אמרו חז"ל (בסוף פרק קמה דעבודה זרה), דמרחץ - אסור להשכיר אפילו באריסות, ושדה - מותר.

והטעם, משום דשדה דרכה ליתן באריסות וליכא חשדא, אבל מרחץ - אין מדרך ליתן באריסות, מפני שנעלם לגמרי הכנסתה, דההכנסה ממרחץ הוא מי שיכנס למרחץ לרחוץ משלם כך וכך, וההכנסה מעוטה, ומי יודע כמה ירחצו? ולכן מדרך שההכנסה הוא להבעלים, והוא שוכר מי שיושב ומקבל השכר, ושוכרו לשנה או לחודש או מכל יום ויום. ולכן אף שעתה שכר ממנו באריסות - מכל מקום הבריות יחשדו אותו שכל הרווח שלו, אבל בשדה לא יחשדוהו.

ואמרו הפוסקים שריחיים דינו כשדה, מפני שדרך להשכיר הריחיים באריסות. ותנור, היינו שמי שאופה בתנור משלם כך וכך - דינה כמרחץ, לפי שאין דרך להשכירו באריסות.

(ולפי ששבותי שבת חמורין מאד כעין של תורה כמו שכתבנו, ולכן גזרו חז"ל אף על החשד שלה. ובהכרח לגדור זה, דאם לא כן יפרוצו פרץ על פני פרץ, דהוה מילי דפרהסיא).

סימן רמג סעיף יא[עריכה]

כתב אחד מרבותינו (ר"ן ספ"ק שם): ומהא שמעינן, דכיוון שיש לעכו"ם חלק בפירות השדה, אף על פי שהישראל נהנה – מותר, דאדעתא דנפשיה עביד, והנאת ישראל ממילא אתי.

ולא דמי לישראל ועכו"ם שותפין דלקמן סימן רמ"ה דאסור, דהתם עבודת השדה אישראל נמי רמי, אבל הכא כולה אעכו"ם רמיא ולאו אישראל כלל. וכל שכן שמותר להשכיר שדהו לעכו"ם ששוכרו בסך ידוע, דכהאי גוונא כי קא עביד – אדעתא דנפשיה קא עביד, והישראל לא מתהני כלל וכו'.

ולעניין קבלנות, כגון שקיבל עליו העכו"ם לעשות כל מלאכת שדהו לישראל בדבר ידוע, אם מותר לישראל שיניחנו לעשות מלאכה בשבתות ויו"ט: איכא מאן דאמר דשרי, דכיוון דאמרינן באריסות דשרי - בקבלנות נמי שרי, דהא לא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל (דאם לא יעשה בשבת, יעשה בחול).

אבל יש מי שאומר דקיבולת כהאי גוונא אסור, דלא דמי לאריס. דאריס, כיוון שנוטל חלק בפירות - לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא, אבל כהאי גוונא שהבעלים נוטלים כל הפירות - מיחזי להו לאינשי כשכיר יום וכו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' וכו', עד כאן לשונו.

דהאוסרים מדמין זה לקבלנות דבניין בית - שאסור לרוב הפוסקים כמו שיתבאר בסימן רמ"ד. והמתירים סבירא להו דלא דמי לבית, שדרכן לבנות בשכירי יום, מה שאין כן שדות (והשולחן ערוך שם סתם לאיסור).

סימן רמג סעיף יב[עריכה]

ואפילו לדעת המתירים - אין זה רק בשדה, משום דאין נפקא מינה לישראל במה שיעשה בשבת, כיוון שעליו לעשות כל מלאכת שדהו, ואם לא יעשה בשבת – יעשה בחול, ואין לו לישראל טובה מזה.

אבל במרחץ וריחים ותנור - הכל מודים שאסור בקבלנות, דבזה הלא כל הטובה להישראל במה שיעשה בשבת, דאין המלאכה כמו בשדה, אלא כל זמן שיבואו בני אדם לרחוץ ולטחון ולאפות עליו להתעסק בזה, ושכרו של העכו"ם שווה בין יהיה הרבה בין מעט, אם כן מה שעושה בשבת - הוה עיקר הטובה רק להישראל. וכן הסכימו גדולי האחרונים (מג"א וט"ז סק"ב), ואף גם בשדה הסכימו לאיסור.

ולכן יש ליזהר בכל עסק שמוסרין לעכו"ם, שיהיה להעכו"ם חלק בגוף הרווח של העסק, כגון כשימכור – יהיה לו מכל מידה כך וכך, או מכל כיכר, וכן כל כיוצא בזה.

סימן רמג סעיף יג[עריכה]

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב':

"אפילו מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות - מותר להשכירם או ליתנם לו באריסות", עד כאן לשונו.

ובחד מינייהו סגי, כמבואר מדברי הטור שכתב בשם הגאון, דאם השכירם שנה אחר שנה - מותר, ולפי זה כתב בשם הרא"ש דכשהמנהג כן מותר.

וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ט"ו, דכל דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות - אסור להשכירו לאינו יהודי, מפני שעושה בשבת ונקרא על שם בעליו, עד כאן לשונו. הרי מפורש, דאם רק מנהג המקום להשכירו או ליתנו באריסות – מותר. (ואין לשאול: האיך עשה בשנים ראשונות קודם שנתפרסם? דיש לומר דאז באמת לא עשה בשבת ויום טוב).

סימן רמג סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: דאפילו במקום האסור, אם אין המרחץ או התנור של ישראל, רק שכרם מאינו יהודי וחזר והשכירם לאינו יהודי - שרי, דאין שם הישראל נקרא עליו, עד כאן לשונו.

ובאמת מטעם זה לאו דווקא שכרן מאינו יהודי, דהוא הדין אפילו קנאן, אלא דבקנאן אין ההיתר אלא כשעדיין לא נתיישן הדבר, אבל אם נתיישן הדבר – הרי נקרא שם ישראל עליו. וכן אם הישראל נכנס לבית זה מיד, אסור, מפני שתיכף נקרא שם ישראל עליו.

אבל בשכרן - בכל עניין שרי, דהכל יודעים שזהו של האינו יהודי והישראל שכרן. (עיין מגן אברהם ס"ק ג', ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, ועיין אליה רבה ס"ק ז'). וכן בקנייה, אפילו מיד, אם קנה בפירסום כמו בערכאות וכדומה – אסור מיד, מה שאין כן בשכירות (תוספת שבת ס"ק ג').

סימן רמג סעיף טו[עריכה]

עוד כתב:

"וכן אם יש מרחץ בבית דירה, ואין רוחצין בו רק אותן שבביתו, והם יודעים ששכרו אינו יהודי - שרי", עד כאן לשונו.

כלומר, דזה שאסרו להשכיר לאינו יהודי מרחץ - אינו אלא כשהמרחץ הוא בחצירו, ורוחצין בו גם אנשים אחרים מבלעדי בני ביתו, דאז אותם אנשים שיראו שהמרחץ ניסקת בשבת יאמרו שהוא הסיקו בשליחות הישראל. או אפילו כשאין רוחצין בו רק בני ביתו, אם המרחץ עומד ברחוב - גם כן אסור, דהכל רואין שניסקת בשבת ויש חשדא.

אבל כשעומד בחצירו - אין הכל רואים. ואי משום שמי שיכנס לחצירו יראה - אין זה כלום, שהרי לא לכולם ידוע שיש מרחץ שם, כיוון שזולת בני ביתו אין רוחצין שם. וכן אם המרחץ עומד ברשות אחר, לא בחצירו ולא ברחוב - דאז אפילו רוחצין בו גם אחרים מותר, שהרי לא לכל גלוי שזה המרחץ הוא של פלוני, אלא השכנים יודעים מזה, והם יודעים שהשכירו לאינו יהודי, זהו דעת רבינו הרמ"א.

ויש שמחמירים, דדווקא כשעומד ברשות אחר ורוחצים בו רק בני ביתו - דאז מותר, אבל באופן אחר - אסור. אבל הסכימו כמה גדולים דאין להחמיר באיסור דרבנן (אליה רבה ס"ק ח' ותוספת שבת ס"ק ד'), וכן מפורש במרדכי פרק כל כתבי, דכשהמרחץ ברשות אחר - מותר, עיין שם.

(ומה שכתב הט"ז דבמראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור, זהו באיסור דאורייתא. ומה שכתב בשם סמ"ג דזהו דאורייתא - כבר ביארנו דחמירא טובא, אבל מי לא יודע שזהו דרבנן? ומה שכתב לחוש לאורחים - זה אינו שייך בדבר שבביתו. ומה שכתב המגן אברהם ס"ק ד', שהרי יראו שבעשן יוצא - כבר ביארנו שאין זה כלום, ויתלו בדבר אחר. והגר"ז נוטה להמגן אברהם עיין שם, והעיקר כהרמ"א ודו"ק).

סימן רמג סעיף טז[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א: דאם עבר והשכירו במקום האסור, יש אומרים ששכרו מותר, ויש אומרים שאסור, וכן עיקר, עד כאן לשונו.

והגדולים הסכימו, דבמקום דמדינא אסור להשכירו – שכרו אסור, ובמקום שמדינא מותר, והאיסור הוא רק משום מראית העין - שכרו מותר (בית חדש ומגן אברהם ס"ק ה' ואליה רבה והגאון רבי זלמן ותוספת שבת). ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא בסימן רמ"ה, עיין שם.

סימן רמג סעיף יז[עריכה]

ואפילו במקום שמותר להשכיר לאינו יהודי מרחץ וריחיים ותנור וכיוצא בזה, כגון שהשכירם שנה אחר שנה, או שכן מנהג המקום, כמו שנתבאר - מכל מקום לא ישכירם לו בערב שבת, מטעם שיתבאר בסימן רמ"ו.

וכן לא ישכיר לו לחודש או לשנה במקח כל יום כך וכך, דאם כן – הרי נוטל ממנו שכר יום השבת, ואין משתכרים ביום השבת שיהא ניכר שנוטל בעד שבת, משום גזירת מקח וממכר. אלא ישכור לו במקח כל שבוע כך וכך, או כל חודש כך וכך, או לשנה כך וכך, כי היכי דליהוי שכר שבת בהבלעת שארי הימים, דלא מיחזי כשכר שבת. ושכר שבת - אסור גם בדיעבד (פרישה).


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH244

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

בדברים שאינן עסק להרוויח, באיזה אופן יכול האינו יהודי לעשות מלאכת ישראל
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן רמד סעיף א[עריכה]

בסימן הקודם נתבאר בענייני עסקים של ישראל העומדים לרווח, כמו שדות, מרחץ, תנור, ריחיים - כיצד היתרם להשכירן לאינו יהודי. ובזה ההיתר הוא רק באריסות, או שהאינו יהודי ישכור אותם לחלוטין, וישלם להישראל דבר קצוב לשנה.

אבל שהאינו יהודי ישכור בקבלנות, והיינו שהשכר יהיה להבעלים והבעלים משלמים לו דבר קצוב לשנה - יש מחלוקת, והרבה אוסרים, וכן עיקר, כמו שנתבאר שם בסעיף י"א. וגם המתירים לא התירו רק בשדה, כמו שנתבאר שם סעיף י"ב, עיין שם.

סימן רמד סעיף ב[עריכה]

ובסימן זה יתבאר בדברים שאינן של עסקי רווח אלא סתם צרכי האדם, כמו בגדים ומנעלים ובניין בתים וכיוצא בהם, והאינו יהודי עושה זה בשביל הישראל - ששכרו לתפור בגדו ולעשות לו מנעלים, בין שעשה בסחורתו של הישראל בין שעושה בסחורות עצמו, כך הוא הדין:

דאם שכרו לימים, והיינו שמשלם לו בעד כל יום שיעשה המלאכה כך וכך - אסור בכל הדברים, ואפילו שעושה בביתו. אבל כשעושה בקבלנות, והיינו שנותן לו כך וכך שיתפור לו הבגד, שיעשה לו המנעלים, שיבנה לו הבית, בזה בענייני מטלטלין – כמו בגד ומנעלים וכיוצא בהן – מותר.

ולא דמי לסימן הקודם, דהתם הישראל מרויח ממלאכת שבת, כיוון שהוא עסק של פרנסה. מה שאין כן כאן - אינו מרויח כלל מזה, דמה לו להישראל אם יעשנה בשבת או בחול? הרי עליו לגמור מלאכה זו.

וגם אפילו אם רצונו של הישראל יותר שיגמרנה בשבת כדי שתיכף אחר שבת ילבשנה, מכל מקום כיוון שאינו אומר לו מפורש שיעשנה בשבת - הרי האינו יהודי עושה בשביל עצמו, למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו, ומה איכפת לנו שיגיע על ידי זה טובה לישראל? והרי הנאה שמן הצד מותר אפילו ברווח, כמו שנתבאר בסימן הקודם סעיף ח' עיין שם (וכן כתב הגר"ז).

ודווקא בביתו, אבל בבית הישראל - אסור. וגם אסור לומר לו שיעשה בשבת, וגם יקצוץ עמו המקח קודם השבת, ועוד יתבאר בזה בסימן רנ"ב. אבל בשכיר יום - אסור לגמרי, שהשכיר אין המלאכה שלו, ואין כוונתו להשלים המלאכה, אלא כוונתו לעבוד עבודת היום בשביל הישראל, ונמצא שכל כוונתו לעשות בשביל הישראל - וזה אסור.

סימן רמד סעיף ג[עריכה]

וכל זה במלאכת תלוש, שעושהו האינו יהודי בבית עצמו, ואין הדבר מפורסם, ואין הכל מכירים שזה המלאכה הוא של ישראל פלוני. ואף אם קצת יודעים - לית לן בה, כיוון שעושה בצינעא בתוך ביתו (מגן אברהם ס"ק ב'). אבל במלאכת מחובר, כגון לבנות לו בית - הסכימו הרמב"ם בפרק ו' ורוב רבותינו שאסור אפילו בקבלנות.

ולא דמי לשדה שהתרנו באריסות וכהאי גוונא בסימן הקודם, דסתם שדה לאריסות קיימא, מה שאין כן בניינים - רובם נעבדים בשכירי יום ואיכא חשדא. ואף שאחד מגדולי רבותינו עלה על דעתו להתיר גם בניין בקבלנות - לא עשה כן למעשה, ורוב רבותינו הסכימו לאיסור, וכן הלכה.

סימן רמד סעיף ד[עריכה]

ואין עיקר ההפרש בין תלוש למחובר, דעיקר ההפרש הוא בין צינעא לפרהסיא. ומשום דעל פי רוב התלוש נעשה בצינעא, ומחובר בהכרח שנעשית בפרהסיא, לכן חילקנו בין תלוש למחובר. ובאמת תלוש הנעשה בפרהסיא, כמו עשיית ספינה כשידוע שהיא של ישראל - דינה כמלאכת מחובר ואסור. אבל מחובר – הכל אסור.

ועשיית ספינה - האיסור כשעושה במקום מפורסם, שיש הרבה רואין. אבל שלא במקום מפורסם - שרי, כמו שיתבאר בסימן רנ"ב. והרי אפילו מחובר במקום שאין רואים, כגון מחוץ לתחום – מותר, כמו שיתבאר, וכל שכן בתלוש.

סימן רמד סעיף ה[עריכה]

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף א':

"פוסק אדם עם האינו יהודי על המלאכה וקוצב דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת - מותר. במה דברים אמורים? בצנעא, שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא. אבל אם היתה ידועה ומפורסמת – אסור, שהרואה אינו יהודי עוסק, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר את האינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת.
לפיכך הפוסק עם העכו"ם לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה בהעיר או בתוך התחום - אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק", עד כאן לשונו, וזהו מדברי הרמב"ם בפרק ו'.

והחמיר בקצירת שדה, אף על גב דמתירין בשדה באריסות בסימן הקודם - זהו כשבאמת נוטל מהפירות חלק. אבל הכא, כשיראו שהישראל נוטל כל הפירות ויראו שאינו אריס - יחשדוהו שהוא שכיר יום (מגן אברהם ס"ק ה'). והרמב"ם לשיטתו שאוסר בקבלנות גם בשדה, כמו שנתאר שם סעיף י"א.

ויראה לי דאפילו להמתירים שם - זהו בקבלנות כל עסק השדה, חרישה וזריעה וקצירה. אבל קצירה לבדה – דרך לעשות על ידי שכירי יום, והוה כבניין בית.

סימן רמד סעיף ו[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א, דאפילו אם דר בין העכו"ם - יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו, עד כאן לשונו.

ואף על גב דבמרחץ בסימן הקודם לא חיישינן לחששא דבני ביתו - זהו מפני שיודעים האמת, שהאינו יהודי שכרו. אבל בבניין סברי שבעל הבית שכרם לימים ולא בקבלנות (שם ס"ק ז). ועוד, דבמלאכת מחובר החמירו הרבה בשבת, ולכן חיישינן אף לאורחים, אף על גב דלא שכיחי כל כך כמובן.

והירושלמי פרק ג' דשביעית אומר, דחששא דמראית העין אינה אלא לאנשי העיר ולא לאחרים, מכל מקום בשבת החמירו (עיין שם ס"ק ו'). ולכן בבניין - אסרו בכל עניין, אף שדר יחיד בעיר, ואין ישראל אחר שם. ואף שעדיין לא נתפרסם שהבית שלו - מכל מקום יש לחוש לשכנים היודעים שהוא שלו (ס"ק ד' שם). ואולי ביחיד בעירו יש להקל בכהאי גוונא.

סימן רמד סעיף ז[עריכה]

ואם היה הבניין חוץ לתחום העיר, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושין בו מלאכה - מותר, שהרי אין כאן חשד. ואפילו אם רק יש ישראל יחידי הדר בתוך התחום של המלאכה - אסור, כמו שהחמירו בתוך התחום אף שרחוק מהעיר, ולא שכיח שילכו הרבה אנשים שמה.

ולעניין נדרים אין התחום בכלל העיר, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן רי"ז, ומכל מקום בשבת החמירו, מפני חשש יחיד שילך שמה ויראה. והכי נמי כשדר ישראל יחידי בתוך התחום של המלאכה - אסור מטעם זה. אבל חוץ לתחום, אפילו פסיעה אחת – מותר, ואף על גב שהעומדים בתוך התחום יכולים לראות - לא החמירו בזה, ולא פלוג רבנן.

ולקמן סימן תקל"ז יתבאר באינו יהודי שמכניס זבל לשדה ישראל, ועושה כן מעצמו ואינו נותן לו שכר בעד זה - אין צריך למחות בידו, כיוון שאין זה מלאכה גמורה. אבל במלאכה גמורה - אפילו בכהאי גוונא מחוייב למחות בידו.

סימן רמד סעיף ח[עריכה]

ודע, שיש מי שרצה לחפש היתר בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש בשעת הדחק לבנות בקיבולת בשבת, מטעם דברבים ליכא חשדא. וחלילה לומר כן, דאטו הרבים שוכרים הבעלי מלאכות?! הלא הממונה בעצמו שוכרם! ועוד, דסברא זו לא אמרינן אלא ביורה דעה סימן קמ"א לעניין צורות הבולטות העומדת גלוי בפני רבים, שיש בזה חשש עבודת כוכבים. אבל בדבר שאין האיסור ידוע לכל ואינו בגילוי - אולי לא אמרינן סברא זו. ועוד, דאין לך חילול שם שמים יותר מזה נגד האומות, שנניח לעשות בניינים בשבת קדש.

(עיין מגן אברהם ס"ק ח' בדבר נקיון הזבל מהרחובות, עיין שם. ובוודאי, שהישראלים ישכרום לנקות הרחוב בשבת – וודאי אסור. אמנם אם שר העיר שוכרם אפילו על חשבון הישראלים – מותר, דהמלאכה הוא על פי פקודת שר העיר ושמו נקרא על זה).

סימן רמד סעיף ט[עריכה]

איתא בירושלמי פרק קמא דשבת:

"תניא, אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל (בעד ישראל) בתוך ביתו של ישראל - אסור, ובתוך בתיהן - מותר. אמר רבי שמעון בן אלעזר: במה דברים אמורים? בקיבולת, אבל בשכר יום - אסור. במה דברים אמורים? בתלוש, אבל במחובר - אסור. ובעיר אחרת, בין כך ובין כך מותר.
מהו בין כך ובין כך? בין בתלוש בין במחובר, ובלבד בקיבולת. והלכה כרבי שמעון בן אלעזר", עד כאן לשון הירושלמי. ולמדנו מזה דבביתו של ישראל בכל עניין אסור, וכן בשכירי יום אסור בכל עניין, וכבר בארנו זה.

ועוד למדנו, דבעסק מחובר - אפילו המלאכת תלוש אסור, שהרי אוסר במחובר אף בתוך בתיהן, ואיך שייך זה? אלא ודאי כגון שמתקן הקורות או הדלתות והחלונות, ומתקנן האינו יהודי לעשותן בבית הישראל.

וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ב', דלפסול האבנים ולתקן הקורות – אפילו בביתו של האינו יהודי אסור, כיוון דלצורך מחובר הוא. ואם עשו כן - לא ישקעם בבניין, עד כאן לשונם.

והטעם שהחמירו בזה הרבה, דאם לא כן – יקילו בזה הרבה, ויניחו לבנות הבניין עצמו, דאצל בני אדם אין הפרש בין זה לזה. ודווקא כשהקורות והאבנים הם מיוחדים רק לבניין זה. אבל אם הקבלן מתקן קורות ואבנים וכיוצא בהם, ובידו עדיין לתיתם בבניין אחר, אף על פי שנתנם בבניין זה – מותר, שהרי עדיין אין שם הישראל עליו מפורש (שערי תשובה ס"ק ו בשם דגול מרבבה).

וזה שפסקו שגם בדיעבד אסור, הסכימו מפרשי הטור והשולחן ערוך (ב"ח וט"ז ומגן אברהם ס"ק י'), דבקבלנות יש לסמוך בדיעבד על דעת רבינו תם, ואין לאסור בדיעבד. ונראה לי דאם הודיעו לו מבעלי הוראה שאסור לעשות כן ולא שמע בקולם - דאז גם בדיעבד אסור.

סימן רמד סעיף י[עריכה]

וזה שאומר הירושלמי, דבעיר אחרת – גם במחובר מותר, יש מי שפירש דקאי אהכנת קורות ואבנים, ויביאם לעיר הזאת (קרבן העדה). ונראה שזהו דעת רבינו הרמ"א, שכתב על דין זה: "ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי", עד כאן לשונו, והיינו כשנעשים בעיר אחרת וכיוצא בזה.

אבל לבנות במחובר ממש – אסור אפילו אינו מפורסם שהוא של פלוני כשהבניין הוא בעיר, כגון בעיר אחרת. ולכן לא כתב דין זה רק בסעיף ב', על תיקון הקורות, ולא בסעיף א' על עצם הבניין.

אבל יש מי שפירש דכוונת הירושלמי הוא גם על עצם הבניין בעיר אחרת, דמותר, כיוון דשם אינו מפורסם שהוא של אותו ישראל (פני משה), ולא ידעתי למה השמיטו זה הראשונים. ואולי סברי, כיוון שכתבו במחובר הטעם משום פירסום, ממילא דכשבונה בעיר אחרת, ובשם אינו מפורסם – מותר, ולדינא צריך עיון.

סימן רמד סעיף יא[עריכה]

וכבר נתבאר, דגם בתלוש כשהפירסום גדול, כמו ספינה - דגם כן אסור. אבל אם אין הפירסום גדול כספינה, אם כבר יצא שֵם הישראל על זה שהוא של פלוני – אסור. אבל אם עדיין לא יצא לגמרי שֵם הישראל עליו, כגון ישראל ששכר לו אינו יהודי בקבלנות לעשות לו כלים חדשים ועשה אותם בפרהסיא, ואף שנתפרסם שעושה בשביל פלוני - מכל מקום עדיין לא נקרא שמו עליהן להדיא להיות נקראים כלים של פלוני, כיוון שעדיין לא באו לרשותו לעולם (הגר"ז סעיף ה'), כיוון שאינו דומה לפירסום דספינה.

ומכל מקום, אף שמעיקר הדין כן הוא, מכל מקום ראוי לבעל נפש להחמיר בזה, והמחמיר תבוא עליו ברכה. וכשאינו עושה בפרהסיא אלא בתוך ביתו וכיוצא בזה - אין בזה חומרא כלל, ומותר לכתחילה גם לבעל נפש.

סימן רמד סעיף יב[עריכה]

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג': אם בנו עכו"ם לישראל בית בשבת באיסור - נכון להחמיר שלא יכנסו בו. מיהו אם התנה הישראל עמו שלא לעשות לו מלאכה בשבת, והוא עשה בעל כרחו של הישראל כדי למהר לעשות מלאכתו - אין לחוש, עד כאן לשונו.

וכבר בארנו בסעיף ט', שגדולי האחרונים הסכימו, שכשעשה בקבלנות – אין לאסור הבניין בדיעבד.

סימן רמד סעיף יג[עריכה]

זהו פשוט, דשכיר יום שעשה מלאכה - אסורה המלאכה גם בדיעבד. ויש מי שאומר דבשכיר יום - לא מהני אפילו התנה עימו שלא לעשות, והעכו"ם עשה מעצמו לטובת הישראל. דכל שעשאה לטובת הישראל, אפילו עשאן מעצמו והישראל מוחה בו - אסור גם בדיעבד (מגן אברהם ס"ק י"ב).

וחומרא יתירה היא, דכיוון דמיחה בו, מה היה לו לעשות? ואי משום שהיה לו לפייסו בדמים שלא יעשה - לא מצינו שיהא חייב לפזר ממונו על זה. ולכן נראה דאין לאסור בדיעבד כשמיחה בו. (וכן כתב האליה רבה ס"ק ט')

סימן רמד סעיף יד[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין י"ב:

"פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים... וכן השוכר את העכו"ם לימים הרבה – מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת. כיצד? כגון ששכר העכו"ם לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו - הרי זה כותב ואורג בשבת (כאילו) [כאלו] קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום", עד כאן לשונו.

כלומר, כמו שמותר לפסוק עמו על מלאכה מיוחדת כשעושה בקבלנות, והיינו שקוצץ לו מקח כך וכך בעד מלאכה זו, כמו כן אף כשאינו שוכרו למלאכה מיוחדת, אלא לשם מלאכה מיוחדת, והיינו ששוכרו לשנה, שהמלאכה המיוחדת הזו מתי שיצטרך לה יעשנה אותה לו - מותר גם כן, כיוון שעושה זה בקבלנות, שנוטל בעד מלאכת שנה זו כך וכך, כיוון שיכול לעשות מתי שירצה.

ודווקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון לכתוב או לארוג, דוודאי יהיה לו הרבה זמנים פנויים שיושב בטל, ואם כן אין להישראל תועלת במה שיכתוב או יארוג לו בשבת, דאם לא יעשה בשבת – יעשה בחול. אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך – אסור לעשות לו בשבת, דבזה וודאי יגיע לו טובה, דכשיעשה בשבת – ישאר לו שהות בחול למלאכה אחרת.

והראב"ד חולק עליו, וסבירא ליה דאפילו במלאכה פרטית – גם כן אסור מטעם זה, שאם יעשה בשבת ומחר יצטרך גם כן למלאכה זו ויעשנה, הרי יש לו טובה במה שעשה בשבת (עיין מגן אברהם ס"ק ט"ו). והטור והשולחן ערוך הסכימו להרמב"ם, וסברתו נראה, דזהו רחוק שיצטרך בתמידיות למלאכה אחת. ולכן הביא רבינו הבית יוסף דעת הראב"ד רק בשם יש אומרים, עיין שם.

וזה שכתב שלא יחשוב עמו יום יום, הטעם פשוט, דלא יהא נראה כמשלם לו שכר שבת. ודבר פשוט, אם שכרו שיארוג לו תמיד או יכתוב לו תמיד - שאסור לעשות בשבת.

סימן רמד סעיף טו[עריכה]

ולפי זה, ישראל שיש לו בית מלאכה, ויש לו פועלים אינם יהודים ששוכרן לשנה לעשות שם מלאכה מיוחדת, כמו לארוג או לטוות או לחצוב וכיוצא בזה - אסור לו להניחם לעשות בשבת. דאף ששכרו למלאכה מיוחדת, מכל מקום כיוון שבבית מלאכה העשייה היא כל היום - נמצא שמגיע להישראל תועלת במה שיעשה בשבת, והוה כשכרו לכל המלאכות, דגם הרמב"ם מודה שאסור, כמו שכתבנו. ואין לזה תקנה אלא במכירה, כמו שיתבאר בסעיף כ"ד.

וכן השפחות שבבית ישראל - אסורות לעשות שום מלאכה בשבת לצורך הישראל, אפילו אינן עושות בבית הישראל, דזהו כשכרו לכל המלאכות כמובן. אבל בשביל עצמן - מותרות לעשות אפילו בבית הישראל.

ויש מי שאוסר בבית הישראל, משום חשדא שיאמרו שהיא להישראל (ט"ז ס"ק א), ואינו עיקר. ולהדיא כתוב בהגהות מרדכי סוף פרק קמא דשבת דמותר, עיין שם, ולמה יתלו שהיא להישראל? והרי הכל יודעים שצריכה לעשות גם בשביל עצמה (וכן כתב האליה רבה ס"ק י"א. וזה שכתב הט"ז מהגהות מרדכי דאסור - זהו להישראל, דאם לא כן יסתור הגהות מרדכי את עצמו, וכן עיקר לדינא ודו"ק).

סימן רמד סעיף טז[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו':

"יהודי הקונה מכס, ושוכר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת - מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו: כשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך", עד כאן לשונו, שהרי אדעתא דנפשיה עביד, דכל מה שיגבה יותר – ירוויח יותר, ומלאכת תלוש מותר בקיבולת.

ואף על גב דמייחד לו המלאכה לשבת, ובכהאי גוונא אסור גם בקצץ, כמו שכתוב בסימן רנ"ב, ועוד, דהא אין לך פרהסיא גדול מזה, דבכל גווני אסור, כמו שנתבאר בסעיף ד' גבי ספינה - מכל מקום בזה שההפסד רב מאד מותר (בית יוסף בשם מהר"ם).

וראיה לזה מהא דתנן (שבת קנג א): מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לעכו"ם. ופירשו בגמרא, משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה – אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים (שם). ואף על גב דלא דמי לגמרי, דהכא אין הממון עדיין שלו, דאינו כן, שהרי הוא משלם מכס גם בעד השבת, והוה הפסד מכיסו.

ושמא תאמר: לא היה לו לקבל המכס כלל? דאינו כן, שהרי בשעת קבלת העסק מקבל בהיתר, וכשתגיע שבת – הרי יש לו היזק גדול (בית יוסף). ועוד, דאם כן – יינעלו כל העסקים בפנינו, ואי אפשר לעמוד בזה.

ואין חילוק בזה בין שהאינו יהודי יצטרך לעשות בזה רק מלאכה דרבנן, כמו קבלת המכס בלבד, דאין בזה אלא איסור שבות, ובין שיצטרך לעשות מלאכה דאורייתא, כגון שצריך לכתוב המכס, כן הסכימו הפוסקים. ובאמת כמעט אין לך עסק בעולם שלא יצטרך ענייני כתיבה להעסק, כידוע.

סימן רמד סעיף יז[עריכה]

ויש בזה שאלה, דכיוון שאמרנו דמפני הפסד מרובה לא חששנו, לא למייחד המלאכה בשבת ולא לפרהסיא, אם כן למה לא נתיר בתנור ומרחץ בסימן הקודם כשיש הפסד מרובה, דבשם אינו אלא חשש חשדא בעלמא, ופשיטא שהיה לנו להתיר.

ובשלמא במחובר וספינה שבסימן זה, יש לומר מה דלא התרנו בשום עניין - משום דבשם הפירסום רב מאד, שהכל רואים שהבעלי מלאכות עושים כל היום מלאכות גמורות, ולא דמי לקבלת מכס כמובן. אבל תנור ומרחץ הנעשה בבית, אין פירסומם יותר ממכס, ולמה לא התרנו בהפסד מרובה?

והתשובה בזה דלא דמי כלל, דהתנור והמרחץ – שלו הם, ולא שייך למקרי הפסד במה שאינו יכול להרוויח בשבת, שהרי אסור לישראל לעשות עסק בשבת. מה שאין כן המכס אינו שלו, והוא שוכר המכס ומשלם בעד כל יום ויום, ונמצא שמפסיד מכיסו ממש, ודמי למי שהחשיך שנתבאר (וקל וחומר בבונה בית או עושה ספינה שאסור לעשות בשבת, והמגן אברהם והט"ז טרחו בזה, עיין שם).

סימן רמד סעיף יח[עריכה]

ועוד, דבעיקר הדבר לא דמי דבר שהוא בעצם שלו, כמו מרחץ ותנור, לדבר שאינו שלו, כמו מכס, שגם הוא שוכרו מהשר או מהממשלה, דזה שאינו שלו מוכרו ליום השבת לגמרי להאינו יהודי, כלומר שמוכר כל זכות שיש לו בעסק זה, ואם כן באמת אינו של הישראל כלל. הא למה זה דומה? למי שיודע שיביאו לו סחורה בשבת, ומוכר הסחורה בערב שבת לאינו יהודי. מה שאין כן בדבר שהוא שלו בעצם - בעל כרחו גם בשבת הוי שלו.

ואף על גב דלא דמי לסחורה, דהסחורה ישנה בעולם וביכולת למוכרה, אבל המכס הוי כדבר שלא בא לעולם ואינה במכירה. דאינו כן, דאם כן איך שכרה הישראל? וממה נפשך אינה של הישראל בשבת, דכל זכות שיש להישראל בעסק זה מקנה זה להאינו יהודי (זהו כוונת המגן אברהם סוף ס"ק י"ח, ומתורץ קושית התבואות שור ס"ק י"ז עיין שם ודו"ק).

סימן רמד סעיף יט[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א:

"וכן יוכל להשכיר המכס לאינו יהודי לכל השבתות, והוא יקח הריוח של השבתות לעצמו. ולא חיישינן שיאמרו: לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו", עד כאן לשונו.

ואינו מובן, דמה הוסיף על דברי רבינו הבית יוסף? ואדרבא, קל וחומר הדברים: והרי רבינו הבית יוסף התיר אפילו על ידי קיבולת, והיינו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, דיש להישראל ריוח במה שיגבה, וכל שכן אם האינו יהודי נוטל כל הריוח של השבתות לעצמו. ולפחות היה לומר לומר: וכל שכן שיוכל להשכיר המכס לכל השבתות.

אמנם דבריו צודקים, דהנה אם נידון דבר שהישראל מחזיק מאחרים כדבר שהוא בעצם שלו - הוה ההיתר של רבינו הבית יוסף קיל טובא מהתירו של רבינו הרמ"א, שהרי בקיבולת מותר בכל דבר שהוא שלו לגמרי כשדה וריחיים, כמו שכתוב בסימן הקודם, משום דהאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, כמו שנתבאר שם. מה שאין כן אם ישכיר לו בדבר קצוב, כהתירו של רבינו הרמ"א, דהא בעל כרחו משלם האינו יהודי להשר המכס העולה על כל שבתות השנה כמובן, ואם כן, אם נדון כשלו - ודאי אסור.

אמנם אם נדון שדבר שאינו בעצם שלו אינו כשלו, מטעם דמוכר כל זכות שיש לו בעסק זה, כהסברא שכתבנו בסעיף הקודם - הוה התירו של רבינו הרמ"א קיל טפי. לפי שעל התירו של רבינו הבית יוסף, שמשכיר לו בקיבולת, לא שייך כל כך לומר שמוכר לו כל הזכות, והרי נוטל חלק בהריוח והוי העסק שלו. מה שאין כן במשכיר לו על כל שבתות השנה, והוא יתן המכס העולה לשבתות להשר, והוא יקח כל הריוח לעצמו, ונמצא שאין להישראל שייכות כלל בהעסק בשבתות השנה. וכיוון שהדבר שקול, לכן כתב 'וכן' (כן נראה לעניות דעתי ברור, ובזה אתי שפיר כל מה שהקשה בזה המגן אברהם בס"ק י"ח, עיין שם ודו"ק).

סימן רמד סעיף כ[עריכה]

עוד כתב, דישראל הממונה על מטבע של מלך - דינו כדין הממונה על המכס, ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע, עד כאן לשונו.

כלומר שיכול ליתן הכסף לאינו יהודי בערב שבת בקיבולת, שאם יעשה לו מן הכסף כך וכך - יתן לו כך וכך, כהתירו של רבינו הבית ייוסף, או שישכיר לו כל הריוח של כל שבתות השנה, כהתירו של רבינו הרמ"א.

ויש בזה רבותא יותר ממכס, מפני שמשמיע קול והוה הפירסום גדול, ולכולם ידוע שזה הישראל שכרה מהמלך ונקרא שמו עליו. ומכל מקום, מפני שיש בזה הפסד גדול - לא חששו למראית העין. ולכן שלא במקום הפסד גדול, כגון איש אחר שנתן לו כסף לעשות כלים - אינו מותר אפילו בקבלנות, אלא אם כן שיעשה האינו יהודי מלאכה זו בביתו ובצינעא, כמו שנתבאר בסימן רמ"ג. וגם בעצמו מותר לו לתת כסף לאומן אינו יהודי לעשות לו כלים בבית האינו יהודי, ואף שיש השמעת קול, מכל מקום אין הדבר מפורסם שזהו של הישראל והוא עושה בקיבולת (מגן אברהם ס"ק י"ט).

סימן רמד סעיף כא[עריכה]

עוד כתב, ליזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס, עד כאן לשונו. ויש מי שאומר, דאפילו השכירו לכל השבתות ואין לו עסק בכך - מכל מקום אסור לישב שם, שלא יאמרו לצורכו הוא עושה (מגן אברהם ס"ק כ').

ויש מי שאומר, דהאיסור אינו אלא כשיושב לידע ההתעסקות, והוה כמעיין בעסק. אבל כשיושב ואינו מעיין בהמלאכה, אלא כדי שלא תהיה גניבה - מותר (ט"ז ס"ק ז'). ובשעת הדחק יש לסמוך על זה, דכל איסור מראית עין התירו במקום הפסד גדול כמו שנתבאר, וחשש גניבה הוי הפסד גדול.

ודע, דדבר פשוט הוא דהישראל בעצמו אסור לו לקבל שום מכס, אפילו דבר מאכל שאינו מוקצה ולא הובא מחוץ לתחום, דכל שמקבל לשם מכס הוה כמשא ומתן בשבת, והכתוב אומר (ישעיהו נח יג) "ממצא חפצך" (מגן אברהם שם).

סימן רמד סעיף כב[עריכה]

ישראל ששכר בישול המלח מהממשלה - מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת, שאם יעשה לו כך וכך מלח, יתן לו כך וכך (רש"ל בתשובה סימן ק'). ומותרים לעשות בשבת אף בכליו של הישראל, שאין אנו מצווין על שביתת כלים. וגם יכול להיות העצים של הישראל, דאין הכלים והעצים נקראים על שם הישראל (שם), ולא דמי לתנור, שנקרא על שם הישראל (שם). ואמנם יכין לו הכלים והעצים קודם השבת, דבשבת עצמו ודאי אסור שיטול הפועל מבית הישראל הכלים או העצים.

ומכל מקום, יש אומרים דלא דמי למכס, שהתרנו להשכיר על השבתות בלבד, דהתם הוי הפסד מרובה (תוספת שבת וחיי אדם, וכן נראה מהגר"ז). אבל יש אומרים דדמי ממש למכס, וכל ההיתרים שבמכס מותר גם כאן (מגן אברהם ס"ק י"ז ופרי מגדים שם). וכן נראה עיקר, לפי הטעמים שנתבארו בסעיף י"ח, דדבר שאינו שלו בעצם - יכול למוכרה לשבתות ולא חיישינן למראית העין, משום הפסד מרובה, ולא ידעתי לחלק בין זה לזה.

(ודברי הגר"ז בסעיף כ"א לא נתבררו אצלי, דמי הגיד להם שבמכס הוא הפסד מרובה, ובמלח הוא הפסד מועט? ואין זה אלא תימה. ולכן נראה לעניות דעתי כדברי הפרי מגדים שתפס כן בהמגן אברהם, ולכן סמך זה לדין מכס, וגם הרש"ל יודה לזה, אלא דבשם היה די לו בהיתר הקיבולת, ולמה נתיר יותר? ודו"ק).

סימן רמד סעיף כג[עריכה]

ממה שנתבאר, למדנו לכל מיני עסקים שבעולם שמקבלים היהודים מהממשלה או מהאדונים, אם ביכולת עסק כזה שהפועלים יעשו על פי קבלנות, כגון בעסקי חפירת אדמה שנוטל מכל חפירה כך וכך או מכל מידה כך וכך, וכן יכול לשכור פועלים בקבלנות באופן כזה, וכן כיוצא בזה ההיתר פשוט שהפועלים יעשו גם כן כן בקבלנות.

ועסקים שאי אפשר בקבלנות, אם יש הפסד מרובה - יכול להשכיר העסק לימי השבתות לגמרי, כהתירו של רבינו הרמ"א שבסעיף י"ט.

סימן רמד סעיף כד[עריכה]

אמנם בעסקים שאי אפשר רק על ידי שכירי יום, כמו בעסקי מלאכת יי"ש ושיכר, וכן אותם המחזיקים בתי דואר מהממשלה ומחזיקים סוסים, ובזה אין שום תרופה, דהא אנחנו מצווים על שביתת בהמתנו בשבת. וכל שכן אותם אנשים שיש להם פאבריקין ממלאכת סחורה, דבזה ההכרח לעשות על ידי שכירי יום - אין שום תרופה אלא במכירת כל העסק לאינו יהודי בקניין המועיל על פי דין.

ואף על גב דעושים בפירסום, והכל יודעים שהוא של ישראל - מכל מקום מותר, דכבר נתבאר דבמקום הפסד מרובה אין חוששין למראית עין, רק שלא יעשו בבית שהישראל דר בו. וכן המנהג הפשוט עתה בכל המדינות, לעשות שטרי מכירות על כל עסקי חכירה מקרקעות, שאי אפשר בזה בקיבולת כמובן, וצריך למכור הסוסים והבהמות שעושים בהם מלאכה.

ואופן המכירה אי אפשר לבאר פה, כי יש בזה דינים הרבה, והם מבוארים בחושן משפט. וצריך כל אחד לעשות שטר המכירה אצל רב הקהילה, והרב יודיע לו איך לעשות. וביחוד צריך להודיע להם שהמכירה מהסוסים והבהמות אינו מועיל אלא להסוסים והבהמות הנמצאים אצלו עתה, אבל מה שיקנה אחר כך – אינו מועיל, וצריך אז מכירה אחרת, ורבים מההמון אינם יודעים זאת.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמה[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH245

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ישראל ואינו יהודי שותפים בעסק, איך יתנהגו בעניין שבתות וימים טובים
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן רמה סעיף א[עריכה]

בסימנים הקודמים נתבארו, דעל פי קיבולת מותר לישראל להניח להאינו יהודי לעשות בשבת, משום דבקבלנות - אדעתא דנפשיה קעביד, לבד במחובר, כמו שנתבאר שם, וזהו דווקא כשהעסק הוא של הישראל לבדו. אבל ישראל ואינו יהודי שיש להם עסק שותפות - אסור בכהאי גוונא.

ואל תתמה, וכי מפני שיש להאינו יהודי חלק בגוף העסק גרע טפי, ואיך אפשר לומר כן?! דהסברא כן הוא: דכשהעסק הוא של הישראל לבדו, ושוכרו בקיבולת - אינו כשלוחו, אלא אדעתא דנפשיה קעביד, כמו שנתבאר שם. וזה שהשישראל משתכר על ידי זה - אינו אלא ממילא, כמו שנתבאר שם.

אבל שני שותפים שיש להם עסק - הרי מוטל על שניהם לעשות, ואם האינו יהודי יעשה לבדו בשבת - בוודאי ירצה שבימי החול יעסוק הישראל לבדו יום אחד, כנגד השבת שעשה הוא, וזהו ממש כאומר לו: 'עשה אתה בשבילי בשבת ואני אעשה בשבילך ביום ראשון', והוי כשלוחו ממש, ויש בזה פרטי דינים, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

ואין חילוק בין שהעסק הוא בעצם שלהם, או ששכרו מאחר את העסק שיעסקו שניהם בשותפות - דסוף סוף שותפים הם, ועיין בסעיף ז'.

סימן רמה סעיף ב[עריכה]

וזהו ששנו חכמים בסוף פרק לפני אידיהן (עבודה זרה כב א): ישראל ונכרי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לנכרי: טול חלקך בשבת ואני בחול, לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו (רש"י). ואם התנו מתחילה - מותר. כלומר, שקודם קבלת העסק התנה עימו שעסק של יום השבת יהיה שלך ושל יום ראשון יהיה שלי - מותר, מפני שלא קיבל הישראל כלל העסק של שבת, ואין הנוכרי שלוחו (שם). ואם באו לחשבון - אסור.

ופירש רש"י דהכי פירושו: בשלא התנו מתחילה אלא קיבלו סתם ועשו סתם, ועשה הנוכרי בשבת והישראל בחול, ובאו לחשבון אחר זמן לומר: כמה ימי שבת נטלת אתה, ואני אטול כנגדן ימי החול - אסור, דשכר שבת הוא נוטל, עד כאן לשונו. כלומר, דאחר כך אינו מועיל מה שירצה שיהיה ימי השבת שייך להנכרי לבדו, ולו יהיה שייך אחד מימי החול לבדו, דכיוון דכבר נשתתפו סתם - בעל כרחם הם שותפים בכל הימים, ונעשה שלוחו לשבת.

סימן רמה סעיף ג[עריכה]

ויש מרבותינו שפירשו, דהך "ואם באו לחשבון" - קאי אהתנו מתחילה, והכי פירושו: דאפילו אם התנו מתחילה, מכל מקום אם כשבאו לחשבון חלקו הרווח הכולל בשווה - אסור, דכיוון שלא נטל הנוכרי רווח השבתות כמה שהיה בין רב בין מעט, וכנגדו לא נטל הישראל רווח של יום חול כמה שהיה - אישתכח דהערמה בעלמא הוא דהוי בתנאי שלהם (ר"ן בשם ראב"ד).

ואפשר דגם רש"י אינו חולק על זה, דזהו ודאי דבהתנו מתחילה, בהכרח שכל אחד יקח רווח יומו, הן הרבה הן מעט. ורש"י דפירש דקאי אלא התנו, משום דבלא התנו, גם בכהאי גוונא שזה יטול רווח השבת וזה יטול של יום החול - גם כן אסור. ובזה גם הדיעה השנייה מודה. והנה גם דברי הרמב"ם בפרק ו' דין י"ז גם כן כרש"י, כמו שיתבאר. ולפי מה שכתבנו - לא פליגי כלל.

וראיתי מי שכתב, דלהרמב"ם מותר בהתנו לחלוק בשווה, מדלא פירש הך ד'אם באו לחשבון' א'התנו' (ב"י בשם מהרי"א), ולפי זה גם רש"י יסבור כן. אך לפי דברינו אין לעשות מחלוקת בין הפוסקים, והכל מודים דגם בהתנו - אסור לחלוק בשווה. וזה שפירשו על לא התנו, היינו משום דבלא התנו – גם בכהאי גוונא אסור, כמו שכתבנו. (וגם הב"ח דחה דברי מהרי"א. אבל הט"ז ס"ק ב' הסכים למהרא"י, עיין שם). ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא בסעיף ה' דיש להקל, עיין שם.

סימן רמה סעיף ד[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם שם:

"המשתתף עם הנוכרי במלאכה או בסחורה או בחנות, אם התנו בתחילה שיהא שכר השבת לנוכרי לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום אחר כנגד יום השבת לישראל לבדו - מותר. ואם לא התנו בתחילה, כשיבואו לחלוק – נוטל הנוכרי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו (ולא יהנה הישראל משבת כלום) ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה. וכן אם קיבלו שדה בשותפות, דין אחד הוא.
ואם לא התנו ובאו לחלוק השכר, ולא היה שכר שבת ידוע, ייראה לי שהנוכרי נוטל לבדו שביעית השכר, והשאר חולקין", עד כאן לשונו, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א'.

ופשוט הוא, דזה שכתב שביעית השכר - זהו בדבר שהרווח שווה בכל יום. אבל בחנות וכיוצא בו, שיש יום השוק פעם אחד בשבוע שפרנסתה יותר מכל השבוע - אין צריך לשום כן, אלא לשום שישית השכר משישה ימים שאינן ימי השוק[1].

סימן רמה סעיף ה[עריכה]

והנה אף על פי שכתבנו שיש לומר דרש"י והרמב"ם מודים להדיעה שבסעיף ג', דגם בהתנו אסור כשבאו לחשבון וחלקו שווה בשווה. אמנם רבותינו בעלי התוספות שם כתבו, דבהתנו – פשיטא דמותר, עיין שם. ולפי זה יש לומר דגם רש"י והרמב"ם סבירא להו כן.

ולפי זה אתי שפיר מה שהקל רבינו הבית יוסף בזה בסעיף ב', שכתב וזה לשונו: "היכא שהתנו בתחילה, אם אחר כך בשעת חלוקה נתרצה האינו יהודי לחלוק שווה בשווה – מותר", עד כאן לשונו, ואמרינן דמתנה קא יהיב ליה.

(ואתי שפיר פסק הבית יוסף אפילו שלא לדברי מהרי"א, דכיוון דברש"י ורמב"ם אין הכרע, אלא דהראב"ד הוא האוסר, וכיוון שהתוספות מקילין והאיסור הוא דרבנן - הולכין להקל. ועוד, דהרא"ש ודאי סבירא ליה כן, כמו שיתבאר, והי תרי לגבי חד ודו"ק)

סימן רמה סעיף ו[עריכה]

איתא שם בגמרא, איבעיא להו: סתמא מאי? ולא נפשטה הבעיא, עיין שם. ופירש רש"י: סתמא – שקיבלו סתם ועשו סתם, נוכרי בשבת וישראל בחד בשבת, ולא אמר ישראל מעולם "טול אתה בשבת ואני בחול" - מהו לחלוק סתם בשווה, ולא יזכיר ישראל את השבת, עד כאן לשונו.

ביאור הדברים: דשמא אין האיסור אלא כשאומר לו:' טול אתה בשבת ואני בחול', דזהו כאומר לו מפורש - היה שלוחי בשבת ואני אהיה שלוחך בחול. אבל בסתם - הכל יודעים שאסור לישראל לישא וליתן בשבת אף על ידי שליח, וממילא דהנוכרי עושה לעצמו בשבת והישראל עושה לעצמו בחול. ואף על גב דאין מחשבין שזה יטול רווח השבתות וזה רווח של יום החול - אין דרך השותפין לדקדק בכך ומוותרים זה לזה.

סימן רמה סעיף ז[עריכה]

והנה הרא"ש פסק הבעיא לקולא. וכתב הטעם, דכיוון דספיקא דרבנן הוא - הולכין להקל, עיין שם. וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א', דיש מתירין השכר בדיעבד, אפילו לא התנו, וחלקו סתם, ונראה לי דבהפסד גדול - יש לסמוך עלייהו, עד כאן לשונו.

אבל שלא בהפסד גדול - אסור. והטעם, דהרי"ף השמיט בעיא זו, וגם מדברי הרמב"ם נראה להדיא לאיסור, שהרי הרמב"ם מיירי בסתם, וזהו דעת רבינו הבית יוסף.

ואף על גב דיש לומר דהם לא כתבו, רק לכתחילה יטול זה שכר השבתות כולם, אבל לא בדיעבד - אך אי אפשר לומר כן, דאם כן היה להם לבאר דבדיעבד מותר. ועוד, מדהחמיר הרמב"ם שהאינו יהודי יקבל חלק שביעי מהשכר כשאין הרווח מימי השבתות ידוע - שמע מינה שהחמיר מאד בזה.

(וטעמן של הרי"ף והרמב"ם, עיין ר"ן שם. ועיין מגן אברהם ס"ק ג' שהביא בשם רבינו ירוחם פירוש אחר על סתמא, והיינו שהאינו יהודי לקח מעצמו רווח של השבת, ואחר כך לקח הישראל רווח של יום חול, עיין שם. וכך מוכרח לפרש, דאם לא כן אין לזה שום פירוש, ולדינא הכל אחד. ומהרא"ש מוכח דסבירא ליה כהתוס' בהתנו, ודלא כהראב"ד, דכיוון דמיקל בסתמא - כל שכן בהתנו, ודו"ק).

סימן רמה סעיף ח[עריכה]

אין הפרש בדין זה בין שנשתתפו בדבר שעל ידי עשייתו בשבת מתרבה החלק של הישראל גם בעצם העסק, כמו שדה וכרם וכיוצא בהן, שעל ידי המלאכה של השבת - נשתבח עצם השדה והכרם, ובין שלא נשתבח על ידי מלאכת השבת, כמו תנור וחנות וכיוצא בהן - שמלאכת כל יום הוי דבר בפני עצמו, דסוף סוף הוי כאילו הוא שלוחו, כמו שנתבאר. ולכן, אף שבגמרא לא הוזכר, רק שדה, מכל מקום הכל אחד.

ובותוספתא דדמאי סוף פרק ו שנינו שם, שיש להם מרחץ בשותפות, עיין שם. ומרחץ - אין העסק משתבח בעשיית השבת, כמובן (תוס' שם בשם רבינו תם ור"י). ולכן בכוונה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א', ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ וכו'.

(וזה שהתלמוד הזכיר רק שדה, נראה לי משום דבאמת בשדה יש רבותא יותר, שהרי אין הרווח מזומן בשבת, אלא שיכול להיות במשך הזמן איזה רווח. מה שאין כן בתנור ומרחץ וחנות, הרווח מזומן ביום השבת ופשיטא שאסור. ובזה מובן דברי הרמב"ם, שכתב: "המשתתף במלאכה או בסחורה או בחנות וכו'", ואחר כך כתב: "וכן אם קיבלו שדה בשותפות וכו'", עד כאן לשונו. ואינו מובן, ששדה שבתלמוד הזכיר בסוף. אלא משום שבהקודמים האיסור יותר פשוט מטעמא דכתיבנא, ודו"ק).

סימן רמה סעיף ט[עריכה]

יש מרבותינו שכתבו, דהאיסור בשותפות אינו אלא כשהישראל עושה יום אחד בחול לבדו כנגד מה שעשה בשבת לבדו, דאז הוא כשלוחו כמו שנתבאר. אבל אם בכל ימות השבוע עושים שניהם ביחד, ואין העכו"ם תובעו שיעשה הישראל יום אחד לבדו, ומעצמו נותן להישראל חצי ריוח של שבת - מותר ליטלו, דהאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שעל ידי זה מגיע להישראל ריוח - לית לן בה, כמו באריס בסימן רמ"ג. וגם אינה נקראת על שם היהודי לבדו, דהכל יודעין שהאינו יהודי שותף בזה, דאין האיסור אלא כשהישראל עושה כנגדו יום אחד (ר"ן שם).

ומכל מקום לא יקח שכר השבת אלא בהבלעת שארי הימים, אבל בפני עצמו - לא, דמיחזי כשכר שבת (שם). וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף א'. ואף על גב דבלשון הרמב"ם אינו מבואר דעיקר האיסור תלוי בזה, אך סתמא כפירושו, דכיוון שכתב בהתנו דשכר השבת להעכו"ם ושכר יום חול להישראל, עיין שם - שמע מינה דבזה תלוי. ועוד, דמסתמא כן הוא, שהאינו יהודי ודאי לא יוותר בזה, וכדרך השותפים, אבל אם אירע כן - מותר (עיין ב"י וב"ח).

סימן רמה סעיף י[עריכה]

וכן אין איסור זה אלא כשהם עצמם עוסקים בהעסק בגופם ממש, כמו חנות וריחיים ושדה וכיוצא בהם. אבל אם הם בעצמם אינם עוסקים כלל, כגון תנור, שכל מי שרוצה לאפות ולבשל – מסיקו ואופה ומבשל, ונותן בעד זה שכר התנור, וכן בריחיים אם עושין כן - רשאים לחלוק השכר בשווה, ובלבד שיטול השכר שבת בהבלעה.

והטעם, דבכהאי גוונא לא שייך לומר שהוא שלוחו, כיוון שאינו עושה כלום (מג"א ס"ק א'). ואי משום שיאמרו שהישראל מרויח בשבת מעסק התנור שלו - הלא הכל יודעים שהאינו יהודי יש לו חלק בהתנור, והוא לא יניח שלא יסיקו בו בשבת, ואם כן אדעתא דנפשיה מניח לאפות שם, ולהישראל מגיע הריוח ממילא, כמו באריס, וכמו שכתבנו בסעיף הקודם.

סימן רמה סעיף יא[עריכה]

וכן יראה לי, דאפילו בעסקים שעושים בעצמם, כחנות וכיוצא בו, אם הם בעצמם אינם עוסקים כלל, אלא ששוכרים פועלים שיעשו בהם - מותר גם כן להישראל לקבל שכר השבת בהבלעה, אפילו אם הפועלים הם שכירי יום. דלמאי ניחוש לה? דהאינו יהודי שותפו אינו כשלוחו, כיוון שאינו עושה בעצמו. ואי משום דהפועל הוא שכ(י)ר יום, הלא אם היה בידו כח שלא יעשו בשבת – ודאי מחוייב לעשות כן, אבל הלא שותפו האינו יהודי לא יניחנו לעשות כן, ואם כן – אדעתא דנפשיה מושיב פועלים, והריוח של הישראל ממילא בא, ויטול שכר השבת בהבלעה כבדינים הקודמים (כן נראה לענית דעתי).

סימן רמה סעיף יב[עריכה]

וכן אם התנור או עסק אחר הוא של הישראל לבדו, והוא משתף עימו אינו יהודי שתמיד יסיק התנור ולאפות לכל מי שירצה לאפות, ובעד זה נוטל חצי הריוח - יכול לחלוק עמו גם שכר השבת בהבלעה. דבזה לא שייך דהוה כשלוחו, כיוון שאין על הישראל לעשות כלל, והאינו יהודי עושה בשביל עצמו. וזהו כקיבולת, דאדעתא דנפשיה קעביד, וריוח הישראל בא ממילא (מג"א ס"ק ג' והגר"ז סעיף ט').

אך לא יזכיר לו: טול אתה בשבת ואני יום אחד - דבכהאי גוונא אסור, דהוה ליה כנותן שכר שבת. ולא דמי לתנור, שהם שותפים בעצם התנור, דהוה התנור לגמרי של האינו יהודי, המחצה שלו. אבל כשהתנור של הישראל לבדו - הלא בכהאי גוונא הוא כשכר שבת. אלא יחלקו כל השכר של כל השבוע למחצה (תוס' שם בשם רבינו אלחנן עיין שם), או לשליש או לרביע, כפי שהושוו ביניהם.

אך כל זה הוא במקום שמותר להשכיר תנורו לעכו"ם, על פי הפרטים שנתבארו בסימן רמ"ג סעיף י"ג, כגון שנתפרסם שאינו שוכר שכירי יום, אלא כעין קיבולת, או כשמנהג אותו המקום כן, כמו שכתוב שם. אבל בלאו הכי, כיוון שהתנור שלו לגמרי - הלא אסור להשכירה לאינו יהודי מטעם חשדא, כמו שנתבאר שם.

סימן רמה סעיף יג[עריכה]

עוד יש היתר כשהם שותפים בעצם התנור, שהישראל ישכיר לו חלקו בקיבולת, כמו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' וזה לשונו:

"ואם ירצה להשכיר לאינו יהודי חלקו בשבת או בקיבולת – שרי, וכמו שנתבאר בסימן רמ"ד לעניין מכס ומטבע דשרי. וכל שכן כאן - דשרי בשותפות אינו יהודי", עד כאן לשונו.

והנה בקיבולת, דהיינו שיתן לו בעד חלקו כך וכך - ודאי דשרי, דלא גרע מאם כל התנור שלו, והיינו שהקיבולת יהיה על כל ימי השבוע, ויהיה השכר שבת בהבלעה. אבל מה שהתיר על חלקו בשבת לבד, תמוה, דהא להדיא נתבאר שם דרק במכס ומטבע התרנו זה, משום דהוי הפסד גדול, וגם מפני שאין עצם העסק שלו, כפי שנתבאר שם, ולכן יש שדחה דבריו בזה הפרט (ט"ז ס"ק ג').

וצריך לומר דדעת רבינו הרמ"א כן הוא: דכיוון שהאינו יהודי שותפו בעצם התנור, ולא יניח שלא יאפו בו בשבת, ואם כן אין ביכולת הישראל למונעו - אם כן מה לי אם יקח חצי השכר או שישווה עמו כך וכך, וזה טוב יותר מחצי השכר, כמובן. ואין כוונתו שיזכיר לו להדיא שבת, אלא שיאמר לו: 'תתן לי בעד חלקי כך וכך ליום' (וכן משמע מהמג"א סוף ס"ק ח' ומהגר"ז סעיף י"ד).

ודבר פשוט הוא שצריך לומר לו כן קודם השבת, ואפילו אחר שנעשו שותפים (ולכן כתב זה בסעיף ג', ודו"ק). וקודם שנעשו שותפים יכול גם להזכיר לו שבת באופן זה, והיינו שיאמר לו: אשתתף עמך באופן זה, שימי השבת יהיה שלך לגמרי, ולי תתן בעד זה כך וכך (כן משמע במג"א שם. ולפי זה יתפרשו דברי הרמ"א בשני דרכים. ואין זה שכר שבת, אלא תנאי בעלמא שבאופן זה ישתתף עמו, שיתחייב לו כך וכך מעות, ובשבת כולה שלך, ודו"ק).

סימן רמה סעיף יד[עריכה]

כבר נתבאר דבהתנו מתחילה - מותר לומר להאינו יהודי: טול אתה חלקך בשבת, ואני אטול כנגד זה יום אחד מימות החול. ובלא התנו מתחילה, אלא שקנו סתם בשותפות - אסור.

אמנם לזה יש עצה, אם רצונו לומר כן - יבטלו השיתוף הקודם. והיינו אם קנו בשותפות - יבקשו מהמוכר שיחזיר להם הדמים ויקרעו השטר מכירה, ואז יעשו התנאי ביניהם ויקנו מהמוכר בקניין חדש. או אם עשו שותפות בחנות או בעסק אחר - יבטלו השותפות וימחלו זה לזה התנאים שביניהם. ואם עשו כתב שותפות – יקרעו אותו, ואחר כך יעשו התנאי וישתתפו. ואם נשתתפו בחנות והניחו שניהם מעות או סחורה - יבטלו זה, ויקחו בחזרה המעות או הסחורה, ויעשו התנאי ואחר כך ישתתפו.

ולא אמרינן דהערמה בעלמא הוא - דוודאי כן הוא, דאטו אין ביכולתם לבטל השותפות?! ונהי שעושים כן מפני איזה טעם - מכל מקום מי יוכל למחות בידם? וכן אחר כך בההשתתפות השנייה. ואף אם נקראנה הערמה - גם כן מותר בדרבנן אפילו בהערמה דמינכרא, כדמוכח בשבת לעניין מעבורת קל"ט: עיין שם, וכמו שכתוב לקמן סימן של"ט בטור.

ואף שלא התרנו בשם רק לצורבא מרבנן - זהו בדבר של פרהסיא ומינכרי טובא, ולא בנידון זה, שהוא עסק מסחר הנעשה בצינעא, וביכולתם לעשות כרצונם, כמו שכתבתי (וכן משמע ברש"י שם ד"ה 'הערמה' שמסיים: "לעבור שם לפני הכל", עיין שם, ומשמע להדיא דאהערמה ראשונה דברזי דתומי לא קאי, מפני שזהו בצינעא, עיין שם ודו"ק).

סימן רמה סעיף טו[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ו' (הלכה י"ח):

"הנותן מעות לאינו יהודי להתעסק בהם, אף על פי שהוא נושא ונותן בהם בשבת - חולק עמו בשכר בשווה, וכן הורו כל הגאונים", עד כאן לשונו.

וכן מותר ליתן לו סחורה בכהאי גוונא, שהרי הישראל אינו מצווה לו להתעסק בשבת, והוא אדעתא דנפשיה עביד, לפי שיש לו חלק בהריוח, או שקוצץ לו שכר שמכל סכום שיפדה יתן לו כך וכך, דאז עושה בשביל עצמו כדי להרוויח יותר.

אבל אם הוא שכיר יום – אסור, דעושה אדעתא דישראל. אלא וודאי שאין ההיתר אלא בקצץ, או שיש לו חלק, וכבר נתבאר שצריך לקבל שכר שבת בהבלעה. ואין לאסור מפני מראית עין, שלא יאמרו שהוא שלוחו של הישראל, לפי שאין הכל יודעים שמעות אלו וסחורה זו היא של ישראל (הרב המגיד). ולפי זה, אם העסק הוא במקום קבוע, כמו בחנות או בשאר מקום מיוחד, והכל יודעים שזהו עסק של הישראל - אסור בכל עניין, (עיין ש"ת ס"ק ב') ודבר פשוט הוא.

סימן רמה סעיף טז[עריכה]

וכל זה הוא כשהאינו יהודי הוא העוסק לבדו. אבל אם כל אחד עוסק ביומו, וכנגד יום השבת שעוסק צריך הישראל לעסוק כנגדו יום אחד בחול - הרי הוא שלוחו בשבת. אמנם אם אין העכו"ם דורש ממנו שכנגד יום השבת יעשה הישראל לבדו יום אחד בחול - מותר, וזה נתבאר מהדינים הקודמים. אבל כשמוטל עליו לעשות יום אחד כנגדו - אין תקנה לזה שיהנה מרווח השבת. אך אם הוא הפסד גדול - יש לסמוך על דעת הרא"ש שבסעיף ז' שיעשו סתם ויחלוקו סתם, עיין שם.

סימן רמה סעיף יז[עריכה]

ישראל שלקח תנור למשכון מהלוואה לאינו יהודי, וביקש האינו יהודי ממנו שתהיה התנור תחת רשותו, ומה שיעלה התנור שכר יתן לו רווח בעד מעותיו - מותר לקבל ממנו שכר השבת אפילו שלא בהבלעה, לפי שגוף התנור הוא שלו ואין להישראל חלק בזה, אלא שעבוד בעלמא. וגם אינו אומר לו שיעשה בשבת, אלא מעצמו הוא עושה לטובתו, כדי לשלם החוב שנתחייב בעד המעות, ואם כן אין כאן איסור כלל. ולאו דווקא תנור, דהוא הדין דבר אחר בכיוצא בזה - מותר.

סימן רמה סעיף יח[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו':

"אם אפו אינם יהודים בתנורו של הישראל בשבת בעל כרחו (ולא צייתו להישראל, שלא רצה להניחם), ונתנו לו פת בשכר התנור - אסור ליהנות ממנו", עד כאן לשונו. וכן אם נתנו לו מעות, אסור ליהנות מהם (אליה רבא ס"ק ז').

וטעם האיסור - דהוי שכר שבת. והלבוש כתב הטעם, משום דנאפה בשבילו, עיין שם, ולפי זה, אם נתנו מעות – מותר, ולא נראה כן (שם). וכן יש מי שאומר דדווקא לכתחילה אסור לקבל מהם, אבל בדיעבד - מותר (של"ה על המרדכי), ולא משמע כן מלשון רבינו הב"י.

מיהו זהו וודאי, אם אפו גם בימי החול - מותר לקבל מהם השכר שבת גם כן על ידי הבלעה, (ב"ח סוף סימן רמ"ג). ובכהאי גוונא יש להתיר גם בלא בעל כרחו, אלא שאי אפשר לצייר זה, דהא אסור לו להניחם לאפות בתנורו בשבת. ויש מי שאומר דאף שעשה איסור - אין לאסור השכר בדיעבד בהבלעה, כיון שאינו אלא משום מראית העין (מ"ב ס"ק כ"ג). ולא נהירא, דלא אמרינן בזה אלא במקום הפסד גדול, אבל בזה - אדרבא ראוי לקונסו, וכן עיקר.

הערות[עריכה]

  1. ^ ופשוט שזהו דווקא אם לא היה יום השוק בשבת. ובימינו שרוב הקונים מחנויות שאינן שומרות שבת קונים בה בשבת, פשוט שיצטרך לשום יותר, כאילו השבת היה יום השוק.

הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמו[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH246

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני השאלה והשכרת כלים לאינו יהודי בשבת
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן רמו סעיף א[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ט"ז:

"מותר להשאיל כלים ולהשכירן לאינו יהודי, ואף על פי שהוא עושה מלאכה בהן בשבת - מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים. אבל בהמתו ועבדו - אסור, מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד" עכ"ל.

ומדלא כתב הרמב"ם דבערב שבת אסור להשאיל ולהשכיר כלים - שמע מינה דסבירא ליה דגם בערב שבת מותר, אף על גב דתניא: (י"ט.) "לא ישכיר אדם כליו בערב שבת לעכו"ם, בד' וה' - מותר", סבירא ליה שאין הלכה כן, וכן הוא דעת הרי"ף שהשמיט ברייתא זו ע"ש.

(וסבירא ליה דאתא לבית שמאי, דסבירא ליה שביתת כלים, כמבואר שם י"ח.. והתוספות הקשו, דאם כן בד' וה' נמי ע"ש. ונראה לי דכיון דשאלה ושכירות הוי קניין קצת, אך לא לגמרי כמו שיתבאר - לכן בד' וה' לא חיישינן, דשמא לא יעשה בשבת בהם איסורא דאורייתא, ובערב שבת חששו ודו"ק)

סימן רמו סעיף ב[עריכה]

אבל רבותינו בעלי התוספות ורוב הפוסקים סבירא ליה דברייתא זו היא לדינא, ואין הטעם משום שביתת כלים - אלא משום דכשמשכירו בערב שבת מיחזי כנוטל שכר שבת ע"ש.

ואף על גב דהשכר שבת הוא בהבלעה בשארי ימים, דאם לא כן בכל עניין אסור ליטול בעד יום השבת ביחוד, מכל מקום כיון דמשכירו בערב שבת שהיום הראשון של השכירות מתחיל משבת - מיחזי כשכר שבת ואסור. ואם הוא משכיר וחושב כל יום בפני עצמו - אסור אפילו בד' וה', דזהו ממש שכר שבת. ולפירוש זה יש איסור בכל מיני כלים, אף אותן שאין בהם מלאכה להשכיר בערב שבת.

סימן רמו סעיף ג[עריכה]

ויש עוד שיטה לרבינו יונה, דמפרש ברייתא זו לא בכל הכלים - אלא בכלים שעושין בהם מלאכה, כמו קרדום ומחרישה וכיוצא בהם. ולאו משום שביתת כלים, אלא מפני דכשמשכיר לו כלי כזה בערב שבת, והשוכר האינו יהודי מתחיל לעשות בה בשבת - מיחזי כשלוחו של ישראל לעשות מלאכתו בשבת. אבל כלים שאין עושין בהן מלאכה - מותר להשכיר אפילו בערב שבת, דלא מיחזי כשכר שבת, כיון ששוכר לשבוע או לחדש והוי השבת בהבלעה. וראיה לזה דאם נאמר דכשמשכיר בערב שבת מיחזי כשכר שבת - אם כן מאי איריא לאינו יהודי, אפילו ליהודי ליתסר מהאי טעמא. (רא"ש שם)

ואם תשאל כיון דלזה לא חששו, למה חששו שיאמרו שלוחו הוא. דיש לומר הטעם משום דאין דרך להשכיר על מקח כל יום בפני עצמו אלא לשבוע או לחדש, והוי בהבלעה וליכא בזה חשדא. אבל בזה - וודאי יש לחשוד שהוא שלוחו לעשות מלאכתו.

(והנה הטור והש"ע לא הביאו דעת התוספות כלל וצ"ע, שהלא רוב הפוסקים סוברים כהתוספות. והב"י כתב דרש"י סבירא ליה כהר"י ע"ש, ואולי כיון דלהרי"ף והרמב"ם בכל עניין מותר, וגם רש"י אינו סובר כתוספות - לכן לא חששו להביא דיעה זו ודו"ק)

סימן רמו סעיף ד[עריכה]

וזהו בשכירות, אבל להשאיל לו כלי - מותר אפילו בערב שבת. ולא מיבעיא לשיטת התוספות דבשאלה לא שייך מיחזי כשכר שבת, שהרי אינו נוטל כלום, אלא אפילו לשיטת רבינו יונה דמיירי בכלי שעושין בה מלאכה, והאיסור הוא משום דמיחזי כשלוחו לעשות מלאכתו - מכל מקום בשאלה לא חששו לזה, דהחשש אינו אלא כשהישראל נוטל מעות ומגיע לו טובה במה שהאינו יהודי משתמש בה בשבת - שפיר חששו שמא יאמרו. אבל בשאלה - לא חששו.

וראיה לזה ממה שיתבאר בסימן רנ"ב, דמותר ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס בערב שבת. ולמה לא חששו שיאמרו ששלוחו הוא, אלא משום דשם אינו מגיע טובה להישראל במה שעושה בשבת, ולא כן בשכירות. (עיין ב"י)

סימן רמו סעיף ה[עריכה]

רבינו הרמ"א פסק כרבינו יונה, וטעמו נראה לי משום דהיא סברא ממוצעת בין הרי"ף והרמב"ם שהתירו בכל הכלים לשכור בערב שבת, ובין סברת התוספות והסמ"ג ועוד פוסקים שאסרו בכל הכלים כמו שנתבאר. ורבינו יונה התיר בכלים שאין עושין בהן מלאכה ואסר בכלים שעושין בהן מלאכה, והלכה כדברי המכריע.

ועוד כתב דמותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהאינו יהודי יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן בכהני גווני דהוה כשכירות, עכ"ל. כלומר אף על גב דזהו כעין שכירות, דמה לי אם משלם לו במעות או בתשמישי כלים, מכל מקום כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש - לא חשו לזה (ב"י) בדבר שאינו אלא חשש חשדא.

סימן רמו סעיף ו[עריכה]

אבל בשבת עצמה - אסור להשאיל שום כלי לאינו יהודי. ולא עוד אלא אפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה באופן שאין להאינו יהודי שהות להוציאו מביתו של הישראל קודם חשיכה - גם כן אסור. והטעם כתב הרמב"ם שם, דכשיוצא מבית הישראל בשבת - יראה כמו שלוה לו או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת, עכ"ל. ולפי זה אסור גם בעיר שיש שם עירוב, ומוטל לטלטל.

אבל רבינו הב"י בסעיף ב' כתב הטעם, מפני שהרואה סבר שהישראל צווהו להוציאו, עכ"ל. וטעם זה כתב בספר התרומות, שיחשודו שהישראל צוה להוציא חפצו לרשות הרבים, ואמירה לעכו"ם שבות. ולפי זה במקום שאין רשות הרבים רק כרמלית, דאינו אלא שבות - הוי שבות דשבות ואין גוזרין גזירה דשמא יאמרו בשבות דשבות. (ט"ז סק"ג) או אפשר דגם בשבות דשבות גזרינן, (מג"א סק"ו) מיהו במקום שיש עירוב - אין כאן חשש כלל.

וצ"ע על רבינו הב"י שהשמיט דברי הרמב"ם, דלהרמב"ם בכל עניין אסור. (שם) ונראה דכיון שהסמ"ג וסה"ת השמיטו טעמו ולא חששו לו - ולכן השמיט גם הוא. (א"ר סק"ח) ומכל מקום יש לחוש לדבריו ואין להקל אלא בעת הצורך, וכן אם הדבר ניכר שהיא בשאלה - גם כן מותר אפילו להרמב"ם, דבכהני גווני אין בזה שום חשש כמובן.

סימן רמו סעיף ז[עריכה]

ואם באמת מכר לו בערב שבת או נתנו למשכון או לעשות בו מלאכה או הלווהו לזמן מרובה יותר מל' יום, דהוי כמכירה כמ"ש לעיל סימן י"ד - לדברי הכל צריך ליצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו במקום שיש עירוב, לפי שיש לחוש שמא יוודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או משכנו או נתנו למלאכה או הלווהו כמ"ש, כיון שכן הוא האמת, ויחשדוהו שעשה כן בשבת.

מה שאין כן בשאלה סתם, כשיוודע לו האמת - אין בזה חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת. ודע, דכל דברים אלו הם כשהחפצים הם של הישראל. אבל חפצים של אינו יהודי שהיו מופקדים ביד ישראל ובא ליטלו בשבת - יכול ליטלם אף שיוציאם לרשות הרבים, כמ"ש בסימן שכ"ה (הגר"ז).

סימן רמו סעיף ח[עריכה]

וזהו הכל בכלים, שאין אנו מצווים על שביתת כלים. אבל אסור להשאיל בהמתו לעכו"ם אפילו באמצע השבוע אם היא בת מלאכה, כגון שור העומד לחרישה או סוס המושך בקרון וכיוצא בהם, מפני שהוא יעשה בה מלאכה בשבת, והתורה אמרה: "למען ינוח שורך וחמורך".

וכן לא ישאילנו עבדו ואמתו הקנוים לו שנאמר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". רק להם ביכולת הבעה"ב להזהירם שלא יעשו בשבת, אבל בהמה אינה בת דעה. ואף על פי שהשואל יבטיחנו שלא יעשה בה מלאכה בשבת - אינו נאמן.

ויראה לי דאם מניח משכון תחת יד הישראל, ומתנה שאם יתוודע שעשה בה מלאכה בשבת יקח הישראל המשכון לחלוטין - מותר, שהרי יתיירא לעשות בה בשבת, דשמא יתוודע הישראל ויאבד משכונו, ועיין בסימן ש"ה.

סימן רמו סעיף ט[עריכה]

וכן אסור להשכיר בהמתו לאינו יהודי שיעשה בה מלאכה בשבת. ואף על גב דלקניינים ולדיני אונאה הוי שכירות כמכר, ושכירות לזמן השכירות - ממכר הוא, (ב"מ נ"ו:) זהו רק לפרטים אלו. אבל אינה כשל השוכר ממש, דגוף הבהמה של המשכיר הוא, ולהדיא אמרו חז"ל בפרק לפני אידיהן (עבודה זרה ט"ו.) דשכירות לא קניא.

ויש מי שרוצה לומר דלחומרא הוי קניין, ולפי זה ישראל ששכר בהמה מאינו יהודי - אסור לו להניחה לעשות מלאכה בשבת, (עיין מג"א סק"ח וב"ח בחושן משפט סוף סימן שי"ב) אך להדיא מוכח שם דגם לחומרא לא הוי קניין.

(וכבר השיג הש"ך שם סימן שי"ג סק"א על הב"ח בזה, וראיה מישראל ששכר פרה מכהן, דמאכילה כרשיני תרומה. ואף שתוספות כתבו שם דמזונותיה על הכהן, וכמו שהביא המג"א, מטעם אחר כתבו כן, דאם לא כן איך מאכילה תרומה ע"ש. ובאמת הרא"ש שלהי תרומות כתב שלא כהתוספות, ומזונותיה על הישראל, ועם כל זה מאכילה תרומה ע"ש, ואם כן מהרא"ש מוכח להדיא דגם לחומרא לאו ממכר הוא ודו"ק)

סימן רמו סעיף י[עריכה]

ואינו מועיל מה שיעשה עמו תנאי שלא יעשה בה מלאכה בשבת וגם שכירות לא יקבל בעד שבת, משום דאינו נאמן, אלא אם כן מתיירא שלא יפסיד בזה, כמ"ש בשאלה. אבל יכול להשאילה ולהשכירה בתנאי שישיבנה להישראל קודם השבת ובזה לא שייך נאמנות, שהרי בוודאי יפסיד בזה, שיתבענו בערכאות על מה שלא קיים תנאו.

ומכל מקום אם אירע כן שהשאיל או השכיר על תנאי זה ולא החזיר לו, פסק רבינו הב"י בסעיף ג' שיפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: 'בהמתי קנויה לו', כדי שינצל מאיסורא דאורייתא עכ"ל. ורבינו הרמ"א כתב על זה, דאם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דוודאי אין כוונתו רק להפקיע איסור שבת מעליו עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור.

סימן רמו סעיף יא[עריכה]

וביאור הדברים כן הוא, דהרוצה להפקיר דבר - הוה מן התורה הפקר אפילו כשהפקיר בינו לבין עצמו, ומדרבנן צריך ג'. וזהו לשון הגמרא סוף פרק ד' דנדרים: (מ"ה.)

"דבר תורה - אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה - כדי שיהא אחד זוכה ושתים מעידים", וכן הוא ברמב"ם פרק ב' (הלכה ט"ז) דנדרים ע"ש.

ורבים תפסו דהרמב"ם סבירא ליה דעל כל פנים אחד צריך מן התורה, אבל התוספות והרא"ש שם כתבו דהוא הדין אפילו בינו לבין עצמו ע"ש, ולפי זה גם מהרמב"ם אין הכרח דאחד מעכב, וכבר כתבנו זה בשם אחד מהגדולים בחושן משפט סימן רע"ג סעיף ז' ע"ש.

ולפי זה כתבו התוספות והרא"ש שם, דבעובדא כי האי שלא החזיר לו האינו יהודי את הבהמה - יכול להפקירה בינו לבין עצמו כדברי רבינו הב"י. ונראה לי דזה שלא הצריכו בפני ג', משום שיש לחוש שאחר יזכה בהבהמה.

סימן רמו סעיף יב[עריכה]

אבל התוספות בשבת (י"ח: ד"ה 'דמפקרא') כתבו דצריך להפקיר בפני ג' דווקא, ובפירוש כתוב זה בתוספות ישנים שם ע"ש. ונראה לי בטעמם, חדא כיון דמדרבנן צריך ג', ועוד דאם יפקירה בינו לבין עצמו - עדיין איכא חשדא להרואה, שיאמר שבהמת ישראל עושה מלאכה בשבת. וזהו שדקדק רבינו הב"י לומר 'כדי להנצל מאיסור דאורייתא', כלומר אבל איסור מראית העין עדיין יש, אך מפני זה לא נטיל עליו שיאבד בהמתו אם אחר יזכה בה.

ולזה בא רבינו הרמ"א, דיכול להפקיר בפני ג', כדי שיהיה הפקר גמור מדרבנן וגם איסור מראית העין לא יהיה, דעל ידי ג' יתפרסם שהפקירה. ומכל מקום לא יגיע לו נזק, כי אין אחר יכול לזכות בה, מפני דאנן סהדי שלא הפקירה רק כדי שלא יעבור על איסור שביתת בהמתו.

ואין לשאול דאם כן איזה הפקר הוא זה, דיש לזה עצה שיפקירנה רק על יום השבת בלבד, דהפקר לזמן - הוי הפקר, כמ"ש בחושן משפט סימן רע"ג סעיף ח', דבירושלמי פרק ו' דפיאה למדו הפקר משמיטה, כמו שבארנו שם, ובשבת אין אדם רשאי לזכות בה, שהרי עדיין רשות העכו"ם עליה, ולאחר השבת חוזרת לו, כמ"ש רבינו הב"י בספרו הגדול. (עיין ט"ז סק"ה)

ורבינו הרמ"א אומר, דאפילו לא פירש כן בפירוש - אמרינן שדעתו היה כן. (עיין מג"א סקי"א, דמשמע מדבריו דגם במפקיר שלא יזכה בה אדם - מהני, אף שאינו הפקר גמור, וכמ"ש המחה"ש. ועיין פרמ"ג בט"ז אות ה' ודברים תמוהים הם, ולכן נראה לעניות דעתי העיקר כמ"ש ודו"ק)

סימן רמו סעיף יג[עריכה]

ומכל מקום לכתחלה אסור להשכיר או להשאיל לאינו יהודי, על סמך שהוא יפקירנה בפני ג' בערב שבת. ויש מי שמתיר לכתחלה לעשות כן, (מג"א סק"ט בשם ב"ח) ואין לסמוך על זה רק במקום הכרח גדול, כגון שהוא מוכרח על פי פקודת השר להשאילה או להשכירה וכיוצא בזה. אבל בלא זה - חלילה להורות היתר לכתחלה בזה, וגם במכירה אינו מותר שימכרנה ליום השבת בלבד, אלא צריך למוכרה לגמרי. (מג"א שם)

סימן רמו סעיף יד[עריכה]

וזה שכתב רבינו הב"י: "או יאמר: 'בהמתי קנויה לאינו יהודי'", יש מי שאומר שצריך לומר לו דווקא בפניו בהמתי קנויה לך. (שם סק"י) וזיכוי על ידי אחר לא מהני, דזכייה הוי מטעם שליחות, ואין לו שליחות כמ"ש בחושן משפט סימן קפ"ב. (מחה"ש שם)

ואין לשאול דמאי מהני אמירה בעלמא, הלא אמירה בעלמא אינו קניין. דיש לומר דכיון דעומדת ברשות האינו יהודי, ממילא כשאומר לו 'בהמתי קנויה לך' - רשותו קונה לו, והקניין חצר יש לו, דלא כמו שפקפק בזה אחד מהגדולים, ובארנו זה בחושן משפט סימן קצ"ד סעיף י"ב ע"ש.

ולפי זה אפשר לומר דאתי שפיר דברי רבינו הב"י, שדי באומר זה שלא בפני האינו יהודי. והטעם, דאף על גב דבענין בכל קניין גם דעת הקונה, שאני הכא שהוא גזלן גמור, שהרי התנה עמו להשיבה בשבת והוא אינו משיבה, אם כן כוונתו לגוזלה, וממילא דכשאומר 'בהמתי קנויה לו' - לא גרע מיאוש, ויש כאן יאוש ושינוי רשות, וממילא דחצירו קונה לו. (כן נראה לעניות דעתי, ועיין א"ר סקי"א שהסכים גם כן להב"י מטעם אחר דחוק ע"ש, וההקנאה היא במתנה)

סימן רמו סעיף טו[עריכה]

יש אומרים דרק בשבת אנו מצווין על שביתת בהמתינו ולא ביום טוב, (רמ"א סעיף ג') ד"למען ינוח שורך וחמוריך" (שמות כג יב) וכן "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שמות כ י) - בשבת כתיב ולא ביום טוב, דביום טוב כתיב: (שמות יב טז) "כל מלאכה לא יעשה בהם" - ועל האדם בלבד קאי. ונראה לי דלדיעה זו גם שביתת עבד ואמה אינו ביום טוב, דבשבת כתיבי ולא ביום טוב.

ויש אומרים דיום טוב כשבת, ולהדיא תנן: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", ובירושלמי פרק ה' (הלכה ב') דביצה אמרו דאין רוכבין על גבי בהמה משום שביתת בהמתו. (רש"ל ביש"ש שם ועיין מג"א סקי"ב שהסכים כרש"ל, אבל הט"ז סימן תצ"ה סק"ג הסכים להרמ"א ע"ש, והב"י לקמן סימן תצ"ה בחבורו הגדול גם כן כרש"ל ע"ש)

סימן רמו סעיף טז[עריכה]

ולעניין הלכה: יש שפסקו לאיסור (הגר"א והגר"ז), ויש שפסקו להיתר (תוי"ט סוף פרק ב' דביצה והפר"ח לקמן סימן תצ"ה).

ודע דאפילו להסוברים שיש שביתת בהמה ביום טוב - אין זה אלא לעשות בה מלאכה האסורה ביום טוב, כמו חרישה וכיוצא בזה. אבל להוציא עליה משא ביום טוב - וודאי אין איסור מן התורה, דהא בשבת האיסור הוא ברשות הרבים ולא בחצר, כמ"ש בסימן ש"ה, וביום טוב אין הפרש בזה, דביום טוב ליכא איסור הוצאה, ואם תאמר דביום טוב אסור גם בחצר - נמצא יום טוב חמור משבת. ועוד, דלהדיא אמרינן בשבת (קנ"ג:) דאי אפשר לאסור בבהמה יותר מבאדם, ואדרבא בהמה קילא טפי ע"ש.

וגם איסור דמחמר אחר בהמתו, דילפינן לה מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שם) - לא שייך ביום טוב אם לא לדעת הרשב"א, דסבירא ליה דאיסור דמחמר שייך גם בחצר. אבל הר"ן בפרק 'לפני אידיהן' דחה דבריו, וכתב דמחמר אינה אלא ברשות הרבים, וכן כתב בתשובות הריב"ש (סימן כ"ד), וממילא דגם זה לא שייך ביום טוב, וכן כתב מפורש הרמב"ן בשורש י"ד למניין המצות - דמחמר ליכא ביום טוב ע"ש.

(דמיירי בעניין מחמר וכתב דלא שייך זה ביום טוב ושביעית ע"ש, ולפי זה ניחא דברי הש"ס בביצה ל"ז: שאומר בטעם ולא רוכבין על גבי בהמה - גזירה שמא יחתוך זמורה, ולא אמר - משום שביתת בהמתו, משום דביום טוב ליכא שביתה זו. אמנם גם הרמב"ם לעניין שבת בפרק קמא כתב טעם הש"ס, וצריך לומר משום דחי נושא את עצמו. והירושלמי בביצה שם שאומר משום שביתת בהמתו, עיין מג"א סקי"ב שכתב דפירושו שמא יצא חוץ לתחום, וכן מפני שהוא צער לה כמו שיתבאר בסעיף הבא ודו"ק)

סימן רמו סעיף יז[עריכה]

לכאורה כיון שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, והיינו שלא תעשה מלאכה האסורה לנו - אם כן אין לנו להניחה שתעמוד על עשבים ותאכל, שהרי תולשתן מהמחובר. אמנם במכילתא משפטים (פרשה כ') תניא: "למען ינוח שורך וחמוריך" - הוסיף לו הכתוב נייח אחר, להיות תולש מן הקרקע ואוכל. או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו - אמרת אין זה נייח אלא צער ע"ש. (תוספות שבת קכ"ב. ד"ה 'מעמיד' הביאו בלשון אחר ע"ש)

ויראה לי דאסמכתא בעלמא הוא, דאם לא כן גם בעבד ואמה נאמר כן, שהרי כתיב שם: "וינפש בן אמתך", וזהו וודאי שהם אסורים בכל המלאכות כהבעלים עצמם. (ואין לחלק בין לשון ינוח ללשון וינפש)

אמנם העניין כן הוא, דוודאי על הבהמה שאינה בת דעת כלל - לא שייך בה איסור המלאכה, והאיסור הוא על הבעלים כשהוא עושה בה המלאכה. אבל בלא הבעלים, כלומר בדבר שאין המלאכה נוגעת לעצמו - לא שייך בה איסור, ולכן אמרו בשבת שם: "מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים".

אבל העבד והאמה שיש בהם דעת - עליהם מוטל האיסור, והבעלים מצווים להשגיח עליהם שלא יעשו שום מלאכה. ועוד דבהם כתיב בדברות האחרונות: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". (ולפי זה יש לומר דדרשא גמורה היא, ובעבד ואמה ריבה הכתוב ודו"ק)

סימן רמו סעיף יח[עריכה]

יש מי שאומר דשירכוב העכו"ם על בהמת ישראל - אין להקפיד, כי חי נושא את עצמו, אך יש להקפיד על האוכף שתחת הרוכב. אבל לרכוב מחוץ לתחום - אסור. (עטרת זקנים) ולא נהירא כלל, שהרי על כל פנים היא מצטערת, ולפי המכילתא שהבאנו - איסור גמור הוא. (והביא זה בשם הלבוש סימן ש"ה, ולא נמצא כן בלבוש)

ולא דמי למה שמותר למכור סוס מטעם זה, כמ"ש הרמב"ם בפרק כ', דהתם חששא בעלמא הוא, משום נסיוני סמוך להשקיעה, כדאיתא ב'לפני אידיהן', ולא חששו בכהני גווני. מה שאין כן להניחו לרכוב - וודאי אסור.

ודע, דאף על גב דשביתת בהמתו אינו אלא בבהמת עצמו, מיהו מחמר אחר בהמתו - האיסור שוה בין בבהמתו בין בבהמת אחר, אפילו של עכו"ם, דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה - אין הפרש, שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו. (ר"ן בפרק לפני אידיהן)

סימן רמו סעיף יט[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ד':

"ישראל שהשכיר שוורים לאינו יהודי לחרוש בהם וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו האינו יהודי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא, ויש אומרים דכיון שאינו יכול למכרה אם ירצה - נקראת בהמת ישראל" עכ"ל.

והעיקר כדיעה ראשונה, שכן סתם רבינו הרמ"א בסעיף ה' ע"ש. (וזהו שציין לעיין שם) ועוד, דגם לעניין ריבית הדין כן, כמבואר ביורה דעה ריש סימן קע"ז ע"ש. אבל אם לא קבל עליו יוקרא וזולא - אסור.

ומכל מקום תמיהני, דנהי דמשום עצם האיסור מותר, מכל מקום הא איכא מראית העין. ואולי סמכו על מ"ש בסימן רמ"ד דבמקום הפסד גדול - לא חיישינן לזה ע"ש, אך לא ידעתי אם זה נקרא הפסד גדול. ולכן צריך לומר או שיפרסם שהוא קבל עליו כל האחריות, או כגון שעדיין אינו ידוע שאלו השוורים הם של הישראל, או כגון שהוא עושה עמם חוץ לתחום, דבכהני גווני - אפילו בבניין שרי, כמ"ש שם.

סימן רמו סעיף כ[עריכה]

יראה לי הדבר פשוט, שכשהישראל והאינו יהודי שותפים בבהמה, אם האינו יהודי יעשה בה מלאכה בשבת - עובר הישראל על שביתת בהמתו. ואם יכול למחות בו - מחוייב למחות, ואם אינו יכול למחות - לא ישתתף עמו אלא באופני היתר, כמו שיתבאר.

וכן כתב בתשובות הריצב"א בעל התוספות (הובא בהגהמ"י פרק קמא ובב"י סוף סימן רמ"ה) וזה לשונו:

"וששאלת על ישראל ואינו יהודי שיש להם בשותפות שדות ושוורים, בשביל השדות אין איסור... אבל מחמת השוורים - יש לאסור, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ואינו מוצא תקנה אם לא שימכור וכו'" עכ"ל, וכן מטין דברי רבותינו בעלי הש"ע בכל סעיף ה' ע"ש, וכמו שיתבאר.

(והמג"א סקי"ג הביא בשם הריב"ש דאין בזה משום שביתת בהמתו, כיון שיש להאינו יהודי חלק בו ע"ש. ויש בזה מכשול לפני המעיינים, דהריב"ש סימן קנ"א כתב להדיא מטעם שהאינו יהודי לא יציית ויעשה בעל כרחו, ואדרבא כתב בסוף וז"ל: "ומשום שביתת בהמתו - ליכא, כיון שעושה בעל כורחו מחמת חלקו, אלא שעשה איסור מתחלה להשתתף עמו וכו'" עכ"ל והמג"א קיצר כדרכו ודו"ק)

סימן רמו סעיף כא[עריכה]

אם הישראל רוצה להשתתף עם האינו יהודי בבהמה העושה מלאכה - יעשה כמ"ש בסימן הקודם בשותפות שדה או תנור ומרחץ, והיינו שיעשה עמו תנאי בשעת הקנייה, שהאינו יהודי יטול בשבת כל מה שיעלה ממנה, והוא יקח כנגדו אחד מימי החול, ובעת החשבון יטול זה ריוח של שבת וזה של יום החול, ובמקום הפסד - יכולים גם לחלוק בשוה, כמ"ש שם.

ואז אפילו אם אחריות שניהם שוה בכל ימי השבוע - מותר, דסוף סוף הרי התנה שביום השבת היא כולה של האינו יהודי. אבל אם לא התנה בתחלה, אם יאמר לו אחר כך טול אתה יום השבת ואני יום החול - הרי הוא שלוחו ביום השבת, כמ"ש בסימן רמ"ה. אלא יטול האינו יהודי שכר כל השבתות, ושל ימי החול - יחלוקו, כמ"ש שם.

ועדיין גרם לאיסור, שמחצית בהמתו עשתה מלאכה בשבת, אף על גב שאינו יכול לעכב את האינו יהודי מלעשות בשבת - לא היה לו להשתתף עמו באופן זה, כמ"ש בסעיף הקודם. (והמג"א שם כתב בכהני גווני שיחלוקו סתם - זהו להרמ"א שם ובהפסד גדול, כמ"ש בעצמו ודו"ק)

סימן רמו סעיף כב[עריכה]

ומכל מקום יש למצא תקנה גם אם לא התנו בתחלה, לבד התקנה שבסימן רמ"ה לבטל השותפות ולהתנות בתחלה, והיינו שילונה להאינו יהודי בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה שלא ברשות הישראל, ויזקוף הדמים על האינו יהודי, ויקבל האינו יהודי גם האחריות על השוורים.

ויש מתירים אפילו לא יהא ביד האינו יהודי להוציאה שלא ברשות הישראל, על ידי שיזקוף הדמים על האינו יהודי בהלואה, והאינו יהודי יעשה את הבהמה אפותיקי להישראל. והיינו שאם לא יפרע לו הדמים - יגבה מהבהמה, ולא יגבה רק מהבהמה ולא מדבר אחר. או שימשכן את הבהמה ביד הישראל, והאינו יהודי נוטלה ועובד בה, ויאמר האינו יהודי אם לא אשלם לך הדמים - תגבה מהבהמה. אך יזהר שלא יאמר האינו יהודי שאם לא אשלם לך תהיה הבהמה מעכשיו שלך, דאז כשלא ישלם - נמצא שהיתה של הישראל, כמ"ש בסימן תמ"א.

סימן רמו סעיף כג[עריכה]

עוד היתר כתב רבינו הב"י בסעיף ה' וזה לשונו:

"ויש מתירים על ידי שיזהיר הישראל את האינו יהודי שלא לעשות בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה - תהיה אחריותה עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאותיהם. דהשתא אם בא לעשות מלאכה בה בשבת - אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה האינו יהודי להתחייב באונסיה" עכ"ל.

וזה שכתב "שיכתוב כן בערכאות" - לאו דווקא, ועיקר הכוונה שיפרסם זה שלא תהא חשדא. ואין לשאול דמאי מועיל קבלת אחריות, והרי אף לדיעה ראשונה שבסעיף ד' צריך לקבל עליו גם יוקרא וזולא, כמ"ש בסעיף י"ט.

וצריך לומר דזהו כשכל הבהמה היא של הישראל, אבל כשהם שותפים - די בקבלת אחריות בלבד, כשמזהירו שלא לעשות בשבת. ויש מפרשים דגם כאן הכוונה שקנאה גם לענין יוקרא וזולא (הגרע"א), אבל אם כן עיקר חסר מן הספר, שהרי רק אונסים הזכיר, וכן משמע להדיא בספרו הגדול סוף סימן רמ"ה ע"ש. (וכן כתב הא"ר בסקי"ג)

והטעם, דהא השואל מפני חיובו באונסים - הוי כשלו, אלא דמכל מקום אין זה קנין. וזהו כששואל ברצונו, אבל שלא ברצונו - הוא כגזלן, והוי כשלו לגמרי. ולכן כשהתנה שלא לעשות ואם יעשה הרי היא ברשותו לאונסין, וכיון שעבר - הרי הוא כגזלן, והוי כשלו. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן רמו סעיף כד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דכל צדדי התירים אלו הלכתא נינהו, ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל - דינו כא(י)לו היה בשותפות האינו יהודי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר עכ"ל. וסבירא ליה דאפילו היא כולה של ישראל, כיון ששינה ונתחייב באונסים - הוי כשלו מטעם שבארנו.

וכל ה(י)תירים אלו הם כשהאינו יהודי עושה מלאכתו. אבל לעשות מלאכת הישראל - אין בה(י)תירים אלו כלום, שהרי אסור להישראל להניח לעשות לו מלאכתו, אלא אם כן מוכר כל העסק כדת במכירה גמורה ולפרסם הדבר, וכמ"ש בסוף סימן רמ"ד ע"ש. (עיין ת"ש סקט"ו שכתב על מ"ש בש"ע שיזהירו שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור תהיה אחריותו עליו, שצריך לומר 'מעכשיו' כדי שלא תהא אסמכתא ע"ש)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH247

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שילוח מכתבים בשבת על ידי אינו יהודי
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רמז סעיף א[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ב':

"הנותן אגרת לאינו יהודי להוליכה לעיר אחרת, אם קצץ עמו שכר הולכה - מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת.
ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו - מותר ליתן להאינו יהודי האגרת, והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה שמקבל האגרות ושלחן - ביתו סמוך לחומה הוא.
ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא האינו יהודי שנותנין לו האגרת הוא המוליכה לעיר אחרת - אסור לשלוח האגרת בידו לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים" עכ"ל.

(זה שכתב: "שמא זה... סמוך לחומה", עיין מג"א סק"ג וב"ח, דלא כהב"י)

סימן רמז סעיף ב[עריכה]

והנה בכל המלאכות שמוסר להאינו יהודי לעשות - בעינן קצץ, כמ"ש בסימן רמ"ד וסימן רנ"ב, אלא משום דבאגרת יש היתר אף בלא קצץ, אי קבוע במדינה אדם קבוע שמקבץ האגרות - להכי ביארו בגמרא ובפוסקים דין זה בפני עצמו. (עיין מג"א סק"א)

ועוד דלהרמב"ם דסבירא ליה בלא קצץ - אסור לשלוח על ידו גם שלא בערב שבת, כמ"ש - אסור לשלוח האגרת בידו לעולם, אף על פי שעל ידי האומדנא יכול לבא לשם קודם השבת, ובשארי מלאכות - מותר גם בלא קצץ, כשביכולתו לגמור המלאכה קודם השבת. ואף אם יעשנה אחר כך בשבת - לית לן בה, כמ"ש בסימן רנ"ב, אבל באגרת - אינו כן, דאם לא יעשה בחול ויעשה בשבת, והכל רואים שבידו מכתב הישראל - יאמרו שבשבת נתן לו להוליך, (שם סק"ב בשם סה"ת) ולפי זה אם אין הכתב של ישראל - מותר. (שם)

סימן רמז סעיף ג[עריכה]

ואין לשאול דאם כן לפי חשש זה מאי מהני קציצה, הא עדיין יאמרו שבשבת נתן לו. דיש לומר דקצץ, כיון דאדעתא דנפשיה עביד - לא יספר לשום אדם ולא יראם המכתב, מה שאין כן בלא קצץ, דאז אדעתא דישראל קעביד, ולכן אם לא ירצה להוליכו בחול ויוליכנו בשבת - יספר לפני כל שהולך בשליחותו של ישראל ויראם המכתב, ויאמרו שבשבת נתן לו.

ומטעם זה יש אומרים עוד חילוק בין מכתבים לשארי דברים, דבשארי דברים לא בעינן שיקצץ לו השכירות כך וכך, אלא רק שלא יהא שכר יום, וההיתר הוא אם הוא עושה בקבלנות, שיאמר לו: 'עשה לי מלאכה זו ואשלם לך בעד המלאכה'. ואין צריך לקצוץ כמה ישלם לו, וכגון שהאינו יהודי סומך עליו שישלם לו כראוי.

אבל באגרת - בעינן דווקא קצץ, שיקצוב לו כך וכך בעד הולכת האגרת לעיר פלונית. וזהו גם כן מטעם שנתבאר, דכשלא קצץ לגמרי - עדיין עושה קצת על דעת הישראל, ויספר בכל מקום בואו שנושא אגרת של הישראל, ויראו הכתב ויחשדוהו שנתן לו בשבת. (מרדכי פ"ק ובביאור השל"ה בבג"י ע"ש) ויש חולקים בזה, כמו שיתבאר בסעיף ח'.

סימן רמז סעיף ד[עריכה]

ועוד אני אומר, דדינא דאגרת הוי רבותא יותר אפילו בקצץ מכל המלאכות. דבאמת יש להתפלא, דנהי דמטעם מלאכת האינו יהודי אין לאסור, משום דכיון דקצץ - אדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום - הרי אגרתו של הישראל הולכת חוץ לתחום בשבת, והרי חפציו של אדם אין להם רק תחום בעליהם, כדתנן בביצה (ל"ז.): "הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים", ואיך מותר למסור האגרת לאינו יהודי בערב שבת עם חשיכה כשקצץ, והרי יוליכנו חוץ לתחום.

ונהי שאינו אומר לו מפורש שיוליכנו בשבת, מכל מקום הא יודע שיוליכנו, ואיך מותר להישראל להניח שחפציו ילכו חוץ לתחום. ונהי דבאגרת יש לומר דאחר שהוציאו מידו - שוב אין לו צורך בו, ואינו כחפציו, מכל מקום - הא זהו וודאי גם דין זה הוא כששולח מעות או חפצים לביתו, דמותר בקציצה, ומעשים בכל יום בכל העולם ששולחים חפצים ומעות לבתיהם על הבי דואר, ואיך מצאנו ידינו ורגלינו בזה, שילכו חפצינו חוץ לתחום.

סימן רמז סעיף ה[עריכה]

ונראה לעניות דעתי דטעמו של דבר, דכיון דמסר האגרת להאינו יהודי בערב שבת קודם בין השמשות, שהוא סמוך לזמן קניית שביתה - הוציא האגרת ממקום שביתתו, ואינו קונה שביתת הבעלים. שהרי אפילו מי שישן בדרך וחשכה לו, סבירא ליה לרבנן בעירובין (מ"ה.) - דאינו קונה שביתה, מפני שלא נתכוין לקנות שביתה.

ואף על גב דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דפליג, וסבירא ליה דקונה שביתה, כמ"ש לקמן סימן ת"א, זהו מטעם דהואיל וניעור קנה - ישן נמי קנה, כמבואר שם, דכן פירשו הטעם בגמרא שם. אבל אי לאו האי טעמא - לא היה קני שביתה, ואם כן כל שכן כשבכוונה מסרו להאינו יהודי מבעוד יום - שאינו בכלל חפציו שקונים שביתתו.

ולא דמי למ"ש בסימן ש"ה, דהמוסר בהמתו לרועה - אסור להוציאה חוץ לתחום, דהתם ברשותו היא, ואינו מכוין להוציאה משביתתו. מה שאין כן באגרת וכיוצא בזה בשארי חפצים, כשמוסר לאינו יהודי להוליכם לעיר אחרת ומסר מבעוד יום - שבכוונה הוציאם משביתתו. ואמנם על כל פנים רבותא גדולה היא בשילוח אגרת, מה שאין זה בכל המלאכות כולם, ולכן הש"ס והפוסקים ביארו דין זה בפני עצמו.

סימן רמז סעיף ו[עריכה]

דבר פשוט הוא, דאפילו בקצץ - אסור לומר לו שילך בשבת, דזהו ממש כשולח שליח בשבת. ואפילו אם אינו אומר מפורש כן, אלא ששולחו בערב שבת למקום רחוק, ואומר לו: 'ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' או ביום ג', וידוע שאי אפשר להיות בשם אם לא שילך בשבת - דזהו גם כן כאומר לו 'לך בשבת'. (מג"א סק"ב) אלא מוסר לו סתם שילך לשם, ומתי שירצה ילך.

ואף על פי שלהישראל יגיע טובה במה שממהר לילך בשבת - מכל מקום האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, והטובה באה מאליה, כמו בריוח כהני גווני שמותר, כמ"ש בסימן רמ"ד ע"ש. ולכן צריך ליזהר בכך מאד, שלא לומר מפורש שילך בשבת, וכן כל לשון שמשמעותו שילך דווקא בשבת.

סימן רמז סעיף ז[עריכה]

ובזה שהרמב"ם אוסר בלא קצץ תמיד - חולקים עליו כמה פוסקים, וזה לשון הרא"ש (פרק קמא סוף סימן ל"ו):

"אין משלחין אגרות ביד אינו יהודי ערב שבת, ובד' וה' - מותר, דדווקא בערב שבת מיחזי כאומר לו שילך למהר בשליחותו, ואמירה לאינו יהודי שבות, אפילו אמר לו מערב שבת עשה זה בשבת. אבל מופלג לפני השבת - לא מיחזי כאומר לו: 'עשה מלאכתי בשבת', וכן עורות לעבדן וכלים לכובס - מותר בד' וה' אף על פי שלא קצץ" עכ"ל.

והטעם, דנהי דלא קצץ - מכל מקום אינו מכריחו שילך בשבת, וכשהולך עושה זה על דעת עצמו. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א', דיש לסמוך על דיעה זו אם צריך לכך עכ"ל, ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת, (מג"א סק"ד) שהרי יכול לילך ביום א' ומי ימחה בידו. ואפילו לדעת הרמב"ם, אם שולחו ביום ב' או ג' וידוע שהמקום לא רחוק ויכול להגיע לשם קודם השבת בהרווחה - מותר. (עיין מג"א שם ודו"ק)

סימן רמז סעיף ח[עריכה]

וגם בזה שכתבנו בסעיף ג' דבאגרת יש אומרים דבעינן קציצה גמורה ע"ש, הרשב"א ז"ל חולק בזה, ורבינו הב"י בסעיף ב' פסק כמותו וזה לשונו:

"אם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פירש כמה יתן לו - דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דאינו יהודי (שישלם לו כראוי), ובדידיה קא טרח. אבל בסתם, אף על פי שבדעתו ליתן לו שכר - אסור, דלא סמכא דעתיה, ובדישראל קא טרח" עכ"ל.

כלומר לא מיבעיא כשאינו מצפה כלום לתשלום שכר דאסור, אלא אפילו מצפה לשכר - אסור כיון שלא הבטיחו. (שם סק"ה) ולא דמי למה שיתבאר דבמוליך לו בחנם - מותר, דזהו שאני דנתרצה לעשות בחנם מפני איזה טובה שעשה לו הישראל, והוי כקצץ. אבל כאן אין רצונו בחנם אלא בשכר, וכיון שלא הבטיחו - קעביד אדעתא דישראל. ועוד דגם בשם יש חולקין, כמו שיתבאר.

סימן רמז סעיף ט[עריכה]

אפילו לדעת הרמב"ם, דבלא קצץ אסור אפילו בד' וה' - אינו אלא כשלא קצץ כלל. אבל אם קצץ עמו לכל יום ויום, והיינו ששכרו שבכל יום שילך בהליכתו ובחזרתו יקבל כך וכך ליום, ואומר לו מפורש שאינו מקפיד באיזה יום שילך - מותר בד' וה', ורק בערב שבת - אסור, דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך, וזה שאמר לו שאינו מקפיד - זהו על שארי הימים, אבל יום שהוא תיכף אחר שליחותו - מיחזי כשלוחו.

ולא דמי לקצץ קציצה גמורה, דמותר אפילו בערב שבת, דזהו כיון שקצב לו בעד פעולתו כך וכך - וודאי אדעתא דנפשיה קעביד, ולא מינכר כלל שהליכתו בשבת הוא בשביל הישראל. אבל בשכירות לימים והיום הראשון הוא בשבת - מיחזי כשלוחו.

סימן רמז סעיף י[עריכה]

ואם האינו יהודי מוליך אגרת בחנם, אפילו נתנה לו בערב שבת - מותר, שהרי מעצמו עושה זה, ובוודאי אינו אלא להחזיק טובה להישראל בשביל טובה שעשה לו, והוה כא(י)לו קצץ. ואפילו הישראל התחיל בזה לומר לו: 'לך באגרת זה לשם' ונתרצה, דאלמלי הטובה - לא היה הישראל אומר לו, וגם הוא לא היה מתרצה, והוי כקצץ.

אבל יש חולקים, וסבירא ליה דכל שעושה בחנם - אסור אם הישראל התחיל בדברים, דקרוב לומר שעושה אדעתא דישראל. אבל במקום שהאינו יהודי מתחיל עם הישראל שילך לו בחנם - וודאי דעתו על הטובה שקבל ממנו ושרי, דעביד אדעתא דנפשיה, דזהו כקצץ כמ"ש.

סימן רמז סעיף יא[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ה':

"אם האינו יהודי הולך מעצמו למקום אחד, וישראל נותן לו אגרת - מותר בכל גווני" עכ"ל, שהרי אינו הולך בשבילו אלא בשביל עצמו.

והקשו עליו, דהא מכל מקום עושה מלאכה בעדו, שמוציא הכתב מרשות לרשות, ומעבירו ד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית. (מג"א סק"ח) כלומר דבשלמא כשנוטל שכר - עביד אדעתא דנפשיה, אבל בכהני גווני, נהי נמי שההליכה אינה בשביל הישראל - מכל מקום ההוצאה של אגרת זה הוי בשביל הישראל.

ואני תמה על זה, דאם כן ליקשי יותר, דאיך מותר להניח שילכו כליו חוץ לתחום, וזהו כעושה בידים שמוסר לו האגרת שילך חוץ לתחום. אלא וודאי כמ"ש בסעיף ה', דכיון דאפקיה מבעוד יום - הוציאו משביתתו ע"ש. ולפי זה הוי כחפצי הפקר שאין קונין שביתה, וממילא שהוציאה מרשותו לגמרי, ואין זה כחפץ של ישראל כלל.

(והמג"א תירץ דהכוונה בכל גווני, אפילו לא קבוע בי דואר במתא ע"ש, ומי לא יראה שאין הלשון סובל זה כלל. והת"ש סק"ט תירץ משום דוודאי ישלם לו דבר מה, ועביד אדעתא דנפשיה ע"ש, ואין זה אלא דברי נביאות, והכוונה אפילו בחנם כמ"ש המג"א מקודם, ומחוורתא כמ"ש. ומכל מקום למעשה יש להחמיר כמ"ש הגר"ז בקו"א, משום דמתשובות מהר"ם מרוטנבורג סימן ר"ב משמע דאפילו שהולך בלאו הכי - אסור, אבל הגר"א הסכים להש"ע ע"ש, וגם במהר"ם יש לומר דכוונתו שיש לפעמים שעושים בחנם מפני שיש להם דרך לשם, אבל הברייתא יש לומר דלא מיירי בכהני גווני. ומכל מקום להלכה למעשה - טוב יותר שיקצוב להאינו יהודי ממון מעט ודו"ק)

סימן רמז סעיף יב[עריכה]

אם יש לו שכיר אינו יהודי המושכר לו לשנה או לשנתים - אסור לשלחו ערב שבת באגרת, כמ"ש בסימן רמ"ד סעיף י"ד, ששכיר כזה אסור להניחו לעשות בשבת, וממילא דאסור בערב שבת, דהוי כלא קצץ.

אך בד' וה' - מותר אפילו לדעת הרמב"ם שאוסר בלא קצץ גם בד' וה', משום דיש סברא לומר דגם שכיר כזה מותר להניחו לעשות בשבת. (עיין ב"י שם) ואף דלא קיימא לן כן, וכן סתמנו שם לאיסור בכהני גווני - מכל מקום יש לצרף דבריהם לדעת הסוברים בסימן זה דבד' וה' מותר אף בלא קצץ. (הגר"ז) אבל אם אינו שכור לו לכל המלאכות אלא לנשיאת אגרת - וודאי מותר אפילו בערב שבת, דזהו ממש כקצץ, כמ"ש שם בסימן רמ"ד ע"ש.

סימן רמז סעיף יג[עריכה]

וזהו הכל בערב שבת, אבל בשבת - אסור בכל עניין למסור, אפילו מכתב הערוך מאתמול להבי דואר, ואפילו העמיד את האינו יהודי מבעוד יום שיניחנו ביום השבת על הבי דואר וקצב לו שכרו - איסור גמור הוא, דכבר נתבאר דאמירה לאינו יהודי שבות, אפילו אמר לו בערב שבת שיעשה בשבת.

וראיתי מי שמתיר במקום הפסד גדול על ידי אינו יהודי שיניחנו על הבי דואר, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, והפסד דינו כמצוה. (מ"ב סקי"ח) ואינו כן, דיש בכאן איסור אחר, שהרי האגרת קנה שביתה אצלו, ואיך ינחנו על הבי דואר ויוליכו אותו חוץ לתחום, אם לא שהבי דואר תלך במוצאי שבת, או שימסור המכתב מערב שבת להאינו יהודי או החפצים שירצה לשלוח או המעות, ויקנה לו במתנה, והוי של האינו יהודי מערב שבת וכיוצא בזה, וגם בזה אינו אלא במקום הכרח גדול.

סימן רמז סעיף יד[עריכה]

וזה שחילק הרמב"ם בין יש אדם קבוע במדינה שמקבץ האגרות ושולחן למקומות שנשתלחו להם - זהו לפי פירושו בגמרא (י"ט.), שאומרת דכשקבוע בי דואר במתא - מותר לשלוח בערב שבת אפילו בלא קצץ, וכשאינו קבוע - אסור.

ופירש רש"י: בי דואר - הוא שלטון העיר שאליו שולחין האגרות. ואם הוא תמיד בעיר - מותר כשיכול להגיע מבעוד יום לבית הסמוך לחומה. אבל אם אינו קבוע בעיר - חיישינן שמא לא ימצאנו בעיר, ויהא צריך לילך אחריו בשבת ע"ש, והרמב"ם פירש כפירושו שכתבנו בסעיף א'.

ומבואר מפירוש רש"י דבלא קצץ - אסור לשלוח בערב שבת אגרות לאחד, אפילו כשיכול להגיע שם קודם השבת, דשמא לא ימצאנו בביתו. וגם לפירוש הרמב"ם מוכח כן, דהא בלא קבוע - אוסר אפילו בד' וה', אף שיכול לבא, שמא לא ימצאנו, ודווקא כשיכול להגיע בהרווחה התרנו לדעת הרמב"ם, כמ"ש בסעיף ז'. (כמ"ש המג"א סק"ד)

והנה בבתי דואר הקבועים מהממשלה בכל מדינה ומדינה - הדבר פשוט שמותר להניח מכתבים וחפצים ומעות בערב שבת קודם חשיכה, דכל ההיתירים נמצאים בהם. אבל בשבת עצמו - אסור בכל עניין וכמ"ש, וכן המנהג הפשוט בכל המדינות ואין להאריך בזה. וטעלעגראף - אסור בשבת, שהרי צריך לצוות לכתוב.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמח[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH248

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המפליג בספינה וההולך בשיירא
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן רמח סעיף א[עריכה]

גרסינן בגמרא (י"ט.):

"תנו רבנן, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי. רשב"ג אומר - אין צריך. ומצור לצידן - אפילו בערב שבת מותר".

ונחלקו רבותינו בטעם האיסור: התוספות פירשו משום שט, ואפילו בתוך התחום אסור ע"ש. כלומר דכמו שאין שטין על פני המים משום גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, כמ"ש בסימן של"ט, כמו כן אסור בספינה, וממילא דפשיטא דאסור לעבור במעבורת.

ואין זה כגזירה לגזירה, דכולהו חדא גזירה היא - שלא לעבור על פני המים דרך השטה, בין בגופו בין על ידי כלי. וכיון דבשבת אסור - ממילא גם קודם השבת אסור, כשיהיה שמה בשבת. אך קודם ג' ימים - התירו, דכיון דלא התירו רק קודם ג' ימים - אית ליה הכירא, ושוב לא יעשה חבית של שייטין, כן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול.

ושיעור ג' ימים הוא משום דג' ימים קודם השבת שייכים לשבת הבאה, (סוף פרק ז' דגיטין) ועוד נראה לי הטעם, דכיון דישב שם ג' ימים - הרי נעשית אצלו כבית. ולפי פירוש זה אין חילוק בין ימים לנהרות, ובין מקומות עמוקין י' טפחים או אינם עמוקין, ובין תוך התחום וחוץ לתחום כמ"ש, ולדבר מצוה לא גזרו.

סימן רמח סעיף ב[עריכה]

ורבינו חננאל פירש הטעם משום איסור תחומין. כלומר דוודאי בספינה גדולה ההולכת רק במים עמוקים יותר מעשרה טפחים - מותר בכל עניין, דאין תחומין למעלה מעשרה במים, כמ"ש בסימן ת"ד, אלא כאן מיירי בספינה קטנה, וחיישינן שמא אין בעומק המים י' טפחים, ויצא חוץ לתחום.

ומה שהתירו קודם ג' ימים, משום דאז אם ילך חוץ לתחום - אנוס הוא, אבל ג' ימים שקודם השבת ששייכים להשבת - הוה כא(י)לו עושה לכתחלה לדחות את השבת, וגם לדבר מצוה לא גזרו רבנן במים, שאין שם גררא דאורייתא לתחומין. (ב"ח)

סימן רמח סעיף ג[עריכה]

והרי"ף והרמב"ם בפרק ל' כתבו הטעם משום עונג שבת, דרוב יורדי הים ג' ימים הראשונים - רוחם חובלה ואין דעתן מתיישבת עליהן, ויש שמקיאין ויש ששוכבין באין יכולת לעמוד על רגליהן, ולכן אסור. אבל לדבר מצוה - לא חששו לביטול עונג שבת, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ולפי זה אין האיסור רק בימים ולא בנהרות, אפילו היותר גדולות, דאין טבע הנהרות לעכור רוח האדם (טור), רק הים מעכיר דעתו מפני ריבוי המלח שבו. והא דהש"ס לא הזכיר זה - משום דלשון "אין מפליגין בספינה" שייך רק על ימים, שהוא הפלגה למרחוק, ולא בנהרות, וכן במשנה דעירובין ריש פרק ד': "והפליגה ספינתם בים", ועל "קפאו תהומות בלב ים" תרגם הירושלמי: "פלגס דימא רבה".

והרמב"ם בפרק כ"ד דין ו', שכתב: "מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה וכו'" - לרבותא קאמר ים הגדול, דאפילו בים הגדול - לדבר מצוה מפליגין. אבל זה שלדבר הרשות אין מפליגין - הוה בכל הימים. ולכן באמת בפרק ל' דין י"ג גבי איסור כתב: "אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים" ע"ש, ולא הזכיר 'ים הגדול'. (ובמ"ש מתורץ כמה דקדוקים עיין ב"ח ודו"ק)

סימן רמח סעיף ד[עריכה]

ושיטת בעל המאור הוא, דהאיסור הוא מפני שהימים בחזקת סכנה מהסיבות העלולות ליורדי הים, כדכתיב: "יורדי הים באניות... יעלו שמים ירדו תהומות... ויצעקו אל ד' וגו'", ומעותד לחילול שבת.

ולכן ג' ימים קודם השבת דמיקרי קמי שבתא, ונראה כעושה תנאי לחלל את השבת, והוא הדין להפריש למדבריות ולכל מקום סכנה, דקרוב הוא שבהכרח לחלל את השבת, משום דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש - אסור להפריש ג' ימים קודם. ולטעם זה גם כן, אין האיסור רק בימים ולא בנהרות.

סימן רמח סעיף ה[עריכה]

והרמב"ן כתב טעם אחר, והיינו דמיירי שהספינה הולכת רק בשביל הישראל, והמוליך הספינה מוכרח בכל ספינה לעשות בשבת מלאכות דאורייתא כקושר ומתיר וכיוצא בזה. ולכן כשהישראל שוכרה - נראה להדיא שהוא כשלוחו לחלל את השבת, אבל בג' ימים קודם - על דעת עצמו עושה. ולכן בספינה ההולכת לא בשביל הישראל כספינות שלנו - מותר לישראל ליכנס בה מתי שירצה. (ר"ן פרק קמא דשבת)

ולפי זה אתי שפיר המנהג שלנו ובכל העולם, שמפליגין בספינה אפילו בערב שבת ואפילו בשבת על ידי קניית שביתה, כמו שיתבאר, ולשיטת הרי"ף והתוספות והמאור לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה. אך לשיטת ר"ח - גם כן אתי שפיר המנהג שלנו, ודרובא דרובא אין הולכות הספינות אפילו בנהרות במקום שאין עמוק י' טפחים.

(או אפשר דהעולם סומכים על הרשב"ם בתוספות עירובין מ"ג. ד"ה 'הלכה' שדחה ברייתא זו מהלכה ע"ש, אך הראשונים לא קבלו דבריו כלל, עיין ב"י. אמנם הבה"ג שהביא הטור - נראה שסובר כמותו כמ"ש הגאון אבוהב שהביא הב"י, אך הב"י דחה דבריו ע"ש ודו"ק)

סימן רמח סעיף ו[עריכה]

וכדי ללמד זכות על כלל ישראל, נראה לעניות דעתי דמגופא דברייתא יש ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל, מהא דתניא: "ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת". כלומר דהוא מחוייב לעשות תנאי זה עם בעל הספינה, ואם אחר כך הוליכה בשבת - אין צריך למחות בידו, וקאי על דבר מצוה, כשמפליג בערב שבת או תוך ג' ימים. (ט"ז סק"א) ומה שלא הצרכנו כן בכל המלאכות כשעושה בקיבולת, משום דבכאן הישראל עצמו יושב בה. (שם)

מיהו על כל פנים, אי סלקא דעתך דמיירי בספינה גדולה שמוליכה משאות והיושבים בה רובם אינם יהודים - הרי אין זה רק כחוכא ואיטלולא שהישראל יעשה תנאי עם בעל הספינה שיעמוד בשבת, הלא ישחקו עליו ו'צא צא' יאמרו לו. ואם נאמר שיגלה לו שבאם אפילו לא יציית לו לא יחוש - זהו יותר תמוה, ויש בזה חילול שם שמים כמובן. אבל לדברי הרמב"ן שהספינה הולכת בשביל הישראל - אתי שפיר.

ובגוף הפלוגתא דרבי ורשב"ג אם צריך לפסוק, הרמב"ם והש"ע פסקו כרבי דצריך לפסוק, והטור פסק כרשב"ג ע"ש.

סימן רמח סעיף ז[עריכה]

אמנם גם לשיטת הרי"ף והתוספות והמאור, לימד רבינו הרמ"א בסעיף ד' זכות על כלל ישראל, והיינו על פי שיטת ר"ת - דלדבר הרשות לא מיקרי רק לטייל. אבל כשהולך לסחורה או לראות פני חבירו - נחשב דבר מצוה. וזה לשון רבינו הרמ"א:

"יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו - חשיב הכל דבר מצוה, ואינו חשיב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל. ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בעניין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך ג' ימים, כי חושבים הכל לדבר מצוה, ואין למחות בידם, כי יש להם על מי שיסמוכו" עכ"ל.

ואפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה - נחשב דבר מצוה, (מג"א סקי"ט) וכל שכן לגבות חובות שמעוללים להאבד, וכל שכן לילך למניין עשרה. אך על מעבורת שקורין פארא"ם וספינה קטנה ההולכת במעט מים נחלקו הגדולים - יש אוסרים ויש מתירים, ובאשכנז נהגו להקל. (עיין ש"ת סק"א בשם חו"י ושב יעקב ועבודת הגרשוני ונתיב חיים ותשובות מה"ר זיסקינד רוטנברג) מיהו חוץ לתחום - פשיטא שאסור.

סימן רמח סעיף ח[עריכה]

קודם ג' ימים, והיינו ביום א' וב' וג' - מותר אפילו בספינה שמושכין אותה על ידי בהמות, והיינו שהבהמות מושכות אותה בשפת הנהר על ידי חבלים. ולא דמי לישיבה בקרון שאסור - שמא יחתוך זמורה, כיון שהבהמות רחוקות מהספינה - לא גזרו בזה.

ופשוט הוא שהבהמות הם של אינו יהודי, ומותר אפילו במקום שאין עמוק עשרה, כמ"ש בסעיף ב' לשיטת ר"ח, דקודם ג' - מותר, ע"ש. וממילא דאם אחר כך יארע לו סכנה - דמותר לחלל שבת מפני פקוח נפש. ולכן אפילו אם יצטרך בעצמו לעשות מלאכה ולהוליך הספינה - מותר, כיון שנכנס בהיתר.

סימן רמח סעיף ט[עריכה]

וכבר נתבאר בברייתא (שבת י"ט.) דבמקום קרוב כמו מצור לצידון - מותר להפליג אפילו בערב שבת בבוקר, כיון שאין שם אלא מהלך יום אחד, מפני שאפשר לבא שם כשיש רוח טוב קודם השבת. ולכן אפילו עתה אין רוח טוב - יכול לסמוך שיהיה רוח טוב, (מג"א סק"ה וב"י) ואם אחר כך לא יהיה רוח טוב ולא יבא קודם השבת - אין בכך כלום, כיון שבהיתר נכנס. אבל שעה או שתים על היום - אסור, כיון שגם על ידי רוח טוב לא יבא.

וכל זה תלוי בריחוק המקום וקירובו, שתהיה החשבון שעל פי רוח טוב יהיה ביכולתו לבא קודם השבת. ובמקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל - אפילו דרך מועט אין מפליגין, והבנים אין יכולין לשנות ממה שקבלו האבות עליהם לבלי להפליג אף על גב דדחיקא להו שעתא, דכבר קבלו אבותיהם עליהם. (פסחים נ':)

סימן רמח סעיף י[עריכה]

רבינו הב"י תפס שיטת הרי"ף והרמב"ם כדרכו, דהטעם מפני ביטול עונג שבת, ודווקא בימים. אבל בנהרות - מותר, כמ"ש בסעיף ג'

ומכל מקום כתב בסעיף ב', דדווקא שלא יהא ידוע לנו שאין בעומקן עשרה טפחים. אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינה לקרקע הנהר פחות מי' טפחים - אסור לצאת חוץ לתחום משום איסור תחומין, עכ"ל. אבל תוך התחום - מותר, ולא גזרינן שמא יצא חוץ לתחום.

ואף על גב דלשיטתם לא הוזכר זה בגמרא, אמנם הרמב"ם בתשובות ביאר כן, דכשהולכת למטה מעשרה - יש איסור תחומין, ויתבאר בסימן ת"ד.

וזה שהצריך רבינו הב"י שצריך להיות מקרקע הספינה לקרקע הנהר י' טפחים - יש חולקין לומר דכיון שרק יש בהנהר עומק י' טפחין, אף שהספינה משוקעת קצת בתוך המים ואין מקרקעיתה לקרקע הנהר י' טפחין - לית לן בה ובפרט להיושב למעלה, מכל מקום - העיקר לדינא כרבינו הב"י. (מג"א סק"ז וא"ר סק"ז)

ודע שמדקדוק לשונו מבואר דאין לנו לחשוש שמא ליכא י' טפחין, אלא דמסתמא יש י' טפחין, ולכן אין האיסור אלא אם כן יודעים בבירור דליכא י' טפחין.

סימן רמח סעיף יא[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':

"וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת - אסור ליכנס בה ג' ימים קודם השבת, אפילו הם נהרות הנובעים, והם למעלה מעשרה" עכ"ל.

כלומר אף על גב דתפסנו לעיקר טעם הרי"ף ולא טעמים אחרים שנתבארו, ואם כן בנהרות מותר - זהו כשאין ידוע שנבא לידי חילול שבת. אבל במקום שקרוב הדבר לבא לידי חילול שבת - אסור לפרוש תוך ג' ימים, וקודם לכן מותר.

ולא שאנו יודעים בבירור שבהכרח לחלל שבת, דאם כן - אפילו ביום ראשון אסור, אלא שקרוב הדבר כמו הולכי מדבריות. ולכן כל שנכנס בהיתר, אם אחר כך נתהוה שמוכרח לחלל שבת מפני פקוח נפשות - מה יוכל לעשות (כן נראה לעניות דעתי). וכן כתב הר"י אבן לבן בתשובות, דכשידוע בבירור שיצטרך לחלל שבת - אסור אפילו ביום א'. וכן מ"ש רבינו הב"י בסעיף ד': "היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת וכו'" עכ"ל, אין הכוונה שבבירור הוא, אלא שקרוב הדבר שיבא לידי כך. (עיין מג"א סקי"ד שהביא כן משם הר"י אבן לב ומשם הרדב"ז דבבירור חילול שבת אסור ע"ש ופשיטא שכן הוא)

סימן רמח סעיף יב[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ג':

"היכא דמותר להפליג בערב שבת, אם נכנס בספינה בערב שבת וקנה בה שביתה, אף על פי שמפלגת בשבת - מותר, והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה. ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה - שרי, דמאחר שקנה בה שביתה מערב שבת - מותר אחר כך ליכנס בה בשבת ולהפליג. ויש אומרים שעושים קידוש בספינה ואחר כך חוזרים לביתם ולנים שם, ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין, וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות" עכ"ל, וצריך ביאור.

סימן רמח סעיף יג[עריכה]

וביאור הדברים כן הוא, דהבה"ג כתב: "אם קנה שביתה מערב שבת - מותר ליכנס בה אפילו בשבת" עכ"ל, כלומר אף על גב דבגמרא לא התירו רק בערב שבת במקום שמותר, כמו לדבר מצוה או בנהרות לדעת הרי"ף או למעלה מעשרה לדעת ר"ח, ולא בשבת עצמה, והטעם דזה נראה כיוצא חוץ לתחום לכתחלה בשבת, ואף על גב דאין תחומין למעלה מעשרה במים - מכל מקום כיון דקנה שביתה בארץ ובשבת יצא למרחוק - נראה כיציאה חוץ לתחום.

ולכן אם קנה בין השמשות שביתה בספינה - אינו אלא כביתו, ולכן יש מתירין אפילו לצאת אחר כך ממנה וליכנס לעיר, ולמחר לבא להספינה, דכיון דבזמן שביתה היה בהספינה - לא קנה שביתה בעיר. רק יש עושים קידוש שם בהספינה, כדי לפרסם שקנה שם שביתה, אבל אין זה מעכב.

רק הרשב"א מגמגם בזה, וסבירא ליה שמשעה שקונה שביתה - לא יצא מהספינה. והטעם דכיון דהספינה היא למעלה מעשרה - אין זה מקום לקניית שביתה, שהרי יש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, ובמים וודאי אין תחומין למעלה מעשרה, וזה יתבאר בסימן ת"ד. אם כן מה שייך שיקנה שביתה בשם, ואם כן ממילא כשיצא אחר כך לעיר - קונה שביתת העיר, כיון שעדיין לא קנה שביתה. אלא צריך לקנות שביתה שם ולא לצאת ממנה.

אבל המנהג כהחולקים עליו, דאפילו יצא ממנה, כיון שילך למעלה מעשרה - הוי גם בספינה כמקום שביתתו, כשהיה בעת קניית השביתה. וגם נפקא מינה בהשביתה, כשיגיעו למחר לנמל - יהיו מותרים לצאת, ודבר זה יתבאר בס"ד בסימן ת"ד ע"ש. וזהו כשלא יצא מהספינה, אבל יצא - אסור, ובתוך הספינה - מהלך תמיד, ושם ובסימן ת"ה יתבאר בזה בס"ד.

סימן רמח סעיף יד[עריכה]

היוצאים בשיירא במדבר וקרוב הדבר שאפשר לבא לידי חילול שבת, בין חילול דאורייתא בין חילול דרבנן, והחילול הוא מפני הסכנה, כגון שהשיירא תלך בשבת יותר מתחום שבת והוא יתיירא להשאר לבדו מפני ליסטים או חיות, או אפילו שחושש לגזל בהמתו וממונו ובגדיו, שכשילך רגלי או ערום יהיה בסכנה, דכל הדברים האלו כשאירע - מותר לחלל שבת על זה, דזהו ממש פקוח נפש, ועם כל זה אין זה וודאית.

ולכן דינו כמו בספינה, שמן יום ד' - אסור, וקודם לכן - מותר, ואם אחר כך יארע לו סכנה - מותר לו לחלל שבת. ולדבר מצוה, כגון העולה לארץ ישראל לישב בה, ואפילו אם דעתו לחזור - גם כן הוי מצוה להיות קצת זמן בארץ ישראל. ואם נזדמנה לו שיירא - אפילו בערב שבת יכול להפליג עמהן, והישראלים מדברים ופוסקים עם ראש החבורה שיעמדו בשבת, ולהשיירא אין זה הפסד, כי בהכרח להם לנוח יום אחד מעמל הדרך. ואם אחר כך לא צייתו והולכים בשבת - בהכרח לילך עמהם, מפני הסכנה.

וכשיכנסו לעיר בשבת - מותרים להלך את כל העיר. דאף על גב דהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות - זהו ביוצא ברשות, אבל לדבר מצוה - יש לו אלפים אמה לכל רוח, כמ"ש בסימן ת"ז. ואפילו הניחוהו מחוץ לעיר ורוצה ליכנס, דכיון דלדבר מצוה נפיק - יש לו אלפים אמה לכל רוח, והוא הדין אף לדבר הרשות כשיצא בהיתר, והיינו ביום א' וב' וג' - גם כן הדין כן, כמ"ש שם. וכן אם היה שוגג והיה סבור שמותר לצאת ביום ד' וה' - גם כן מותר, דאומר מותר - שוגג הוא. (מג"א סקי"ח)

סימן רמח סעיף טו[עריכה]

בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן תניא: (שבת י"ט.)

"אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: "עד רדתה" - אפילו בשבת".

והטעם גם כן משום עונג שבת, דכל ג' ימים הראשונים - אנשי המלחמה כמבוהלים עד שתתיישב דעתם. וכתב הטור בסימן רמ"ט דלדבר מצוה מותר ע"ש, ודומה זה לדין ספינה.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רמט[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH249

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים השייכים לערב שבת
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רמט סעיף א[עריכה]

אמרינן בסוכה (מ"ד:) שלא יהלך אדם בערב שבת יותר מג' פרסאות, בכדי שיבא בעוד היום גדול, שתהא ביכולת להכין בעדו צרכי שבת, בין שהולך לביתו ובין שהולך לבית אחרים. דאם יבא קודם הלילה ובביתו לא הכינו בעדו - יתכעס ולא יהיה לו או להם מה לאכול לכבוד שבת. וכן בבית אחרים, או שלא יהיה לו מה לאכול, או אם יתנו חלקם לא יהיה להם. ועוד חשש אחר, דבוודאי ירצו להכין בעדו בין בביתו בין בבית אחרים, ויתאחרו ויבשלו עם חשיכה.

ופשוט הוא שאם הודיע לביתו שיבא או לבית אחרים הודיע על ידי מכתב או על ידי איש שיבא על שבת - מותר לילך יותר, שהרי יכינו בעדו. וכן אם נוסע לאכסניא קבועה שידוע שמכינים בעד אורחים שיבואו קודם חשיכה - גם כן מותר, שהרי עינם צופות שיבואו אורחים כנהוג.

סימן רמט סעיף ב[עריכה]

אמנם זהו הכל כשהוא במקום ישוב לאחר שנסע הג' פרסאות. אבל אם אינו מקום ישוב בטוח - הרי מוכרח לילך להלן. וכן דווקא אם הוא במקום ישוב, שבשם ביכולתו להכין לצורך שבת. אבל כשגם שם אין ביכולת להכין צרכי שבת - הלא מוטב לו לבא לביתו או לבית אחרים, שהרי גם בפה אין לו צרכי שבת.

ואי משום שיכינו בביתו בבואו ויחללו שבת - הרי לא יניחם, כיון שגם בפה אין לו מאומה, וטוב לו להיות בביתו או בבית מכירו. וכן אם יכין פה צרכי שבת ויטלם עמו ויביאם לביתו או לבית אחרים - גם כן מותר, דזיל בתר טעמא.

סימן רמט סעיף ג[עריכה]

וכתבו הגדולים דכל זה הוא בהולך ברגליו. אבל כשיושב בעגלה או רוכב על סוס וחמור - יכול ליסע יותר מג' פרסאות, (ב"ח ומג"א ועיין ט"ז) דבהם הנסיעה במהירות יותר מבהולך רגלי, ולכן לא נהגו עתה להזהר בזה.

ומכל מקום יזהר לבא בעוד היום גדול, שלא לבא לידי חילול שבת, וכל שכן בנסיעה במסילת הברזל צריך לחשוב החשבון היטב, שהרי גם כאשר תעמוד ויבא על מקומו - נצרך לו לנסוע בעגלה לבא לביתו. לכן אם יראה לו שביאת המסילה הוא קרוב לשקיעת החמה - יזהר לשבות במקום הקודם. ועל פי רוב השטן מקטרג בערב שבת, ולכן יראה להזהר מאד בזה ושכרו כפול מן השמים, ויהיה ממקדישי שבת קדש ולא ממחלליה ח”ו.

סימן רמט סעיף ד[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ל' דין ד':

"אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך. ואף על פי כן, מפני כבוד השבת - ימנע אדם את עצמו מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול" עכ"ל.

וביאר המגיד משנה דכוונתו כן הוא, דסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול - אסור כל היום כולו אפילו מבוקר, וזהו שאמרו בגיטין (ל"ח:): שמשפחה היתה בירושלים שקבעה סעודתא בערב שבת ונעקרה. אבל לאכול ולשתות בלא קביעת סעודה - מותר עד הלילה. ואפילו קביעת סעודה הרגיל בה בחול - מותר גם כן מן הדין, דהכי קיימא לן בריש ערבי פסחים, (פסחים צ"ט:) אלא שמכבוד שבת הוא למנוע את עצמו מקביעת סעודה אפילו מה שנהוג בחול מן המנחה ולמעלה, והיינו מט' שעות ולמעלה שהוא ג' רבעי היום.

ויש מי שפירש בדבריו דברישא מיירי בסעודה ומשתה, דהיינו שתייה, דבזה אסור כל היום שישתכר וישתה הרבה ויתבטל סעודת שבת. ובסיפא מיירי בקביעות סעודה בלא משתה. (ט"ז סק"א) ואין הפרש בין הפירושים, דגם להפירוש הראשון כן הוא, דהיינו סעודה שאינו רגיל בה בימות החול, והוא סעודת משתה בריבוי אכילה ושתייה. (ואיני יודע אריכות הט"ז ומה חידש על פירוש הה"מ ע"ש)

סימן רמט סעיף ה[עריכה]

וזה לשון הטור:

"אין קובעין סעודה בערב שבת משום כבוד שבת, ומותר לאכול עד שתחשך. ומכל מקום אסור לקבוע בו סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול" עכ"ל.

דסבירא ליה דהא דקיימא לן בערבי פסחים דאוכל והולך עד שתחשך - זהו בלא קביעת סעודה, אבל קביעת סעודה - אסור בכל היום. ובוודאי גם כן אין כוונתו לבלי לאכול שום סעודה אפילו קטנה כל היום, דאין זה סברא כלל, אלא כוונתו לסעודה גדולה שאינו רגיל בה, וכן פירש רבינו הב"י את דבריו בספרו הגדול, אף ששטחיות לשונו משמע שאוסר כל מין סעודה - אך בהכרח לפרש כן.

(גם יש לפרש שאוסר כל קביעות סעודה - רק לאכול דרך עראי וכראיה לזה ממ"ש אחר כך שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום ע"ש, אלא שקשה לומר כן, וגם בערבי פסחים לא משמע כן ע"ש)

סימן רמט סעיף ו[עריכה]

עיקר הידור המצווה וכבוד השבת הוא שיאכל סעודת שבת לתיאבון, שיהיה כמעט רעב. ומצינו בירושלמי פרק ב' דתענית (הלכה י"ב): "רבי אבון ציים כל ערובא שבתא", שהיה אסטניס ולא אכל רק פעם אחת ביום, ואם היה טועם בערב שבת - לא היה אוכל בלילה לתיאבון, לפיכך התענה.

וראוי לכל ירא אלקים שבימות החורף שהימים קצרים לא יאכל שום סעודה קטנה בבוקר, ולהראב"ד אסור לקבוע סעודה אחר חצות. (לגירסת המ"מ שם) כללו של דבר - החכם עיניו בראש, וכבוד שבת גדול מאד מאד.

סימן רמט סעיף ז[עריכה]

סעודת מצוה שזמנה קבועה בערב שבת, כמו פורים שחל בערב שבת או ברית מילה אפילו שלא בזמנה, דכיון דיכולין היום למולו - עובר בעשה אם לא ימול את הילד היום, וכן פדיון הבן שזמנו היום, דאם נדחה מזמנו - הלא יכול לדחותו ליום א', וכן יום טוב שחל בערב שבת אפילו יום טוב שני - מותר לקבוע בהם אפילו סעודה גדולה. ואי משום שלא יאכל בלילה לתיאבון - העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכן סעודת בר מצוה שזמנו היום.

ומכל מקום יראו שיתחילו קודם חצות, ולכל הפחות קודם שעה עשירית. אמנם אם לא התחילו מקודם - יכולים להתחיל גם אחר שעה עשירית, כיון שהיא מצוה בשעתה. ויש מונעים את עצמם גם מסעודת מצוה, אם יש בלעדם המניין השייכים להסעודה. והשל"ה ז"ל כתב על רבו שהיה סנדק ולא רצה לילך על הסעודה, כיון שבלעדו היה מניין. (מג"א סק"ו) וגם היושבים בסעודה - ראוי שלא ימלאו כריסם, ויניחו מקום לכבוד שבת. (עיין ט"ז אות ב') וסעודת הבראה - יכול לאכול בערב שבת, דגם זו מצוה. (שם) וחול המועד וראש חודש - נראה לי שהם כחול לעניין שבת.

ודע, דבהושענא רבה שנוהגים לאכול סעודה גדולה כמו ביום טוב כשחל בערב שבת - איני רואה היתר בזה, גם בימי החול לא ידעתי מאין הרגל[י]ם, שהרי בלילה הוא יום טוב, ויום טוב דינו כשבת לעניין זה, וכל הדינים שכתבנו בסעודת ערב שבת - הוא הדין גם בערב יום טוב. אמנם העולם חושבים הושענא רבה כיום טוב, וצ"ע. (ולקמן סימן תרס"ד לא הוזכר הושענא רבה רק לריבוי תפלות, ולא לסעודת יום טוב ע"ש)

סימן רמט סעיף ח[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ב': "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, אפילו היא סעודת אירוסין וכו'" עכ"ל, והוא הדין סעודת נשואין. (ב"ח)

ויש מי שאומר דזהו כשלא היו היום האירוסין והנשואין. אבל אם היה היום - וודאי הוי סעודת מצוה, כמ"ש בסימן תמ"ד, (מג"א סק"ג) ולשון רבינו הב"י לא נראה כן. ונראה לעניות דעתי דלכן לא כתב נשואין, דוודאי סעודת נשואין הוי מצוה שהזמן גרמא, שצריך לומר השבע ברכות.

ולכן אם נשא בערב שבת בבוקר - יש לעשות הסעודה. אבל סעודת אירוסין, נהי נמי דהיא גם כן סעודת מצוה - מכל מקום אינה חובת היום, שאינה גמר מצוה ואין ברכה בהסעודה, ויכולין להניחה על יום א'. אמנם אם אין ביכולת להניחה על יום א', כגון שהחתן או הכלה נוסעים למקום אחר - יכולים לעשות היום את הסעודה, ובהך גוונא מיירי בסימן תמ"ד. (וכן כתב הא"ר סק"ד)

סימן רמט סעיף ט[עריכה]

כתבו הטור והש"ע סעיף ג': "דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת" עכ"ל. וזהו רק באסטניס, שאם יאכל ביום לא יאכל בלילה. אבל בלאו הכי - אין להתענות בערב שבת, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, (מג"א סק"ז) וטוב יותר שיטעום דבר מה בעוד יום, ותלוי לפי הטבעיות ולפי אורך היום, כמ"ש בסעיף ו'.

וגם זה שכתבו להתענות - אינו אלא באדם שאוכל אחר התענית בטוב טעם ומתאוה לאכול. אבל יש שנחלשים על ידי התענית, ואין ביכולתם לאכול כלל - אלו אסור להם להתענות, (ט"ז ססק"ג) והכל לפי מה שהוא אדם.

סימן רמט סעיף י[עריכה]

קיימא לן בסוף פרק ג' דעירובין: "הלכה - מתענה ומשלים". כלומר לא מיבעיא תענית חובה כגון עשרה בטבת שחל בערב שבת, אלא אפילו תענית רשות, כגון מי שקיבל עליו להתענות בערב שבת - צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הציבור תפלתם, לפי מנהגם שהיו מתפללין ערבית שבת בעוד היום גדול, כמ"ש בסימן רמ"ב ע"ש, ונכון לעשות ולפרש כן. (עיין ט"ז סק"ב ודבריו צ"ע ודו"ק)

ויש אומרים דאם אפילו לא פירש להדיא כן אלא קיבל סתם - רשאי לאכול אחרי שהשלימו הציבור תפלתם, דזה מיקרי השלמה, כשמתענה עד אחר קבלת שבת, אבל בחול - לא מיקרי השלמה עד צאת הכוכבים, ולכן בתענית יחיד לא ישלים אלא עד אחר התפלה. ומכל מקום טוב לפרש כן בשעת קבלת התענית, כיון דדיעה ראשונה אינו סובר כן. אבל בתענית ציבור - לא שייך זה, ומתענה עד צאת הכוכבים והכי נהוג. וכן בתענית חלום - צריך להתענות עד צאת הכוכבים, דזהו כתענית חובה.

סימן רמט סעיף יא[עריכה]

ובכל התעניתים שהנהיג את עצמו להתענות, כמו בערב ראש חודש ועשרת ימי תשובה, וכן מה שלקמן בסימן תקע"ט או תענית יארציי"ט, אם השלים בפעם ראשון עד צאת הכוכבים - צריך לנהוג כן לעולם. ואף אם פעם ראשון חל בחול והשלים - משלים אחר כך גם כשחל בערב שבת.

ויש מי שאומר שאינו תלוי בחול, רק בערב שבת, כשחל היארציי"ט פעם אחת והשלים - אז צריך להשלים תמיד, אבל מה שהשלים בחול - אינה חיובית על ערב שבת, והמיקל לבלי להשלים בערב שבת לא הפסיד. (ט"ז סק"ג) וזהו דווקא בנתכוין פעם ראשונה שינהוג כן לעולם. אבל אם כיון שלא לשם נדר - אינה חיובית כלל אפילו כשחל בחול, וכבר בארנו זה ביורה דעה סוף סימן ת"ב ע"ש, וע"ש בסימן רי"ד.

סימן רמט סעיף יב[עריכה]

כתוב באור זרוע הגדול הלכות ערב שבת (סימן כ"א):

"פירש רבינו אליעזר ממיץ: מצוה לבר ישראל שיאכל סעודת שבת לתיאבון... ועיקר סעודת שבת בלחם תלוי... מאחר שהוא כך... אסור לאכול גרימז"ל קודם הסעודה בשבת, משום דלא אכיל עיקר סעודת שבת לתיאבון, והעושיהו לא ניתן להשבון" עכ"ל, ואחר כך הביא דברי רשב"ם בערבי פסחים, דקיימא לן כרבי יוסי שאין צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש.

וכתב האור זרוע דמדבריו נשמע שאין צריך ליכנס לשבת כשהוא תאוה, ולפי זה מותר לאכול הגרימז"ל קודם שיאכל הלחם, וכן נמצא כתוב דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גרימזל"י לפני רבינו קלונימוס ולפני הזקנים, והיו מברכין עליהן בורא מיני מזונות ואחר כך ברכה אחת מעין שלש כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות, ואחר כך היו אוכלים לחם וצרכי הסעודה, עכ"ל האור זרוע.

(וכל זה הובא בדרכי משה והמג"א סק"ו היה סבור דהדרכי משה השיג על האור זרוע והקשה עליו ע"ש מפני שבימיו עדיין לא נדפס האור זרוע)

סימן רמט סעיף יג[עריכה]

והנה זהו וודאי דאפילו להרשב"ם - מכל מקום מצוה וודאי איכא לאכול סעודת שבת לתיאבון, ויותר טוב שאחר קידוש יאכלו פת ותבשילי שבת. ואצלינו בלילה - הכל עושין כן, ובבוקר הרבה נוהגין לאכול מיני מתיקה ואחר כך אוכלין הסעודה.

ולעניין ברכה אחרונה: אם נוטלין לידים תיכף - אין צריך ברכה אחרונה, אך אם נמשך איזה זמן - צריך ברכה אחרונה, ועובדא דרבינו קלונימוס וודאי כן היה, שלא אכלו תיכף, ודבר זה בארנו מילתא בטעמא לעיל סימן קע"ו סעיף ה' ע"ש.

סימן רמט סעיף יד[עריכה]

ודע, שזה שכתב: "דרבינו קלונימוס היתה כוונתו למלא מאה ברכות" הכי פירושו - שעשה כן בשביל זה. אבל זהו פשיטא שהיו מאכלים שאין דרכן לאכלן בתוך הסעודה אלא לפני הסעודה, כמו מיני מתיקה שאוכלין אצלינו, וכן הוא הגרימזל"י שאכלו.

אבל אם היו דברים שדרכן לאכלן בתוך הסעודה ואכלן לפני הסעודה כדי להרבות בברכות - אין זה נכון, דאסור להרבות בברכות חנם, כמ"ש לעיל סימן רט"ו. (הגר"ז סעיף י"א, אך מ"ש שאסור להקדימה לברכת המוציא, כמ"ש בסימן רי"א ע"ש - המג"א ססק"ו כתב כן לפי המנהג שנוטלין קודם קידוש ע"ש, ואולי גם כוונתו כן ע"ש ודו"ק)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנ[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH250

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מצוות הכנת הסעודות לשבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רנ סעיף א[עריכה]

לעולם ישכים אדם בערב שבת בבוקר לטרוח ולהכין צרכי שבת, שכן הזהיר משה רבינו בעת ירידת המן: "והכינו את אשר יביאו", וההבאה היתה בבוקר כדכתיב: "וילקטו אותו בבוקר בבוקר". וצוה להכין תיכף לההבאה, הרי דההכנה היתה בבוקר.

וכן אמרו חז"ל (קי"ז:): "לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר: "והכינו את אשר יביאו" - לאלתר. ובספר שיבולי הלקט הביא מדרש: אמר רב חסדא, מנין שכל המוציא יציאות בשבת מצוה שישכים ויוציא משחרית שנאמר (שם) והיה ביום הששי וכו', ודרשו חכמים אין והיה אלא מיד שנאמר: "והיה כי קם הפלשתי" במעשה דגלית ודוד וכתיב שם: "ויגש הפלשתי השכם וגו'". אמר רב זעירא, אף על פי שמוציא אדם משחרית - מצוה שיוסיף קודם הערב, שנאמר (שמות טז ה): "והיה משנה" עכ"ל, כלומר שיכינו שנית.

סימן רנ סעיף ב[עריכה]

מצוה להמתין על יום ו' לקנות מאכלים אף שיש טורח יותר, דבזה ניכר יותר הכבוד שבת. אמנם מה שלא ימצא ביום ו' - בהכרח להכין מקודם. ואם מוכרין בבוקר - מצוה ללכת אף קודם התפלה, ובלבד שלא יעבור זמן קריאת שמע. ולא יקבוע ללמוד קודם שהכין צרכי שבת, (א"ר) וכל מה שיקנה - יאמר: 'לכבוד שבת'. (שם)

סימן רנ סעיף ג[עריכה]

וכתב הרמב"ם בפרק ל' דין ו':

"אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית - חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזהו כבודו. וחכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה - הרי זה משובח" עכ"ל. (שבת קי"ט.) ולא יאמר 'כי אפגום כבודי' - שזה הוא כבודו, שמכבד את השבת.

וכתב בזה לשון חיוב, והטור והש"ע לא הזכירו לשון חיוב ע"ש. ואף הוא אין כוונתו לחיוב גמור, שהרי רבים וגדולים אין עושין בעצמן. ועוד דבש"ס שם חשיב מי שהיו עושין בעצמן - שמע מינה שרבים לא עשו בעצמן אלא הוא הידור מצוה. ואצלינו נשותינו עושות ומכינות בעצמן לכבוד שבת, ואשתו כגופו. (עיין קונטרס אחרון להגר"ז וצ"ע ודו"ק)

סימן רנ סעיף ד[עריכה]

כבר כתבנו בסימן רמ"ב סעיף מ' דיש מצוה להכין בכל השבוע על צרכי שבת ע"ש. וכתבו שיש להשחיז הסכין לכבוד שבת, ויש לזה רמז בקרא ד"והכינו את אשר יביאו", ו'את' הוא לשון אתים ומזמרות.

ונכון לנקות הכתלים מקורי עכביש שקורין פוצינ"א, ונכון לטעום בערב שבת מכל תבשילי שבת, 'טועמיה חיים זכו', וזהו הכל מכבוד השבת, כמי שמכין את עצמו על אדם גדול לקבל פניו, שטועם התבשילין ומנקה הבית, והשחזת הסכין שמכין עצמו לאכילתו.

וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו, והמוסיף מוסיפין לו מן השמים, ובלבד שיתכוין רק לכבוד שבת קדש.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנא[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH251

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רנא סעיף א[עריכה]

אמרינן בריש מקום שנהגו (פסחים נ':): דהעושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה - אינו רואה סימן ברכה במלאכה זו. ומכל מקום אין עונשין אותו, אבל מזהירין אותו שלא יעשה.

יש מפרשים מנחה גדולה, דהיינו חצי שעה אחר חצות, ויש מפרשים מנחה קטנה, דהיינו מתשע שעות ולמעלה, וכן עיקר לדינא. (ט"ז ומג"א, והט"ז והב"ח טרחו לפי זה לפרש קושית הש"ס שם מאי איריא ע"פ וכו', ולא ראו דברי הר"ן שם שפירש יפה יפה ע"ש)

סימן רנא סעיף ב[עריכה]

דווקא מלאכה, אבל פרקמטיא - מותר, וכן ישיבה בחנות. וכן מלאכה דווקא כשעושה אותה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי לפי שעה, ולא קבע עליה - שרי, ולכן מותר לכתוב אגרות שלומים וכל כיוצא בזה. וכן לתקן בגדיו וכליו בערב שבת, לצורך שבת - מותר כל היום, והוא הדין בגדי חבירו לצורך שבת, אם אינו נוטל שכר עבור זה.

ואם הוא עני ורוצה להוציא השכר לכבוד שבת - מותר גם כן, (ט"ז סק"ב) והוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו. וכל שכן לכתוב חידושי תורה - דמותר כל היום, אבל לכתוב לחבירו בשכר - אסור כבכל המלאכות.

סימן רנא סעיף ג[עריכה]

ומסתפרין כל היום, אפילו מספר ישראל ואפילו מעשה אומן ואפילו בשכר, כיון שהוא לכבוד שבת וניכר לכל שהוא לכבוד שבת, ולא דמי לתקון בגדים שנתבאר, (מג"א סק"ה) וכל שכן נטילת צפרנים שמותר כל היום.

והאריז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה בערב שבת וכל שכן בחול, מטעם שלא התפלל עדיין מנחה, וכשיטת הרי"ף והרמב"ם בסימן רל"ב ע"ש. (עיין מג"א שם וא"ר) ויש מי שמפקפק מצד עצם דין מלאכה בערב שבת אחר זמן מנחה, לבלי לגלח אחר חצות, (עיין ביאור הגר"א) והעולם אין נוהגין כן.

וכתב רבינו הרמ"א: שיש לאדם למעט קצת בלימודו כדי להכין צרכי שבת עכ"ל. ולכן אם אשתו מכנת בעדו - אין לו למעט בלימודו, (עיין מג"א סק"ו צ"ע) ובביטול תלמוד תורה יש להתיישב הרבה, ובפרט האידנא שבעלי מלאכות אין מבטלין מלאכתן - קל וחומר לימוד התורה, ואם לא בריתי וגו'.

סימן רנא סעיף ד[עריכה]

ויש להתפלא מה שבזמנינו אין הבעלי מלאכות מבטלין מלאכתן עד קרוב להשקיעה, ומעולם לא שמענו למחות בידם, ואולי זהו מדוחק הפרנסה. ועוד יש לומר דבחושן משפט סימן של"א מבואר דהפועל עושה מלאכתו אצל הבעל הבית עד סמוך להשקיעה, כדי לצלות לו דג קטן ע"ש, וזהו על פי הירושלמי. ואם כן אין דין ביטול מלאכה רק אצל בעל הבית ולא בפועלים, ועכשיו לרוב בעלי מלאכות ישנם פועלים והמה עושים.

ועוד יש לומר דאינם עושים מלאכה חדשה אלא גומרים איזה מלאכה, וקילא טפי, ועוד יש לומר דהטעם דביטול מלאכה הוא מפני שצריך להכין לשבת, ועכשיו הנשים מכינות הכל. כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות, והירא אלקים יעשה כתקנת חכמים וטוב לו.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH252

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן רנב סעיף א[עריכה]

כתיב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך, ויום השביעי שבת לד' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה".

כלומר שששת ימים תעשה מלאכתך בידיך, ויום השביעי לא תעשה בידיך. אבל אם בידיו עשה המלאכה קודם השבת והמלאכה נגמרה מאליה בשבת - מותר, (ירושלמי פרק א' הלכה ה') כגון שנותן פת לתנור מבעוד יום או בשר בקדירה לבשל, וגמר האפייה והבישול עד שיהא ראוי לאכול צריך לזה ג' שעות, ונמצא שהגמר יהיה בשבת - מכל מקום מותר, כיון שמעצמה נעשית והוא אינו עושה כלום.

(וזהו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בפרק קמא בהרבה דינים, דלבית שמאי צריך שתתבשל מבעוד יום, ובית הלל מתירין, והלכה כבית הלל)

סימן רנב סעיף ב[עריכה]

ויש בזה שאלה, כיון דאין הולכין אלא אחר התחלת המלאכה, ולמה לעניין חיוב סקילה הולכין אחר הגמר, כגון הנותן עיסה בתנור בשבת או נותן קדירה עם תבשיל לתנור בשבת, ואם היה נוטלן מיד מן התנור - הלא לא עשה כלום, וכשהניחן עד שנאפה ונתבשל - חייב, והרי הוא לא עשה רק ההתחלה ולא הגמר.

אלא שאתה נותן גם הגמר עליו, כא(י)לו גמר בידיו, ואם כן גם כשהתחיל בידיו מבעוד יום ונגמר מעצמו בשבת - נחשבנו כאלו הוא עשה גם הגמר. (במנחות נ"ו:: הניח שאור על עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב עליה כמעשה שבת ע"ש)

סימן רנב סעיף ג[עריכה]

אמנם העניין כן הוא, דוודאי שדינן הגמר אחר ההתחלה, וכשההתחלה היתה בשבת - שדינן הגמר אחר ההתחלה, כא(י)לו עשה גם הגמר בידיו, וכשההתחלה היתה בערב שבת - שדינן גם כן הגמר אחר ההתחלה, כלומר כא(י)לו גם הגמר היתה בערב שבת, דהתורה אמרה שהתחלת עשייה בידיו - הוי כא(י)לו גמר אז כל המלאכה.

ויותר מזה חזינן במלאכת שבת, שאפילו אם הגמר יהיה אחר כמה ימים - חייב סקילה וחטאת, כמו הזורע בשבת והקליטה תהיה אחר ג' ימים, וחייב משום דחשיב כא(י)לו הוא גמר המלאכה בשבת. ולהיפך, הזורע ביום ה', אף על פי שהקליטה תהיה בשבת - אינה כלום, דחשיב כא(י)לו גם הקליטה היתה ביום ה', דלא חייבה תורה על מה שנעשית המלאכה מאליה בשבת.

סימן רנב סעיף ד[עריכה]

ומכל מקום אין ללמוד מזה על מי שנתן עיסה ותבשיל לתוך התנור שבת עם חשיכה, דהאפייה והבישול היתה בלילה בחול, ולמה לא יתחייב כמו בזורע בשבת. דבאמת אין דמיון, דבזריעה הלא נעשית כל מלאכת הזריעה כדרך בני אדם הזורעים, מה שאין כן אפייה ובישול - לא מיקרי אלא אם כן נאפה ונתבשל שתהא ראוי לאכילה, ואם כן לא עשה כלום בשבת.

ואם תאמר דאם כן גם בערב שבת כהאי גוונא, הרי עדיין לא עשה כלום, ועיקר המלאכה תהיה בשבת. לא קשיא כלל, דאדרבא אם הוא לא עשה כלום - למה יתחייב על מה שנעשה מאליה בשבת, הרי לא עשה כלום בידיו, והתורה לא אסרה רק בפעולה בידים בשבת, ושגם הגמר מהמלאכה כדרך בני אדם תהיה בשבת.

ומכל מקום אין הדבר ברור אצלי, דאולי באפייה ובישול שבת עם חשיכה - חייב, כמו דבכהני גווני בערב שבת מותר, כמו כן בשבת - חייב מן התורה, וצ"ע לדינא. (עיין נמק"י בפרק ב' דבבא קמא, ב'אשו משום חציו')

סימן רנב סעיף ה[עריכה]

ולכן מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה, אף על פי שאין יכול לגומרה מבעוד יום ונגמרת מאליה בשבת, כגון לשרות דיו וסממנים במים, והם נשרים כל השבת, ולתת אגודות של פשתן לתנור כדי שיתלבנו, וליבון הוא מאבות מלאכות, וכן פשתן שהעלה מן המשרה ונותנה באור לייבשו, ויש בו איסור בישול. (מרדכי פרק קמא)

ולמה לא גזרינן בזה שמא יחתה בגחלים, כדגזרינן בכל הדברים שעל האש, כמו שיתבאר בסימן רנ"ג, פירשו בגמרא (י"ח:) דכיון דהרוח מקלקל את הפשתן - לא יפתח התנור לחתות בגחלים.

וכן מותר ליתן צמר בתוך היורה של צבע בערב שבת סמוך לחשיכה, והצמר נצטבע כל השבת. אך בזה יש חשש שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר הבישול, ולכן אין היתר רק כשאין היורה על האש, שעקרוהו מן האש. (גמרא שם) ואפילו אינו על האש - מכל מקום בעינן שתהא היורה מכוסה, והכיסוי יהא טוח בטיט סביב, דאם לא כן חיישינן שמא יגיס בה בכף, והמגיס בקדירה רותחת, אפילו אינה על האש - חייב משום מבשל, דבזה ממהרים הבישול, כמ"ש בסימן שי"ח.

ואף על גב דשם יתבאר דזהו בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו, אבל במבושל אין במגיס משום בישול - זהו בתבשיל, אבל בצבע גם כשמבושל כל צרכו נקלט הצבע - והוי צובע, וזהו מאבות מלאכות. אבל כשהוא טוח בטיט - לא חיישינן שיסיר הטיח עם הכיסוי ויגיס, דכיון דלזה צריך הרבה זמן - יזכור שהיום שבת. אך כשאינו טוח וברגע קלה מסיר הכיסוי ומגיס בו - יש לחוש שישכח ששבת היום.

וכן מותר לפרוס בערב שבת סמוך לחשיכה מצודות חיה ועופות ודגים, והם נצודים כל השבת. ואף על גב דהמצודה עושה מעשה, שתופסת לתוכה את הבעלי חיים - כבר בארנו בריש סימן רמ"ו דאין אנו מצווין על שביתת כלים ע"ש. (עיין ב"ח שם דהרוקח סבירא ליה דגם בית הלל אית ליה שביתת כלים היכא דקעביד מעשה, אבל כל הפוסקים לא סבירא ליה כן ע"ש)

סימן רנב סעיף ו[עריכה]

וכן מותר לפתוח מים לגינה, והם נמשכים והולכים בכל השבת ומשקין את הזרעים. וכן מותר להניח קילור עבה על העין, והוא סם של רפואה ומתרפאית כל השבת, אף באופן שבשבת אסור לעשות, והיינו מקום שאין סכנה, כמ"ש בסימן שכ"ח.

וכן מניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו, כפי מנהגם שהיו נותנים לבונה ומיני בשמים על האש, ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף. (גמרא שם)

וכן מניחין גפרית תחת הכלים על האש, והכלים הם כלי כסף שמציירים בהם פרחים וצורות, ומעשנין אותן בגפרית והן משחירות וניכרות. (רש"י שם) ואפילו המוגמר והגפרית מונחים בכלי - דאין אנו מצווין על שביתת כלים כמ"ש.

סימן רנב סעיף ז[עריכה]

וכן מותר לתת שעורים בגיגית של שכר לשרותן, והן שורין כל השבת ונעשה שכר, וכן ביי"ש כהני גווני. וכן טוענין בקורות בית הבד על הזיתים לעשות מהן שמן, או על ענבים בגת לעשות מהן יין, והשמן והיין זב כל השבת.

ומותר להטעינם סמוך לחשיכה, אלא דהשמן והיין היוצא מהן - אסור לשתותן בשבת, דאם נתיר אותן - גזרינן שמא יסחוט בידיו, שיאמר הלא גם בבית הבד ובהגת היו שלימים סמוך לחשיכה ונסחטו בשבת, ומה לי סחיטה בידים או על ידי קורה, ובסחיטה בידים יש חיוב סקילה וחטאת. ולכן אם הטעין הקורות מבעוד יום באופן שהזיתים והענבים כבר נתרסקו קודם חשיכה, דאז אפילו אם יסחטם בידים ליכא איסור דאורייתא - מותר לשתות המשקין היוצאין מהן בשבת, דאף על גב דאיסור דרבנן יש אפילו בנתרסקו - מכל מקום לא גזרו מפני זה לאסור המשקין היוצא מהן, דהוי כגזירה לגזירה. (מג"א סקי"ח)

ולדעת הטור, אין היתר בהמשקים לשתותן בשבת - אלא אם כן מתחלה ריסקן בערב שבת ואחר כך הטעין הקורות עליהן, וזה יתבאר בס"ד בסימן שכ"א (עיין ט"ז סק"ו) וכן יתבאר שם אם מותר לגמור בידיו כשנתרסקו מערב שבת אם לאו, וכן בוסר של ענבים ומלילות של שבלים מתבואה כשריסקן מבעוד יום - מותרים המשקין היוצאין מהן בשבת. אבל לא ריסקן מבעוד יום - (אסורים) [אסורות] המשקין שיצאו בשבת אף שיצאו מעצמן, דבדידהו יש גם כן איסור דאורייתא בשבת, בענבים משום סחיטה, ובתבואה משום דש, ושם יתבאר בזה בס"ד. אבל שארי פירות ושום שאינם עומדים למשקים - המשקה היוצא מהם בשבת מותר בכל עניין, (מג"א סקי"ט) ויש חולקים כמ"ש שם.

סימן רנב סעיף ח[עריכה]

וכן מותר לתת חטים ושעורים לתוך ריחיים של מים סמוך לחשיכה, והיא טוחנת כל השבת, דאין אנו מצווין על שביתת כלים. והוא הדין ריחיים של רוח, אבל ריחיים שעל ידי בהמה - אסור, שאנו מצווין על שביתת בהמתינו. וכן ריחיים שאדם עושה בהן - אסור על ידי עבדו ושפחתו, שאנו מצווין על שביתתן, וכן על ידי פועל שכיר יום אסור, ובקבלנות מותר כמ"ש בסימן רמ"ד.

ויש בריחיים רבותא נגד שארי המלאכות שחשבנו, שבריחיים יש השמעת קול, ואיכא זילותא דשבת, ובגמרא שם יש פלוגתא בזה, והכריעו רוב הפוסקים כמאן דמתיר. ובאמת יש אוסרין בריחיים מטעם זה, שיאמרו ריחיים של פלוני טוחנות בשבת, וכן בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחלה. מיהו במקום פסידא יש להקל, דכן עיקר לדינא, וכן מותר להשכירה לאינו יהודי. (שם סקכ"ב)

ואין לשאול למאן דאוסר השמעת קול בשבת, דאם כן איך אנו מעמידים כלי המשקולת שקורין זייגע"ר בערב שבת, הא משמיע קול בשבת? דיש לומר דזה הכל יודעים שהוכן מאתמול, דכן דרכן להעמידן מאתמול, ועיין לקמן סימן של"ח.

סימן רנב סעיף ט[עריכה]

ואם הריחיים הם של אינו יהודי, פשיטא אם הישראל נותן לו החטים מערב שבת, אפילו אם הוא נותנן בשבת - מותר, דאדעתא דנפשיה קעביד, ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו, דמיחזי כשלוחו. אמנם במקום מצוה, כגון שטוחן חטים של פסח - יש להתיר לישב מרחוק, כשאינו מתערב בהעסק אלא משגיח על הכשרות, כמ"ש בסוף סימן רמ"ד, כשמשמר שלא יגנוב, (כמ"ש הט"ז שם סק"ז) וכבר בארנו שם בזה.

(עיין מג"א סק"ך שרצונו לומר שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש, וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש, ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים, וחלילה להעלות כן על הדעת, ובפרט לפי מ"ש בריש סימן זה ודו"ק)

סימן רנב סעיף י[עריכה]

וכן מותר למכור חפץ לאינו יהודי סמוך לחשיכה, ולהטעין החפץ על כתיפו או על חמורו, ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. ומה שנושא החפץ ברשות הרבים או חוץ לתחום - לית לן בה, שהרי הוא שלו. אבל אם לא יצא מביתו מבעוד יום אלא בשבת - אסור משני טעמים: חדא, דעיקר הקניין הוא כשיצא מביתו, ועוד דהרואה סבור שמכר לו בשבת, ולכן אפילו בעיר שמותר לטלטל בתוכה - אסור מטעם זה.

ויש מתירין כשייחד לו מקום בביתו בעת המכירה, שמותר לו לצאת אפילו בשבת. ואין זה אלא לטעם הקניין, אבל לטעם חשדא שמכר לו בשבת - לא מהני זה. וטעם זה כתב הרמב"ם בפרק ו', והבאנו דבריו לעיל בסימן רמ"ו. ולכן יש להחמיר בכל גווני, ואין להקל אלא לצורך גדול ושעת הדחק, או שהקונה אל(י)ם ואז יש להתיר אפילו בלא ייחד מקום, דבכהני גווני לא גזרו רבנן, (ט"ז סק"ג ועיין מג"א סק"ה) וראוי להתרחק מזה. ודין להשאיל לו כלי ולהשכיר לו - נתבאר בסימן רמ"ו ע"ש.

סימן רנב סעיף יא[עריכה]

וכן מותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות להאומן המעבד אותן ערב שבת סמוך לחשיכה, ויצא מביתו מבעוד יום, ולקצוץ עמו המקח בקבלנות, שנוטל כך וכך מכל בגד או עור, ושלא יאמר לו לכבסן בשבת, וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו. וכן אם ידוע המקח בהכביסה - גם כן הוי כקצץ.

ובזמן הזה כלים לכובס - מסתמא היינו קציצה, דדבר ידוע הוא, ובפרט אם הוא אצלו הכובס התמידי, דאטו בכל פעם יקצוץ עמו המקח. (מג"א סק"ו) ולכן המנהג הפשוט שנותנים כלים לכובסת ערב שבת סמוך לחשיכה בלא קציצת מקח עתה, משום דהקציצה ידוע. (שם) וכן נראה לי בעורות לעבדן, אם הוא עושה אצלו תדיר וכבר קצבו ביניהם מקחים מכל עור כך וכך - שיכול ליתן לו סתם.

סימן רנב סעיף יב[עריכה]

וכבר נתבאר בסימן רמ"ז דבכל קציצת מקח - אין צריך שיאמר לו כמה יתן לו, ורק אם התנה עמו שיתן לו שכרו - דיו דהוא סומך עליו שישלם לו כראוי, ואדעתא דנפשיה עביד. וכן אפילו אם אינו נותן לו כלום, אלא שהאינו יהודי עושה עמו בטובת הנאה שקבל ממנו - גם כן הוי כקצץ, דסוף סוף אדעתא דנפשיה קעביד, בשביל הטובה שקבל מהישראל. אבל אם אינו עושה בחנם ומצפה לתשלום שכר ולא דיבר עמו, אף על פי שבדעתו ליתן לו - אסור, דאז אדעתא דישראל קעביד, כמ"ש שם.

סימן רנב סעיף יג[עריכה]

ואם לא קצץ - אסור ליתן לו בערב שבת, אלא אם כן יש שהות לעשותה מבעוד יום. אבל בלאו הכי - אסור לדעת הרמב"ם אפילו ביום א', אם אין שהות לגומרם עד השבת.

ורבינו הרמ"א פסק לעיל סימן רמ"ז כדעת החולקים על הרמב"ם, וסבירא ליה דבד' וה' מותר אף בלא קצץ, ואפילו אינו יכול לגומרם קודם השבת, שהרי אינו אומר לו לעשות בשבת, ורק בערב שבת מיחזי כאומר לו לעשות בשבת. ואף על גב דבאגרת לא התיר שם בכהני גווני רק כשמוכרח לכך - זהו מפני דשם כשהוא הולך בכל יום, מיחזי כא(י)לו אמר לו לילך בשבת. אבל בכאן שעושה בביתו, ולהישראל אין נפקא מינה מתי יעשה - מותר בכל עניין. (שם סק"ח)

סימן רנב סעיף יד[עריכה]

אם הישראל הלך בשבת אצל הכובס או המעבד העורות ורואה שעושה מלאכתו בשבת, אם קצץ עמו כמו שנתבאר - אין צריך לומר לו כלום. אך אם לא קצץ, שנתן לו בד' וה' כדעת רבינו הרמ"א בסעיף הקודם שכן הוא דעת רוב הפוסקים - מחוייב לומר לו שלא יעשה בשבת, וכן אם עושה לו בחנם בטובת הנאה. ואם יציית - מה טוב, ואם לאו - גם כן יצא.

והטעם בזה, דבקצץ הרי פשיטא דאדעתא דנפשיה קעביד, ומה לו להישראל בזה, וזה דומה כמי שרואה לאינו יהודי שעושה מלאכת עצמו בשבת, האם צריך למחות בידו? והכי נמי כן הוא. אמנם בלא קצץ או בטובת הנאה, דלא הוי כקצץ ממש, נהי נמי שהתרנו - זהו מטעם שאין אנו מחוייבים לדעת מתי יעשה.

אבל כשרואים שעושה בשבת, ובכאן וודאי יכול להיות שעושה אדעתא דישראל - לכן מחוייב למחות בידו, להראותו שאינו חפץ בעשייתו בשבת. ואם אינו ציית - אז פשיטא דאדעתא דנפשיה קעביד. (וטובת הנאה דומה בזה ללא קצץ, שאפילו נתן לו באמצע השבוע - צריך למחות בידו כשרואה שעושה בשבת)

סימן רנב סעיף טו[עריכה]

וזהו שאמרנו דבקצץ אין צריך למחות בידו כשרואה שעושה בשבת - זהו במלאכת צינעא. אבל כשהמלאכה היא בפרהסיא - מחוייב למחות בידו אף בקצץ מפני הרואים, שלא יאמרו מלאכת ישראל נעשה בשבת.

ואם תשאל, הא אסרנו מלאכת פרהסיא אפילו בתלוש בסימן רמ"ד - זהו וודאי כן הוא, אבל הא הישראל לא אמר לו שיעשה בשבת, ולכן באמת כשרואה שעושה - צריך למחות בידו. ולכן לכתחלה מותר ליתן לו, דאין לנו לחוש שיעשה בשבת.

אמנם גם בזה יש הפרש, דדבר ששם הישראל עדיין לא נקרא עליה - צריך למחות, ואם לא יציית - לא יציית. אבל בדבר המפורסם שהוא של הישראל - מחוייב מדינא למחות ולעשות כל טצדקי שאפשר לו שלא יעשנה בשבת, כמו במלאכת מחובר בסימן רמ"ד. (זה למדתי מדברי המג"א סק"י ע"ש)

סימן רנב סעיף טז[עריכה]

אם עשה מלאכת ישראל בשבת והביא לו בשבת, אם לא קצץ - וודאי שאסור להישראל ללובשו או להשתמש בו בשבת, דכיון דלא קצץ - יכול להיות שאינו עושה על דעת עצמו אלא על דעת דישראל, ונמצא שנהנה ממלאכת שבת. אבל בקצץ - מותר ללבוש ולהשתמש, דוודאי אדעתא דנפשיה עביד. ומשום מוקצה או נולד - ליכא, דהא הדבר היה מקודם אלא שהוא תקנו, וכל שגמרו בידי אדם - ליכא מוקצה, כמו שיתבאר בדיני מוקצה ונולד.

אבל יש אוסרין ללבשו ולהשתמש בו כל שידוע שגמרו בשבת, דעל כל פנים נהנה ממלאכת שבת, וצריך להמתין לערב בכדי שיעשו, וביום טוב כשנעשה ביום ראשון - מותר בשני, ויתבאר בסימן תקט"ו. והעיקר כדיעה ראשונה, ולכן אם אינו נחוץ לזה - יש להחמיר כהיש אומרים, אבל אם נחוץ לזה - מותר. וכל שכן אם אינו ידוע בבירור שנגמר בשבת - מותר בכל עניין, וכן אם עיקר החפץ נגמר מקודם ורק שתקנו והחליקו בשבת - גם כן מותר בכל עניין. (מג"א סקי"ג)

ודע, דכל זה כשהביא לו האינו יהודי לביתו. אבל לישלח ליקח מבית האומן - אסור בכל עניין, דאין לוקחין כלים מבית האומן אפילו בחול המועד, כמ"ש בסימן תקל"ד, וכל שכן בשבת ויום טוב, ואפילו על ידי אינו יהודי אסור להביאו. (שם סקי"ד)

וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף ד', דכל זה הוא בכלים שעשה להישראל. (כלומר שהישראל נתן לו הסחורה) אבל אינו יהודי שעושה מנעלים (משלו) על המקח - מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ לו דמי המקח עכ"ל.

וזהו בעיר שרובם אינם יהודים, אבל ברובם יהודים - אסור, שהרי עושה למענם, והוי כהדליק את הנר לצורך ישראל, שאסור להישראל להשתמש לאורו, כמ"ש בסימן רע"ו. אמנם יש מי שחולק לגמרי על רבינו הרמ"א, וסבירא ליה דלילך לביתו ליקח ממנו בשבת - אסור בכל עניין, אלא אם כן הביא לבית הישראל, (שם סקט"ו) וכן נראה עיקר.

סימן רנב סעיף יז[עריכה]

לא יצא אדם ברשות הרבים וחפץ בידו סמוך לחשיכה, גזירה שמא ישכח וישא אותו בשבת. ואף על גב דאם ישכח על החפץ וישאנו - אין כאן איסור תורה, דאין זה מלאכת מחשבת, דמן התורה אינו חייב חטאת אלא כששכח ששבת היום, או נעלם ממנו האיסור, אבל כשנעלם החפץ ממנו - אינו חייב חטאת, וכמ"ש בסימן רמ"ב. וכיון דבכהני גווני ליכא חיוב חטאת - אין צריך לגזור שלא יבא לזה, דגזירה לגזירה לא גזרינן. (כרבא י"א:) מכל מקום - בהא חיישינן שמא ישכח על החפץ עד שיהא לילה ולא יצניענו, ובלילה יזכור על החפץ וישכח על השבת. (תוספות שם)

אבל מותר לצאת בערב שבת במחט התחובה לו בבגדו, דבכהני גווני אפילו ישכח - לא יתחייב חטאת, שאין דרך הוצאה בכך כמ"ש בסימן ש"א. ואפילו חייט שדרכו לצאת בכך, ויש בגמרא פלוגתא בזה אם אומן דרך אומנתו חייב אם לאו - פסק הרמב"ם בפרק י"ט דפטור, (אף על גב דפסק כר"מ נגד ר"י, עיין מגיד משנה, משום דהסוגיא כר"מ) וכן פסק הטור בסימן ש"א. וכיון דליכא איסור דאורייתא - לא גזרינן שלא יבא לידי כך כמ"ש. ולפי זה לדידן, שתופסין דהאידנא ליכא אצלינו רשות הרבים - ליתא להאי דינא מטעם זה.

אבל בתפילין על ראשו - מותר אפילו ברשות הרבים גמור לילך סמוך לחשיכה, ואף שיש חיוב חטאת בתפילין על ראשו - לפי שעיקר ההילוך בתפילין כך הוא. (ב"ח דלא כב"י ע"ש) ואף על גב דמטעם אחר פטור בתפילין אפילו כשיוצא בהם בשבת, לפי שהן דרך מלבוש (שבת ס"א.) - מכל מקום בשבת אסור לצאת בהם, משום דכשירצה לנקביו כדרך בני אדם ושקיל להו מרישא - ואתי לאמטויי ד' אמות ברשות הרבים. (רש"י שם)

ומכל מקום סמוך לחשיכה - מותר ולא חיישינן שישכח עליהם, שהרי היסח הדעת אסור בתפילין. ואף שנתבאר בסימן כ"ח דהיסח הדעת הוא רק קלות ראש ע"ש - מכל מקום ממילא הוא, דכיון דקלות ראש אסור - ממילא שיזכור עליהם ויסירם מראשו קודם חשיכה. (אבל בלאו הכי היה אסור, ובזה לא שייך גזירה לגזירה, משום דזהו כוודאי כדרך בני אדם, עיין ט"ז סק"ח)

סימן רנב סעיף יח[עריכה]

איתא בגמרא (י"ב.): "חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, שמא ישכח ויצא", וכן לשון הרמב"ם בסוף פרק י"ט ע"ש.

ותמיהני על הטור והש"ע סעיף ז' שכתבו מצוה למשמש וכו', ושינו מחובה למצוה. ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים - מכל מקום שמא יש בהם דבר מוקצה. וזה לשון הרוקח: "צריך אדם למשמש בכיסו או בחנורו פן יהיה תלוי בו כיס או סכין או בחגור שבמכנסים, והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכיפה שבראשה" עכ"ל, ובגמרא סיימו דזהו 'הלכתא רבתא לשבתא', כלומר שמירה גדולה לשבת.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH253

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני השהיה והטמנה, בכירה ותנור וכופח
ובו שלושים ותשע סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן רנג סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר בריש סימן הקודם, שמותר להתחיל במלאכה בערב שבת אף שהמלאכה נגמר בשבת. ולכן יכול אדם להעמיד קדירה עם תבשיל על האש בערב שבת סמוך לחשיכה, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלין והולכין בשבת.

אמנם יש בדברים אלו מה שאסרו חכמים לעשות כן, משום גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולם, משום דהחיתוי הוא ברגע אחת, והוא בתאוותו להאכילה - קרוב הדבר שעל רגע זו ישכח ששבת היום, ויחתה בגחלים ויבא לידי איסור דאורייתא, מפני שעל ידי חיתויו תתמהר לבשל, והוה מבשל בשבת. לפיכך עשו חכמים גדרים לזה, כמו שיתבאר בס"ד.

סימן רנג סעיף ב[עריכה]

ומפני שיש בעניין זה פלוגתא דרבוותא, וגם אופן בישול שלהם היה משונה משלנו, לכן יש לבאר מקודם אופן בישולם:

והיינו שאצלם לא היה התנור פת(ו)חה מן הצד כשלנו, ולא גדול כתנור שלנו, וג' מינים של תנורים היה אצלם: כירה וכופח ותנור. וכולם לא היו מחוברים לארץ על פי רוב, ופתחיהם למעלה, והיו מסיקים בתחתיתם והאש עולה למעלה, ואת הקדירה העמידו על פי הכירה והכופח והתנור, והיינו על דפנותיהם, וכל הקדירה היה כנגד החלל.

והכירה עשויה להעמיד עליה שתי קדירות, והיתה ארוכה וקצרה, והיתה שוה למעלה ולמטה. והכופח היתה גם כן שוה למעלה ולמטה, רק היא היתה קטנה מהכירה, והיינו על קדירה אחת. וממילא כיון שלא היתה ארוכה - החזיק החום בה יותר מהכירה. והתנור היתה גם כן על קדירה אחת, והיתה רחבה למטה וקצרה למעלה, וממילא שהחזיק בה החום הרבה יותר גם מכופח. ולבד זה היו מרבים להסיק בתנור יותר מבכירה.

(רש"י ב"ב כ': ד"ה 'ובכירה'. וצע"ג על הטור חושן משפט ריש סימן קנ"ה, שכתב בשם רשב"ם דהכירה פתחה מן הצד ע"ש. וגם הנמק"י שם הביא זה מירושלמי דשם, שאומר דכירה עשויה כמין שובך ע"ש. ותמיהני, דהכי פירושו - שהיא שוה למעלה ולמטה כמו שובך, ולא כתנור שקצרה מלמעלה)

סימן רנג סעיף ג[עריכה]

והיסק שלהם היתה או בקש וגבבא הנגבב מן השדה, שמהם האש רפוי מאד ואין בהם גחלים רק מעט, או בגפת והיינו פסולת של זיתים או של שומשמין. ושל זיתים היה האש חזק מאד ויש בו גחלים הרבה, וכן של שומשמין, אם כי אינו חזק כשל זיתים, אך יותר חזק משל קש וגבבא. וכן בעצים האש חזק מאד, ויש בהם ריבוי גחלים.

ועוד הסיקו בגללים של בהמות, ואיתא בירושלמי ריש כירה: דשל בהמה דקה - הוי כגפת ועצים, ושל גסה - הוי כקש וגבבא ע"ש, ולפלא שהרמב"ם פרק ג' כתב להיפך כמו שנביא דבריו, וצריך לומר דגירסתו כן היתה בירושלמי.

סימן רנג סעיף ד[עריכה]

והנה דרכם היה בערב שבת להשהות התבשילין בהקדירות, והיינו להעמידן על גבי הכירה והכופח והתנור שיעמדו בחומם עד שיאכלו בלילה סעודת שבת, וכן על יום שבת בבוקר לסעודה שנייה עשו כן. וזה נקרא השה(י)ה, כלומר שהשהו הקדירה על גבי הכירה וכו'.

ויש שגם בשבת אחר שנטלו הקדירה מהכירה ונטלו ממנו מעט תבשיל, והחזירוהו אחר כך על מקומו על גבי הכירה, וזה נקרא חזרה, כלומר שנטלוהו והחזירוהו. וזה חמור הרבה יותר מהשה(י)ה, שזה עושין בשבת עצמו, והשה(י)ה הוא בערב שבת. ויש שאחר שנטלו הקדירה מהכירה טמנוהו במוכין או בשארי דברים, סבבוהו למעלה ולמטה ומן הצדדים, וזה נקרא הטמנה, ודינים אלו יתבארו בסימן רנ"ז. אבל בסימן זה הם רק דיני השהיה וחזרה.

סימן רנג סעיף ה[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' דין ד':

"תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבישל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו - אין משהין אותו על גבי האש בשבת אף על פי שהונח מבעוד יום, גזירה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו או כדי לצמקו.
לפיכך אם גרף האש או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקן בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות - הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש" עכ"ל.

כלומר שהסיח דעתו מזה התבשיל בדבר החיתוי, כיון שעשה מעשה להקטין האש - תו לא חיישינן לחשש שמא יחתה. (זהו כוונת הכ"מ ומתורץ קושית הרמ"ך ע"ש) ואין צריך לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל, רק בקטימה כל שהוא סגי, (ר"ן וב"י ומג"א סק"ג) דכיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים - סגי. (שם)

ולכן אמרו בגמרא (ל"ז:) דאפילו קטמה והובערה - מותר להשהות, ואפילו הגחלים של רותם, שהם חזקים בחמימותם כדכתיב: "גחלי רתמים" - מכל מקום מותר, כיון דגילה דעתו שאין צריך לחיתוי. והרמב"ם השמיט דין זה וכן הרי"ף והטור והש"ע לא הזכירו זה וצ"ע, הלא אין חולק בזה.

ודע, שיש אומרים דגרופה אין פירושו שיגרוף הגחלים מן התנור - אלא שיגרפם לצד אחד של התנור (ר"ן ומאור) כדרך שאנו עושים, אבל הרמב"ם והטור והש"ע לא סבירא ליה כן.

סימן רנג סעיף ו[עריכה]

וכתב הרמב"ם:

"במה דברים אמורים: בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש או כיסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא - אין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו, או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל שהבלו חם ביותר - אינו מסיח דעתו, וחוששין שמא יחתה בזו האש המעוטה, אפילו היא של קש וגבבא או מכוסה.
ולמה אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת, מפני שהבלו חם - חיישינן שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור" עכ"ל.

ואף על גב דקטם גילה דעתו שאין רצונו בחיתוי - יש לומר דזהו רק בכירה שהבלה מועט, וכי קטמה קרוב שתתכבה לגמרי, ואין לך גילוי דעת יותר מזה. מה שאין כן בתנור שהחמימות רב מאד - אין זה גילוי דעת כלל, דאפשר לומר שהקטימה היתה להשקיט האש מגודל חמימותו שלא ישרוף התבשיל, וכאשר יראה אחר כך שנשקט האש לגמרי - יחתה כדי להגבירו קצת. ובאמת יש מהגדולים דסבירא ליה כן, דהאיסור בתנור אינו אלא בגרוף ולא בקטום, מפני שגילה דעתו כמ"ש, וכן כשהסיק בקש וגבבא שהאש רפוי - גם כן אין חילוק בין תנור לכירה, (כ"מ בשם הרמ"ך) אבל רוב הפוסקים עומדים בשיטת הרמב"ם ז"ל.

סימן רנג סעיף ז[עריכה]

וכתב עוד:

"הכופח הבלו רב מהבל הכירה ומעט מהבל התנור. לפיכך אם הסיקוהו בגפת או בעצים - הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו, אף על פי שגרוף או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבא - הרי הוא ככירה שהסיקוה בקש או בגבבא, ומשהין עליו ומותר לסמוך לכירה מבערב, ואף על פי שאינה גרוף וקטום" עכ"ל.

כלומר ואפילו הוסקה בגפת ועצים, דלא החמירו בסמיכה בכירה. וסמיכה מיקרי שמעמידין הקדירה מן הצד של הכירה שתתחמם בדפנותיה, כמו בקאכלי"ן שלנו. ויש אומרים דגם כופח מותר בסמיכה בגרוף וקטום, והש"ס שאסר - הוא בלא גרף וקטם. (כ"מ בשם הרמ"ך) ודעת הרמב"ם הוא, דבגפת ועצים - דין כופח לגמרי כדין תנור. ומדברי הרמב"ם מתבאר, דהשה(י)ה מיקרי בין כשמעמידין הקדירה על גבה ובין כשמעמידין בתוכה כבתנורים שלנו.

ודע, דהאיסור בכל הדברים אינו אלא כשהיד סולדת בו בפנים התנור והכופח והכירה. אבל אם נתקררו עד שאין היד סולדת בהם, אפילו יש שם גחלים - מותר ליתן עליהם או בתוכן בכל עניין. ולא מיבעיא בערב שבת, אלא אפילו בשבת, שהרי אינם ראוים לבישול. (מג"א סק"ט)

סימן רנג סעיף ח[עריכה]

וכל מה שנתבאר לאיסור השהיה - זהו כשהתבשיל ראוי לאכול בלילה, והיינו שכבר נתבשל הרבה מבעוד יום, אלא שנצרך לגמור בישולו או שמצטמק ויפה לו. ואף על פי שכוונתו על למחר - מכל מקום חיישינן שיתיישב לאכלו בלילה.

אבל אם יש הוכחה שאינו ראוי לאכלו בלילה, כגון להעמיד תבשיל חי סמוך לערב, דלזמן אכילת הלילה לא יתבשל כדבעי, ובעל כורחו יניחנה עד למחר - בכהני גווני מותרת ההשה(י)ה לגמרי אפילו בתנור. ואף על גב דעד ג' וד' שעות בלילה תתבשל - מכל מקום לא חיישינן שימתין בסעודת שבת של ערבית זמן רב כזה, דדרך בני ישראל לאכול סעודת שבת בתחלת הלילה, דזהו מכבוד שבת.

סימן רנג סעיף ט[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם שם:

"תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו - מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן (אפילו) כל תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו, או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות - נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים" עכ"ל.

כלומר דעד למחר יש שהות הרבה להתבשל, ולמה יחתה. ודווקא בשר חי שצריכה הרבה זמן להתבשל, אבל ירק חי וכיוצא בו שממהר להתבשל - אסור. (ט"ז סק"ב ומג"א סק"ד)

סימן רנג סעיף י[עריכה]

ודע דדברים שהתרנו בשהיה, כמו כירה וכופח שהסיקום בקש וגבבא, או תבשיל שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו, או תבשיל חי או נתן לתוכו אבר חי שהתרנו אפילו בתנור - אין זה אלא בשהייה בערב שבת סמוך לשקיעה. אבל בחזרה, והיינו שנטלוהו בשבת ורוצים להחזירו לכירה וכופח ותנור - אסור, לפי שכשמחזיר בשבת - נראה כמבשל לכתחלה.

ויש אוסרין בחזרה אפילו קודם הלילה, כל שאינו יכול להתבשל מבעוד יום, (תוספות ריש כירה ד"ה 'ובית הלל') אבל דעת הרמב"ם לא נראה כן.

סימן רנג סעיף יא[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם שם:

"כל שמותר לשהותו על גבי האש, כשנוטלים אותו בשבת - אסור להחזירו למקומו. ואין מחזירין לעולם (אף מצטמק ורע או תבשיל חי) אלא על גבי כירה גרופה, (דבזה לא מיחזי כמבשל) או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבא, (גם כן מטעם שנתבאר) והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע.
אבל משהניחה על גבי קרקע - אין מחזירין אותה (דבזה בכל עניין נראה כמבשל) ואפילו על גבי כירה גרופה או מכוסה, ואין מחזירין לתנור ולא לכופח שהוסק (כן צריך לומר) בגפת או בעצים, (ובתנור אפילו בקש וגבבא) אף על פי שגרף או כיסה, (ואפילו מצטמק ורע לו ותבשיל חי) מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו - אין סומכין לו בשבת" עכ"ל.

ובסמיכת כופח יש חולקין ומתירין, וכמ"ש בסעיף ז'. וכל זה הוא שיטת הרמב"ם העומד בשיטת הרי"ף רבו, ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל. (דהבעיא שבריש כירה אי משנתינו מיירי בהשה(י)ה או בחזרה - הוכיח הרי"ף דהמסקנא לחומרא דלהשהות תנן ע"ש, וכן כתב הבה"ג ע"ש)

סימן רנג סעיף יב[עריכה]

אבל שיטת רש"י ותוספות והרא"ש והרשב"א, וכן סוברים רב האי גאון ורבינו חננאל, דכל האיסורים שנתבארו - המה רק בחזרה ולא בהשה(י)ה, ובהשה(י)ה אינו אסור אלא בהתחיל להתבשל ולא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול לרש"י וחצי בישול להרמב"ם.

אבל כל שהגיע למאכל זה, ואפילו במצטמק ויפה לו - מותר, דקיימא לן כחנניה, (שבת כ'.) דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינה גרופה וקטומה. ולשיטת הרמב"ם אין זה אלא בצלי, ויתבאר בסימן רנ"ד, ולא בתבשיל שבקדירה. ולדברי רבותינו אלה ישתנו הדינים לקולא, כמו שנבאר בס"ד.

סימן רנג סעיף יג[עריכה]

ולפי שיטה זו הדין כך: דכל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל עדיין כמאכל בן דרוסאי (שהיה לסטים ואכל במקצת בישול) - אסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ועל תנור אפילו גרופה וקטומה, ואפילו הסיקוה בקש וגבבא. והכירה שהסיקוה בקש וגבבא - נראה דמותר, וכופח בקש וגבבא - הוי ככירה, וגפת ועצים - הוי כתנור.

(כן נראה לעניות דעתי, דלשיטה זו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי - הוי כלהרמב"ם, דמנלן לומר באופן אחר, והרי חנניא רק במאכל בן דורסאי פליג. ואפשר דלשיטה זו כירה ותנור שוים בהשה(י)ה, ומכל מקום העיקר כמ"ש, וכן משמע בר"ן ע"ש. ובתנור - גם לסמוך אסור, ובכירה - מותר תמיד לסמוך, ובכופח יש פלוגתא כמ"ש בסעיף ז')

סימן רנג סעיף יד[עריכה]

וכל שהגיע למאכל בן דרוסאי, אפילו מצטמק ויפה לו - מותר לשהות על גבי כירה ועל גבי תנור וכופח, (תוספות ל"ח: ד"ה 'תנור' ומ"מ שם) ואפילו הוסק בגפת ועצים, (שם במ"מ) דכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי - יתבשל מאליו ולא חיישינן לחיתוי, דבשביל צימוק לא אתי לחתויי, וכל שכן בחי, ובבשיל לגמרי ומצטמק ורע לו.

והחילוק בין כירה לתנור הוא בחזרה, דכירה שהוסקה בקש וגבבא - מותר להחזיר עליה אף באינו גרוף וקטום, ובגפת ועצים - צריך גריפה או קטימה, ותנור - אפילו גרוף וקטום אסור, ואפילו הוסק בקש וגבבא. וכופח בקש וגבבא - דינו ככירה, וגפת ועצים - דינו כתנור. ובתנור - גם סמיכה אסור בחזרה בכל גווני, ובכירה - מותר בכל גווני, ובכופח יש פלוגתא כמ"ש בסעיף ז'.

סימן רנג סעיף טו[עריכה]

לפעמים יש דמיקרי סמיכה אף כשמעמיד על גבי הכירה, כגון שתי כירות שנבנו ביחד ורק דופן מפסיק בין זה לזה, והדופן היא של חרס, והאחת היא גרופה וקטומה והשנית אינה גרופה וקטומה - מעמידין על הגרופה וקטומה אף שהוסקה בגפת ועצים, וגם השנייה כן. והראשונה מוספת הבל על ידי הבל השנייה העולה לה - מכל מקום אינה אלא סמיכה ומותר, (גמרא ל"ז.) והרמב"ם והטור לא הביאו זה וצ"ע.

סימן רנג סעיף טז[עריכה]

כתב הטור:

"כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדרה מעליה - אפילו בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת. ודווקא על גבה, כגון על שפתה או על כיסוי שעל חללה, ובעודה בידו ודעתו להחזירה. אבל לתוך חלל הכירה, או שהניח הקדירה על גבי הקרקע, או אפילו עודנה בידו ולא היה דעתו להחזירה - אסור. ואפילו לא הניחה על גבי קרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה, או שפינוה ממיחם למיחם - אסור" עכ"ל.

ובזה החמיר הרבה נגד הרמב"ם, דהרמב"ם לא חילק בין על גבי כירה לתוך הכירה, (עיין ב"י וצ"ע) והגמרא שם מפורש כהטור, שאומר: "לא שנו אלא על גבה, אבל לתוכה - אסור", ומסקינן דאחזרה נאמר דין זה ע"ש. והרמב"ם לא הזכיר מזה דבר, וטעמו נראה לי ברור, דזה האומר כן - סובר דמשנתינו מיירי בחזרה ע"ש, ולכן הרמב"ם דפסק דמיירי בהשה(י)ה - בטלה לה מימרא זו.

ולהרמב"ם החזרה מותרת רק בכירה וכופח שהיסקה בקש וגבבא וגרופה וקטומה, כמ"ש בסעיף י"א, ואם כן בכהני גווני לא שייך לחלק בין תוכה לעל גבה כמובן. אבל הטור שפסק דמיירי בחזרה - שפיר פסק להך מימרא.

וגם בזה החמיר נגד הרמב"ם, דהרמב"ם לא אסר רק בהעמיד על גבי קרקע, וגם לא הוצרך שיהא דעתו להחזיר, והטור החמיר בזה. ובגמרא יש בזה שני לשונות, וזהו גם כן מטעם שבארנו, דלהרמב"ם שהחזרה אסורה לגמרי, רק בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבא וגרוף וקטום - לא שייך להחמיר כל כך, מה שאין כן להטור. (וזהו ברור בס"ד)

סימן רנג סעיף יז[עריכה]

ודע, דתוכה לא מיקרי אלא כששולי הקדירה עומדת על שולי הכירה. אבל כשאינה נוגעת בשולי הכירה, אף שרוב הקדירה בתוך הכירה ונאחז בהרוחב שבו מלמעלה בגבי הכירה - זה מיקרי על גבה ומותר. (מג"א סקכ"ב) ותנורים שלנו, שדינן ככירה כמו שיתבאר, ובהן ליכא על גבן, ותמיד מעמידין בתוכן - ליכא חילוק בזה, ותוכה הוה כעל גבה. (זהו כוונת הש"ג שהביא המג"א שם)

סימן רנג סעיף יח[עריכה]

וזה שנתבאר שמותר להחזיר אפילו בשבת - זהו כשהתבשיל מבושל כל צרכו, ולא נצטנן עדיין. אבל אם אינו מבושל כל צרכו או שנצטנן - פשיטא שאסור להחזירו כשהיד סולדת שם, דזהו ממש כבישול.

ובמבושל כל צרכו ולא נצטנן - מותר להחזירו אפילו לכירה אחרת, ואפילו הבלה מרובה מהראשונה, כיון דאין בזה גררא דבישול. ובלא נתבשלה או נצטננה - אסור להחזירה אפילו לאותה כירה כשהיד סולדת שם.

וזה שהתרנו אפילו לכירה אחרת - זהו לפי שהוא מהשה(י)ה להשה(י)ה, והכל אחד. אבל כשהקדירה היה בהטמנה ורוצה להעמידו על גבי כירה - אסור, וכל שכן ליטלה מהכירה ולהטמינה דאסור, כמו שיתבאר בסימן רנ"ז ע"ש.

סימן רנג סעיף יט[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':

"ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשיכה. אבל אם לקחו משם משחשיכה - מותר להחזירו אפילו הניחו על גבי קרקע, וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להן דין כירה, וסומכים עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן - לכולי עלמא אסור, ויש אומרים דאם הוציא מאכל מן התנור בשבת - אסור להניחו בכרים ובכסתות" עכ"ל.

ביאור דבריו, דיש אומרים דכל דין חזרה שאסרו חכמים - אינו אלא כשנטלו מערב שבת והחזירו משחשיכה, דאז אפילו נתבשל כל צרכו והוא רותח - אסור, דזהו כמשהה לכתחלה בשבת. אבל כשנטלו בשבת והחזירו בשבת - אין זה החזרה שאסרו חכמים, דבישול לא שייך בזה, וגם חשש חיתוי אין כאן, שהוא רותח ומבושל כל צרכו והוי כהשה(י)ה. ואפילו הניחו על גבי קרקע - לא נתבטלה ההשהיה הראשונה.

ועל זה סומכים העולם שנוטלים הקדרות מתנורים שלנו שנסוקים בעצים, ולא גרף וקטם, ונוטלים מעט תבשיל ומחזירים הקדרות לתנור. אבל באמת טוב להחמיר, כי זהו רק דיעה יחידאי. (הר"ן ז"ל) וכשנצטנן - פשיטא שאסור.

וזה שכתב: 'שאסור להניחו בכרים וכסתות' - דבר פשוט הוא, דאפילו אם אינם מוסיפים הבל אסור בשבת, כמ"ש בסימן רנ"ז, אלא מפני שיש שהיו עושים כן מפני שסברו דהטמנה לא אסרו בשבת אלא תחלת הטמנה, אבל כשעמדה על הכירה מותר, כמו שמותר לשנות מכירה לכירה - קמ"ל שאסור. (כן נראה לי בכוונתו)

סימן רנג סעיף כ[עריכה]

כתב הטור:

"ואם אינה גרופה וקטומה - אסור להחזירה. לא מיבעיא בשבת, אלא אפילו מבעוד יום, אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה, אם נטלה מן הכירה - אסור לו להחזירה אפילו בעודה רותחת, אם הוא כל כך ערב שאין שהות ביום להרתיח אם היתה קרה, דגזרינן אטו היכא שנטל בשבת, דאי שרית להחזירה מבעוד יום - אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת.
אבל כל זמן שלא נתבשלה, או אפילו נתבשלה ויש שהות ביום להרתיחה א(י)לו נתקררה - מותר להחזירה. ובתנור, אפילו הוא גרוף וקטום - אסור להחזירה. וכופח, אם הסיקו בקש וגבבא - דינו ככירה, בגפת ועצים - דינו כתנור" עכ"ל.

סימן רנג סעיף כא[עריכה]

והנה בזה שכתב: 'דאי שרית מבעוד יום - אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת' - אינו לפי היש אומרים שהביא רבינו הרמ"א, דנטלה בשבת - מותר להחזירה. אך כבר כתבנו בסעיף י"ט דזהו דיעה יחידאה, והטור לא סבירא ליה כן. אך אפילו לפי דיעה זו, יש לגזור שמא יטלה בערב שבת ויחזירנה בשבת. (ולפי זה אתי שפיר מה שהרמ"א גם כן הביא זה ודו"ק)

וכן זה שכתב: 'דכשיש שהות ביום להרתיחה - מותר גם כן' - אתי שפיר, דבכהני גווני לא שייך לקרותה חזרה אלא השה(י)ה, דאם לא כן נאסור כל יום ערב שבת להחזירה. אמנם זה שכתב 'דגם כשלא נתבשלה - מותר להחזירה' - זה אינו מובן. והמפרשים כתבו הטעם דבכהני גווני לא גזרינן שיעשה בשבת, דוודאי לא יבשל בשבת. (מג"א סקכ"ו ועיין ט"ז סקט"ו) וזה וודאי תמוה, דהא גזרינן שמא ישכח שהיום שבת ויחתה בגחלים, ובאמת יש פוסקים חולקים בזה, (עיין מג"א שם וב"ח) וגם רבינו הרמ"א לא הביא זה ע"ש.

וטעמו של הטור נראה לי, דכשלא נתבשל עדיין - לא שייך לקרותה חזרה אלא השה(י)ה, וראיה דהא חזרה מתירין אפילו בשבת כמו שנתבאר, ובשבת פשיטא דאין מחזירין בכהני גווני. וכלל הדברים - דשם 'חזרה' אינו אלא על דבר שנתבשל לגמרי.

סימן רנג סעיף כב[עריכה]

ורבינו הרמ"א הביא זה גם כן וזה לשונו:

"יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום - דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך.
ודווקא על גבי כירה ממש, אבל לסמוך - אפילו סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו שרי, אפילו סמוך לחשיכה, ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו בין לסמוך אצלו. ודווקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם - שרי אפילו בשבת, כמ"ש לקמן סימן שי"ח" עכ"ל.

ובסמיכה מותר אפילו נצטנן לגמרי, (מג"א סקכ"ט) דאם לא כן הא אפילו בשבת מותר לסמוך, כדלקמן סימן שי"ח. (שם) ודע, דזה שכתב: דסמוך לברכו הוה כסמוך לחשיכה - יש חולקין עליו, דאין להחמיר בדבר שאינו אלא גזירה שמא יחתה בסמוך לברכו, דאפילו אי יחתה סמוך לברכו - אין כאן איסור תורה, ולכן יש להקל בזה. (שם סקכ"ו) וזהו לפי מנהגם, שהיו מקדימין להתפלל ערבית של שבת בעוד היום גדול.

סימן רנג סעיף כג[עריכה]

כתב רבינו הב"י סוף סעיף א':

"וכל זה בעניין שהייה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים. אבל הטמנה על גבי גחלים - לדברי הכל אסור" עכ"ל.

כלומר דכשהקדירה נוגעת בגחלים כמו בתנורים שלנו - אין זה השהיה אלא הטמנה, ואסור בכל עניין. ולפי זה אין אצלינו שום היתר לתת הקדרות ערב שבת סמוך לחשיכה, אלא אם כן יהיה גרוף וקטום, והרבה אין נזהרין בזה. ואם כן אין היתר בתנורים שלנו כלל לפי דיעה זו, אבל רבינו הרמ"א חולק בזה כמו שיתבאר.

סימן רנג סעיף כד[עריכה]

וכתב על זה רבינו הרמ"א:

"ויש אומרים דאפילו אם הקדירה עומדת על האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה - לא מיקרי הטמנה ושרי, וכן המנהג, רק שנזהרים לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם. ואם לא נתקו מן האש ומצאו על גבי האש בשבת - יש להסירו משם על ידי אינו יהודי. ואם ליכא אינו יהודי - מותר לישראל להסירו משם, ויזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת - דבר שאינו מתכוין שרי" עכ"ל.

ולדבריו אצלינו לא מיקרי הטמנה, דדווקא כשכותלי התנור מדובקים להקדירה סביב סביב - זה מיקרי הטמנה, כמו מטמין במוכין וכיוצא, שמקיפין את הקדירה סביב ומכסין אותו גם למעלה, וזה לא שייך בהעמדת קדרות בתנורים שלנו, ואין זה אלא השה(י)ה.

אמנם במה שכתב: שהישראל עצמו יסירו מהאש - קולא גדולה היא, ואין לעשותה אלא מדוחק. אמנם אם הגחלים מונחים סביב הקדרה - פשיטא שאסור להישראל לסלקו בעצמו, ומזיז הגחלים ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות, וקרוב לבא לאיסור דאורייתא, וגם על ידי אינו יהודי קשה להקל. אך על ידי אינו יהודי - יש להקל שאין, אנו אומרים לו להפך הגחלים אלא ליטול הקדרה, ואם יכבה ויבעיר - עושה זה מעצמו. (מג"א סקי"ח)

סימן רנג סעיף כה[עריכה]

והנה התנורים שלנו, פסק רבינו הרמ"א בסעיף א' דדינם ככירה, מטעם שהם גדולים הרבה ופתחן מן הצד והרוח יוצא. ויש מי שמפקפק בזה, (תפארת שמואל בשם מהרש"ל ע"ש) ואנו אין לנו אלא דברי רבינו הרמ"א וכן כתב הכלבו ועוד ראשונים, והחוש מעיד כן, ואיך נדמהו לתנור שבזמן הגמרא שהחזיק רק קדרה אחת והוא צר מלמעלה, ובהעמדת הקדרה על פי התנור הסתום מכל הצדדים שלטה חוזק האש בכל הקדרה סביב סביב, ואיזה דמיון הוא לתנורים שלנו, ודיו שנדיננו ככירה.

וכן הפליטע"ס שלנו - וודאי הם ככירה, שהקדרות עומדים מלמעלה ונעשה לכמה קדרות, והוא שוה מלמעלה ומלמטה, וזהו ממש ככירה ולא כתנור. והקאכלא"ך שלנו, והיינו שעושים חלל בדופני התנור עם דלת קטנה של ברזל - זהו ממש סמיכה שנתבאר, וכן על התנור - הוה גם כן סמיכה, וכן לפני התנור, וקורין קאמינא"ק והוא לפני פה התנור, ויש קורין לה יאמק"א - וזהו גם כן כסמיכה.

סימן רנג סעיף כו[עריכה]

והמנהג שלנו שבערב שבת קודם הערב, אותן תבשילים שנצרך לאכלן בלילה - נוטלין אותן מן התנור ומעמידין אותם לפני התנור או על התנור או בהקאכלי"ן. ופשיטא דלסמוך מותר בכירה אפילו באינה גרופה וקטומה לכל הדיעות, כמו שנתבאר.

והתבשילים שלמחר שקורין צאלנ"ט, מעמידין בהתנור וגורפין האש לצד אחד של התנור, ויש משימין גם אפר על הגחלים. והקדרות מעמידין בתוך התנור במקום שאין בו גחלים כלל, ונוהגים לטוח פי התנור בטיט או באפר או בבלויי סחבות ששראום במים, והיינו שקוראים לזה חתימת התנור, שמדבקים דלת התנור עם התנור עצמו בדיבוק חזק, עד שלמחר נצרך לפותחה בחוזק יד, ועמ"ש בסימן רנ"ד סעיף ד'.

סימן רנג סעיף כז[עריכה]

והנה לפי מנהגנו מותר גם לשיטת הרמב"ם, כמו שאמרו בגמרא (י"ח:) דכשנשרק פי התנור - לא חיישינן לחיתוי גחלים, ויתבאר בסימן רנ"ד. והטעם, דחשש חיתוי לא חיישינן אלא כשיכול כרגע לחתות, וישכח ששבת היום. אבל דבר שצריך זמן - הלא עד שיעשה החיתוי יזכור ששבת היום.

והנה אף אם לא שרקו פי התנור, אם העמידו קדרה חי סמוך לערב - כבר נתבאר דמותר לכל השיטות אף בתנור, ואם העמידו כשעה קודם הלילה, שעד הלילה לא הגיע למאכל בן דרוסאי - אסור לכל השיטות בכירה שאינה גרופה וקטומה. והנה אם נתנו אפר על הגחלים - זהו קטומה, ומותר גם כן לכל השיטות. ואם לא נתנו אפר - לא מיקרי גריפה לרוב הפוסקים, ורק לדעת היש אומרים שבסעיף ה' מיקרי גריפה ע"ש.

ואם העמידו כשתים וג' שעות קודם הלילה, דעד הלילה הגיע למאכל בן דרוסאי, בזה לשיטת רש"י ותוספות - מותר, שהרי מתירים להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה, ולהרי"ף והרמב"ם - אסור, אם לא נחשבנה כגרופה וקטומה. ולכן אם נתנו אפר - מותר גם לשיטתם, ואם לא נתנו אפר - אינו מותר לשיטתם, רק לדעת היש אומרים שבסעיף ה'. וישראל קדושים הם, ועושים כל החומרות, שגורפין הגחלים לצד אחד ומשימין אפר ושורקים התנור.

ודיני חזרה גם כן כבר בארנו, דלשיטת רש"י ותוספות - מותר חזרה בכירה גרופה וקטומה, ולהרי"ף והרמב"ם - אסור אלא אם כן בנתבשל כל צרכו, ומצטמק ורע לו, ובכירה גרופה וקטומה. ואצלינו מסיקים בעצים ולא בקש וגבבא, והאיסור בחזרה אינו אלא במקום שהיד סולדת.

סימן רנג סעיף כח[עריכה]

וכתב הרמב"ם בפרק ג' דין ט':

"כל תבשיל שאסור לשהותו, אם עבר ושיהה אותו - אסור לאכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו. ואם שכחו: אם תבשיל שלא בישל כל צרכו הוא - אסור עד מוצאי שבת, ואם תבשיל שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו (כלומר אפילו מצטמק ויפה לו) - מותר לאכלו מיד בשבת" עכ"ל.

והטור משוה יחד עבר ושיהה לשכח ע"ש, ורבותינו בעלי הש"ע סתמו כהרמב"ם בסעיף א' ע"ש. וכשאסור - אסור לכל, אפילו לאחרים, (מג"א סקי"א) ויש מי שמתיר לאחרים, ואינו עיקר. (שם)

ואם החזיר האינו יהודי בשבת לתנור בשביל הישראל - דינו כשכח ושיהה, דבלא נתבשל כל צרכו - אסור, ובנתבשל כל צרכו - מותר. ואם הישראל החזיר בשבת במקום שאסור, אפילו בשוגג - דינו כעבר ושיהה, דאפילו נתבשל כל צרכו - אסור במצטמק ויפה לו, דחזרה שהוא בשבת - החמירו בו גם בשוגג. אבל בבישל כל צרכו ומצטמק ורע לו - פשיטא דמותר בכל עניין, שהרי קלקל בשהייתו או בחז[י]רתו. ויש מי שאומר דבחזרה בשוגג - מותר לאחרים מיד. (שם סקי"ד)

סימן רנג סעיף כט[עריכה]

המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו ומתיירא פן יקדיח יותר, ורצונו להעמידה על קדירה אחרת להרחיקה מחום הכירה - יכול להסירה ולהניח קדירה ריקנית על הכירה, ולהעמיד קדירה זו על הקדרה הריקנית, ובלבד שתהיה קדרה ישנה, דא(י)לו קדרה חדשה - יש בזה חשש ליבון, כמ"ש לקמן סימן תק"ב.

ואף שבשם פסק רבינו הב"י להקל - זהו כשיש בה תבשיל, אבל ריקנית - יש חשש ליבון. (שם סק"ל) וגם יזהר שלא להעמיד הקדרה המסולקת על הקרקע ושתהיה רותחת, דאם לא כן - הרי אסורה להחזיר בשבת. אמנם כבר נתבאר בסעיף י"ט דהעולם נוהגים להקל גם בהעמידו על הקרקע, דסבירא ליה דבנטלו בשבת והחזירו בשבת - אין זה חזרה שאסרו ע"ש.

סימן רנג סעיף ל[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ד':

"יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק" עכ"ל.

וכתב רבינו לעיין סימן שי"ח, וכוונתו דאנן לא סבירא ליה כן, דטעם רבינו הב"י הוא משום דפעמים אחד היד סולדת בו ואחד אין היד סולדת בו, ומתבשלים זה עם זה, וזהו לשיטת הסוברים דבכהני גווני יש בישול אחר בישול.

אבל לפי מה שיתבאר לקמן סימן שי"ח דכל שלא נצטנן לגמרי - לא שייך בזה בישול, ומעשים בכל יום שנותנין קטניות או קאס"א לתוך הקערה ונעשו כלי שני, ומערין עליה מרק מכלי ראשון, וכן אם מקודם נותנין המרק ואחר כך נותנין עליה הקטניות או הקאס"א, והוא גוש וחם ביותר, ואנן לא חיישינן לזה - אם כן גם דינו של רבינו הב"י לא סבירא לן. (עיין מג"א סקל"ב, ומ"ש שלא יגיס בכף - כתב בעצמו שם סקמ"ד דנוהגים היתר, ושם יתבאר בזה בס"ד)

סימן רנג סעיף לא[עריכה]

מותר לתת על פי קדירה חמה בשבת, אפילו עומדת אצל האש, תבשיל יבש שנתבשל כל צרכו מערב שבת, כגון פנאדי"ש כעין טייגאכ"ץ וקוגו"ל שלנו וכיוצא בזה, כדי לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך אף אם נצטנן לגמרי, דבזה הכל מודים בסימן שי"ח דדבר יבש שנתבשל כל צרכו מערב שבת - אין בו עוד משום בישול.

ולכן בשר יבש וקאס"א יבישה - מותר בכהני גווני, אך אם יש בזה הרבה שומן שנקרש - אסור, משום דכשנימוח השומן הווה ליה נולד, כמו שיתבאר שם בס"ד.

סימן רנג סעיף לב[עריכה]

וזה שאמרנו ליתן אותו על פי קדירה חמה, לא התרנו אלא בכהני גווני. אבל להעמידו על גבי כירה או בתוך הכירה - אסור, דאף על גב דאין בזה משום מבשל - מכל מקום השה(י)ה לכתחלה בשבת אסור אפילו ברותח ומצטמק ורע לו. (הגר"א) ולכן ליתנה לתוך התנור שלנו, בעת שהתנור חמה מאד ויד סולדת בה - איסור גמור הוא, וכן על הפליטע"ס - אסור להעמיד שום מאכל כשהיא חמה מאד.

וזה שלפרקים לעת ערב נותנים בחורף דגים או בשר או טייגעכ"ץ לתוך התנור - זהו כשאין חמימות גדולה בהתנור, ורק חום מועט כדרך התנורים שלנו, שאחרי חצות היום נסתלקה החמימות הגדולה מהם. אבל בהקאכלע"ן - מותר ליתן, דסמיכה מותר בכירה כמו שנתבאר, וכן על התנור או לפני התנור.

ולכן לא התרנו רק להעמיד על קדירה חמה, דבזה לא מיחזי לא בישול ולא השה(י)ה, כיון שהקדירה מפסקת. ולכן אם על הקדירה יש כמו בגדים שהטמינו בו הקדירה - אסור ליתן המאכל תחת הבגדים, דזהו הטמנה ואסור בשבת. (והאיסור לתוך התנור או על הכירה - אפילו בגרופה וקטומה, דאף דחזרה התרנו, אבל לא השה(י)ה בשבת בתחלה ודו"ק)

סימן רנג סעיף לג[עריכה]

ויש מתירין ליתן המאכל לתוך תנור שאפו בו מבעוד יום, ולא הטמינו בו תבשילין לשבת. דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבעוד יום - וודאי אין בו הבל רק מעט, ואין לחוש לבישול. וזהו כשנותנין בשבת בבוקר, דאז אין בתנור כזה הרבה חום. אבל בלילה - פשיטא דיש בה הרבה חמימות ואסור.

אמנם גם בזה אין ההיתר רק כשלא נצטנן לגמרי, דבנצטנן לגמרי - הוי כהשה(י)ה, ואולי עדיין היד סולדת שם. ויש מחמירין גם בלא נצטנן לגמרי, אם רק היד סולדת שם, דגם בזה הוה כהשה(י)ה לכתח(י)לה בשבת. ופשוט הוא דאם אין היד סולדת שם - מותר בכל גווני, וכמה פעמים בארנו זה, דבאין היד סולדת - אין שום איסור להעמיד שם תבשיל, ואפילו לח כדי שתפוג צינתו, וכל שכן מאכל יבש.

סימן רנג סעיף לד[עריכה]

ודע, דכל מה שאסור לעשות על ידי עצמינו - אסור גם לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לעכו"ם שבות, ואפילו באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו"ם. (הגר"א)

אמנם באיסור דרבנן דהוי שבות דשבות דבמקום מצוה - לא גזרו רבנן, ואם צריך התבשיל לכבוד שבת - אפשר דמותר, וכמדומה שכן יש נוהגים ויש להם על מה שיסמוכו. ולפי זה צריך לדעת מה הוא דאורייתא ומה הוא דרבנן, ופשוט הוא דכל שיש בזה חשש בישול - הוי דאורייתא, וכל שהחשש הוא משום השה(י)ה או חזרה או הטמנה - הוי דרבנן.

סימן רנג סעיף לה[עריכה]

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ה':

"וכל הדברים שאסור לעשות דברים אלו - אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן, ואם עשה כן - אסור לאכלו אפילו צונן. אמנם אם לא נצטנן כל כך, שעדיין ראויים לאכול, אם חממו אותו האינם יהודים - מותרים לאכול.
לכן נוהגים שהאינם יהודים מוציאין הקדרות מן התנורים שמטמינין בהם, ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו, ומבערת אחר כך השפחה התנור ההוא, ועל ידי זה הקדרות חוזרים ונרתחים. אבל על ידי ישראל - אסור בכהני גווני. אבל אם הקדרות עדיין חמין - מותר להעמידן אצל תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה - כדין גרופה וקטומה לעניין נתינה עליה.
וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה על גבי קרקע, והוא הדין לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום, הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר, ועיין לקמן סימן שי"ח" עכ"ל.

סימן רנג סעיף לו[עריכה]

ביאור דבריו, שאסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן, דזהו איסור כדאורייתא. ולכן אם עשה כן - אסור לאכול אפילו צונן, שאינו נהנה ממלאכתו, מכל מקום קנסוהו שימתין לערב בכדי שיעשו, מפני שהאינו יהודי עשה מלאכה על ידי ציוויו. ולכן אם בלא ציוויו עשה האינו יהודי - מותר לאכלו צונן.

אך אם לא נצטנן כל כך, אם חממו האינו יהודי, אפילו על ידי ציוויו, שעשה איסור - מכל מקום אין לקונסו בשביל זה לאסור המאכל באכילה.

ודע, דכל זה אפילו בדבר יבש שאין בו חשש בישול - מכל מקום איסור שהייה יש בו, כמו שנתבאר. ובאגודה כתוב: "מעשה היה שהטמינה השפחה חמין משחשיכה, ואסרו התבשיל שהיה צונן, והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן." (מג"א סקל"ט)

ודע, דכשהישראל רואה שהאינו יהודי עושה כן - צריך לגעור בו, ויצא בזה. ואף על פי שלא יציית - מכל מקום מחובתו למחות בו, כיון שעושה בעד הישראל. אבל כשעושה בשביל עצמו - פשיטא שאין צריך למחות בו, ואז יכול גם כן הישראל לאכול, כדין כל דבר שהאינו יהודי עושה בשבת בשביל עצמו, שמותר הישראל ליהנות מזה, כמ"ש בסימן שכ"ה.

סימן רנג סעיף לז[עריכה]

ואומר עוד: "לכן נוהגים שהאינם יהודים מוציאין הקדרות מן התנורים ומושיבין אותן אצל בית החורף וכו'". כלומר כיון שנתבאר שאסור לומר לאינו יהודי להחם התבשיל, לכן המנהג שהאינו יהודי מוציא הקדירה מהתנור ומושיבה על התנור של בית החורף קודם שהוסק התנור, דאז עדיין אינו עושה כלום, ואחר כך מסיק את התנור בית החורף, וממילא שהתבשיל מתחמם.

ואין בזה איסור, שהרי כוונתו להסיק את בית החורף שמותר, דהכל חולים אצל צינה, והתבשיל מתחמם ממילא. ואף שיש בזה הערמה, הרי האינו יהודי עושה ההערמה, ומה בכך. ולכן אף שהיה התבשיל קר ונתחמם הרבה - מותר לאכלו, בין תבשיל יבש בין תבשיל לח. (ואולי שיכולים לומר להאינו יהודי לעשות כן, והיינו להסיק תנור בית החורף, אף שעל ידי זה נתחמם התבשיל. אבל לומר לו להעמיד התבשיל קודם ההיסק - פשיטא שאסור)

סימן רנג סעיף לח[עריכה]

וכל זה כשהאינו יהודי עושה, אבל הישראל העושה כן, שמעמיד הקדרות המצטננות על תנור בית החורף, ואחר כך כשהאינו יהודי מסיק התנור מתחממות - איסור גמור הוא, וקרוב הוא לאיסור דאורייתא, כמו אחד נותן את האור ואחד נותן את המים, דשניהם חייבים.

אמנם זהו כשהקדרות צוננות, אבל אם הקדרות עדיין חמות - מותר הישראל בעצמו להעמידן על תנור בית החורף, מפני שכבר נתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, והעמדה על התנור הוי סמיכה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה - הוי כדין השה(י)ה או חזרה בגרוף וקטום.

ודבר זה כבר נתבאר, שאנו מתירין החזרה בשבת אפילו הניחה על הקרקע, כמ"ש בסעיף כ"ג, וממילא דהוא הדין בסמיכה באינה גרופה וקטומה דמותר, הואיל שהקדרה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר, ועיין לקמן סימן שי"ח דשם נתבאר עיקר דיני בישול. (זהו כוונת הרמ"א)

סימן רנג סעיף לט[עריכה]

ודע, דכל היתר זה הוא בתנורים שלנו, דההעמדה על התנור הוי סמיכה. אבל בהפליטע"ס, שקורין ענגילש"ע קיכי"ן, שעיקר הבישול הוא בהעמדת הקדרות עליו - אסור בכל עניין. ולא מיבעיא שהישראל בעצמו יעמיד הקדרה עליו על סמך שהאינו יהודי יסיק אחר כך, דזהו מבשל גמור וחייב חטאת, אלא אפילו על ידי אינו יהודי - אסור גם כן, דזהו השה(י)ה וחזרה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, וגם זהו השה(י)ה לכתחלה בשבת דאסור לכל הדעות, בין שהתבשיל חם ובין שהוא קר, ועוד דבזה וודאי כוונת האינו יהודי לבשלם, שהרי כן דרך בישולם, ולכן חלילה לעשות כן.

ולהעמיד סאמעווא"ר קודם שבת ולשתות ממנו בלילה - אסור, אם לא שלא יהיו בו גחלים בוערות, כמו ששנינו במשנה: (מ"א.) "מוליאר הגרוף שותין... ולא שאינו גרוף." (וסאמעוו"ר שלנו הוא כעין מוליאר ולא כאנטיכי שבמשנה כמובן, וכל זה לפירוש רש"י שם ולא לפירוש התוספות ע"ש)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH254

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני צלייה על האש בערב שבת סמוך לחשיכה, ודיני נתינת פת לתנור, ודיני עססיות ותורמוסין
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן רנד סעיף א[עריכה]

בסימן הקודם סעיף ח' נתבאר דהשה(י)ה שאסרו חכמים סמוך לערב מטעם שמא יחתה בגחלים - אינו אלא בתבשיל שראוי לערב, והיינו שכבר התחיל להתבשל. אבל תבשיל חי, שעד הערב לא יתבשל והוא על למחר - מותר להשהותו, משום דעד מחר יש הרבה זמן, ולא אתי לחתויי ע"ש. אמנם זהו בתבשיל המתבשל בקדירה, ואפילו צלי שבקדרה, וקורין לה 'צלי קדר', והיינו שנצלה בלא מים - מכל מקום כיון שבקדרה הוא צריך הרבה זמן לבישולו.

אבל הצולה צלי אצל האש שלא בקדרה, אלא מניחו אצל האש או על גבי גחלים דממהר להתבשל - אסור אפילו חי, עד שיהא שהות לה(י)צלה מבעוד יום. וזהו ששנו חכמים במשנה: (י"ט:) "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום". האמנם לא בעינן צלייה בשלימות, אלא כמאכל בן דרוסאי, שליש או חצי בישול, דקיימא לן כחנניא דאמר: "כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, ואף על פי שאינה גרופה וקטומה. (גמרא כ'.)

ואף על פי ששיטת הרמב"ם הוא דלא כחנניא, כמ"ש בסימן הקודם, זהו לעניין השה(י)ה, אבל בצלי - פסק כחנניא. ואף שברמב"ם פרק ג' דין ט"ז כתב לשון: "כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה" ע"ש, אמנם בהכרח שכוונתו עד כמאכל בן דרוסאי, כמ"ש המגיד משנה, ויש לזה הכרח בגמרא.

(שהרי רב ריש כירה פסק מצטמק ויפה לו - אסור, וזהו דלא כחנניא, ושם אמר רב: 'כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי', וזהו כוונת הרמ"ך שהביא שם הכ"מ ע"ש. ועיין תוספות ל"ז. ד"ה 'אא"ב' שכתבו דרב דלא כחנניא מביצה ע"ש. וצע"ג, הא רב על משנה דבשר בצל וביצה אומר כמאכל בן דרוסאי, וצריך לומר דביצה שעל גחלים אינו מצטמק ויפה לו, וזהו דעת הרמב"ם דאוסר מצטמק ויפה לו, והתיר בביצה. ובעל כורחנו כן הוא דבכירה ל"ח.: "ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה - הוי מצטמק ויפה לו" ע"ש, ולא בנ(י)צלו על גחלים, ואם כן דברי התוספות צע"ג ודו"ק)

סימן רנד סעיף ב[עריכה]

וזה לשון הטור:

"אף על פי שבשר חי מותר לשהותו - הני מילי בקדירה שאינה ממהרת להתבשל, והסיח דעתו ממנו עד למחר, ולא חיישינן שמא יחתה. אבל בצלי שאצל האש - אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשיכה, שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה, ולא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי.
ואם הוא בתנור טוח בטיט - מותר אפילו בבשר עז, שאין הרוח קשה לו ולא חיישינן שמא יפתח ויחתה, כיון שהוא טוח בטיט. (כדפירש רש"י דף י"ח: ד"ה 'וטוחה' דכולי האי לא טרח ומידכר ע"ש) וגדי שהרוח קשה לו - אפילו אינו טוח מותר, דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה, כיון שהרוח קשה לו, וכגון שהוא מנותח לאברים, שאז הרוח קשה לו. אבל אם הוא שלם, או עז אפילו מנותח לאברים, שאין הרוח קשה להם, אם אין התנור טוח בטיט - אסור" עכ"ל.

סימן רנד סעיף ג[עריכה]

והנה לפי דעת הטור, כל שטוח פי התנור - מותר הכל אפילו תבשילין שבקדרות, כיון דהטעם הוא דיזכור עד שיסיר הטיח. וזהו הטעם שנהגו אצלינו לטוח פי התנור סמוך לערב, וכמ"ש בסימן הקודם סעיף כ"ז ע"ש. וזהו קולא לדעת הטור, מה שאין כן לדעת הרמב"ם כמו שיתבאר.

אמנם לעניין בשר גדי הוא מחמיר, שלדעתו ההיתר בבשר גדי הוא מפני שהרוח קשה לו, ולפי זה אין ההיתר אלא כשנצלה בתוך התנור והתנור מכוסה. אבל כשאין התנור מכוסה או שנצלה על גבי גחלים לפני התנור - אין בזה היתר, ולא כן הוא דעת הרמב"ם כמו שנבאר בס"ד.

סימן רנד סעיף ד[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם בפרק ג' דין י"ג:

"תנור שניתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת, אם בשר גדי הוא וכיוצא בו - מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר, שאין צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם בשר עז או בשר שור הוא - אסור, שמא יחתה בגחלים לבשלו.
ואם טח פי התנור בטיט - מותר, שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד, ויצטנן התנור ויפסיד הבשר, וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו - אין גוזרין עליו שמא יגל[י]הו ויחתה... ואם נתן גדי שלם לתוך התנור - הרי הוא כבשר עז או בשר שור, ואסור לשהות שמא יחתה, אלא אם כן טח התנור וכו' עכ"ל.

הרי שלא כתב טעם הטיח משום דעד שיגלה יזכור, אלא מפני הרוח שיקלקל הבשר. ולפי זה בתבשילין שבקדירה - לא מהני טיח התנור, אלא אם כן נאמר דגם הם יתקלקלו על ידי הרוח. ובבשר גדי כתב הטעם: שיתחרך הבשר, אם כן גם כשהתנור מגולה או כשנצלה סמוך לתנור - מותר.

סימן רנד סעיף ה[עריכה]

וזהו כוונת רבינו הרמ"א, שאחרי דברי רבינו הב"י שהם כדברי הרמב"ם כתב וזה לשונו:

"ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט - הכל שרי, ועל גבי האש שהוא מגולה - הכל אסור, ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט - אז יש לחלק בין גדי ועוף (שדינו כגדי), ושאר בשר כדרך שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו" עכ"ל, וזהו שיטת הטור.

וזה שכתב שיש מחמירין, כוונתו לעניין כשהם על האש שהוא מגולה, דלרמב"ם - מותר מטעם שיתחרך, ולהטור - אסור. אבל לעניין טיח התנור, אדרבא הטור לקולא. וזהו שכתב: "והכי נהוג", כלומר לטוח פי התנור, וכמ"ש בסימן הקודם סעיף כ"ז.

ואין חילוק בצלי בין אם הוא חי לגמרי ובין נתבשל קצת, דבמקום שמותר - מותר לגמרי, ובמקום שאסור - אסור לגמרי ואפילו הגיע למאכל בן דרוסאי. (מג"א סק"ד) ודע, דשלם מיקרי כל זמן שהגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו. וגדי - זהו בינקותה, ועז מיקרי כשנתגדלה, ועוף דומה לגדי, (ובגמרא הוזכר 'גדי וברחא', דהיינו איל, והפוסקים סוברים דעז דינה כאיל מפני ג(ו)דלה, או שמפרשים ברחא עז זכר, עיין בערוך ערך 'ברחא') ועיין בסעיף ח'.

סימן רנד סעיף ו[עריכה]

וכתב הרמב"ם שם דין ט"ז:

"אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש, אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה. (כמאכל בן דרוסאי) ואם נשארו אחרי כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה - מותר, מפני שהוא מצטמק ורע לו, שאם יחתה יחרוך אותן, שעל גוף האש הם" עכ"ל.

ולכאורה נראה דכאן אין כוונתו על בשר גדי, שהרי בשר גדי מותר בכל עניין, כמ"ש מקודם בסעיף ד'. וזה שכתב שם, דבשארי בשר אסור אם התנור אינו טוח בטיט - זהו כשלא הגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי, אבל הגיע למאכל בן דרוסאי - מותר, כמו שמפרש כאן.

סימן רנד סעיף ז[עריכה]

אבל מדברי רבינו הב"י בסעיף ב' לא נראה כן, שכתב:

"אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי, שהוא חצי בישולו, אפילו הוא בשר גדי, דכיון שהניחו על גבי גחלים - אינו חושש אלא שיצלה מהרה, ואף על פי שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה. אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי - לא חיישינן שמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה, למה יחתה להפסידו" עכ"ל.

ולדבריו בדין הקודם מיירי שהצלייה הוא בתנור שלא על גבי הגחלים, ולכן בשר גדי מותר מטעם שנתבאר, דאין צריך אלא חימום קל. אבל בהנחה על גבי הגחלים, או סמוך להם ממש דהוי כעל גבה, שהחום חזק ביותר ובעל כורחו שאינו חושש לחירוך, דאם היה חושש לא היה עושה כן - ולפיכך אסור אף בבשר גדי.

וכנגד זה בדין הקודם אסור אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי, דכיון דאינו על הגחלים והחום רפה - יחוש שלא יתבשל, ואתי לחתויי. אבל בכאן על הגחלים, לא ישתגע לחתות אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בבשר שור, שהרי החיתוי הוא להפסידו.

ודע, דעל הגחלים לא ממש, אלא אצל הגחלים, דאם לא כן האיך יטול הבשר מהגחלים, הא יכול לבא לידי כיבוי, או שימתין עד שיכבו הגחלים. (מג"א סק"ז)

סימן רנד סעיף ח[עריכה]

אבל הטור בעל כורחנו לא סבירא ליה כן, שהרי גם בדין הקודם כתב 'צלי שאצל האש', כמ"ש בסעיף ב', ובדין זה לא כתב רק כלשון המשנה: "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי", ולא ביאר כלשון הרמב"ם - שמע מינה דהכל דין אחד הוא, וממילא דגם בדין הקודם אין האיסור רק בלא הגיע למאכל בן דרוסאי.

ולפי זה יש תימא על רבינו הרמ"א שהבאנו בסעיף ה', שלא הזכיר קולא זו. (וזהו כוונת הט"ז ססק"א) ונראה דמשום דדברים אלו אינם מפורשים להדיא לא ברמב"ם ולא בטור, אף על גב דוודאי כן הוא, מכל מקום מדאינו מפורש כן להדיא - לא רצה להביא זה, ואולי גם לדינא הסכים בזה לרבינו הב"י, והסומך על הטור בעת הצורך לא הפסיד.

סימן רנד סעיף ט[עריכה]

אם עבר או שכח ונצלה בשבת באיסור - אסור, כן פסק רבינו הב"י בסעיף ג' ולא חילק בין עבר במזיד ובין שכח בשוגג.

ואף על גב דגבי שהייה בסימן הקודם חילק בכך בסעיף א', דבשכח לא מחמרינן בנתבשל כל צרכו אף במצטמק ויפה לו, כמו שבארנו שם סעיף כ"ז, והכא לשיטתו כדעת הרמב"ם בצלייה בתנור שלא אצל האש ואינה טוחה בטיט - אסור בכל עניין כמ"ש.

והטעם נראה דאדרבא, בכאן אפילו בעבר אין כוונתו לאסור כשהגיע למאכל בן דרוסאי, וכל שכן בנתבשל כל צרכו, וקאי אדין דצולה בשר בצל וביצה, דהאיסור הוא רק עד מאכל בן דרוסאי כמו שנתבאר. ובנתן לתוך התנור, יש מי שאומר דבכל עניין אין אוסרין כשעבר או שכח, כיון שיש פוסקים שמתירים לגמרי כשהתנור מכוסה, אפילו כשאינה טוחה. (מג"א סקי"א, וכוונתו להפוסקים דהלכה כרב אשי דשרי ברחא ולא שריק, ע"ש בתוספות ורא"ש)

סימן רנד סעיף י[עריכה]

פירות שנאכלים חיים - מותר ליתנם סביב הקדרה סמוך לגחלים, אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשיכה, דכיון דראוים לאכלן חיים - הוה ליה כהגיע למאכל בן דרוסאי. ולא דמי לבצל שאסרנו, שהיא אינה טובה חיה כפירות חיים. ובאמת כל דבר שאין טוב לאכלן חיין כמבושלין, כמו תפוחי יער וכיוצא בהם - אסור אלא אם כן יגיעו מבעוד יום למאכל בן דרוסאי.

ומיהו, אף שהתרנו בפירות, מכל מקום צריך ליזהר שאם היו מכוסים בכיסוי ונתגלו משחשיכה - שלא יחזור משחשיכה הכיסוי עליהם, ושלא להוסיף שום כיסוי משחשיכה, מפני דבזה ממהרים להתבשל - והוה כמבשל בשבת, ויש ליזהר בזה מאד, כי ההמון אינם תופסים זה לבישול. ופשיטא שבשבת אסור להניחם על התנור של חורף שהאינו יהודי יסיק אחר כך התנור מפני הצינה, (שם סקי"ד) וכמ"ש בסימן הקודם סעיף ל"ח. ועל ידי אינו יהודי - מותר בכהני גווני, כמ"ש שם סעיף ל"ז ע"ש.

סימן רנד סעיף יא[עריכה]

שנו חכמים במשנה (י"ט:): "אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים - אלא כדי שיקרומו פניה מבעוד יום". ובקרמו פניה, דהיינו שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש - די אף על פי דבתבשיל בעינן אף לשיטת רש"י ותוספות שיגיע למאכל בן דרוסאי, ולהרמב"ם גם זה לא מהני, כמ"ש בריש סימן הקודם, מכל מקום פת לא דמי לתבשיל ודי בקרימת פנים.

והטעם איתא בירושלמי, דנשים זריזות הן בפת יותר מבתבשיל, כלומר דזהירות בפת שלא יתחרך, ולכן לא חיישינן לחיתוי. וזהו שכתב הרמב"ם שם: "אין נותנין פת... אלא כדי שיקרומו... ואם נשארו אחרי כן... שאם יחתה יפסיד אותן" עכ"ל. (ומפרשי הירושלמי פירשו פירוש זר ע"ש)

סימן רנד סעיף יב[עריכה]

מיהו עיקר העניין תמוה, דמהמשנה מבואר דכדי שיקרומו פניה - מותר לכתחלה ליתן פת לתוך התנור, והאפייה תגמר בלילה. ואינו מובן מה יעשה בו בהוצאתו מן התנור, הא רדיית הפת אסור בשבת כמו שיתבאר, אם לא שנאמר שיניחנו בתנור עד מוצאי שבת, וזהו דוחק, דוודאי יתחרך כמובן.

ואולי כיון דרדיית הפת אמרו חז"ל (קי"ז:) שהיא חכמה ואינה מלאכה, והתירו לפרקים כמו שיתבאר, לכן אם יראה שיתקלקל הפת אם ישאר עד מוצאי שבת - יכולים לומר לאינו יהודי לרדותו מן התנור, דאין זה שבות גמור, ועוד דשבות דשבות במקום פסידא - מותר.

סימן רנד סעיף יג[עריכה]

והך קרימת פנים כתב הטור: "כדי שיקרומו פניה המדובקין בתנור או פניה שכנגד האש", ולשון הרמב"ם גם כן כעין זה ע"ש. ורבינו הב"י כתב על פת: "פנים המדובקין בתנור", ועל חררה: "פניה שכנגד האש" ע"ש, משום דסבירא ליה דבחד מינייהו סגי. ולכן בחררה שהפנים שכנגד האש ממהר להתבשל - כתב פנים שכנגד האש, ובפת יכול להיות שהדבוק בתנור ממהר להתבשל, אבל העיקר - דבחד מינייהו סגי, וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין - קרוי קרימת פנים, וכן הוא לעניין מצה לקמן סימן תס"א.

ויראה לי דקרימת פנים הוי מקודם הרבה, אלא דכשאין חוטין נמשכין - בוודאי בא לקרימת פנים. (ובהכרח לומר כן, דהא אין חוטין נמשכין ראוי קצת לאכילה, כדמוכח ממצה, ואם כן גם גבי תבשיל מותר כמאכל בן דרוסאי לשיטת רש"י ותוספות, ואם כן מה מחלק הירושלמי בין פת לתבשיל, אלא וודאי כמ"ש ודו"ק)

סימן רנד סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: "ופשטיד"א או פלאדי"ן - צריך שיקרומו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי" עכ"ל. ויש מי שתפס שחולק על רבינו הב"י, ואם כן הווה ליה לומר 'ויש אומרים'. (מג"א סקט"ז) ואינו כן, דדווקא בפת דק או בחררה די במצד אחד, ולא באלו שהן עבים, (הגר"א) ולפי זה בפת שלנו שהוא עב - גם רבינו הב"י מודה דצריך קרימת שני הצדדין.

ולבד זה אין דמיון פלאדי"ן ופשטיד"א לפת, דכיון שהם ממולאים באמצע - אם כן העיסה העליונה והתחתונה שני עיסות הם, והוי כשני חררות, ובהכרח צריך למעלה ולמטה. (דגמ"ר) וגם מה שבתוכה צריך להתבשל כמאכל בן דרוסאי, ולא נאמר דבטילי לגבי עיסה, דלא שייך זה באיסורי שבת. וכל שידע שעדיין לא הגיע למאכל בן דרוסאי - יש לחוש שמא יחתה בגחלים. (כן נראה לי)

סימן רנד סעיף טו[עריכה]

פשוט הוא דבפת וחררה וכדומה, אפילו נתנם חי בתנור סמוך לערב - אסור, דאינו דומה לתבשיל קדירה שצריך זמן רב לבישולו, אלא כצלי. ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם מבעוד יום: אם במזיד - אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשה, אפילו אין לו מה יאכל.

ואם בשוגג: אם אין לו מה יאכל - לא קנסינן שוגג אטו מזיד, דעל הלחם יחיה האדם, ולא דמי לתבשילין. ולכן מותר לו לרדות מהתנור כדי ג' סעודות לו ולבני ביתו, וגם יכול לומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: 'בואו ורדו לכם כדי ג' סעודות'. וכשהוא רודה - לא ירדה במרדה כדרך שעושה בחול, אלא בידו או בסכין או כיוצא בזה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואם אי אפשר לרדות בשינוי - ירדה במרדה, שאין זו מלאכה.

ואם נתנה בכדי שיקרומו פניה מבעוד יום, דלא עביד איסורא: אם צריך הפת לשבת - רודה כדרכו, ואם אין צריך לשבת - אסור אפילו בשינוי, משום דרדיית הפת הוי שבות. ובכל זה אין חילוק בין פת ותנורים שלנו לשלהם, דלא כיש מי שרוצה להתיר בשלנו יותר מג' סעודות. (עיין מג"א סקי"ז) וכבר כתבנו דעל ידי אינו יהודי אפשר דמותר כשיש הפסד בזה, כמ"ש בסעיף י"ב, ועיין בסעיף י"ז.

סימן רנד סעיף טז[עריכה]

ופשוט הוא דבכירה גרופה וקטומה - מותר ליתן הפת סמוך לחשיכה, דלא גריעא מתבשיל. (שם סקט"ז) ואם כן בתנורים שלנו שדינן ככירה אם גרפו או קטמו - מותר ליתן הפת סמוך לערב, אך להוציא הפת - אסור, אם לא כדרך שנתבאר, כשצריך לשבת או על ידי אינו יהודי.

ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה - גם כן דינם כפת, ובלבד שלא יהו ממולאין באיזה מילוי של בשר או ב(י)צים או פירות, (שם) דאז דינם כבישול בקדירה, ופשטיד"א ופלאדי"ן שכתבנו שדינם כפת - זהו כשאינם בקדירה. ונראה לי דבמחבת לא הוי כקדירה, וכן כל מה שנתבאר אינו אלא בתנור שאינו טוח בטיט. אבל אם הוא טוח - מותר בכל גווני, דלא גריעא מתבשיל.

וכן אם אינו אופה לצורך שבת אלא למוצאי שבת, דיש זמן לאפותו - מותר גם כן, דבכהני גווני לא חיישינן שמא יחתה, דלמה לו לחתות, וזהו כהשה(י)ה לצורך מחר, שהתרנו בסימן הקודם. ולמה לא התרנו כאן לצורך מחר, משום דגזרינן שמא יאכלנו בלילה. אבל בתבשיל - ליכא חשש זה, דאינו ראוי ללילה, שצריך בישול הרבה, מה שאין כן בפת.

ואין לומר דאם כן גם כשצריך למוצאי שבת נגזור כן, דיש לומר דבזה לא גזרינן, שהרי אסור לרדות בשבת. אבל כשכוונתו לצורך מחר - הרי בעל כורחו כוונתו לרדייה, או על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי. ולכן באמת יש מי שאומר דבתנורים שלנו, שאין בהם איסור רדייה כל כך - אסור אף כשכוונתו למוצאי שבת מטעם זה, שמא יוציא בלילה ואתי לחתויי. (שם סק"ך) ולעניות דעתי לא נראה כן, דאטו בשלנו הרדייה הוא היתר גמור.

ואין לשאול איך מותר על מוצאי שבת, הא הטמנה אסור לצורך מוצאי שבת, כמ"ש בסימן רנ"ז. דיש לומר דאיסור הטמנה גופה חידוש היא, והבו דלא לוסיף עלה. (ת"ש)

סימן רנד סעיף יז[עריכה]

ודע, דזה שכתבנו בסוף סעיף ט"ו דאין חילוק בין תנורים שלנו לשלהם - זהו כשנתן באיסור. אבל בהיתר, כגון בקירום פנים מבעוד יום - יש הפרש, כמ"ש רבינו הב"י בסעיף ז', וזה לשונו:

"בתנורים שלנו, שאין בהם רדייה - מותר להוציא יותר מג' סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו. (וכל שכן בידיו) ומכל מקום לא יוציא ברחת, משום דמיחזי כעובדין דחול" עכ"ל.

ומיירי בנתן בהיתר, (מג"א סקכ"ג) והוי כחררה על גבי גחלים, דלא נאסרה כרדיית הפת. וגם זהו דווקא כשרוצה לאכול בשבת, (שם) דאז מותר אפילו יותר מג' סעודות. אבל לרדות לצורך חול - הרי טלטול בעלמא אסור לצורך חול, כמ"ש בהגהת מיימונית, דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת, ועיין בסימן שכ"ג.

וכבר נתבאר דרק בפת התירו ג' סעודות ולא בתבשילין, ומיהו אם אין לו מה יאכל זולת התבשילין - פשיטא דשרי, דהא אסור להתענות בשבת. (שם) ודע, דג' סעודות שהתרנו, אם נטל פת אחד שיש בו שיעור ג' סעודות - יש מי שאומר שאסור ליטול יותר, אף על גב שלא יהיה לו לחם משנה, וגם פת שלם לא יהיה לו בכל סעודה - מכל מקום אסור, דזה אינה חובה כל כך, (שם) ויש מגמגמים בזה.

וכבר בארנו דאם יתקלקל הלחם עד מוצאי שבת ויהיה לו הפסד - מותר להוציא כל הלחם בתנורים שלנו ושלהם על ידי אינו יהודי, ויש מי שמתיר בתנורים שלנו גם על ידי עצמו במקום פסידא. (א"ר) ונכון הוא, רק לכתח(י)לה וודאי טוב יותר לעשות על ידי אינו יהודי.

סימן רנד סעיף יח[עריכה]

נתן פת לתוך התנור בשבת, בין שעשה שוגג שלא ידע ששבת היום ונזכר מיד, ובין שעשה מזיד - מותר לו לרדותה מיד קודם שהתחיל הפת להתקרם, בכדי שלא יבא לידי איסור סקילה וחטאת. ואף על גב דחטאת לא יתחייב, דכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, והכא הרי נזכר - מכל מקום הרי על כל פנים יעשה אב מלאכה בשוגג.

ואף על גב דרדיית הפת הוא שבות, ובפרט בימיהם שהיתה הרדייה כעין מלאכה קצת, שהפת היה מדובק להכתלים - מכל מקום מוטב לו לעבור על שבות קל מלעבור על אב מלאכה. וגם במזיד, אף על פי שאם נאסור לו להוציאו והוא ירצה להוציאו - לא יתחייב סקילה, כיון שאנחנו אין מניחים לו, (תוספות ד. ד"ה 'קודם') דאם לא כן - פשיטא שלא יציית לנו, (שם) מכל מקום התירו לו חכמים לכתח(י)לה כדי שלא יעשה אב מלאכה, אף דמזיד הוא. (עיין מג"א סקכ"א שדקדק על לשון אפילו במזיד, ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק)

סימן רנד סעיף יט[עריכה]

ופשוט הוא שאם יכול להוציא על ידי שינוי - מחוייב לעשות כן. (שם) וגם דווקא הוא או על ידי אינו יהודי, וזהו בוודאי טוב יותר מלעשות על ידי עצמו אם אפשר לו, שעד שימצאו אינו יהודי לא יתחיל להתקרם. אבל ישראל אחר - אסור לו להוציא, דכיון שיש ברדיית הפת שבות - אין אומרים לו לאדם חטוא חטא קל כדי שלא יעבור חבירך איסור חמור, כיון שלא נעשה האיסור על ידו, וגם חבירו פשע במה שהדביק, (שם) דאפילו שוגג הוי קרוב לפשיעה, והעיקר תלוי בטעם פשיעה. (שם)

סימן רנד סעיף כ[עריכה]

תניא (י"ח:): לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם נתנתן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.

וטעמא שמא יחתה בגחלים, ופירש רש"י (ד"ה 'האי קדרה') מפני שהן צריכין בישול זמן רב, ואין כל הלילה והיום די להם. וחבית מים היינו טעמא לפי שרגילין לחמם על אש רפה, ויחוש שלא יצטנן ויבא לחתות. (תוספות שם)

סימן רנד סעיף כא[עריכה]

אבל הרמב"ם כתב שם להיפך, שאלו וכל כיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר - כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכין בישול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר. ולפיכך אסור לשהותן בתנור, ואם עבר ושהה - אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו, עכ"ל.

והוא הדין לכירה וכופח כשאינם גרופים וקטומים ואפשר לחתות, ובכופח לא מהני גריפה כשהוסקה בגפת ועצים, כמ"ש בסימן הקודם, ובקש וגבבא לא בעי גריפה כמ"ש, ורק בכירה כשהוסקה בגפת ועצים - מהני גריפה. (מג"א סקכ"ה)

ומים, אף שראויין לשתותן חיים - מכל מקום לא דמי לפירות, דמים חיים אינם טובים כמבושלים, או כגון שצריך להדחה, דצריכין דווקא חמין. ולכן כל מין מים צריך להשהות מבעוד יום. (שם סקכ"ו)

וצ"ע לפירוש הרמב"ם ממאי דאמרינן בשבת (ע"ד.): "שאני תורמוס דשלקי ליה שבע זימנין" ע"ש, דמבואר דקשין להתבשל. ובעניין בישול טה יתבאר בסימן שי"ח וגם להעמיד הסאמעווא"ר סמוך לחשיכה נראה דאסור, דיש חשש שמא יחתה בגחלים, ועוד דכשלוקח בשבת הצאני"ק מעליו ומעמידו בחזרה על הסאמעווא"ר - הוי בישול גמור.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנה[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH255

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איך להכין אש קודם הכנסת שבת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רנה סעיף א[עריכה]

כמו שנתבאר שחששו חז"ל במאכלים שמעמידים סמוך לחשיכה, שיש לגזור שמא יחתה בגחלים, כמו כן גזרו בעושים מדורת עצים סמוך לחשיכה, שלא יהנו מזה בלתי אם הדליקו מבעוד יום באופן שאין צריך עוד לסייע לההדלקה דתבער מאליה. ולפיכך אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה, עד שיצית בהן האור בעניין שתהא השלהבת עולה מאליה בלי סיוע עצים אחרים. ואם הוא עץ יחידי - צריך שיאחוז האור ברוב עוביו מבפנים, וברוב הקיפו מבחוץ.

ואם לא הודלק בה כל כך - אסור להשתמש בה בשבת לישב אצלה או להשתמש לאורה, גזירה שמא יחתה כדי להבעירה בטוב, ויחתה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואפילו הודלקה אחר כך לגמרי - אסור, כמו במאכלים שאסרנו אף אחר שנגמר בישולה, והוא הדין כאן.

אבל כשהודלקה כשיעורה קודם הלילה - יכול להשתמש בה כל מה שירצה, הן להתחמם כנגדה בשבת והן להשתמש לאורה, בין אם הוא על גבי קרקע ובין שהוא על גבי מנורה, ואפילו מדברים שאין עושין מהם פתילות לשבת כמו שיתבאר בסימן רס"ד, דהתם גזרינן שמא יטה, כיון שהיא נר בעלמא. אבל במדורה שאורה הרבה - לא שייך שמא יטה, ועיין בסימן ער"ה.

סימן רנה סעיף ב[עריכה]

יש מי שאומר דמכל מקום כשיושב אצל המדורה - לא ישב סמוך לזנבות האודים שקורין האלאוועסק"א, דיש לחוש שיגע בהם להפכן כדי שיבעירו היטב, כדרך בני אדם שעושין כן. (ט"ז בסימן ער"ה סק"ו)

ויש מי שחולק בזה, דדווקא לעניין לימוד שצריך עיון רב, בזה גזרו שם שמתוך טרדת לימודו ישכח ויעשה. אבל שלא במקום עיון אלא לישב להתחמם - לא מצינו גזירה זו (ת"ש) וזהו שאסרו כשעדיין אין השלהבת עולה מאליה - זהו מטעם שיחוש שמא יתכבה לגמרי, אבל כל שנסתלק חשש זה - תו לא חששו, וכן נראה עיקר.

סימן רנה סעיף ג[עריכה]

כתב הטור, דבפחמין אפילו לא אחז בו האור אלא כל שהוא - מותר מפני שהם דולקים והולכים, עכ"ל. וברמב"ם לא הוזכר זה, ובמשנה סוף פרק קמא יש בזה פלוגתא, דחכמים לא הזכירו זה ורק רבי יהודה אומר כן בפחמין כל שהוא.

והקשו על הטור, דאיך פסק כיחיד נגד רבים. ויש שכתבו דסבירא ליה דרבי יהודה לפרש בא, ודוחק לומר כן, דזה אינו אלא כשאומר 'במה דברים אמורים' או 'אימתי'. (עיין ב"ח) אבל האמת דכן מוכח בירושלמי, דהלכה כרבי יהודה ע"ש.

סימן רנה סעיף ד[עריכה]

מדורה של זפת ושל גפרית, (נראה לי דהיינו עצים מזופפין וגפריסין ודו"ק) ושל קש וגבבא, אפילו לא אחז בהם האור אלא כל שהוא - מותר, דהם דולקים והולכים, וכן מדורה של קנים דקים ושל גרעיני תמרים, כשהם מפוזרים. אבל אם הקנים אגודות והגרעינים בסל - אינם נוחים לידלק כל כך, וצריך שתהא שלהבת עולה מאליה כבכל העצים. וזהו לגירסת הרי"ף והרמב"ם בגמרא (סוף פרק קמא), אבל גירסת הרא"ש והטור הוא להיפך, דכשהם מפוזרים - צריך שתהא שלהבת עולה מאליה, וכשהם מכונסות - אפילו לא אחז אלא כל שהוא.

וכתב הטור בסימן תק"ב: "מדורה העשויה מעצים דקים - מותר להסיר מהם, כל זמן שלא אחז בהם האור" ע"ש, והוא הדין בשבת בכהני גווני אם אין העצים מוקצים. (וכן במי שמעריך עצים ומדליק מרחוק חבל ארוך עד שתגיע להעצים, כל זמן שלא הגיע להעצים - מותר ליטול מהם ביום טוב או בשבת, כשהעצים אינם מוקצים)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנו[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH256

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שש תקיעות היו תוקעים בערב שבת
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רנו סעיף א[עריכה]

כשהיו ישראל על מכונם, היו תוקעין שש תקיעות בערב שבת אחר חצות. ולאו דווקא תקיעה, דתקיעה כולל הכל, וכך היו תוקעין: תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה. (רש"י ל"ה: ד"ה 'שש') והתקיעות האלו היו סימנים להכנת השבת כמו שיתבאר.

ולדעת הרמב"ם סוף פרק ה' גם במוצאי שבת היו תוקעין תקיעה אחת אחר צאת הכוכבים, להודיע שמותר במלאכה, וחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א, דתקיעה אינה אלא בהכנסת שבת ולא ביציאתה.

סימן רנו סעיף ב[עריכה]

כיצד סדר התקיעות: כתב הרמב"ם שם, שהיה תוקע במקום גבוה[ה] כדי להשמיע בכל העיר ואחורי העיר. תקיעה ראשונה היתה אחר מנחה גדולה, ובתקיעה ראשונה נמנעו העם שבשדות מלחרוש ומלעדור ומלעשות כל מלאכה שבשדות, ואין הקרובים רשאין ליכנס להעיר עד שישמעו הרחוקים ויכנסו כולם כאחת, כדי לא לבא לידי חשד.

תקיעה שנייה היו תוקעין בזמן מנחה קטנה, והיינו שתי שעות ומחצה (מג"א) קודם הלילה, נועלין החנויות (גמרא ל"ה:) ובעלי מלאכות שבעיר מפסיקין מלעשות מלאכתן.

ואחר כך באיזה משך תוקעין תקיעה שלישית, ואז סילקו הקדרות מהכירות המוכנים לאכילת הלילה, והטמינו בהטמנה הקדרות שהוכנו על למחר, והדליקו הנרות. ואחר כך שוהין מעט כדי לצלות דג קטן, ותוקעין ג' תקיעות, והיינו תקיעה ותרועה ותקיעה, ומקבלין שבת. והתוקע מטמין השופר במקום שתקע ולא יוליכנו לביתו, שהרי קבלו שבת עליהם, (גמרא ל"ה:) ולא ידעתי למה זה השמיט הרמב"ם.

וכשחל להיות יום טוב ערב שבת - מכל מקום היו תוקעין, דקדושת שבת חמירא. ונראה לי דשני תקיעות הראשונות (לא) היו אז, שהרי יום טוב אין עושין מלאכה ולא עוסקין במשא ומתן. ובמוצאי שבת לא היו תוקעין אפילו חל יום טוב ביום א', דאין תקיעה אלא במקום שנכנסת קדושה חמורה.

סימן רנו סעיף ג[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א, שנהגו בקהלות קדושות דשעה סמוך לשבת מכריז הש"ץ להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם, וכן ראוי לנהוג עכ"ל. ועכשיו גם זה אי אפשר, אך אנו שולחין איש מיוחד לגרש מהשוק ומהחנויות, כי יש בזה גודל המכשלה שעל פי רוב לעת ערב מעשה השטן גורם שיבואו לקנות, וצריך לזה התחזקות הרבה, וברור הוא ששבת קדש משלמת להזהירים בה.

ויש להקדים תפ(י)לות קבלת שבת ומעריב בעוד יום, ואין להמתין על אדם גדול שלא בא עדיין לבית הכנסת, וזכות גדול הוא. (מג"א) ובעוונותינו הרבים עתה מאחרים מאד להתפלל, וחושבים זה למצוה להתפלל מעריב בזמנו. ואוי ואבוי למצוה זו, כי זהו בדוק ומנוסה שעל ידי כן באים לחילול שבת רבים מאנשי העיר, וכבר הארכנו בזה בסימן רמ"ב, ואשרי אנוש יעשה זאת להתאמץ שיתפללו מעריב בעוד יום, ואין קץ לשכרו ושבת תמליץ עליו.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH257

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הטמנה
ובו עשרים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

סימן רנז סעיף א[עריכה]

עניין ההטמנה הוא, שיש שאחר שהשהו על הכירה או התנור את הקדרות, נטלו הקדירה משם והטמינו אותו בדברים המוסיפים הבל לחזק חומן, או אינם מוסיפים הבל רק להעמיד את חומן. ולמה עושין כן, משום דעל פי רוב ההטמנה היא לצורך מחר, (תוספות מ"ז: ד"ה 'במה טומנין') משום דחוששין שכשתעמוד על הכירה כל הלילה תתקרר מפני שהוא בגלוי ואינה מכוסה. לפיכך נוטלין אותו משם וטומנין אותו להחזיק חומו, ועל פי הרוב היו מטמינים בבין השמשות, כדתנן (ל"ד.): "ספק חשיכה ספק אינו חשיכה... וטומנין את החמין."

סימן רנז סעיף ב[עריכה]

ואסרו חכמים להטמין בשבת עצמו אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ורק בבין השמשות התירו כמ"ש, ובדבר המוסיף הבל - אסרו להטמין אפילו מבעוד יום. וטעם האיסור הוא בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת, אף שאינו עושה כלום, שאינו אלא מעמיד החום כמו שהוא, משום דחיישינן שמא ירתיח. (שם) כלומר כשירצה להטמינה וימצא קדרתו שנצטננה, וירתיחנה תחלה, ונמצא מבשל בשבת. (רש"י) אבל בבין השמשות - לא גזרינן, משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן. (גמרא)

ויראה לי דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, שהרי כבר בארנו בסימן רנ"ג ורנ"ד שלא חששו רק לחיתוי בגחלים שנעשה ברגע אחד. אבל דבר שצריך זמן - לא גזרינן, כמו דלא גזרינן בתנור טוחה בטיט שיסיר הטיח ויחתה בגחלים. (כפירוש רש"י י"ח: בד"ה 'וטוחה') אלא גם כאן הכוונה שיחתה האש סביב סביב עד שירתיחנה, שהרי נוטלה מהכירה. (ומתורץ קושית הרמב"ן במלחמות על גירסא זו שאינו חשוד בזה ע"ש ודו"ק)

סימן רנז סעיף ג[עריכה]

ויש לי בזה שאלה גדולה, והא נתבאר בסימן רנ"ג דלכן בשר חי מותר להשהות אפילו בתנור, מפני שהיא לצורך מחר, ולא חיישינן שמא יחתה, דעד מחר יתבשל מעצמו. ואם כן בהטמנה שהוא לצורך מחר למה גזרו.

אמנם ביאור הדברים נראה לי דכן הוא, דהנה זה שאינו מטמין לצורך מחר אלא משהה על הכירה או התנור, מפני שיודע שהוסקו בטוב והאש חזק, ולא יצטנן עד הבוקר אף בעמדו מגולה, ואם כן אין צריך חיתוי. אבל זה המסלקו מהכירה ומטמינו, מפני שיודע שהאש אינו חזק, ואם ישהנו על הכירה עד למחר יצטנן, לפיכך רוצה להטמינו.

ולפי זה שפיר חששו שכשיבא להטמין יראה שנצטנן מעט וירתיחנו, כלומר שיחתה סביב סביב הגחלים המעטים שנשארו עדיין בחומם, ויחתה בגחלים בשבת והוי בישול. ולכן אסרו ולא חילקו בגזירתם בין שמטמין בלילה לצורך מחר או שלמחר יטמין, דלא פלוג רבנן, ואסרו להטמין בשבת עצמו בשום דבר, אפילו במה שאינו מוסיף הבל.

סימן רנז סעיף ד[עריכה]

ובדבר המוסיף הבל - אסרו להטמין אפילו מבעוד יום, מטעמא דגזרינן שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת, כלומר אפר המעורב בגחלים, (רש"י) שגם זה הוא מוסיף הבל, ובזה וודאי יש לחוש שמא יחתה בגחלים. ואין זה כגזירה לגזירה, דכולה חדא גזירה היא. (רמב"ם בפירוש המשנה)

ואף על גב דהיא למחר - מכל מקום חיישינן שמא יחוש שתצטנן עד למחר. ואינו דומה לשהייה למחר על גבי כירה, שהחום רב כמו שפרשנו, מה שאין כן בהטמנת רמץ, דעם כל זה - אין בו חמימות הכירה הנסוקה בהרבה עצים. ובכאן העיקר הוא האפר והגחלים מעטים, ויש לחוש שיצטנן ויחתה.

(והרי"ף והרמב"ם גורסים באינו מוסיף הבל - 'שמא יטמין ברמץ', ובמוסיף הבל - 'שמא ירתיח', ולהרמב"ם במוסיף הבל אסור מבעוד יום ומותר בין השמשות, כמ"ש בפרק ד' וכולם תמהו בזה. ומהרי"ף אין הכרח בזה, כמ"ש הראב"ד, דהקושיא היא על אינו מוסיף הבל למה מותר בין השמשות. ולדינא אין נפקא מינה בין הגירס(א)ות, ורוב הפוסקים הסכימו לגירסת רש"י, ולכן פרשנו כן. ובירושלמי יש טעם אחר על מוסיף הבל, לפי שלוקחו בשבת ומחזירו, ובלקיחתו נצטנן ובחז[י]רתו נתחמם, והוי כמבשל ע"ש ודו"ק)

סימן רנז סעיף ה[עריכה]

ודע, דבהטמנה אין חילוק בין נתבשל כמאכל בן דרוסאי ובין לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, ובין נתבשל כל צרכו ובין לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו - אסור.

והטעם, דלא דמי לשהייה שהחיתוי הוא משום בישול, לפיכך לא חיישינן במצטמק ורע לו כשנתבשל כל צרכו, או בהגיע למאכל בן דרוסאי כפי השיטות שנתבארו בסימן רנ"ג.

אבל הטמנה, החיתוי הוא משום שיתקרר המאכל, ואם כן ממילא דזה שייך בכל גווני כמובן. ועוד, דבהטמנה מהני מעט חיתוי, כיון שהוא טמון מחזיק החום אף בחיתוי קל. אבל השה(י)ה לצורך מחר - לא מהני מעט חיתוי, (רא"ש) וממילא שלא יחתה. וזהו דעת רוב רבותינו, וכן מבואר מדברי הרמב"ם שבפרק ד' בדיני הטמנה, לא הזכיר פרטי חילוקים כמו שזכר בדיני שהייה בפרק ג'.

סימן רנז סעיף ו[עריכה]

ומכל מקום יש מרבותינו שאמרו דדיני הטמנה הוי כדיני שהייה, דאין האיסור רק בבישול קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, אבל חי ומבושל כמאכל בן דרוסאי - מותר בהטמנה כמו בשהייה. (רשב"ם בתוספות ריש במה טומנין) ונראה שזהו שיטת רש"י גם כן, שכתב בריש כירה דאיסור השה(י)ה הוי גם כן מפני תוספת הבל ע"ש, ואם כן חדא מילתא היא.

וכל השיטות שנתבארו בסימן רנ"ג בהשה(י)ה - הוא הדין בהטמנה, וגם הטמנה לא אסרו אלא מה שראוי בערב, אבל לא לצורך מחר. וצריך לומר לשיטה זו, אף על גב דסתם הטמנה הוא לצורך מחר, מכל מקום אם ראויה לאכול בלילה - אסור, כמ"ש בסימן רנ"ג, דכן הדין בשהייה, או אפשר שלשיטה זו יש הטמנות גם לצורך הלילה.

אבל כל רבותינו דחו שיטה זו לגמרי, וגם אינו מובן איך שייך הטמנה בדבר שלא נתבשל כל צרכו, הלא אינו מקום בישול. ונהי דבדבר המוסיף הבל יש לומר שמסייע החום לבישול, מכל מקום באינו מוסיף הבל - פשיטא דלא שייך בישול, והש"ס הא לא חילק בין מוסיף הבל לאינו מוסיף, אלא דזה אסור גם מבעוד יום, וזה אסור רק בשבת. מיהו על כל פנים בחדא גוונא נינהו, וצ"ע על שיטה זו. (ובהכרח לומר דסבירא ליה דלאו בחדא גוונא הם)

סימן רנז סעיף ז[עריכה]

וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ז' וזה לשונם:

"כל היכי דאסרינן הטמנה - אפילו בקדרה מבושלת כל צרכה אסרינן, ואפילו מצטמק ורע לו, וכן עיקר. ויש מקילים ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו - מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמ"ש לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשארי מקומות" עכ"ל.

משום דוודאי העיקר לדינא דבכל גווני אסורה ההטמנה, והדיעה המתרת היא דעה יחידאה. אלא שבמקום שנהגו להקל - לא מחינן בידם במילתא דרבנן וגזירה בעלמא, אבל העיקר לדינא כרוב הפוסקים.

סימן רנז סעיף ח[עריכה]

ותמיהני על רבינו הרמ"א שכתב בסעיף א': דיש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר - מותר להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ובדיעבד יש לסמוך על זה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן, עכ"ל.

והא זהו רק לשיטת הרשב"ם, דהטמנה דינו שוה עם השה(י)ה, שהרי כל רבותינו התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן ריש פרק ד' כתבו מפורש דהטמנה הוא לצורך מחר, וזהו עיקר האיסור, ובזה דחו דברי הרשב"ם. וגם מה שציינו במקור הדין הלזה ממרדכי ריש כירה ומשיבולי הלקט (בב"י ס"ס רנ"ג), והנה במרדכי אין הכרע כלל למעיין שם, ואפילו אם נאמר כן - זהו להרשב"ם ע"ש. (וכן כתב השל"ה בבגדי ישע) וכן בשבולי הלקט מבואר כן, דזהו לרש"י שהיא שיטת נכדו הרשב"ם, וכמ"ש בסעיף ו', ואם כן למה חלקה רבינו הרמ"א לשני דינים, והווה ליה לכתוב זה בסעיף ז'.

ועוד למה שינה הלשון, דשם אמר דבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשארי מקומות עכ"ל, ובסעיף א' אמר: ובדיעבד יש לסמוך על זה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן עכ"ל, וידוע שכל דבריו מדוקדקים מאד. (וגם המג"א סק"ח כתב דזו היא השיטה שבסעיף ז')

סימן רנז סעיף ט[עריכה]

ונראה לי ברור בכוונתו דהכי קאמר: דוודאי הך דסעיף ז' היא שיטת רשב"ם, וגם בסעיף א' כן, אלא שאין הכרח דהרשב"ם בעצמו יסבור הך דסעיף א'. וראיה לזה, שהתוספות וכל הראשונים שהביאו שיטת הרשב"ם - לא הביאו רק בעניין דסעיף ז', והיינו דבבשיל כל צרכו או כמאכל בן דרוסאי ליכא הטמנה. אבל הך דסעיף א', דעל למחר מותר - לא הזכירו, וגם במרדכי אין הכרע כמ"ש.

ובאמת דבר זה וודאי תמוה לומר כן, דהא עיקר הטמנה הוא למחר, ולכן רבינו הרמ"א לא הביא זה בסעיף ז', ורק בכאן בסעיף א' דלא מיירי בפרטי דיני הטמנה, אלא דמיירי שם לעניין איסור התבשיל אם עבר והטמין ע"ש. ולזה קאמר דיש מטמינים לצורך מחר, וסברי דגם בזה התיר הרשב"ם, כמ"ש בשיבולי לקט.

לזה אמר: ובדיעבד יש לסמוך על זה, כלומר שלא לאסור התבשיל, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. כלומר שפעם אחרת אסור לו לעשות כן אף לשיטת הרשב"ם, מפני שקרוב לומר דגם הרשב"ם לא התיר זה. אבל בסעיף ז' אומר דמקום שנהגו לסמוך על שיטתו אין למחות בידם, כלומר שתמיד יכולים לסמוך על שיטתו ולעשות כן.

סימן רנז סעיף י[עריכה]

מה נקרא הטמנה: כשהקדירה מכוסה למעלה ומן הצדדין בהדבר הנטמן. אבל כשאין הדבר הנטמן בו נוגע בהקדירה - אין זה הטמנה. לפיכך, מה שמעמידין הקדרות בתנורים שלנו וסותמין פי התנור - לא מיקרי הטמנה, כיון שהקדרות אינן אצל כותלי התנור ממש. ויש מי שכתב שנזהרו שלא יעמידו הקדירה אצל הדופן דזהו כהטמנה, (ט"ז סק"ו) אך גם בזה אין חשש, שהרי רק מקצת מהקדירה היא סמוכה להדופן, ורוב הקדרה מגולה, והטמנה היא שכל הקדרה מכוסה בהדבר הנטמן, וכבר כתבנו זה בסימן רנ"ג.

וכן כשהכיסוי אינו לשם הטמנה, אלא כדי לשמרו מן העכברים או שלא יתטנף בעפרורית - מותר. ולכן אף על פי שתבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להטמין בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, ואפילו מצטמק ורע לו, מכל מקום לשום כלים עליו לשמרו מעכברים או מטינוף או מעפרורית - מותר, שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר, כמו שנותן כיסוי על הקדירה לשמרו.

סימן רנז סעיף יא[עריכה]

אף על פי שמותר להשהות קדירה על גבי כירה, כמ"ש בסימן רנ"ג, ואפילו יש בה גחלים, על פי הדרכים והשיטות שנתבארו שם, מכל מקום צריך ליזהר שלא יכסה הקדירה בבגדים, אפילו מבעוד יום, כדין דבר המוסיף הבל. דאף על גב דהבגדים בעצמן אינם מוסיפין הבל, מכל מקום מחמת האש שתחתיהם - מוסיפין הבל ואסור.

ואף על גב דבגמרא (מ"ט.) איבעיא להו אם בעינן מוסיף הבל מחמת עצמן דווקא, ולדעת הרי"ף שם מבואר דהמסקנא כן הוא, מכל מקום הטור והש"ע שסתמו דבריהם - מבואר להדיא דסבירא ליה דאין חילוק. והטעם, משום דהרמב"ם בפרק ד' דין א' מפרש דמחמת דבר אחר - הוי טפי מוסיף הבל ע"ש, ואפשר דגם הרי"ף מפרש כן. (עיין ב"ח ודרישה) ועוד דחימום מחמת אש וודאי מוסיף הבל הרבה, ואסור.

סימן רנז סעיף יב[עריכה]

ומיהו אם אין הבגדים נוגעים בהקדירה, אף על פי שיש אש תחתיה, כיון שאינו עושה דרך הטמנה - מותר. הלכך היכא שמעמיד קדרה על כירה או כופח שיש בהם גחלים, ואין שולי הקדרה נוגעים בהגחלים - מיקרי השהיה ומותר, על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג.

ולדעת רבינו הרמ"א שם, אפילו הקדירה נוגעת בגחלים - מותר, כיון שאינה כולה מכוסה, כמו שבארנו שם סעיף כ"ד ע"ש. וכן אם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצידי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב - מותר, דכיון שהבגדים הם על הכלי, והכלי אינו נוגע בכל צדדי הקדירה - אין זה הטמנה.

סימן רנז סעיף יג[עריכה]

וכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו, על ידי שיתן בתוכה חתיכה חיה, אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם בסימן רנ"ג, והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים. ולשיטת רש"י ותוספות שם, אפילו בלא חתיכה חיה, ולרבינו הרמ"א אפילו נוגע בגחלים כמ"ש. ואף על פי שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בהקדירה - לית לן בה כמ"ש, דזה לא הוה הטמנה.

והטמנה שעושים במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט - שרי לכולי עלמא. והטיח אינו אלא בשביל דברים הממהרים להתבשל, אבל בשר חי - אין צריך לטיחה, כמ"ש בסימן רנ"ג. ובמקומות שלא נהגו להטיח בטיט או בשאר דבר - אסור ליתן שם מיני בצק או קטניות וקאס"א ותפוחי אדמה, אלא כדי שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, או שיכסה הגחלים באפר, (מג"א סקי"ט) וכבר בארנו זה בסימן רנ"ג.

ומצוה להטמין חמין לשבת כדי לאכול חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאוסר לאכול חמין בשבת - הרי זה מין, וזהו דרך הצדוקים, ובודקין אחריו. אמנם מי שעל פי בריאותו אין לו לאכול חמין - מותר לו לאכול צונן, והכל לפי טבעו. ורוב ישראל מהדרין לאכול חמין מרק מבשר בהמה או בשר עוף, ואוכלין צאלינ"ט וקוגי"ל, ומנהג ישראל תורה. (אך מי שאינו בבריאותו לא יאכל, ויעשה כמו שציוו עליו הרופאים ולא יחמיר בזה, והמחמיר בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו)

סימן רנז סעיף יד[עריכה]

ולבד זה אין בתנורים שלנו דין הטמנה, לפי שגם קודם ההטמנה היו בתנור. ועוד, דהתנור כיון שהיא מחוברת לקרקע - היא כקרקע, ואין הטמנה אלא בדבר התלוש. ויותר מזה כתב הרא"ש שם וזה לשונו:

"יש מקומות שבמקום שב(י)שלו הקדרות, מסלקים האש וגורפין הרמץ ונותנין הקדירה לצורך מחר, ומכסין אותה באפר צונן... אבל במקום שבשלו שם הקדירה כל היום, תחלת נתינת הקדירה לשם לא היתה לשם הטמנה, וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע, הלכך ליכא למיחש" עכ"ל.

והתיר מטעמים אלו אפילו כשמכסים הקדירה באפר, שזהו ממש הטמנה, וכל שכן אצלינו, שאין מכסין הקדירה באפר. ואמנם יש ליזהר מה ששמעתי שיש מקומות שלוקחים מהתנור ומכסים אותה בכרים וכסתות - שלא לעשות כן בשבת, אבל מערב שבת מותר, שהרי זהו בכלל מוכין שאין מוסיפין הבל כמו שיתבאר, ומותר מבעוד יום.

סימן רנז סעיף טו[עריכה]

והנה בארנו עניין ההטמנה, ולכן יש ליזהר שלא להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל בין השמשות - מותר להטמין, משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, וליכא למיגזר שמא ירתיח, ובסימן תר"ט יתבאר שאין להטמין לצורך מוצאי שבת, ובפת התירו, כמ"ש בסימן רנ"ד סעיף ט"ז ע"ש.

ובדבר המוסיף הבל - אסור אפילו מבעוד יום, ואם הטמין בדבר המוסיף הבל - התבשיל אסור אפילו בדיעבד. ואפילו הטמין בשוגג - אסור, דהרבה החמירו בהטמנה. (מג"א סק"ד) והטעם נראה לי, משום דלא מיחזי לאינשי כאיסורא, כיון שאין כאן אש וגחלים. ואימתי אסרינן: דווקא בצונן שנתחמם או שמצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו - לא אסרו בדיעבד. וכן המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל - לא אסרו בדיעבד מטעם זה, שהרי אינו אלא עומד בחמימותו, כיון שאינו מוסיף הבל. (שם סק"ו)

ויש אומרים דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל - מותר בכל עניין, כיון דשוגג הוא, ודווקא תבשיל שנתבשל כל צרכו. אבל אם נגמר בישולו בשבת - פשיטא שאסור. (שם סק"ז, ועיין ט"ז סק"ב שרצה לומר דאין כאן מחלוקת, דכשעיקר ההטמנה היא בדבר המוסיף הבל - לכולי עלמא אסור, והיש אומרים מיירי דעיקר היה מאין מוסיף הבל, וגם דיעה ראשונה מודה בזה ע"ש)

סימן רנז סעיף טז[עריכה]

אלו הן דברים המוסיפין הבל: פסולת של שומשמין וכל שכן של זיתים. מיהו יש חילוק ביניהם, אם טמן בדבר שאינו מוסיף הבל, והניח הקופה על גפת של שומשמין, דהיינו על הפסולת שלהן - מותר, דאין בהן חום כל כך שיעלו ההבל על הקופה הטמונה. אבל על גפת של זיתים - אסור, דמסקי הבלא. (גמרא מ"ח.) והרי"ף והרא"ש הביאו זה, אבל הרמב"ם והטור והש"ע לא הזכירו זה, וצ"ע.

וכן על שארי דברים המוסיפים הבל שיתבאר - מותר להניח הקופה שטמן בה עליהם, דלא אסרו רק על גפת של זיתים שיש בהם חמימות רב. וכן בחושן משפט סימן קנ"ה בהרחקה מן הכותל בדבר שמזיק להכותל, לא אסרו רק גפת של זיתים כמבואר שם.

(אך לפי זה גם זבל ומלח וסיד וחול לח דינם כזיתים, שהרי בהרחקה שוים לזיתים כמבואר, שם ואולי באמת כן הוא. ומחול יש גם כן ראיה, דעצם הטמנה חמירא מהרחקה מכותל, דבהטמנה גם חול יבש אסור כמו שיתבאר, ולא כן בהרחקה כמ"ש שם. וצ"ע על הפוסקים שלא דיברו מזה כלל ודו"ק) (ומשמע בירושלמי דגפת לאחר י"ב חודש - אין מוסיף הבל)

סימן רנז סעיף יז[עריכה]

וכן זבל ומלח וסיד וחול, בין לחין בין יבשין, ותבן וזגין ומוכין, והיינו כל דבר רך כמו צמר גפן וכיוצא בזה, ועשבים בזמן שאלו הארבעה הן לחין, דאז מוסיפין הבל. ובגמרא שם איבעיא להו אם דווקא לחין מחמת עצמן או אפילו מחמת דבר אחר, ופסק הרא"ש לקולא ע"ש, והרי"ף כתב דהמסקנא דמחמת עצמן תנן, ונראה גם כן דכוונתו כהרא"ש.

אבל הרמב"ם בפרק ד' מפרש דאדרבא, מחמת דבר אחר מחממי טפי, שכתב וזה לשונו: "לחים, ואפילו מחמת עצמן" ע"ש. והטור והש"ע מסתמי סתומי. ונראה שזהו טעמן, מפני שלהרא"ש מחמת דבר אחר קילא טפי, ולהרמב"ם מחמת עצמן קילא טפי, וממילא דשניהם אסורים. ולכן כתבו סתם: 'ולא במוכין לחים', וממילא דכלול הכל.

(ובגמרא מ"ט. שאלו: לחין מחמת עצמן במוכין היכא משכחת לה, ותירצו ממרטא דביני אטמי, מצמר הנמרט מבין יריכותיה של הבהמה, שהוא מלא זיעה ולח מעצמו ע"ש)

סימן רנז סעיף יח[עריכה]

ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: כסות ופירות וכנפי יונה ושארי נוצות. ולפי זה כרים וכסתות - אינם מוסיפים הבל, וכן נעורת של פשתן, והיינו הפסולת של הפשתן. ונראה דפשתן עצמו גם כן כן הוא, דלא גרעה מכסות.

וזה שאמרו 'נעורת', משום דבנעורת דרך להטמין, לפי שאינה שוה כלום, שזהו הדק הנופל מן הפשתן. וכן נסורת של חרשים, והיינו הדק הנופל מן העץ כשגוררין אותה במגירה, וקורין לזה פליק"א או פולאווינע"ס, וכן כל הני, דכשהן לחין - מוסיפין הבל, ממילא דכשאינם לחים - אינם מוסיפים הבל.

סימן רנז סעיף יט[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': "יש אומרים דמותר להטמין בסלעים אף על פי שמוסיפין הבל, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן" עכ"ל.

כלומר אף על גב דבהרחקה מן הכותל נתבאר בחושן משפט סימן קנ"ה שצריך להרחיק הסלעים מן הכותל, והם אבנים קשים, מטעם שיש בהם הרבה חמימות ומקלקלין את הכותל, ואם כן פשיטא שמוסיפים הבל, מכל מקום מדלא שכיח בהם ההטמנה, מפני שעלולים לשבר הקדירה ולקלקל המאכל - ולכן לא גזרו רבנן בזה. ואפר חם בלא גחלים - אינו מוסיף הבל. (רש"ל בתשובות)

סימן רנז סעיף כ[עריכה]

אף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, מכל מקום אם טמן בו מבעוד יום ונתגלה משחשיכה - מותר לחזור ולכסותו. וגם יכול לכתחלה לגלותו ולכסותו אם צריך לכך. (תוספות נ"א. ד"ה 'כסהו', ועין ט"ז סק"ד וב"י) אבל אם נתגלה מבעוד יום - אסור לכסותו משתחשך, דזהו כמטמין לכתחלה. (מג"א סקי"ב)

אבל מהתוספות (שם) מבואר, דדווקא כשהוא גילה מבעוד יום - אסור לכסותו משתחשך, אבל כשנתגלה מעצמה - מותר ע"ש. אבל רבינו הב"י בספרו הגדול הכריע מהירושלמי, דאפילו נתגלתה מעצמה - אסור ע"ש. ובאמת בירושלמי נשאר בספק ע"ש, וגם הרא"ש כתב כתוספות ע"ש.

ודע, דנראה דאין חילוק בין כשגילה על דעת לחזור ולכסותו, ובין על דעת שלא לכסותו, מדלא חילקו הפוסקים בזה. (ובזה האופן היה אפשר להשוות המחלוקת, דגם בנתגלתה מעצמה נוכל לחלק כן בין ראה ולא חשש לכסות ואחר כך נתיישב לכסות, ובין אם מיד כשראה רצה לכסות ודו"ק)

סימן רנז סעיף כא[עריכה]

וכשם שראוי לכסותו כשנתגלה בשבת, כמו כן מותר להוסיף על הכיסוי בשבת עוד מדברים שאין מוסיף הבל. וכן אם רצה ליטול כל הכיסוי וליתן כיסוי אחר במקומו - מותר, בין שהראשון חם יותר מהשני ובין שהשני חם יותר מהראשון, דכיון שהיה עליו שם הטמנה אין זה הטמנה חדשה, ומותר.

ולא עוד, אלא אפילו היה על הקדירה כיסוי מדבר קל כמו סדין - יכול לטלותו ולכסותו בגלופקרין שהוא בגד עב. וכל זה כשנתבשלה הקדירה כל צרכה, אפילו מצטמק ויפה לו, שהרי אין בזה בישול. אבל לא נתבשל כל צרכה - אסור אפילו להוסיף על הכיסוי, מטעם שתוספת זה אולי יגרום לאיזה בישול. ועוד שיכול להיות שיעמידנו כמו שהוא מכוסה על כירה שיש בה גחלים.

ויעשה באופן ההיתר שנתבאר בסעיף י"ב, שהבגדים לא יגעו בהקדירה, או דרך כלי רחב כמ"ש שם. (כן כתב המג"א סקי"ג ע"ש, אבל הלשון לא משמע כן, ולכן נראה דכוונתם כטעם הראשון שבארנו, ועוד דבהטמנה כמו שהיא דמיירי כאן אין היתר ודו"ק)

סימן רנז סעיף כב[עריכה]

ההטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל - לא אסרו אלא בדבר חם שנתחמם בכלי ראשון. אבל מותר להטמין את הצונן, שמטמינו כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפוג צינתו. ואפילו אדם חשוב רשאי לעשות כן, שכן מצינו בגמרא (נ"א.) דרב נחמן עשה כן ע"ש.

ולא עוד, אלא אפילו אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת - מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל, כיון שנסתלק מהכלי ראשון. ואין חוששין שמא ירתיח, שהרי בעצמו מצננה בעירויו לכלי אחרת, ואיך ירתיחנה. (גמרא שם)

ואף על גב דבהעמדה על גבי כירה גרע כשפינן ממיחם למיחם, כמ"ש בסימן רנ"ג, זהו בהעמדה על הכירה שיש שם גחלים, דבעל כורחו כוונתו לחממה, מה שאין כן בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל. (מג"א סקי"ד) ואפשר דאפילו בכלי ראשון עצמו כשקררו קצת, והיינו כשנטלו מהכירה הניחו איזה זמן על הקרקע או על השלחן, דרשאי אחר כך להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל מטעם זה, כיון דכוונתו לצננה קצת. (שם)

ומיהו כל זה באינו מוסיף הבל, אבל בדבר המוסיף הבל - אסור אפילו להטמין צונן גמור, ואפילו מבעוד יום נמי אסור, דזהו כהטמנה ברמץ דלא פלוג חכמים. (ובחול קר מותר כדמוכח ריש פרק ב' דבבא בתרא ועיין תו"ש)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנח[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH258

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדין להניח כלי קרה על כלי חמה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רנח סעיף א[עריכה]

כתב הרמב"ם סוף פרק ד':

"מניחין מיחם (של נחשת) על גבי מיחם בשבת, וקדירה (של חרס) על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדירה, וטח פיהם בבצק. לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיעמדו על חומם. שלא אסרו אלא להטמין בשבת, אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם כדי שיהיו עומדין בחמימותן - מותר.
אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת. ואם הניחו מבערב - מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף" עכ"ל.

(וכן הגירסא בגמרא סוף פרק במה טומנין, ודלא כגירסא שלפנינו דמיחם על קדירה אסור, וגם רש"י שם כתב כן כהרמב"ם על פי התוספתא ע"ש)

סימן רנח סעיף ב[עריכה]

ביאור הדברים: דבמניח כלי חם על גבי כלי חם - אין בזה לא משום מבשל, כיון דשניהם חמים ושוים בחמימותם, אבל אם אינם שוים יתבאר בסימן שי"ח, ומשום הטמנה נמי ליכא, כיון דהעליון מגולה - אין זה הטמנה.

ואינו דומה להשה(י)ה על גבי כירה גם כן, דהתם יש גחלים והחמימות רב, מה שאין כן במיחם על מיחם. ורק צונן אסור, מפני שמוליד חום, ומערב שבת מותר, מפני שאין זה הטמנה וכמ"ש. ופשוט הוא דמ"ש 'וטח פיהם בבצק' זהו כשהבצק נלוש מערב שבת, והטיחה מותרת לפי שאינו [לקיימא] (לקיימה) אלא לשעה קלה. ופשוט הוא דכשהקדירה עומדת על האש - אסור להעמיד עליו עוד קדירה או מיחם, דזהו השה(י)ה ממש. (מג"א)

ויש עוד טעם מה שאין שייך בזה הטמנה, משום דהחמימות מתקרר והולך. (ב"י) ואף על גב דאם כן גם רמץ וגחלים הא הולכים ומתקררים, מכל מקום חמימותם חזק מאד, ולא דמי לחום של חמין. אבל באמת אין צריך לזה אלא לדיעה שנתבאר דבהעמדת שולי הקדירה על הגחלים הוה הטמנה, אבל כבר נתבאר דאנן קיימא לן דכל שאין כל הקדירה נטמן בתוכה - לא הוי הטמנה, ועיין בסימן שי"ח סעיף ל"ו.

סימן רנח סעיף ג[עריכה]

יש מי שמגמגם על אנשים שבימות החורף לוקחים כלי ובתוכו משקה קרה, ונותנין את הכלי תוך כלי מלא מים חמים להפיג צינתו, דזהו הטמנה גמורה. (ט"ז)

ואנחנו לא שמענו מי שעושה כן, רק את זה שמענו שיש נשים שלוקחות הכלי שהקוגי"ל בתוכה, ונותנין את הכלי כולה לתוך הקדירה הגדולה של הצאלינ"ט, וזהו הטמנה גמורה ובדבר המוסיף הבל, כיון שהקדירה הוא בתוך התנור שמלא גחלים, ואסור אפילו מבעוד יום. אם לא שנאמר כסברת הרא"ש שכתבנו בסימן הקודם סעיף י"ד, מטעם דהקדירה היה מקודם בהתנור ומטעם מחובר ע"ש, ובוודאי טוב יותר שלא לעשות כן. (או מפני שהתנור טוחה וגם בהטמנה מותר כמו בהשה(י)ה)

סימן רנח סעיף ד[עריכה]

גם יש ליזהר אצלינו בשתיית חמין בשבת בבוקר, שמעמידין בתנור כלי חרס או כלי נחשת עם מים שקורין ליא"ק, וגם הצאני"ק עם הטה מעמידים בתנור, ולוקחים בבוקר מהתנור ושותים. צריכים ליזהר שלא יכסו לא הליא"ק ולא הצאני"ק במטפחת או בחפץ אחר, שזהו הטמנה גמורה לכתחלה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, ואסור כמו שנתבאר.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רנט[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH259

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רנט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם מותר לטלטל הדבר הנטמן בתוכה, וכן בדין סתירת פי התנור
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן רנט סעיף א[עריכה]

דבר ידוע, שכל דבר שאינו ראוי לתשמיש היתר בשבת, או אפילו ראוי אלא שאינו עומד לכך - הוי מוקצה ואסור בטלטול. ולכן אם לא טמן בבגדים או בכרים וכסתות אלא במוכין, כמו צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וכיוצא בהם, ולא ייחדן להטמנה תמיד, דאם ייחדן הלא ראוים ועומדים להטמנה ומותרים בטלטול. אך הוא לא ייחדם אלא שהטמין בהם פעם אחת, ואם כן לא מיקרי שעומדים לכך, והם מוקצים כמק(ו)דם, ואסורים בטלטול מפני שההטמנה היא במקרה. ולכן יש מי שאומר שאם הטמין שני פעמים - הוה כייחד להטמנה, ומותרים בטלטול. (ב"ח)

סימן רנט סעיף ב[עריכה]

ולדעת הרי"ף והרמב"ם בפרק כ"ו דין י"ב, אפילו טמן בגיזי צמר שאינם חשובים כל כך - אסורים בטלטול כשלא ייחדן לכך. ורק אם טמן בעורות, בין של בעל הבית בין של אומן - מותרים בטלטול, מפני שאינו מקפיד עליהן.

אבל לדעת רוב הפוסקים גם גיזי צמר הוי כעורות, ואם טמן בהם פעם אחת - מותרים בטלטול, וכן סתמו הטור והש"ע סעיף א'. והני מילי סתם גיזים שאינם עומדים לסחורה, אבל אם נתנם לאוצר לסחורה ומקפיד עליהן - אסורים בטלטול בלא יחוד, או שטמן שני פעמים.

סימן רנט סעיף ג[עריכה]

דבר פשוט הוא שהטומנין בזבל וסיד וחול ותבן צריך יחוד, דאם לא כן הרי בוודאי ישליכם, שאין בהם שום חשיבות, וממילא שהם מוקצין. ולכן צריך לייחדן להטמנה, והיחוד צריך להיות לעולם. וכן הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה - צריך שייחדן לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא ייחדם אינם חשובים לו ומשליכן. ולכן אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם וייחדן להטמנה. אבל האבנים המונחים על גבי כירה - מותרים בטלטול, שהרי הם מיוחדים לתשמיש. (מג"א סק"ז)

ואצל[י]נו בסתימת פי התנור, יש שסומכין כיסוי התנור בעצים העומדים להסקה, ואסורים בטלטול אם לא ייחדן לכך. (שם) והנשים אינן נזהרות בזה, מפני העדר ידיעתן בדיני מוקצה, ויש להזהירן על כך. וכן הטחין פי התנור בבלויי סחבות - צריכין יחוד, ואם לא ייחדן - אסורין בטלטול. וכשפותח התנור - יניחם שיפלו, ולא יגע בהן. (עיין ב"ח שכתב דבאבנים לא מהני טמינה כמה פעמים וצ"ע)

סימן רנט סעיף ד[עריכה]

כיצד יעשה כשטמן בדבר שאסור בטלטול, אם מקצת הכיסוי מגולה בלא הגיזה או שאר דבר שטמנו בו? מנער הכיסוי והן נופלות, כלומר שנוטל כיסוי הקדירה במקום הפנוי מהגיזים, והכיסוי יש תורת כלי עליו.

ואף על פי שהגיזה על הכיסוי, וכשמטלטל הכיסוי הרי מטלטל הגיזה, אמנם זהו טלטול מן הצד, כיון שאין מטלטלן בעצמן, וקיימא לן דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר - מותר בטלטול, כמו שיתבאר בסימן ש"ט.

והא דלא אמרינן שהכיסוי יעשה בסיס להגיזה, כדין בסיס לדבר האסור. דזהו אם היה הכיסוי תשמיש להצמר, אבל בכאן אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממו, ולפיכך לא שייך לומר דהכיסוי יהיה בסיס להגיזה. ואם כל הכיסוי מכוסה בהגיזה - אין עצה אלא אם כן יטול מזלג או סכין או דבר אחר, ויגביה הכיסוי עם הגיזה ביחד.

(מג"א סק"ה, ועיין ט"ז סק"ב שהקשה מחבית דסימן ש"ט, דבצריך למקומו מותר לטלטל החבית, ולמה לא התירו בכאן ע"ש. ודבריו תמוהים, והרי רק בצריך למקומו התירו שם, וכבר תמה עליו הפרמ"ג ע"ש ודו"ק)

סימן רנט סעיף ה[עריכה]

הטומן בקופה מליאה גיזי צמר שאסור לטלטלן, כגון העומד לסחורה ומקפיד עליהן, והוציא הקדירה, כגון שראשה לא היה מכוסה בגיזים, ואחר כך רוצה להחזירה לתוך הקופה, דחזרה מותר בהטמנה כל זמן שלא נתקלקלה הגומא - מותר להחזירה, שהרי אינו נוגע בהגיזים.

ואם נתקלקלה, ובהכרח להזיזן אילך ואילך על ידי הקדירה - אסור להחזירה. ואף על גב דטלטול מן הצד מותר כמ"ש, זהו בטלטול בעלמא, אבל לא כשצריך להזיזן הרבה, דאז הוי כטלטול ממש בידיו. (תוספות נ': ד"ה 'הכל' ע"ש)

ומכל מקום לא אסרינן עליה נטילתה שמא תתקלקל הגומא, דממה נפשך, אם לא תתקלקל - יחזירנה, ואם תתקלקל - לא יחזירנה.

סימן רנט סעיף ו[עריכה]

וזהו בדבר שאינו ניטל בשבת, אבל טמן בדבר הניטל - מובן מאליו שאין כאן חשש בחז[י]רתה אף אם תתקלקל הגומא, שהרי מותר לתקן בידיו ממש, כיון דבדבר הניטל טמן, וזהו לשיטת רש"י ותוספות. (שם)

אבל הרמב"ם בפירוש המשנה כתב טעם אחר באיסור החזרה כשנתקלקלה הגומא, דלאו מטעם מוקצה הוא, אלא מטעם דכשנתקלקלה הגומא ומחזירה על ידי תיקון הגומא - נראה כמטמין לכתחלה בשבת. ואם כן אין חילוק בין דבר הניטל לדבר שאינו ניטל, דבשניהם אסור. (עיין בירושלמי סוף פרק במה טומנין ודו"ק)

סימן רנט סעיף ז[עריכה]

אם טמן הקדירה בדבר שאינו ניטל בשבת, וכיסה בדבר הניטל על פיה - מגלה הכיסוי ואוחז בהקדירה ומוציאה, דבוודאי גם ראש הקדירה פנוי מדבר שאינו ניטל. וכן להיפך, אם כיסה הקדירה בדבר שאינו ניטל וטמן בדבר הניטל - מפנה סביבותיה ואוחז הקדירה ומוציאה, דלא נעשה בסיס להכיסוי כמ"ש, וגם טלטול מן הצד הוא כמ"ש.

וכן אפילו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת הקדירה מגולה - נוטל ומחזיר, ואם לאו - אינו נוטל אלא אם כן יטול מזלג או סכין להגביה הכיסוי, כמ"ש בסעיף ד'.

סימן רנט סעיף ח[עריכה]

תנורים שלנו שסותמין פיהן בדף ושורקין אותו בטיט - מותר לסתור אותה סתימה בשבת שחרית לפתוח התנור, ואין בזה משום סתירת בניין, דזהו אם היה שורקו לזמן מרובה, אבל הכא הרי לא שרקו אלא כדי לפותחו בשחרית. ויכול להוציא התבשילין ולחזור לסותמו אם אפשר כמק(ו)דם, אך על פי הרוב כבר נתייבש הטיט, ואי אפשר לעשות כמק(ו)דם אלא בסתימת הדף בלבד.

אמנם אם יש בהתנור עדיין גחלים לוחשות, ובפתיחת התנור נתלהטו על ידי הרוח כדרכן - אסור לישראל לסתום פי התנור, שהרי בסתימתן יכבו הגחלים, ואם לא יכבו לגמרי - מכל מקום תתמעט התלהבותם, והוי מכבה. ואין לעשות זה ל'דבר שאינו מתכוין', שהרי בהכרח תהיה כן, והוה פסיק רישא.

ולכן אם ביכולתו לעשות על ידי אינו יהודי, לצוותו לסתום פי התנור - מה טוב, ואין זה 'אמירה לעכו"ם שבות', דהא אין אנו מצווים אותו לכבות הגחלים אלא לפתוח התנור, וזה נעשה ממילא. ואם אי אפשר על ידי אינו יהודי - יזהר לבלי לכסות כל פי התנור אלא להניח מקצתו פתוחה או להעמיד הכיסוי באלכסון, דאז תהיה צד מטה פתוחה.

סימן רנט סעיף ט[עריכה]

ויש מי שאוסר גם לפתוח התנור בעצמו כשיש שם גחלים לוחשות, משום דעל ידי פתיחתו הרוח יבעיר הגחלים, (מג"א סקי"א בשם תה"ד) וגם זהו פסיק רישא. ואין המנהג כן, דנשים שלנו פותחות התנור אף שיש שם גחלים לוחשות. וגם מדברי רבותינו בעלי הש"ע מוכח כן, שכתבו בסעיף ז', דאם יש בו גחלים לוחשות - מותר לסותמו על ידי אינו יהודי, ולא על ידי הישראל. ולמה לא אסרו גם הפתיחה, אלא וודאי דאין חשש בפתיחה.

ואין זה דומה למ"ש בסימן רע"ז, דהתם פותח הדלת של הבית ונכנס הרוח מהחצר, ועוד דשם עיקר החשש מטעם רוח שאינה מצוייה, וגזרינן רוח מצוייה אטו רוח שאינה מצוייה. (ט"ז שם סק"ד) אבל בפותח התנור אל הבית ולא אל החצר, אין כאן לא חשש הבערה ולא חשש כיבוי. ואף על גב דזה אנו רואים שאחרי פתיחת התנור איזו זמן יתראו הגחלים לוחשות, שמקודם היו כקטומים - מכל מקום הרי בשעת מעשה אינו עושה כלום, וגם אחר כך אין זה הבערה גמורה, וגרמא בעלמא הוא, ולהדיא אמרינן בשבת (ק"כ:) דגרמא מותר ע"ש.

(ומה שכתב המג"א דין זה מתה"ד תמיהני, דשם בסימן נ"ט לא מיירי כלל מפתיחת פי התנור אלא מפתיחת החלון כנגד הנר ע"ש. ונראה דכוונת המג"א הוא דסבירא ליה דפתיחת התנור דומה לפתיחת הדלת, אבל אין זה דמיון ודו"ק)

סימן רנט סעיף י[עריכה]

עוד ראיתי מי שכתב שיש אוסרין לסתום התנור בגחלים לוחשות מפני חשש הבערה, שהרוח יוצא דרך נקב קטן, ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מא(י)לו היה פתוח לגמרי, (שם) ולפי זה כשסותמין התנור צריכין להניח פתח גדול.

אבל באמת דברים תמוהים הם, ורבים חולקים בזה, והאיסור בסתימה הוא מטעם כיבוי ולא מטעם הבערה. (תה"ד ותשובות רמ"א וא"ר סקי"ב) ופשוט הוא דכשהאש בוער בתוכו - שאסור לסותמה כולה, דוודאי תכבה. אך בהניח מקום פתוח - מותר, ובוודאי צריך מקום פתוח באיזה משך, דאם לא כן אין זה כלום.

סימן רנט סעיף יא[עריכה]

אמנם בזה שנתבאר דאין בסתירת התנור איסור סתירה, כתב רבינו הרמ"א דיש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט על ידי ישראל, אם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי. וכן אם אפשר לעשות על ידי ישראל קטן - לא יעשה ישראל גדול, ואם אי אפשר - יעשה גדול על ידי שינוי קצת, והכי נהוג עכ"ל.

אבל אצלינו אין המנהג כן, וכן כתב אחד מהגדולים, (א"ר סקט"ו) שמהר"ש רבו של מהרי"ל התיר לעשות כן לכתחלה.

סימן רנט סעיף יב[עריכה]

עוד כתב:

"הא דמותר לחזור לסתום התנור - היינו ביום, דכבר כל הקדרות מבושלות כל צרכן. אבל בלילה סמוך להטמנתו, דיש לספק שמא הקדרות עדיין אינן מבושלות כל צרכן - אסור לסתום התנור, דגורם בישול כמ"ש בסימן רנ"ז, ואפילו על ידי אינו יהודי אסור, כמ"ש לעיל סוף סימן רנ"ג עכ"ל.

ולכן יש ליזהר בזה מאד, אם לא כשידוע שכבר נגמרו התבשילין, דאז יש להתיר על ידי אינו יהודי. אבל בלאו הכי, אם עשו כן על ידי ישראל - אסור התבשיל גם בדיעבד, עד מוצאי שבת בכדי שיעשה. אמנם אם נעשה על ידי אינו יהודי, הגם שעשו איסור - מכל מקום יש להתיר התבשיל בדיעבד, כיון שגם בלא זה היה מתבשל. (מג"א סקי"ב)

סימן רנט סעיף יג[עריכה]

ויש להסתפק דאם יש הכרח לפתוח את התנור בשביל חולה או שיש בו סכנה, ומותר על ידי ישראל, או שאין בו סכנה ופתחו על ידי אינו יהודי, אם מותר לצוות אחר כך לאינו יהודי לסותמו, כדברים שהתירו סופן מפני תחלתן (ביצה י"א:) או לא התירו, ונראה דמותר על ידי אינו יהודי.

ועוד, כיון שאם לא יסתמו התנור לא יהיה לו מה לאכול בשבת בבוקר - יש להתיר אמירה לעכו"ם בכהני גווני, ועדיף טובא ממה שהתיר רבינו הרמ"א לקמן סימן רע"ו לצוות להדליק את הנר לצורך סעודת שבת ע"ש, שהרי הוכרח בכאן לפתוח בשביל החולה, מה שאין כן בשם, היה יכול להכין מבעוד יום, ולכן יש להתיר על ידי אינו יהודי.

סימן רנט סעיף יד[עריכה]

בזמנם היו מי שהטמינו באבנים, והיינו שעשו האבנים כמו בניין, שהניחו סביב הקדירה אבנים זה על גבי זה.

ולכן ביום טוב שחל להיות בערב שבת, יש אוסרים להטמין באבנים, מטעם דמיחזי כמו בניין ביום טוב. ויש מתירים, דלא מיחזי כבניין, ומשום כבוד שבת לא גזרו. ולכן כשאפשר להטמין בעניין אחר אין להטמין באבנים, (מג"א סק"י) ועכשיו לא ידענו כלל מהטמנה זו.

סימן רנט סעיף טו[עריכה]

והנה אחרי שנתבארו כל דיני שהייה והטמנה, וכבר נתבאר דתנורים שלנו אין בהם דין הטמנה כל עיקר, ורק השה(י)ה מיקרו, וגם דינם ככירה ולא כתנור שבזמן הגמרא. ואם טחו התנור בטיט - מותר לכל הדיעות, אמנם אם לא טחו - תלוי בהדיעות שבארנו בסימן רנ"ג סעיף כ"ז, אך אם נתנו אפר על הגחלים וגרפו הגחלים לצד אחד של התנור - מותר גם כן לכל הדיעות.

ואנחנו תופסים שיטת רש"י ותוספות, דהשה(י)ה מותר בכירה שאינה גרופה וקטומה, אם רק הגיע התבשיל עד הלילה למאכל בן דרוסאי. ועל גבי התנור ולפני התנור, שקורין יאמק"א או קאמינא"ק, וכן בהקאכלא"ך - זהו סמיכה ומותר, כמ"ש שם.

ורק יש ליזהר אצלינו שלא לפתוח התנור בערב, כל זמן שלא נתבשלו התבשילין של מחר בשלימות, וזהו איסור דאורייתא אם יסתמו אחר כך התנור. וגם יזהרו שלא לכרוך בשבת שום קדירה, או הלייאקע"ס ששותין מהן חמין וגם הצאניקע"ס, בשום דבר, דזהו הטמנה.

ויש לכל אחד להשגיח על בני ביתו שלא יעשו כן, וגם יש להזהירן שלא יתמוכו הדף שסותמין התנור בעצים או באבנים, אם לא שייחדם לכך לעולם. ומפני שדבר זה מצוי מאד, והנשים אין יודעות מאיסור זה, לפיכך צריך להזהירן, וכמ"ש בסעיף ג'.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רס[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH260

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הכנת הרחיצה והחיפוף לכבוד שבת
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

כתיב: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" ודרוש חז"ל בשבת (כ"ה:): 'ותזנח משלום נפשי' - זו הדלקת נר בשבת, 'נשיתי טובה' - זו בית המרחץ או רחיצת ידים ורגלים בחמין ערב שבת.

ולכן נהגו רוב ישראל לילך למרחץ בערב שבת, מפני כבוד השבת. ויש נוהגים לטבול גם במקוה מפני קדושת שבת, ואשרי חלקם, דבזה ממשיכים עליהם שפע קדושה משבת קדש, וגם לובשין כתונת לבן לכבוד שבת.

סימן רס סעיף ב[עריכה]

וזהו שכתבו הטור והש"ע: "מצוה על כל אדם לרחוץ כל גופו בחמין בערב שבת, ואם אי אפשר לו ירחץ פניו ידיו ורגליו" ע"ש.

ובגמרא לא הזכירו 'פנים', דזהו מילתא דפשיטא, שהרי בלאו הכי שנינו שם (נ':): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונו" ע"ש. וכן איתא שם על רבי יהודה, שבכל ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ע"ש.

וזה שלא כללו הפנים ב'נשיתי טובה', לאו משום דאין צריך הפנים, אלא דפנים אינו בכלל הטובה. כלומר דידים ורגלים בחמין לעת ערב היה רפואה, כדאמרינן שם (ק"ח:): "טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קלורין שבעולם" ע"ש, והפסוק לא מיירי בערב שבת, לפיכך לא אמר 'פנים'.

והנה זהו וודאי דמרחץ לרחוץ כל גופו יותר מצוה מרחיצת פניו ידיו ורגליו, וזה שרבי יהודה לא עשה כן, וראיתי מי שטרח בזה. (א"ר סק"א) ולי נראה הטעם פשוט, משום דרבי יהודה היה לו כאב ראש, כדאיתא בנדרים (מ"ט:), ומי שיש לו כאב ראש אין ביכולתו ליכנס למרחץ מפני החמימות, ולכן לא רחץ ראשו גם כן.

סימן רס סעיף ג[עריכה]

אמרינן בשבת (ס"א.): כשהוא רוחץ - רוחץ של ימין ואחר כך רוחץ של שמאל, כשהוא סך - סך של ימין ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחלה, מפני שהוא מלך על כל האברים ע"ש.

ואם כן גם ברוחץ כל גופו, צריך לרחוץ הראש תחלה מטעם זה. ומה שלא הזכיר זה ברחיצה, נראה לי משום דרוב רחיצה שבזמן הש"ס היתה באמבטי, כדתנן בנדרים (מ"א:): "ורוחץ עמו באמבטי", ולפי זה בהכרח שרגליו נכנסים תחלה לתוך המים, ולכן אומר ברחיצה רק על הידים של ימין ואחר כך של שמאל.

ולפי זה הרוחץ שלא באמבטי ירחוץ מקודם הראש עם הפנים, ואחר כך הלב שהוא קודם במעלה לכל האברים אחר הראש, ואחר כך יד ימין ואחר כך של שמאל, ואחר כך הרגלים מתחלה של ימין ואחר כך של שמאל, וכן יעשה בסיכה של בורית שקורין זיי"ף.

סימן רס סעיף ד[עריכה]

אמרינן בנדרים (פ"א.): "עירבוביתא דרישא - מתיא לידי עוירא, עירבוביתא דמאני - מתיא לידי שעמומיתא, עירבוביתא דגופא - מתיא לידי שיחני וכיבי". כלומר כשאינו מסרק ראשו תמיד - יבא לסמיון עינים, וכשאינו מכבס בגדיו תמיד - יבא לידי זוהמא ויהיה בשיעמום ותמהון לבב, וכשאינו רוחץ גופו תמיד - יבא לידי שחין,

ואמרינן בפסחים (קי"א:): מי שמסרק ראשו יבש - יבא לידי עוורון, ומי שלובש מנעלים על רגליו בעוד שרגליו לחים - גם כן יבא לידי עוורון ע"ש.

ולכן נהגו כל ישראל לרחוץ גופו בערב שבת, ולסרוק הראש אחר רחיצה, וללבוש חלוק לבן, וינצל מכל הג' רעות שחשבנו, והוא עונג שבת.

סימן רס סעיף ה[עריכה]

נכון לחתוך הצפרנים בערב שבת, ולגלח הראש כשצריך לכך יגלח או יספור בערב שבת, ולא יגלח אחר זמן המנחה אם הגיע זמנה ולא התפלל עדיין, כמ"ש לעיל סימן רל"ב. וגם במרחץ אסור כמ"ש שם, אך העולם מקילים בזה, מפני שאינו דומה מרחץ שלנו למרחץ שלהם, שהיה בו הבל רב וסכנה מפני שהיה נסוק מתחתיו, מה שאין כן במרחצאות שלנו.

ולעיל בסימן רל"ב כתב רבינו הרמ"א היתר לעניין אכילה ע"ש, ואנחנו כתבנו שם סעיף ט"ו היתר על פי הירושלמי ע"ש, וממילא דהוא הדין לעניין מרחץ, אף אם לא נחלק בין מרחץ שלנו לשלהם.

סימן רס סעיף ו[עריכה]

יש שכתבו על פי צוואת רבי יהודה חסיד, שלא לגלח ולא ליטול צפרנים בראש חודש, אפילו חל בערב שבת (מג"א) מפני הסכנה. (באה"ט) ויש שכתבו שלא לקוץ צפרני ידים ורגלים ביום אחד, (שם) ויש שכתבו שלא לגלח ולא לקוץ הצפרנים ביום ה', מפני שמתחילין ליגדל בשבת. (מג"א) וזהו נגד משנה מפורשת בתענית, (פרק ב' משנה ז'), דאנשי משמר היו מגלחין ביום ה', וגם איזה איסור הוא שמתחילין ליגדל בשבת, אלא דמפני כבוד שבת נכון יותר להסתפר בערב שבת. אמנם אם יודע שבערב שבת לא יהיה לו שהות, ביכולתו בפשיטות לגלח ולקוץ ביום ה'.

וגם כתבו שכשנוטל צפרניו לא יטול אותן כסדרן, ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע, וסימן לזה דבהג"א בשמאל ובדאג"ה בימין, וכתבו שהאריז"ל לא הקפיד על זה והיה מלעיג על זה, (מג"א) ומכל מקום כדאי ליזהר לכתחלה. (שם) וכל אלו הדברים אין להם שום מקום בדין, ומאן דקפיד - קפיד, ודלא קפיד - לא קפיד. ויקוץ מקודם הצפרנים של יד ימין ואחר כך של שמאל, ובשם הכלבו הביאו להיפך, ליטול תחלה של שמאל, (א"ר סק"ו) ולא ידעתי טעמו.

ויזהר לבלי להשליך הצפרנים ארצה, דשמא תעבור אשה עוברה ותפיל. (מועד קטן י"ח.) ולכן במקום שאין אשה מצויה, כמו בבית המדרש - לית לן בה. (שם) וכן אם הצפרנים נזוזו ממקומן הראשון שהשליכם שם - גם כן לית לן בה. (שם) וכן אם חתך בהסכין אחרי זריקת הצפרנים איזה דבר - גם כן עברה הקפידא. (נדה י"ז.) ואמרו שם שצפרנים: חסיד - שורפן, צדיק - קוברן, ורשע - זורקן. וכל דברי חז"ל נאמנו מאד, והמה עניינים סגוליים שנעלמה מטבע השכל.

ופשוט הוא דכל דברים אלו: רחיצה וחיתוך צפרנים וגילוח - טוב יותר לעשות אחר חצות, דיותר ניכר שהוא לכבוד שבת. ומכל מקום אם עשה קודם חצות - גם כן טוב, דכל שעושה בערב שבת - ניכר שהוא לכבוד שבת, וכן מפורש בנזיר (ה'.) ע"ש. ויש שמאחרין הרבה המרחץ והמקוה, ואומרים שכן הוא על פי הקבלה, וטועים הם, ויש לגעור בהם. ואדרבא, דאם רק אחר חצות - מצוה להקדים. (ואין סתירה מרמ"א סוף סימן רס"ב)

סימן רס סעיף ז[עריכה]

שנינו במשנה (ל"ד.): "ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". דזה לא שייך בלשון שאלה, שהרי רואה שלא הדליקו. ואצלינו יש לומר 'הפרשתם חלה', ונשים שלנו זריזות ואין ממתינות על אמירת בעליהן. וצריך לומר בלשון רכה ובניחותא, (גמרא) וגם יזהירם לפסוק ממלאכה. ועירובי חצירות כשצריך - עושה בעצמו ואינו סומך על אחרים.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רסא[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH261

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

זמן הדלקת הנרות
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן רסא סעיף א[עריכה]

תניא במכילתא: (יתרו פרשה ז') "זכור ושמור - זכור מלפניו ושמור מאחריו, מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקדש. משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו" עכ"ל.

והכי פירושו: דדרך הזאב שאינו הורג הבהמה באמצע הגוף, אלא או מלפניה בצוארה או מלאחריה. וכשם שהזאב הורג כל הגוף בטרפו מלפניה או מלאחריה, כמו כן אם לא יוסיף מחול על הקדש מלפניה ומלאחריה - הרי זה כמחלל כל השבת, לפיכך הזהירה התורה על זה.

וכהני גווני אמרינן במדרש רבה: (בראשית פרשה י') "בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו - הוא מוסיף מחול על קדש" ע"ש. וביומא (פ"א:), לעניין תוספת יום הכיפורים אמרינן: מניין דגם שבת ויום טוב צריך תוספת מחול על הקדש - ת"ל "תשבתו שבתכם", הא למדת דכל מקום שנאמר שבות, כלומר שביתה - מוסיפין מחול על הק(ו)דש.

(והא דאמרינן במועד קטן ד'., "יליף שבתון מששת ימי בראשית, מה להלן היא אסורה ולפניה מותרת וכו'", כתבו התוספות שם משום דהוי פורתא ע"ש. ולדברי המדרש לא קשה כלל, שהרי בהכרח להוסיף, ושם קאי על תוספת ל' יום דשביעית. וכן הך דירושלמי ריש שביעית, מה שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה וכו' - גם כן פירושו כן ע"ש. אבל התוספות בראש השנה ט'. ד"ה 'ורבי עקיבא' לא תפסו כן, ע"ש ודו"ק)

סימן רסא סעיף ב[עריכה]

וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ב': "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקדש" ע"ש. וכתב בלשון 'יש אומרים', משום דהרמב"ם והטור לא הזכירו זה רק בתוספת יום הכיפורים לעניין עינוי בלבד, כמו שכתבו בהלכות יום הכיפורים, וזה תלוי בסוגיא דיומא שם.

מיהו רוב רבותינו: הבה"ג והרי"ף והרא"ש והסמ"ג והסמ"ק ויריאים והר"ן והמגיד משנה, פסקו דיש מן התורה תוספת שבת ויום טוב.

אמנם לדינא נראה לי דאין נפקא מינה, דהא זהו פשיטא שמוכרח להפסיק ממלאכה קודם השקיעה מעט, דלצמצם אין כח ביד בשר ודם, כמאמר המדרש שהבאנו. ואחר השקיעה מתחיל בין השמשות, שהוא ספק סקילה, והעושה מלאכה בשני השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בזמן אחד - ממה נפשך מחוייב חטאת, (שבת ל"ה:) וכן פסק הרמב"ם בפרק ה' ע"ש. ואם כן כיון שמפסיק ממלאכה קודם השקיעה - הרי יש כאן תוספת גם כן, שהרי אין שיעור להתוספת.

סימן רסא סעיף ג[עריכה]

אמנם בעצם זמן בין השמשות יש מחלוקת בין הפוסקים, דכפי המבואר מהגמרא (שם ל"ד:) הוי זמן בין השמשות משך הילוך ג' רבעי מיל אחר השקיעה, ואחר כך הוי לילה. וכפי שחושבין הילוך מיל לי"ח חלקים מששים בשעה, הוויין ג' חלקים - י"ג חלקים וחצי.

עוד אמרו בגמרא (ל"ה:): "כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. ולא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים" ע"ש. וזה לשון הרמב"ם בפרק ה' דין ד':

"משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים - הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר... וכוכבים אלו לא גדולים וכו'" עכ"ל.

סימן רסא סעיף ד[עריכה]

ודבריו אינם מובנים, שהרי בגמרא אמרו דכוכב אחד יום, ובעל כורחנו דאינו מן הכוכבים הנראים ביום, שהרי מפרש אחר כך: "ולא כוכבים גדולים הנראים ביום". ובעל כורחנו דאבינונים קאי, הנראים אחרי השקיעה ועדיין יום הוא, ואיך פסק שמהשקיעה הוי בין השמשות, וכבר תמהו עליו בזה. (רלב"ח בפירוש להלכות קידוש החודש פרק ב' ע"ש) ועוד, למה השמיט הך דג' רבעי מיל ואין לומר דפליגי, והרי הרי"ף הביא שני המימרות ע"ש, שמע מינה דלא פליגי.

ואולי הרמב"ם בכוונה כתב כן, דמשום דדבר זה נמסר לרבים ולנשים ועמי הארץ, ומי הוא היודע לכוין שיעורי מדות דג' רבעי מיל, או להפריש בין כוכבים גדולים וקטנים ובינונים. לכן נקיט מילתא דפסיקא, והיינו דשקיעת החמה הכל מכירין בזה, ולכן תיכף עם השקיעה - הוי בין השמשות, ואסורים במלאכה, וג' כוכבים - הוי וודאי לילה. ונפקא מינה למי שירצה לקרות קריאת שמע בלילה, או קידוש וכיוצא בזה. ואף שלא כולם בקיאים בהכוכבים - מכל מקום אין מכשול בזה.

אמנם במוצאי שבת בהכרח לדעת הכוכבים הבינונים לבלי לטעות בהגדולים, ובירושלמי פרק קמא דברכות איתא: דהג' כוכבים צריכים להיות מקובצים לא מפוזרים. וזה לשון הירושלמי: "ובלבד דיתחמיין תלתא כוכבים דדמיין כחדא כוכבתא" ע"ש, ולכן במוצאי שבת יש ליזהר בסימן הזה. (גירסא זו הביא הר"ן ע"ש)

סימן רסא סעיף ה[עריכה]

והנה לשיטת הרמב"ם תיכף אחר השקיעה מתחיל בין השמשות, וזו היא שיטת הרי"ף והגאונים. אמנם רבותינו בעלי התוספות כתבו בשם ר"ת שיטה אחרת בזה, ולזה הסכימו גם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בתענית, (פרק א' סימן י"ב) והר"ן בסוף פרק ב' דשבת, משום דקשיא להו לרבותינו אלה דאיך אפשר לומר שמהשקיעה עד הלילה לא הוי רק ג' רבעי מיל, והא בפסחים (צ"ד.) אמרינן דמהשקיעה עד הלילה הוי ד' מילין.

ולכן פירש רבינו תם ששני שקיעות הן: האחת התחלת השקיעה, וממנה יש ד' מילין עד לילה. ובשבת מיירינן משקיעה השנייה, והיינו שכבר החמה משוקעת ברקיע, אלא שעדיין לא עברה אחורי הכיפה, וסימן לזה שפני רקיע מאדימין כנגד מקומה. ולכן מתחלת השקיעה עד ג' מילין ורביע - עדיין הוא יום, והוא לתוספת שבת, ומאז מתחיל בין השמשות, ובג' רבעי מיל אחר כך - הוי לילה.

סימן רסא סעיף ו[עריכה]

ויש שיטה לראשונים (הראב"ן והר"א ממיץ ביריאים) שמפני קושיא זו אמרו דשיעור ג' רבעי מיל של בין השמשות הם קודם השקיעה, בעוד החמה על הארץ. ולדיעה זו גם קודם השקיעה הוי ספק לילה.

ולדידהו צריך להפריש ממלאכה ולהדליק את הנרות זמן רב קודם השקיעה, ולא נתקבלה שיטה זו. (והב"ח כתב שיש לחוש לה) ובאמת בדורות הקודמים היו מקדימים לקבל שבת כמעט שני שעות קודם הלילה, (ב"ח) ואשרי חלקם. וכבר דברנו מזה בסימן רמ"ב סעיף ה' ובסימן רנ"ו סעיף ג' ע"ש. (וכן כתב המג"א סק"ט)

סימן רסא סעיף ז[עריכה]

ורבינו הב"י בסעיף ב' לא הביא רק שיטת ר"ת ותפסו לעיקר, וזה לשונו:

"יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה היא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת - עושה, רצה לעשות ממנו מקצת - עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה" עכ"ל, וזהו שיטת ר"ת.

(ואולי סבירא ליה כיון דברי"ף ורמב"ם הוא לשון הש"ס, אם כן כל מה שנפרש בגמרא יתפרש בדבריהם. האמנם זהו דוחק גדול, וכן כתב הרלב"ח בפירושו להלכות קדוש החודש פרק ב', דהרמב"ם לא סבירא ליה כר"ת, אלא מיד אחר השקיעה הוי בין השמשות, וכן כתב המ"מ בפרק ה')

סימן רסא סעיף ח[עריכה]

והנה רבים מגדולי עולם דחו שיטת ר"ת מכל וכל, (הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים) והחליטו דמיד אחר השקיעה - הוי בין השמשות, ואחר ג' רבעי מיל - הוי לילה. וזה שבפסחים אינו יציאת הכוכבים שבכל הש"ס ג' כוכבים, אלא שתתמלא כל הרקיע בכוכבים.

והכי משמע בירושלמי שאומר שם: כמה דתימא ערבית, כיון שנראו ג' כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע - לילה הוא, ויימר אף בשחרית כן. כלומר ולמה חשבינן יום מעמוד השחר ע"ש, אלמא דלילה מיקרי בעת שהחמה עומדת באמצע הרקיע, כלומר שלא עברה עדיין כל עובי הרקיע, וכן נהגו כל ישראל. ובמוצאי שבת נוהגין כדברי ר"ת. (ובספרנו אור לישרים סימן קפ"א תרצנו שיטת ר"ת בס"ד)

ודע דכל השיעורים ששיערו חז"ל הם על אופן ארץ ישראל ובבל, ועל תקופת ניסן ותשרי, שהם הימים והלילות השוים. וממילא דבמדינתינו הצפוניות בימות החורף - הוי לילה תיכף אחר השקיעה. ולכן בחורף יש להזהיר את העם שיקדימו הרבה בעוד השמש על הארץ, ועתה נדפסו בהלוחות זמן השקיעה של כל ימות השנה, ויש להדליק נרות לכל הפחות לא יאוחר מן חצי שעה קודם הזמן הנכתב בהלוח, וכל הזהיר וזריז בקדימת שבת קדש - מקדימין לו ברכות מן השמים.

סימן רסא סעיף ט[עריכה]

ומי שאינו בקי בשיעורים אלו - ידליק בעוד שהשמש בראשי האילנות. ואם הוא יום המעונן - ידליק כשהתרנגולים יושבים על הקורה מבעוד יום. ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולים - ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום. וכן יש עשב ונקרא 'אדאני' בלשון הגמרא (ל"ה:), והוא מין שושנה שעלין שלו נוטין לצד השמש, ובשחרית נוטין למזרח ובחצי היום זקופין, ולערב כפופים מאד למערב. (רש"י שם)

ובערים הגדולות שלנו שאין רגילים לגדל תרנגולים, והיום הוא יום המעונן, בוודאי יש לו או לשכינו מורה שעות, שהרבה מצוי בימים אלה, וגם הלוחות מצויות ביד כולם, ויראו שהמורה שעות לא יתאחר, וחצי שעה קודם הזמן של הלוח ידליק נרות לא יאוחר.

סימן רסא סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ואם רצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך - הרשות בידו" עכ"ל. ופירשו שמוסיף על רבינו הב"י ג' חלקי שעה מששים בשעה, דלרבינו הב"י ד' מילין הם ע"ב מינוטין, ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם הלילה, והם ע"ה מינוטין. (מג"א סק"י) ודברים תמוהים הם, שהוסיף ג' מינוטין, ולבד זה מה הוסיף על דברי רבינו הב"י שכתב דין זה עצמו בסימן רס"ז סעיף ב' ע"ש.

אמנם באמת דכוונת רבינו הרמ"א, דהרבה חושבים חשבון של פלג המנחה היינו שעה ורביע קודם השקיעה, ובאמת זו היא השיטה המחוורת כמ"ש הלבוש בסימן רס"ז ע"ש, (והגר"א בסימן תנ"ט) דכל החשבונות של היום אינו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, אלא מנץ החמה עד השקיעה. ואם כן יש הוספה על דברי רבינו הב"י שעה ורביע, וכן עיקר לדינא.

(ואף לפי המג"א דהחשבון הוא מעמוד השחר עד צאת הכוכבים - גם כן אתי שפיר, דהב"י הוא בשיטת ר"ת. אבל להרמב"ם דג' רבעי מיל אחר השקיעה - הוי פלג המנחה מיל וחצי קודם השקיעה, ואם כן יש גם כן הרבה תוספת ודו"ק)

סימן רסא סעיף יא[עריכה]

שנו חכמים במשנה (ל"ד.): ספק חשיכה ספק אינו חשיכה, והיינו בין השמשות - אין מעשרין את הוודאי, כלומר פירות שהם בוודאי טבל, משום דמתקן בשבת. ואף על גב דשבות בעלמא הוא - קסבר גזרו על השבות בין השמשות. (רש"י) ואפילו למאי דקיימא לן 'דכל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות', כמ"ש בסימן ש"ז - זהו לדבר מצוה או שיש בזה צורך הרבה.

ולכן אם באמת אין לו מה לאכול בשבת - מותר להפריש בין השמשות כמ"ש שם. אבל בלאו הכי - אסור אפילו במעשר פירות דרבנן. והוא הדין דאסור להפריש חלה בין השמשות, ובזה אין להתיר אף שצריך לאכול, משום דקיימא לן חלת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש, ובארץ ישראל מותר. וכן שבת שחל ערב פסח ושכח להפריש - מפריש בין השמשות, דאי אפשר להניח מקצת עד אחר השבת משום חמץ.

סימן רסא סעיף יב[עריכה]

וכן אין מטבילין את הכלים, בין להעלותן מטומאה לטהרה, מה שאינו נוהג האידנא, ובין טבילת כלים חדשים, דכולהו מתקן נינהו. ואם אין לו כלים במה לאכול בשבת - מותר לטובלן בין השמשות, דלא גזרו במקום צורך גדול בשבות בין השמשות כמ"ש.

ויש מי שאומר דלא התירו, משום דיכול ליתנם במתנה לאינו יהודי שאין צריך טבילה. (ט"ז סק"א) ואני תמה על זה, דאטו מתנה בשבת מותר שלא לצורך מצוה, הלא וודאי אסור, (מג"א סימן ש"ו סקט"ו) ואם כן מה בין זה לזה. ועוד דבסימן שכ"ג מבואר תקנה זו לעניין שבת עצמה, אבל בין השמשות - טוב יותר לטבול בעצמו ולברך.

ויש גם כן מי שרוצה לומר דכלי מתכות דצריכין טבילה מן התורה - אסור לטבול בין השמשות, (שג"א סימן נ"ו) והפוסקים לא חילקו בזה, ואין טעם בזה אם רק צריך להכלי להשתמש בה בשבת.

סימן רסא סעיף יג[עריכה]

וקל וחומר להדליק את הנרות בין השמשות - אסור בכל עניין, דהוא ספק סקילה. אמנם כשאין לו נר - מותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות מטעם שנתבאר, וכן מותר לומר לו לעשות כל מלאכה שהוא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה, דכל שהוא צורך גדול או הפסד מרובה - מותר שבות של אמירה לעכו"ם.

וכן להדליק נר של יארציי"ט - מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליקה, כיון שהעולם תופסין זה למצוה, אבל עסק גמור לצורך חול - אסור אפילו מצטער עליה, אלא אם כן יש בזה הפסד מרובה. (מג"א סק"ו בשם רש"ל)

סימן רסא סעיף יד[עריכה]

אבל מותר בין השמשות לעשר את הדמאי, מפני שאין זה תקון גמור, דרוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכמה דברים התירו דמאי בלא הפרשה. ומערבין עירובי חצירות בין השמשות, שאין בזה עניין איסור והוא דבר מצוה, אבל לא עירובי תחומין, דזהו כקניית רשות ואסור. ומכל מקום אם עירב - עירובו עירוב, כמ"ש לקמן סימן תט"ו.

וטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, וזהו בדיעבד. אבל לכתחלה יזהיר לבני ביתו להטמין מקודם בין השמשות, כמ"ש בסימן הקודם.

ודע, דכל מה שאסור בבין השמשות - אסור גם בספק בין השמשות. (שם סק"א) ואין זה כספק ספיקא מכמה טעמים: חדא דספק חסרון ידיעה אינו נכנס בכלל הספיקות, ועוד דהכל ספק אחד הוא - ספק יום ספק לילה, ועוד יש טעמים.

וכל מה שאסור בערב שבת בין השמשות - אסור במוצאי שבת בין השמשות. (ויש אומרים דזהו 'ספק חשיכה ספק אינו חשיכה' שבמשנה - ספק חשיכה בערב שבת, ספק אינו חשיכה במוצאי שבת ודו"ק)

סימן רסא סעיף טו[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א': "וכן מי שקבל עליו שבת שעה או שתים קודם חשיכה - יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך" עכ"ל. ואף על גב דקודם פלג המנחה לא מהני קבלה, כמ"ש לקמן, מכל מקום שתי שעות קודם הלילה יש חשבון פלג המנחה, להשיטה שהבאנו דפלג המנחה הוי שעה ורביע קודם השקיעה ושעה אחר השקיעה, והרי הן שתי שעות גמורות, וכמ"ש שם שבדורות הקודמים היו מקבלים שבת כשתי שעות קודם הלילה.

והטעם שיכול לומר להדליק הנר, כמ"ש סוף סימן רס"ג, דכיון דאי בעי - לא היה עדיין מקבל שבת. וכללא הוא, דכל שיש לו היתר - מותר באמירה, כמ"ש בסימן ש"ז.

ואם רוב העיר קבלו עליהם שבת - אז נעשה היחיד טפל להם, אף אם הוא עדיין לא קיבל שבת. ומכל מקום מותרים באמירה לעכו"ם, כיון שיש מקומות שעדיין לא קבלו שבת - דיינו שלא נעשה בעצמינו, ובכהני גווני לא גזור רבנן על אמירה לעכו"ם.

ולכן ערך חצי שעה קודם השקיעה, שבוודאי קבלו שבת בכל מקום - אסור אז גם אמירה לעכו"ם. מיהו לצורך מצוה - מותר. ובסימן רס"ג יתבאר, דמי שבא לעיר ובני העיר קבלו שבת עליהם - נאסר גם הוא במלאכה ערב שבת. (כל זה למדתי מדברי המג"א סק"ז ע"ש)

סימן רסא סעיף טז[עריכה]

כתב רבינו הב"י סעיף ד':

"אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא - אין מערבין ואין טומנים, משום דהא קבלו לשבת עליהם. ולדידן הוי אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' - כעניית ברכו לדידהו" עכ"ל.

ולפי זה לדידן שאומרים 'לכה דודי' - הוי זה קבלת שבת. ואף על גב דלקמן סימן שצ"ג סעיף ב' הביא רבינו הב"י שני דיעות אם מותר לערב בבין השמשות כשקבל עליו תוספת שבת ע"ש, ולמה סתם כאן לאיסור. דיש לומר דשם מיירי ביחיד שקבל עליו תוספת שבת, אבל כאן מיירי בציבור, ולכן חמירא אפילו מבין השמשות.

ויש מי שתירץ דשם מיירי שקיבל לתוספת שבת, ובכאן קיבל קדושת שבת ממש. (דגמ"ר) ואיני יודע טעם בזה, דהא בעל כורחנו קודם הלילה הוי תוספת, ולכן נראה לי העיקר כמ"ש. ומיהו לעניין אמירה לעכו"ם לצורך מצוה - מותר כמו בבין השמשות. (מג"א סק"ז, ועיין מ"ש בסקי"ג, ואצלינו הוי קבלה ודו"ק)

סימן רסא סעיף יז[עריכה]

כתב רש"י ז"ל בשבת, (ל"ד: ד"ה 'למאי') דהעושה מלאכה בין השמשות - חייב באשם תלוי ע"ש. ובריש פרק 'ספק אכל' תנן: "שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם - מביא אשם תלוי" ע"ש, ויש לומר דגם בין השמשות הוי כעין זה.

והתוספות כתבו שם דמוצאי שבת בבין השמשות - חייב באשם תלוי אפילו למאן דמצריך חתיכה משני חתיכות ואיקבע איסורא, דכאן איקבע איסורא דכל יום השבת ע"ש, אבל ערב שבת בין השמשות - לא מיקרי איקבע איסורא.


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רסב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH262

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

לקדש השבת בשולחן ערוך ובכסות נקייה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן רסב סעיף א[עריכה]

אמרינן בשבת (קי"ט:):

"שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת (שהיו יושבין על המטות) - מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו - מלאך רע אומר: יהיה רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו ע"ש.

ולכן יזהר מאד לסדר שולחנו, והנרות יהיו דולקות והמטות יהיו מוצעות ומוכנות לישיבה, ואצלינו הכסאות מוכנות לישיבה. ומכל מקום גם המטות שבחדרים יוצעו בכבוד, כא(י)לו בא לו אורח נכבד. ויטאטא הבית מבעוד יום, וגם תקון השולחנות והמטות והכסאות - הכל יהיה מוכן מבעוד יום, והקערות והכפות והסכינים יהיו נקיים ומצוחצחים לכבוד שבת קדש. ויתקן כל ענייני הבית ויפנה קורי עכביש מהכתלים והתקרות לכבוד שבת. והכל יעשה מבעוד יום, כדי שבביאתו מבית הכנסת ימצא הכל יפה ומסודר.

סימן רסב סעיף ב[עריכה]

כל השלחנות שבבית יהיו מוצעים במפות, והמפות יהיו על השלחנות כל הלילה וכל היום עד מוצאי שבת, וחושבין זה לבזיון גדול לשבת כשהשלחן מגולה. והמהרש"ל הניח על השלחן שאכל שתי מפות לבד המפה הפרוסה על הלחם, לפי שכשיקחו המפה שאכלו עליה לנער הפתיתין, שלא יתגלה השלחן. (מג"א סק"א) ומנהג זה נתפשט בכל תפוצות ישראל, שיהיו מפות על השלחנות כל יום השבת וכל יום טוב.

(והאריז"ל הקפיד לאכול דווקא על שלחן של ד' רגלים, דוגמת שלחן המקדש, ולברך על שני אגודות הדסים. ובליל שבת הניח על השלחן עד למחרתו הכוס של ברכת המזון עם מעט יין, וגם פתיתים על השלחן, אבל לא לחם שלם, כמ"ש ביורה דעה סימן קע"ט. ומ"ש המג"א אודות זריקת דבר חוץ לשלחן ע"ש, אנחנו לא ידענו מזה. ומכבדין הבית בדבר המותר, כמ"ש בסימן של"ז ע"ש)

סימן רסב סעיף ג[עריכה]

וישתדל שיהיה לו בגדים נאים לשבת, דכתיב: "וכבדתו", ודרשינן (קי"ג.) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול.

והא דאמרינן (קי"ט.): "ולקדוש ד' מכובד - זה יום הכיפורים שאין בו לא אכילה ולא שתייה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקייה" - זהו על כסות יקרה ויפה, כמו שאנו רגילים לישא ביום הכיפורים בגד לבן. אבל לשנות הבגדים - גם בשבת צריך לשנות מבגדי חול, רק אין צריך בגדים יקרים.

ואם אי אפשר לו להחליף בגדיו, אמרו שם שישלשלם למטה, וזהו לפי הבגדים שבזמניהם, ואצלינו לא שייך זה. וטוב לשנות כל הבגדים לכבוד שבת אפילו חלוק, (מג"א) וילך בבגדי שבת עד אחר הבדלה (שם).

סימן רסב סעיף ד[עריכה]

וגם הנשים נוהגות לרחוץ פניהן וידיהן, וללבוש בגדי שבת קודם הדלקת הנרות. אך יזהרו דאולי יפנה השמש ידל(י)קו נרות, ואחר כך ירחצו וילבשו בגדי שבת, ובפרט בימי החורף. ואם אינן צייתות - ידליק הבעל הנרות, כי נשים דעתן קלות, ואינן מבחינות בין הידור מצוה לאיסור גמור.

ודע, שזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': שילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת, ולכן לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד עכ"ל - זהו ברוחץ פניו וידיו בביתו, אבל בהליכה למרחץ - ח"ו לילך סמוך לערב, כמ"ש בסימן ר"ס סוף סעיף ו', כי זה מביא לחילול שבת ח"ו, והרבה טועים בזה כמ"ש שם, ויש להוכיחם ולמנעם מזה. (וכן כתב המשנה ברורה)

סימן רסב סעיף ה[עריכה]

וילבש בגדי שבת ,וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך, וכיוצא לקראת חתן וכלה. כדאיתא בגמרא: (קי"ט.) "רבי חנינא מיעטיף וקאי אפניא דמעלי שבתא. אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה! רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבתא, ואמר: בואי כלה בואי כלה! ועכשיו אנו אומרים לכבודה מזמורים ולכה דודי, ובחרוז האחרון עומדים וחוזרים פנינו כלפי הפתח, ואומרים: 'בואי בשלום... בואי כלה בואי כלה'. ויש שהיו יוצאים לשדה לקבל שבת, ויש לחצר בית הכנסת, ואנחנו לא ידענו מזה.

וכתב הטור: שירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו, וכל המרבה לכבדו הן בגופו הן בבגדיו, הן באכילה ושתייה - הרי זה משובח. (ומשמע להדיא בגיטין נ"ב שהשטן מתאמץ לעשות מחלוקת בבית, בהכנסת שבת קדש ע"ש, ולכן יש ליזהר בזה מאד) (עיין שבת קי"ג. וקי"ט. ורמב"ם פרק ל', וצ"ע קצת)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רסג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH263

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

חיוב הדלקת נרות, ועל מי מוטל החיוב
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן רסג סעיף א[עריכה]

כתב הרמב"ם ריש פרק ה':

"הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ואינו מצוה, שאינו חייב לרדוף אחריה... אלא זה חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל - שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת.
וחייב לברך קודם הדלקה: "ברוך אתה ד' אמ"ה, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת", כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב מדברי סופרים" עכ"ל.

ואף על גב דעל כל עונג שבת אין מברכין, מיהו הדלקת הנר היתה תקנה בפני עצמה, כדאמרינן (כ"ה:): "הדלקת נר בשבת - חובה", ופירש רש"י הטעם, דכבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא עכ"ל. ולרש"י אין זה מעונג שבת, אלא מכבוד שבת.

סימן רסג סעיף ב[עריכה]

והרמב"ם עצמו בפרק ל' חשיב הדלקת הנר מכבוד שבת, שכתב שם:

"ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן" עכ"ל.

וצריך לומר דתרווייהו איתנהו, דבמקום שאוכלין - הוה מכבוד שבת, ובשארי חדרים - הוה מעונג שבת, שלא יכשל בהליכתו שם. וזהו שאמרו שם: "ותזנח משלום נפשי - זה הדלקת נר בשבת", דכשיש נר יש שלום, ולא יכשלו ליפול. ולכן מפני שיש בזה כבוד ועונג - החמירו בה חכמים ועשאוה כמצוה בפני עצמה, עד שמברכין עליה ביחוד. ועוד, כיון דלדעת בה"ג שיתבאר הוי זה קבלת שבת להאשה המדלקת - לכן וודאי שייך ברכה על זה.

(ובהגמ"י אות א' ובמרדכי הביאו ברכה זו מירושלמי פרק ד' דביצה ופרק הרואה, שמברכין: אשר קדשנו... להדליק נר לכבוד שבת ע"ש, ואני לא מצאתי זה בירושלמי, ועיין תוספות שבת סק"א, דבמקום אכילה מיקרי עונג. ודבריו תמוהים, וזהו נגד דברי רש"י והרמב"ם פרק ל' שהבאנו, וגם מלשון הרמב"ם בכאן, שכתב: "אפילו אין לו מה יאכל" - מבואר שאינו כן ודו"ק)

סימן רסג סעיף ג[עריכה]

ואין לדקדק מדברי רש"י שאם אין אוכלין בחדר זה - אין לברך על הדלקה זו, שהרי רש"י עצמו כתב שם על דרשא ד'ותזנח משלום נפשי - זו הדלקת נר בשבת', ופירש רש"י דבמקום שאין נר - אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפלה עכ"ל, וזהו עונג. הרי שגם רש"י לא תלה הטעם באכילה בלבד, וזהו כמ"ש דצריכים שני הטעמים.

ועוד ראיה דרבינו משולם הקשה איך מברכינן על הדלקת נר בשבת, והא אמרינן במנחות (מ"ב:) דכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה - לא מברכינן עליה, והכא הגמר מצוה הוה בעת האכילה. ותירץ לו ר"י בעל התוספות, דהכא נמי גמר מצוה היא, שרואה בה לשמש הבית ולישא כלים על השלחן. (הובא בקרבן נתנאל ברא"ש פרק ב' אות ל"ג) הרי דהמצוה היא גם לשימוש הבית.

סימן רסג סעיף ד[עריכה]

ולכן נראה לעניות דעתי דהאשה המברכת, אם יכולה לברך במקום שאוכלין - וודאי יותר טוב. אמנם אם במקום האכילה אשה אחרת מברכת - יכולה לברך גם בחדר שאין אוכלין שם. וכן אורח באכסניא שיש לו חדר מיוחד - יכול לברך שם אף שאוכל במקום אחר.

וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ט', המדליקים בזוית הבית ואוכלים בחצר: אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה - הוי ברכה לבטלה עכ"ל, ומשמע דהקפידא הוא כשאוכלין בחצר. אבל אם אוכלין בבית - לית לן בה, ולכאורה אינו מובן מה בין זה לזה.

ולפי מה שבארנו אתי שפיר, דכשאוכלין בבית, אף דלא הוי עדיין לילה גמור - מכל מקום כבוד שבת הוא להיות אור בשעת הסעודה. אבל כשאוכלין בחצר, ואין הנר אלא מפני עונג ושלום בית שלא יכשלו - אין זה רק בלילה ממש ולא קודם הלילה, אף שאור היום נתמעט. ולכן אם באמת היה אותו מקום קצת חשוך, באופן שיש תועלת בהנר גם קודם הלילה - יצא ידי חובתו. (מג"א סקי"ז וע"ש סקט"ז וזהו כמ"ש ודו"ק)

סימן רסג סעיף ה[עריכה]

נר שבת כנר חנוכה, שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה, והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר. ולכן האיש בביתו כשאשתו מדלקת ומברכת, אף שיש לו חדר מיוחד - אין צריך להדליק בברכה, שאשתו מברכת עליו, ובברכתה נכללו כל הנרות שבכל החדרים, ולהדליק צריך, שלא יכשל בהליכתו. ואם הוא בדרך באכסניא: אם יש לו חדר מיוחד - צריך להדליק ולברך, שאין הברכה שבביתו פוטרת הנר שבמקום אחר לגמרי. ואם אין לו חדר מיוחד - אין צריך לא להדליק ולא לברך, דמצות הדלקת נר שבת קיים בביתו על ידי אשתו.

ואם אין לו אשה והוא באכסניא, כמו בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, או שאשתו מתה - צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, ואפילו יש לו במקום אחר אב ואם המדליקין, כיון שהוא גדול הוא כבעל הבית בפני עצמו, וחלה עליו מצות נר של שבת. ואינו דומה לכשהוא בבית אביו ואמו, שהוא נכלל בכלל המשפחה. ואם אין לאיש כזה חדר מיוחד - צריך להשתתף בפריטי עם בעל הבית שעומד שם, ויצא ידי חובתו, ותמיהני שלא נהגו כן. ועל נרות של בית הכנסת אין לברך, שאין עשויין אלא לכבוד בית הכנסת, ולא להאיר. (מג"א סקט"ו)

סימן רסג סעיף ו[עריכה]

וכתב רבינו הב"י בסעיף ח':

שנים או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד: יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות, ולא יברך אלא אחד" עכ"ל, וכתב רבינו הרמ"א: "אבל אנו אין נוהגין כן", עכ"ל.

ביאור הדברים נראה לי, דאם באו להדליק בבת אחת - הכל מודים שכולם יכולים להדליק ולברך, כמו כל המצות המוטל על כל אחד מישראל, וכמו נר חנוכה. אמנם כשאחד בירך מקודם ואחר כך בא אחר להדליק, סבירא ליה לדיעה שנייה דאולי יש בזה ברכה לבטלה, דבכאן לא חלה החיוב על השני, דכיון דעיקר המצוה היא בשביל האור, ובכאן כבר יש אור. ונהי שמוטלת עליו המצוה - מכל מקום כאן אי אפשר לו לקיים מצוה זו. ודיעה ראשונה סוברת דמיקרי שגם הוא מקיים מצוה זו, לפי שבריבוי הנרות יתרבה האור, וכל מה שנתוסף אורה - יש בזה הגדלת המצוה שלום בית ושמחה יתירה. ואנחנו תופסים כדיעה זו, ורבינו הב"י חשש לדיעה השנייה.

ומיהו אפילו לדיעה ראשונה - לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. (שם בשם של"ה) והטעם, דבמנורה אחת מעט אור נתוסף, ולא כן כשכל אחד מדליק במנורה בפני עצמו. (ומ"ש המג"א שם בנשים בליל טבילה שמדליקות בבית הכנסת - אצלינו לא נהגו כן, ואצלינו רוחצות בבוקר ומכינות לטבילה, ולעת ערב אחר הדלקת הנרות הולכת למקוה)

סימן רסג סעיף ז[עריכה]

על הנשים מוטלת מצוה זו ביותר, וכדתנן (ל"א:): "על ג' עברות... על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר". והטעם כתב הרמב"ם שם, מפני שהן מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. ובמדרש איתא, לפי שאדם הראשון היה אורו של עולם, דכתיב: "נר ד' נשמת אדם", והיא הכשילו בעץ הדעת וכבתה נרו של עולם, לפיכך מצותה בנר של שבת לכפרה על האור שכבתה.

ואפילו הבעל רוצה להדליק - ביכולתה למחות בידו, ואפילו היא נדה, דנדה יכולה לברך כמ"ש לעיל סימן פ"ח, לבד יולדת בשבת ראשונה דמסתמא אינה נקייה - יברך הבעל. ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל אמן, אף שהבעל אינו מברך וסומך על ברכת אשתו, כמ"ש בסעיף ה', משום דהחיוב הוא רק על המשפחה כמ"ש שם, מכל מקום הבנות מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר - מברכת כל אחת ואחת, וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמה. מיהו על כל פנים - לא יברכו שתים במנורה אחת כמ"ש.

סימן רסג סעיף ח[עריכה]

אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום - נר שבת עדיף, דהוא משום שלום בית, וקידוש יכול לעשות על הפת. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה - נר שבת קודם מטעם שלום בית, דאין שלום בבית בלא נר. ואין ביכולתו לצאת בנר אחד לשבת ולחנוכה, מפני שנר שבת הוא להשתמש לאורה, ונר חנוכה אסור להשתמש לאורה, כמ"ש לקמן סימן תרע"ג.

ואם יש לו נר אחד לשבת - די, ויקנה בהמותר יין לקידוש או נר חנוכה. אבל פת עדיף מנר, דאכילה קודם לכל דבר. ומיהו אם יש לו פת - נר שבת קודם לפני שארי מאכלים. (מג"א סק"ד) וזה שכתב הרמב"ם: "אפילו אין לו מה יאכל - שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר" כמ"ש בסעיף א', אין הכוונה שזה קודם ללחם. אלא הכי פירושו: אפילו אין לו מה יאכל, ומוכרח ליקח לחם בפרוטות שיש בידו - מכל מקום ישאל וכו' (שם, ולפי זה נסתלקה הראיה שהבאנו סוף סעיף ב')

סימן רסג סעיף ט[עריכה]

יש מי שאומר דסומא מברכת להדליק נר של שבת, וקל וחומר מנר חנוכה שסומא חייב, כמ"ש סוף סימן תרע"ה. (שם סק"ט) אבל אין זה דמיון כלל, דבנר חנוכה ההדלקה היא המצוה והשימוש כנגדה אסור, אם כן שוין הפקח והסומא. מה שאין כן בשבת, שהעיקר הוא השימוש לאכול כנגד הנר ולהשתמש כנגדה, ולהסומא אין זה תועלת כלל, ואיך תברך.

וגם אין זה דמיון למ"ש בסימן ס"ט דסומא מברך 'יוצר המאורות', דזהו על אור העולם, דאם לא כן לא יוכלו לילך בדרך בשווקים וברחובות מפני בורות ומפני הקוצין, כדאיתא במגילה (כ"ד:), ולכן גם להסומא יש טובה, שאחרים רואין אותו שלא יכשל בהליכתו. אבל בבית - לא שייך כל כך מכשולים, וכל סומא בקי בביתו. לפיכך נראה לעניות דעתי שסומא לא תברך, וראיה מהבדלה בסימן רצ"ח.

סימן רסג סעיף י[עריכה]

בנר חנוכה קיימא לן לקמן סימן תרע"ה דהדלקה עושה מצוה. ואם היתה דלוקה ועומדת שלא לשם מצות חנוכה - צריך לכבותה ולהדליקה לשם חנוכה. וגם צריך להדליקה על מקומה שצריכה לעמוד, ולא להדליק במקום אחר ולהביאה למקומה ע"ש, וגם בשבת כן הוא. (תוספות כ"ה: סוף ד"ה 'חובה')

לפיכך אמרו חכמים שלא יקדים להדליק הרבה זמן קודם השבת, באופן שאז אינו ניכר כלל שעושה לכבוד שבת. אמנם גם לא יאחר להדליק זמן מועט קודם השקיעה, דאז ח"ו יוכל להכשל בספק איסור סקילה. ואימתי אמרינן שלא ימהר להקדים הרבה - כשאינו רוצה עתה לקבל תוספת שבת. אבל אם רצה לקבל תוספת שבת - רשאי להדליק אף בעוד היום גדול, דכיון שמקבל עליו שבת מיד - אין זו הקדמה.

ומכל מקום יראה שתהא מפלג המנחה ולמעלה קודם השקיעה, והיינו שעה ורביע שעה בזמן שהימים והלילות שוים. והעיקר ליזהר שלא לאחר ח"ו וליכנס בספק בין השמשות, ואשרי חלקם של המקדימין.

סימן רסג סעיף יא[עריכה]

איתא בגמרא (כ"ג:): "אמר רב הונא: הרגיל בנר של שבת - הוויין ליה בנים תלמידי חכמים, דכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה. (רש"י ד"ה 'בנים')

לפיכך יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות שתי פתילות: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ויש שיעשה נרות כרוכים זה בזה, דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ואצלינו אין המנהג כן. ומדליקין כל נר בפני עצמו, ויכולין להדליק ג' או ד' נרות או יותר, וכן נהגו, ויש נוהגות להדליק ז' נרות ויש עשרה. (של"ה)

וכתבו דאשה ששכחה פעם אחת מלהדליק נר של שבת - תוסיף תמיד נר אחד על מה שהיתה רגילה עד כה, ואם שכחה שני פעמים - תוסיף שתי נרות, וזהו כדי שתקנוס את עצמה למען תהא זהירה בזה. ולכן אם היתה אנוסה ולא היתה יכולה להדליק - פטורה. (ומ"ש הרמ"א דכששכחה מדלקת ג', כוונתו כשמקודם הדליקה ב', דעל דברי המחבר קאי לעשות שתי פתילות)

סימן רסג סעיף יב[עריכה]

כשם שבשבת מצווים בהדלקת נרות, כמו כן ביום טוב, דפשיטא דיום טוב הוא זמן שמחה ואין שמחה בלא אור. ולכן צריכה לברך: "ברוך אתה ד' אמ"ה אקב"ו להדליק נר של יום טוב". והמרדכי והא"ז והגהמ"י הביאו זה מירושלמי, ואני לא מצאתי זה בירושלמי שלפנינו.

ונשים שלנו מברכות גם 'שהחיינו' בעת הדלקת הנרות ביום טוב, ואין למחות בידן, דעל פי רוב בערב יום טוב מדליקות לעת ערב ממש, וקאי 'שהחיינו' על יום טוב. ויש מפקפקים בזה, והנח להן לבנות ישראל מנהגן. וביום הכיפורים יש מברכין ויש שאין מברכין, ואנחנו נהגנו לברך ויתבאר בסימן תר"י ע"ש.

סימן רסג סעיף יג[עריכה]

דבר ידוע שכל הברכות צריך להיות עובר לעשייתן, ולפי זה היה להן לברך קודם ההדלקה, ומכל מקום אין המנהג כן, שמברכות אחר ההדלקה. וטעמו של דבר, משום דהדלקת נרות הוי אצלן קבלת תוספת שבת, ועיקר הקבלה הוי הברכה כמו שיתבאר. ולפי זה אם תברך ותקבל שבת - איך מותרת בהדלקה. ואף על פי שאפשר לברך ולכוין שלא תקבל עליה שבת, מכל מקום הנשים אינן מורגלות בכך ודעתן קצרה מלהבין זאת, ועוד דיש מי שסובר דלא מהני תנאי בזה כמו שיתבאר.

ולכן מדליקות כל הנרות ואחר כך מברכות, וכדי שתהא כעובר לעשייתן - מכסות עיניהן בידיהן אחרי ההדלקה כדי שלא תהנה מהאור, ומברכות ואחר כך מסירות ידיהן, והוה כעובר לעשייתן. ולפי זה ביום טוב דמותר בהדלקה תברך מקודם, כדי שתהא עובר לעשייתן ממש. (דרישה) ויש מי שהשיג על זה, משום לא פלוג. (מג"א סקי"ב) וחלקו עליו רבים, דהא שבת ויום טוב שני דברים הם, וכן עיקר לדינא.

(ומכל מקום איש כשמברך בערב שבת - מברך קודם ההדלקה, ומכוין שלא לקבל שבת, וכתבו שראוי לאשה להתפלל בעת הדלקה שיתן לה הקב"ה בנים מאירים בתורה. ומ"ש המג"א סקי"א בעניין חופה - כבר השיג בעצמו על זה, והטוב שבדרכים כשהחופה מתאחרת, להדליק נרות מקודם ואחר כך לעשות החופה, וכן עשינו פעם אחת)

סימן רסג סעיף יד[עריכה]

כתב הבה"ג דקבלת שבת תלוי בהדלקת הנר, דכיון שהדליק נר של שבת - חל עליו שבת. וטעמו, מפני שראינו שמנהג חכמים היה שהמלאכה האחרונה בערב שבת היתה הדלקת הנר, ובוודאי כך היתה התקנה שלא יעשו עוד אחריה מלאכה, לפי שההדלקה מלאכת מצוה היא לצורך שבת והיא חובה, ונמצא שהיא כתחלת שביתה וכקבלתה, ומי שמדליק את הנר - כבר גומר בדעתו שלא יעשה אחריה שום מלאכה, ואין לך קיבול שבת גדול יותר מזה. (ר"ן פ"ב) וכשמדלקת הרבה נרות - דעתה עד שתגמור כל הנרות.

ועל פי זה כתב רבינו הב"י בסעיף י', שמפני זה נוהגות קצת נשים שאחר שהדליקו את הנרות בברכה משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה עכ"ל. ונראה דאותן נשים ברכו מקודם ההדלקה, דא(י)לו היו מברכות אחר כך - הלא היו יכולות לכבות עדיין קודם הברכה, דזהו פשיטא דקודם הברכה לא הוי קבלת שבת עדיין. ולפי זה נשים שלנו שמברכות אחר ההדלקה, כמ"ש בסעיף הקודם - שפיר יכולות לכבות ואחר כך יברכו, וכמדומני שכן המנהג ואין פקפוק בזה.

סימן רסג סעיף טו[עריכה]

וכתב עוד: דיש אומרים שאם מתנית קודם שמדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו - מועיל, ויש אומרים שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן 'ברכו' - הכל פורשים ממלאכתם. ולדידן כיון שהתחילו 'מזמור שיר ליום השבת' - הוה כ'ברכו' לדידהו עכ"ל, ולדידן הוה 'לכה דודי' קבלת שבת, כמ"ש בסוף סימן רס"א.

וכתב על זה רבינו הרמ"א: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי, אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד 'ברכו'. ועיקר הדלקה תלויה בנר שעל השלחן ולא בשארי נרות שבבית. וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, ולא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר עכ"ל, ודבריהם צריכים ביאור.

סימן רסג סעיף טז[עריכה]

ונראה לי דהכי פירושו: דהנה לדעת בה"ג הוי הדלקת הנרות קבלת שבת לכל בני הבית, מטעם שבארנו בסעיף י"ד, וכמו קבלת 'מזמור שיר ליום השבת' דהוה קבלה לכולם, כשרוב העיר קבלו באמירתם, כמו שיתבאר, כמו כן הנהיגו חכמים שבכל בית שהדליקו נרות - הוה קבלת שבת לכל בני הבית.

אמנם תנאי מועיל, ולמה לא יועיל כיון שמתנית בפירוש שאין כוונתה לקבל שבת בהדלקה זו. ומכל מקום יש אומרים שאין מועיל תנאי, והטעם כיון שיש בזה ברכה, והברכה בעל כורחנו מכנסת אותם בקדושת שבת, כיון שמזכרת 'להדליק נר של שבת', ואם לא כן הוה כברכה לבטלה. (עיין ב"י בשם הכלבו)

ועוד נראה לי טעם, דכיון דלהבה"ג היתה זאת תקנת חכמים שתהא הדלקת הנר המלאכה האחרונה למען תהיה בזה הקבלת שבת - אין היחיד ביכולתו להוציא את עצמו מזה על פי תנאו, וכל זה הוא לשיטת בה"ג.

סימן רסג סעיף יז[עריכה]

האמנם הטור בשם התוספות והרמב"ן חלקו על הבה"ג בעיקר הדבר, וסבירא ליה דמעולם לא היה עניין הדלקת הנר לקבלת שבת, וגם מצינו שאחר הדלקת הנר טמנו את החמין וסילקו התפילין.

(עיין שבת ל"ה: לר"נ שם, וע"ש בר"ן בשם רמב"ן, דגם צליית דגים היתה אחר כך, וע"ש בתוספות. וסבירא ליה לדיעה זו דהדלקת הנר היתה מלאכה מכלל המלאכות שהכינו לשבת, ולכן אפילו מאן דסבירא ליה בגמרא שהיא היתה המלאכה האחרונה - גם כן אינו עניין לקבלת שבת. ואי משום הברכה, מה בכך, הברכה היא על התקנה שתקנו להדליק נר של שבת, ומה זה עניין לקבלת שבת)

סימן רסג סעיף יח[עריכה]

והמנהג שכתב רבינו הרמ"א הוא כעין הכרעה בין הדיעות, דוודאי לכל בני הבית - אין הדלקת הנר עניין לקבלת שבת, אבל המדלקת בעצמה, כיון שמברכת ומזכרת שבת - מסתמא קבלה עליה תוספת שבת, אם לא שהתנה בפירוש, ואפילו בלב סגי.

וגם העיקר בהנרות שעל השלחן, דאף על גב דבכל הנרות יש חובה להדליק, אף בחדרים שאין אוכלים בהן כמ"ש, מכל מקום העיקר אותן נרות שעל השלחן שאוכלין סעודת שבת לפניהם, דבהם יש כבוד השבת כמ"ש.

וזה שכתב: שלא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר - כבר בארנו זה בסעיף י', דהוי כנר חנוכה שצריך להיות ההדלקה במקומה. ומה נקרא 'מקומה' - מקום שרצונו ששם תעמוד הנר בלילה.

ונראה דבחדר אחד ממקום זה למקום זה - לא מיקרי שינוי מקום. אמנם מקום האכילה הוא העיקר, ויש לברך בשם דווקא, באותן הנרות שיעמדו בעת הסעודה. (עיין מג"א סקכ"ג, והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו"ק) ואין לשאול דאחר ההדלקה איך תטלטל הנרות, דיש לומר שאחר יטלטל, או היא עצמה על ידי תנאי. (עיין מג"א סקכ"ב)

סימן רסג סעיף יט[עריכה]

אף על פי שלהדלקה מהני תנאי לרוב הפוסקים, אפילו לדעת בה"ג שהדלקה הוי קבלת שבת כמו שנתבאר - מכל מקום לתפלה לא מהני תנאי. כגון אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום, אף על פי שהציבור לא התפללו עדיין - מכל מקום חל עליו קבלת שבת, ומיד אסור במלאכה, ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת. דכיון דהתפלל ערבית של שבת ובירך 'מקדש השבת' - בעל כורחו קביל עליו שבת, וזהו כמי שיאמר בלילה: 'איני רוצה לקבל שבת'.

ויראה לי דבכהני גווני, אפילו היה קודם פלג המנחה - בעל כורחו קיבל עליו את השבת. ואף שנתבאר בסימן רס"א וכן בסימן רס"ז שאין לעשות תוספת קודם פלג המנחה ע"ש, וודאי לכתחלה אין לעשות כן, אבל אם עשה כן מי ימחה בידו, דאטו יש לנו שיעור לתוספת שנאמר דקודם לכן לא מהני.

וראיתי מי שכתב דזהו דווקא מפלג המנחה, (עיין מ"ב) ודברים תמוהים הם. אבל באמירת 'מזמור שיר ליום השבת' או 'לכה דודי' - בסתמא הוי קבלת שבת. אבל כשאמר בפירוש שאינו רוצה לקבל שבת - מועיל, דאין כאן תפלה וברכה לבטלה. וכן אם אמר זה קודם פלג המנחה - אפשר שאינו קבלה. (להמג"א בסימן קס"א סק"י בשם רי"ו) אבל בתפלה - פשיטא דהוי קבלה, וכן מצינו לקדמונים שהיו מתפללים ערבית כג' שעות קודם הלילה, וקבלו עליהם את השבת. (עיין תרומת הדשן סימן א' ושבות יעקב סימן חלק ב' סימן כ')

סימן רסג סעיף כ[עריכה]

אם רוב הקהל שבבית הכנסת קבלו שבת עליהם, והיינו שאמרו 'לכה דודי', והיה אחר פלג המנחה - גם המיעוט שלא היו בבית הכנסת נמשכים עמהם ואסורים במלאכה, דכללא הוא דהמיעוט נמשכים אחר הרוב. אבל בית הכנסת אחר - אינו נמשך אחר בית הכנסת זה, ואפילו אם בזה שק(י)בלו כבר שבת הוא היותר גדול שבעיר - מכל מקום כל בית הכנסת נחשב כציבור בפני עצמו לעניין זה.

ולכן הבא לבית הכנסת בעוד שהקהל מקבלים שבת ואומרים 'לכה דודי', והוא לא התפלל עדיין מנחה - לא יתפלל מנחה באותו בית הכנסת, כיון דבשם חלה קדושת השבת, אלא ילך חוץ לבית הכנסת בעזרה או חדר הסמוך לו ויתפלל שם מנחה, ואחר כך יכנס לבית הכנסת ויקבל שבת.

ואין לומר האיך יתפלל של חול, והרי גם עליו חלה קדושת שבת, דיש לומר דלחומרא חלה עליו לאסרו במלאכה, ולא לקולא לפוטרו מתפלת חול. ולכן זהו דווקא כשהוא לא ק(י)בל שבת עמהם, אבל אם לא שם על לבו שלא התפלל מנחה עדיין וק(י)בל שבת עמהם - הרי בעצמו קבל עליו שבת, ואסור לו להתפלל של חול, אלא יתפלל ערבית שתים של שבת, כדין שכח ולא התפלל בסימן ק"ח ע"ש.

סימן רסג סעיף כא[עריכה]

וזהו כשבא באמירת הציבור 'לכה דודי'. אבל אם בא מקודם, אפילו בעת אמירת המזמורים שקודם לכה דודי שנהגו לאומרם - יכול להתפלל מנחה אף על פי שיודע שימשוך תפלתו עד אחר קבלת שבת, כיון שהתחיל בהיתר.

ויש מי שאומר דווקא שהיה סבור שיגמור קודם קבלת שבת, אבל אם יודע שלא יגמור - לא יתחיל. (ט"ז סק"ב) ולא נראה כן, דאין זה מהאיסורים שלא יתחיל להתפלל, אלא הידור בעלמא, (וכ"מ במג"א סקכ"ט וכן כתב הא"ר סקל"ז) וכן עיקר לדינא. אמנם בכהני גוונ,י אם ירצה יכול לצאת ולהתפלל במקום אחר, אבל אינו מוכרח לעשות כן.

סימן רסג סעיף כב[עריכה]

לפי מה שנתבאר דהיחיד נגרר אחר הרבים מבית הכנסת שלו, לפי זה יש להסתפק אם בבית הכנסת שהוא מתפלל שם כבר קבלו שבת, והוא עדיין בביתו ונאסר במלאכה, אם גם בני ביתו נאסרו במלאכה, ואם לא הדליקו בביתו נרות - עדיין אסורים להדליק, דנגררו אחר הבעל הבית, או דילמא דרק הוא אסור במלאכה, אבל בני ביתו מותרים.

ואין לדמות זה למה שנתבאר בסעיף י"ח דהאשה שהדליקה ק(י)בלה שבת וכל בני ביתה מותרים במלאכה, דהאשה אינה נחשבת לעיקר שבני ביתה יגררו אחריה. אבל האיש אפשר שבני ביתו נגררים אחריו. וצ"ע לדינא, דאולי זהו כעין 'גרירה דגרירה', דהוא נגרר אחר הבית הכנסת שלו והם נגררים אחריו, ולא אמרינן 'גרירה לגרירה', כעין דאיתא בשבת לעניין חיוב חטאת. (ע"א.)

מיהו זהו וודאי, דאם רוב העיר כבר קבלו שבת - דאז כולם המיעוט בין אנשים בין נשים אסורות במלאכה, ואם לא הדליקו נרות - ידליקו על ידי אינו יהודי.

סימן רסג סעיף כג[עריכה]

אפילו אורח שבא לעיר בערב שבת לעת ערב, ואנשי העיר כבר ק(י)בלו שבת עליהם, שאמרו 'לכה דודי' - נאסר מיד במלאכה אף על פי שעדיין היום גדול. ואם היו עליו מעות או שארי חפצים המוקצים - אינו מטלטלן אלא נכנס לחדר ומניחן ליפול על ידי טלטול מן הצד. וזהו כשהיה לאחר פלג המנחה, ועם כל זה רשאי להתפלל מנחה של חול, וכמ"ש בסעיף כ'.

ומעשה כתוב בשבלי הלקט, על ר' אברהם ור' יעקב אחיו שבאו לעיר אחר שיצאו הקהל מבית הכנסת, ולא נתנו להם שלום ולא הניחום ליכנס למחר בבית הכנסת. ובאחד בשבת גזרו עליהם תעניות חמשים ימים רצופים, ולהשלים ג' ימים אלו בצומות ומלקיות. ועוד גזרו עליהם לתת מממונם לפדיון נפשם לקופה של צדקה וכו', ע"ש. (ב"י)

סימן רסג סעיף כד[עריכה]

ואם בטעות ק(י)בלו הציבור עליהם שבת, כגון שהיה יום המעונן וחשבו שהוא סמוך ללילה, והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית של שבת, ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה החמה והיה עוד היום גדול: אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה - אינם צריכים לחזור ולהתפלל ערבית, דלא מטרחינן להו לציבורא. (ברכות כ"ז:) אבל אם יחיד הוא שטעה בכך - צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית.

ולעניין עשיית מלאכה - בין ציבור בין יחיד מותרין, כיון דהקבלה היתה בטעות. ויש אומרים דקבלה בטעות בציבור שמה קבלה, דכיון דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל - ממילא שתפלתם תפלה ואסורים במלאכה. ולכן אותם שהדליקו נרות - אסורים במלאכה, אך אין המיעוט נגרר, אחריהם ואותן שלא הדליקו ולא התפללו - מותרין. (כן נראה לי לפרש הך יש אומרים הראשון שבסעיף י"ד, וכפי מ"ש המג"א בסקכ"ו, ודברי הט"ז סק"א אינם מובנים ודו"ק)

סימן רסג סעיף כה[עריכה]

בדין הטעות שנתבאר, כתב רבינו הב"י סוף סעיף י"ד, דיש אומרים שאותו נר שהודלק לשם שבת - אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן, ואפילו אם כבה - אסור לטלטלו עכ"ל.

ואינו מובן כלל, דזה שלא קיבל שבת עדיין למה יהא אסור ליגע בו ולהוסיף שמן ולטלטלו, וכבר הוא עצמו תמה בזה בספרו הגדול ע"ש. ויש מי שאומר דסבירא ליה לדיעה זו דקבלה בטעות - שמה קבלה, כמ"ש, ולכן הנר הזה הוקצה למצותו. והא דאסור ליגע - דגזרינן שמא ישתמש בו. (מג"א סקכ"ז) ואין שום טעם לזה, דמנלן לגזור כן, ולמה לא יוסיף בו שמן.

ולעניות דעתי נראה דלאו מאיסור מוקצה נגעו בה, אלא כלומר דאף על גב דקיימא לן הקדש טעות אינו הקדש, מכל מקום כיון דבציבור לא מטרחינן להו, ואמרינן שקבלתם קבלה, וממילא דנר זה הוקצה למצותו - ולכן אסור להשתמש בו תשמיש של חול עד מוצאי שבת. וכוונתו דאסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן לתשמיש חול, ואפילו כבה - אסור לטלטלו לתשמיש חול עד מוצאי שבת. וכן מי שהדליק נרות לשבת והתנה שעדיין אינו מקבל שבת - מכל מקום הנרות איתקצאי למצותם, ואסורים להשתמש בו תשמיש של חול, בין הוא בין אחרים. (פמ"ג)

סימן רסג סעיף כו[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי הש"ע סעיף י"ז:

"יש אומרים שמי שק(י)בל עליו שבת קודם שחשיכה - מותר לו לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכל שכן במוצאי שבת. ומי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה - מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו, להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו" עכ"ל.

ויש בזה שני טעמים: האחת דכיון שהוא בעצמו היה ביכולתו להיות מותר בזה, כגון בערב שבת, דאי בעי לא קיבל שבת עדיין, ובמוצאי שבת דאי בעי היה מבדיל בעצמו, וכל שיש לו היתר בעצמו - יכול לומר לחבירו, ואין בזה משום אמירה שבות. וכמו שאמרו בגמרא (ק"ן:): מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש שם בורגנין - הולך, וכמ"ש לקמן בסימן ש"ז ע"ש.

ועוד טעם, דלא מצינו אמירה שבות אלא בדבר האסור לכל ישראל. אבל במה שלהשני מותר, כגון בכהני גווני, למה לא יאמר לחבירו דבר המותר לו. (ט"ז סק"ג)

ומצד טעם הראשון קילא מוצאי שבת מערב שבת, דבערב שבת נהי שהיה יכול לבלי לקבל שבת עדיין, מכל מקום עתה אין לו היתר. אבל במוצאי שבת הא ביכולתו בכל רגע לומר 'המבדיל', ומותר במלאכה כמ"ש בסימן רצ"ט. (מג"א סקל"א) ויש מי שרוצה לחלוק על דין זה, ונדחו דבריו. (עיין ט"ז ודרישה וב"ח שדחו דברי הלבוש שחולק בזה)

ופשוט הוא אם אמר 'המבדיל' באמצע הסעודה שמותר במלאכה, אך צ"ע אם יהיה ביכולתו לומר 'רצה' בברכת המזון. (שם סקל"ג)

סימן רסג סעיף כז[עריכה]

ודע, דאף על גב דבערב שבת נתבאר דהמיעוט נגררין אחר הרוב כשהרוב ק(י)בלו עליהן שבת - מכל מקום במוצאי שבת אינו כן, דאף דכל העיר ממשיכין הרבה בלילה - מכל מקום ביכולת היחיד להתפלל ולהבדיל ולעשות מלאכה. (פרמ"ג)

והטעם נראה לי דזהו כמו בערב שבת קודם פלג המנחה, אין המיעוט נגרר כמ"ש, והוא הדין במוצאי שבת כשכבר הגיע זמן חול, שאין שום טעם בהוספתן.

סימן רסג סעיף כח[עריכה]

יש מי שרוצה לומר דלטעם הראשון שבסעיף כ"ו, דאי בעי לא קביל שבת, דאם הוא מבית הכנסת שכבר ק(י)בלו שבת וגם הוא קיבל עמהם - שאסור לו לומר לאיש מבית הכנסת אחר לעשות לו מלאכה, משום דבכהני גווני ליכא טעמא דאי בעי לא קביל, דהיחיד נגרר אחר הרבים. (מחה"ש) ולא נהירא כלל, דכיון שיש רק מציאות שלא יקבל - מותר, והכי נמי אי בעי היה הולך לבית הכנסת אחר.

וגם יש מי שרוצה לומר דהמקבל שבת מקודם הוי בכלל נדר, ויכול להתירו. (לבוש בהגה"ה) ודברים תמוהים הם, דכיון דקיימא לן דלרוב הפוסקים תוספת שבת דאורייתא, ואין שיעור להתוספת, אם כן זה שעשה תוספת מרובה - הלא דין התורה הוא. ולא ראיתי דבר זה בשום פוסק, ולכן אין לסמוך על זה למעשה.

ופשוט הוא שאין להמתין על אדם גדול בבית הכנסת כשעדיין לא בא, ולא על שום דבר בעולם. (במג"א סק"ל נפל טעות ומ"ש שם 'סמוך לבית הכנסת', צריך לומר 'לבין השמשות'. ומ"ש אחר כך מוטב וכו', רצונו לומר שהיה מקומות שהמתינו ואמרו מוטב וכו'. וכתב דזהו רק במקום רשות, כלומר כשמתפללים במניין. אבל בבית הכנסת - לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו', ויש למחות בהם שלא ימתינו על מי שלא תיקן מאכלו, אפילו אינו סמוך לבין השמשות ודו"ק)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רסד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH264

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

במה מדליקין, ובמה אין מדליקין
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן רסד סעיף א[עריכה]

בזמן חכמי הש"ס לא היו מדליקין כמו בנרות שלנו של חלב ושל שעוה, אלא היו מדליקין בשמנים, ועושים פתילות ונותנים לתוך השמנים, כמו שאנו מדליקין היום בנפט שלנו.

ואמרו חכמים שיש פתילות שאין מדליקין בהן, לפי שהאור מסכסכת בהן, שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד, אלא נדעך וקופץ, (רש"י כ"א.) או שאין נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ, (שם) והשלהבת קופצת. וכן יש שמנים שאין מדליקין בהן, מפני שאין נמשכים אחר הפתילה, ויבא להטות. (שם) ובפתילות שהאור מסכסך בהן - חיישינן שיתקן הפתילה בשבת. (ב"ח)

סימן רסד סעיף ב[עריכה]

וכך שנו חכמים במשנה (כ':): במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש - והוא מין ארז שיש בו כמו צמר גפן בין העץ ובין הקליפה, (טור) ולא בחוסן - והוא פשתן שלא נפוץ ויש בו פסולת, ולא בכלך - והוא פסולת של משי, (שם) ולא בפתילת האידן - והוא מין ערבה שיש בו כמו צמר גפן בין קליפה לעץ, (שם) ולא בפתילת המדבר - והוא מין עשב ארוך ומוך שבתוכו ראוי להדליק בו, (שם) ולא בירוקה שעל פני המים - והוא הירוק שגדל סביב הספינה כששוהה לעמוד במקום אחד על פני המים. (שם) וזהו הכל פסולי פתילות, וכן אין לעשות פתילות לא מצמר ולא משיער. (גמרא)

ונראה דמכל מיני צמר, בין מכבשים בין מגמלים ומעזים - אין מדליקין, ולדעת רש"י גם בקנבוס שקורין קאנאפלי"א ובצמר גפן שקורין באוו"ל אין מדליקין, ורבינו תם חלק עליו, דמאלו הפתילות טובות מאד, ונהגו כר"ת, (טור) ועד כאן פסול פתילות.

סימן רסד סעיף ג[עריכה]

ומכאן ואילך פסול שמנים: לא בזפת ולא בשעוה, כלומר להתיך שעוה ולתת בתוכה פתילה כמו בשמן - אסור, אבל נרות שעוה שלנו - טובים להדלקה. (תוספות שם) ולא בשמן קיק, ויש בגמרא ג' פירושים בזה ע"ש, והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: זרועי עשב שמנים, והשמן עב ביותר, והטור כתב: שמן העשוי מגרעיני צמר גפן, ושני הפירושים בגמרא שם. ויש עוד פירוש בגמרא, שיש מין עוף וקיק שמו, ונותנין השומן שלה בנר ודולק ע"ש, ולא זכרו זה מפני שאינו מצוי כלל. (דרישה)

ולא בשמן שריפה, וזהו שמן של תרומה שנטמא ואסור באכילה ועומד רק לשריפה. ויש בגמרא (כ"ג:) שני אוקימתות: חדא דמיירי בכל ערב שבת, והאיסור הוא אף על גב דשמן יפה הוא ונמשך אחר הפתילה, מכל מקום מפני שמצוה עליו לשורפו - חיישינן שמא יטה כדי שתכלה מהר. והשנית, דמיירי בערב שבת שחל בו יום טוב, והאיסור הוא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב. ומהרמב"ם מבואר שתפס כן, דבשבת לא הזכיר זה כלל, וביום טוב פרק ג' הזכיר זה לעניין חלה שנטמאת ע"ש, וממילא דהוא הדין בתרומה דהכל אחד.

סימן רסד סעיף ד[עריכה]

ולא בשומן האליה, ולא בחלב כשמדליקין בו כמו בשמן, אבל נרות שלנו של חלב - טובים מאד. ולא בעטרן, והוא פסולת של הזפת, ומתחלה זב עב ואינו נמשך אחר הפתילה, ואחר כך זב צלול. ואף שנמשך אחר הפתילה, מכל מקום מפני שריחו רע - חיישינן שמא יניחנו ויצא, וחובה לאכול בשבת במקום נר. (גמרא כ"ה:)

וזה שאנו מדליקין בנפט שלנו שקורין גאז"א, מפני שהגם שאינו ריח טוב - מכל מקום גם ריחו רע לא מיקרי. ועוד, דכשהוא סגור בפמוט ומעמידים עליו כלי זכוכית כדרך הלאמפי"ן שלנו - אינו מריח כלל, וגם בבית שרים מדליקין אותו.

ואין לשאול בעיקר הטעם 'שמא יניחנו ויצא', והא כמה רגילין לאכול בחצר. ויש לומר שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים שבבית - פשיטא שמותר לאכול בחצר, (ב"ח בשם הגהמ"י) אבל מיהו על כל פנים שלא תהא צער מעצם הנרות.

וכן אין מדליקין בצרי, והוא שרף הנוטף מעצים שקורין קטף, והטעם מפני שיש לו ריח טוב מאד והריח נודף, וחיישינן שמא יסתפק ממנו. (גמרא שם) ותניא בתוספתא: "הנותן שמן לנר - חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו - חייב משום מכבה". (רש"י) ויש בגמרא עוד טעם על צרי, מפני שהוא מעופף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית, וחיישינן שיהא בהול על ממונו ויבא לכבות. (תוספות שם)

ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה, וכמה פעמים באים לחילול שבת מצד זה. (מג"א סק"ט) ואצלינו סותמים התנור, מפני שהתנור גדול והגחלים מקוטמים ורחוקים הרבה מהכיסוי, ואין חשש בזה.

סימן רסד סעיף ה[עריכה]

אמרו חז"ל שם דטבע השמנים הרעים האלו שאם נותנין לתוכן שמן יפה כל שהוא - נמשכין אחר הפתילה. ועם כל זה, גם בכהני גווני - אסרו חכמים, שאם אתה מתירו בעירוב שמן יפה - יבא להדליקו גם בלא עירוב, ויבא לידי הטייה.

ואין זה כגזירה לגזירה, מפני שזהו קרוב לוודאי שיבא להטות, ועוד דכולי חדא גזירה היא, דבשעה שגזרו שלא להדליק בהם גזרו על כל האופנים, בין שיהיו בפני עצמן בין על ידי תערובות. (ט"ז סק"ד) והעיקר כתירוץ הראשון, שכן כתבו רבותינו בעלי התוספות. (כ"ג: סד"ה 'גזירה' וזה לשונו: דכשאינו מהותך וודאי יטה לפי שאינו נמשך וכו' ע"ש)

סימן רסד סעיף ו[עריכה]

בשמן דגים מדליקין, אבל בקרבי דגים שנימוחו - אין מדליקין אף שהוא נמשך אחר הפתילה, אך דגזרינן נימוחו אטו לא נימוחו, ולא נימוחו אינו נמשך אחר הפתילה. וכן חלב מבושל ומהותך, אף על פי שנמשך גם כן אחר הפתילה - מכל מקום אסרו חכמים, דגזרינן משום חלב שאינו מהותך דאינו נמשך.

אמנם אם נתן בקרבי דגים שנימוחו ובחלב מהותך מעט שמן יפה - מדליקין בהם, ולא גזרינן אטו לא נתן בהם שמן ואטו לא נימוחו ולא מהותך, דזהו גזירה לגזירה גמורה ולא גזרינן. (גמרא שם) אבל בדין הקודם לא הוי גזירה לגזירה, מהטעמים שבארנו בסעיף הקודם. ועוד דבכאן הוי שלש גזירות כמובן, וכולי האי לא גזרינן. (והר"ן הצריך בחלב מהותך שתהא מתחלת יציאתו מן הבהמה ע"ש, ומכל הפוסקים אינו משמע כן, וזהו כוונת המג"א בסקי"א ע"ש)

סימן רסד סעיף ז[עריכה]

וכן הדין בפסולי פתילות: אם כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, אף על פי שעתה האור אינו מסכסך - מכל מקום אין מדליקין בו, משום דגזרינן שמא יבא להדליק בדבר שאין מדליקין בו בלבד, כמו שגזרו גבי שמנים.

אמנם זהו רק אם הכוונה היתה ששניהם ידלקו, אבל אם לא היתה כוונתו להדלקת שניהם, אלא דמתוך שהיה דק הוסיף בתוכו להעבותו - מותר אף על פי ששניהם דולקים, דבכאן לא שייך שנחשוש שידליק בו לבדו, שהרי לא היתה כוונתו כלל להדליק בו. ומרש"י שם משמע דבנתכוין להעבותו אינו כורכם ביחד, דלא בשביל העובי עושה כן אלא כדי שלא תטבע הפתילה הכשרה בהשמן, מניח הפסולה למטה וסומך עליה הכשרה.

ויש שרוצים לומר דלרש"י בהדלקת שניהם אסור בכל גווני, (עיין ב"י וט"ז סק"ב) ולעניות דעתי נראה דגם רש"י יודה להרי"ף שמתיר, אלא שמפרש בגמרא כוונה אחרת ע"ש. (ולשון הב"י בסעיף ב' שכתב: "ואם נתכוין להקשות... כדי שלא תשלשל למטה" ע"ש, פתח בלשון הרי"ף וסיים בלשון רש"י, עיין טור וב"י ודו"ק)

סימן רסד סעיף ח[עריכה]

מטעם שנתבאר מותר לכרוך דבר שמדליקין בו על גבי גמי או קש, כדי ליתן הפתילה בעששית, שהרי אינו מתכוין להדלקתם. וכן מותר ליתן גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק יפה בשבת, דזהו סגולה שתדלק יפה, ואין בזה שום חשש.

ושארי פתילות חוץ מאלו שחשבנו - מותר לידלק בהם, ונראה דצמר גפן הוא היותר טוב מכולם, שאורה צלול ונמשך יפה אחר הפתילה. וכן כל השמנים חוץ מאלו שחשבנום מותרים בהדלקה, אך שמן זית - מצוה מן המובחר. ושארי שמנים קודמים לשעוה, ושעוה לחלב. (מג"א סקי"ב) אמנם אצלינו שהחלב מזוקק הוא יותר טוב מנר של שעוה, כמו שאנו רואים בחוש.

וכבר נתבאר דזה שאסרנו שעוה וחלב - זהו בהדלקה כשמן, אבל אם כרך שעוה או חלב סביב הפתילה כנרות שלנו - מדליקים בהם, וכן זפת. ואם כרך שמן פסול ופתילה פסולה ביחד - אסור להדליק בו. (שם סקי"ג) ושמן אף על פי שהוא נמשך מאד אחר הפתילה, אבל שמרי שמן - אין נמשכין ואסורים בהדלקה לשבת. (שם סק"ז)

סימן רסד סעיף ט[עריכה]

כל הפסולים להדלקה, בין פסולי פתילות בין פסולי שמנים - אסורים בין בנרות שעל השלחן לאכילה ובין שארי נרות שבבית, שהרי כולם עשוים לאור וליהנות כנגדן בתשמישים. ואם הדליק בדברים האסורים - אסור להשתמש לאורן אפילו תשמיש שאין צריך עיון, דחיישינן להטייה, (שם סק"א) ואפילו יש אחר עמו אסור. (א"ר סק"ג)

ולא דמי למ"ש בסימן ער"ה בהא דאסור ללמוד לאור הנר שמא יטה, דשנים מותרים, דשאני התם דהחשש הוא משום דדבר הצריך עיון יש לחוש לשכחת שבת מפני העיון, וכשיש שנים השני יזכירנו. אבל בכאן, דהחשש מפני שאין הנר דולק יפה ישכח ויטה - יש לחוש גם בשנים שישכחו מפני העדר האור. ולא דמי לעיון, דרחוק ששנים יהיו הרבה טרודים בעיון, וישכחו ששבת היום.

סימן רסד סעיף י[עריכה]

אבל רבינו הרמ"א כתב בסעיף א', דיש אומרים דאם יש נר אחד מדברים המותרים - מותר להשתמש לאור האחרים, וכן דבר שאפשר בלא נר - מותר לעשות אפילו אצל נרות האחרים, ולצורך שבת יש להקל בדיעבד עכ"ל.

ויש מי שפירש דהכי פירושו, דאם יש נר מותר - מותר להשתמש אצל האסורים אפילו כשהן עומדות בחדר אחר, דכיון שיש נר אחד כשר - יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים. ודבר שאפשר בלא נר, כגון למשוך יין מן המרתף וכיוצא בזה - מותר תמיד גם בלא נר כשר, ויש להקל לצורך שבת. וכשעומד הפסול אצל הכשר - מותר בכל עניין להשתמש אצלם, אפילו אם אין בזה צורך שבת כל כך. (מג"א)

סימן רסד סעיף יא[עריכה]

והלבוש השמיט זה לגמרי, ובאמת קולות גדולות הן, ויש על זה קושיות מסוגית הש"ס, ומרוב הפוסקים לא נראה כן. וגם אין זה סברא כלל דכשיש נר כשר יזכור גם על הפסולים, וגם מ"ש 'אפילו אצל נרות האחרים' מיותר לגמרי, דהא מיירינן בנרות האחרים.

ולכן נראה לי דהכי פירושו, דכשיש נר כשר עומד בחדר שיש נרות פסולים - מותר להשתמש לאורם, דלא יבא להטות מפני שיש לו אור יפה מהכשר, אבל בחדר אחר - אסור. ואחר כך קאמר דדבר שאפשר בלא נר - מותר לעשות אף כשאין נר כשר כלל, וכן נראה לעניות דעתי שיש להורות, ולא להקל ביותר. (וכ"מ מדברי הא"ר סק"ג)

סימן רסד סעיף יב[עריכה]

המדליק את הנר צריך שידליק רוב מהפתילה מה שיוצא מן הנר, דאם לא כן קרוב להכבות. וכן בנר של שעוה ושל חלב, צריך שידליק רוב הפתילה שעל ראש הנר. אבל אין צריך להבהב הפתילה, דלא קיימא לן כמאן דסבירא ליה דצריך הבהוב, דגם בלאו הכי תדלק יפה.

אמנם הבה"ג פסק דאין מדליקין לא בסמרטוטין, והיינו בגדי פשתן שבלו, ולא בפתילה שאינה מחורכת. וצריך לומר דסבירא ליה דהגם דקיימא לן דאין צריך הבהוב - זהו הבהוב גמור, כלומר שידליקה בטוב ולכבותה דנעשית קרוב לאפר, דאחר כך יפה להדליקה. אבל קצת חירוך - צריך, דאם לא כן לא תדלק בטוב. ולכן אין מדליקין בסמרטוטין, דבהם אי אפשר להבהב מפני ישנן. (עיין ב"י ותבין מה שהכריחני לזה ודו"ק) והנשים נהגו להדליק הפתילה ולכבותה, כדי שתהיה מחורכת ותאחז בו האור יפה.

ואין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס, (מג"א ססקט"ז) מפני שהוא מאוס. ואם הוא מצופה כמו פאליוו"א או של זכוכית - אינו מאוס ומותר להדליק בו.

סימן רסד סעיף יג[עריכה]

יום טוב שחל להיות ערב שבת - אין מדליקין בחתיכת בגד שיש בו ג' על ג' מצומצמות, דמפני שכל שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות שם כלי על זה לעניין טומאה, וכיון דאדליק בה פורתא - הוה ליה שבר כלי ואין מדליקין בשברי כלים ביום טוב, כמ"ש בסימן תק"א. אמנם אם גידלה מערב יום טוב ועשאה פתילה - כבר נתבטלה מתורת כלי ומותר להדליק בה. (גמרא כ"ח:)


הלכות שבת ועירובין (א): רמברמגרמדרמהרמורמזרמחרמטרנרנארנברנגרנדרנהרנורנזרנחרנטרסרסארסברסגרסדרסהרסורסזרסחרסטרערעארעברעגרעדרעהרעורעזרעחרעטרפרפארפברפגרפדרפהרפורפזרפחרפטרצרצארצברצגרצדרצהרצורצזרצחרצטש


סימן רסה[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH265

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אסור ליתן כלי תחת הנר
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן רסה סעיף א[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף א':

"אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה. ואם חיברה לה בסיד או בחרסית - מותר, דכיון שהוא כלי אחד, בדיל מיניה משום איסור שבת" עכ"ל.

וזהו משנה בשבת (כ"ט:): "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס" - דמאיסא, מכל מקום חיישינן שמא יסתפק ממנו, דמפני שהיא בכלי בפני עצמה ולא בתוך הנר, לא מיחזי לאינשי איסור בדבר.

וזה שרבינו הב"י לא הזכיר 'אפילו היא של חרס', דכיון דכתב סתם 'כלי' - הכל בכלל, ורק במשנה שהזכיר השפופרת של ביצה, והייתי אומר דשל חרס מותר - קמ"ל דגם זה אסור. וגם אמרו שם בגמרא דלא בעינן חיבור של אומן, אלא אפילו חיברו הבעל הבית, דהוא חיבור חלש - מכל מקום מותר, דכיון שהם בכלי אחת - בדיל מינה.

סימן רסה סעיף ב[עריכה]

והרבה יש לתמוה על רבינו הב"י שכתב: 'דכשיסתפק יתחייב משום מכבה', איזה עניין הוא למכבה, הלא השמן הוא בכלי בפני עצמו. ובאמת הרמב"ם בפרק ה' דין י"ב והטור לא הזכירו שיתחייב משום מכבה, אלא הוא איסור בעלמא, דכיון דהוקצה לנר - אסור להסתפק ממנו, אבל לא חיוב מכבה.

וכבר כתבו התוספות בביצה (כ"ב.) דהא דהמסתפק מהנר חייב משום מכבה - זהו מפני שמקטין האור ע"ש, ואין זה שייך כשהשמן הוא בפני עצמו. אמנם רש"י במשנה כתב גם כן שיתחייב משום מכבה, וצ"ע. (ולבד זה לשון רש"י שם צ"ע, שכתב: "וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה" עכ"ל, התחיל במוקצה וסיים בכיבוי. ומצאתי להפנ"י שעמד בזה ע"ש, שכתב דטעמו של הרמב"ם הוא מוקצה)

סימן רסה סעיף ג[עריכה]

ובירושלמי אומר לגמרי טעם אחר - משום מבעיר. והיינו דאף על גב דמותר להדליק הנר בערב שבת שתהא דולקת כל השבת - זהו כשכולם ביחד. אבל כאן שהשמן בפני עצמו ונופל טיפות טיפות לתוך הנר - אין התחברות לטיפה זו עם האחרת, ונמצא שהטיפה הנופל בשבת הוי כעשאו בידים, או משום דגזרינן שמא יערה מהשפופרת לתוך הנר בשבת, ויתחייב משום מבעיר ע"ש.

ומהרמב"ם והטור משמע שהאיסור הוא משום מוקצה, אבל משום מכבה הוא תמוה. (והלח"מ שם הקשה על הרמב"ם למה לא כתב משום מכבה ע"ש, וקושיתו תמוהה)

סימן רסה סעיף ד[עריכה]

ומצאתי מי שכתב דבכאן יכול להיות כיבוי ממש, דאין החשש שמא יסתפק מעט מהשפופרת, אלא שמא יקח השפופרת כולה מעליה בעוד הורדת הטיפין, ואז יתכבה ממש לגמרי. (ים של שלמה ביצה פרק ב' סימן כ"ח)

אמנם הרא"ש פרק ב' דביצה (סימן י"ז), הביא ממשנה זו ראיה דלא כהתוספות, דטעמא דמסתפק חייב משום מכבה משום דממעט האור, דהא הכא אין האור מתמעט, ועם כל זה חייב משום מכבה. אלא הטעם משום גרם כיבוי, דכשיסתפק ממנו יגרום שתתמהר לכבות, ובגרם כיבוי כזה הכל מודים דהוה כמכבה ע"ש.

(והפנ"י שם כתב דכוונת רש"י לא מכבה ממש, אלא כעין מכבה ע"ש, ולא זכר על דברי הרא"ש שהבאנו, והגר"ז בש"ע שלו סעיף א' נראה שכיוון לדברי היש"ש ע"ש היטב ודו"ק) (ואין זה רק מלאכה שאין צריך לגופה כמובן, ועיין מג"א סק"א)

סימן רסה סעיף ה[עריכה]

עוד שנינו שם: לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה בכאן שפיר יכול להיות האיסור משום כיבוי, כיון דראש הפתילה הוי בתוך השמן, אבל מהרמב"ם מבואר דגם בזה אינו אלא משום מוקצה ע"ש, שהשווה דין זה להקודם. וצריך לומר דכיון דהשמן הוי בכלי בפני עצמו - לא מיקרי מכבה במסתפק ממנו, וכן מבואר מהטור דדין אחד להם ע"ש.

ואין לשאול דכיון דראש הפתילה בתוך השמן איך יסתפק, דיש לומר דכיון דהשמן הוי בכלי בפני עצמו - לא מיחזי לאינשי איסור. ובגמרא משמע דאדרבא, לאינשי קילא להו הך מהקודם, משום שיש הפסק כלי ע"ש. ואיתא בירושלמי דהוא הדין המדליק פתילה בשני כלים, ראש הפתילה בכלי אחת וסופה בכלי אחרת והדליק שניהם - גם כן אסור לעשות כן מחשש שמא יסתפק ע"ש. והטעם דכל שאין הפתילה והשמן רק בכלי אחת - לא חמירא להו לאינשי, ויטעו לומר שאין איסור להסתפק מהשמן.

סימן רסה סעיף ו[עריכה]

כתוב בהגהת אשר"י: (שם) דאם יש כמה חתיכות חלב בנר הדולק ונטל חתיכה אחת - אינו חייב משום מכבה ע"ש. ונראה דאפילו לדעת הרא"ש שהבאנו, דבשפופרת חייב משום גרם כיבוי - הכא מודה, דהתם כל השמן מחובר זה לזה וכולם כחתיכה אחת הם, מה שאין כן חתיכות חלב, כל חתיכה היא בפני עצמה ואין לה שייכות עם האחרות, ולא שייך בזה גרם כיבוי.

ואף על גב דבשבת בלאו הכי אסור משום מוקצה, מכל מקום נפקא מינה לעניין יום טוב, דמותר לטלטל החלב להדלקה וכיבוי אסור, ולכן ביום טוב מותר ליטול חתיכה אחת מהכלי.

סימן רסה סעיף ז[עריכה]

אין נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל השמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, כלומר שקודם לזה היתה הכלי ראוי לטלטול, ועכשיו בשבת עושהו מוקצה ואוסרו בטלטול. ורש"י פירש בשבת (קנ"ד:) דהוי כסותר ע"ש, כלומר כיון שאינו יכול ליטלו ממקומו הוי כסותר בניין הכלי. והתוספות (מ"ג.) כתבו דהוי כבונה ע"ש. כלומר כיון שאינו יכול להזיזו ממקומו - הוי כבניין הקבוע על הארץ.

אבל מבעוד יום - מותר ליתן, אך השמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת, דהשמן הוקצה למצותו לכל השבת, וגם הכלי אסורה בטלטול, מפני שנעשית בסיס להשמן. אך אם לא נפל שמן בתוכה - מותרת בטלטול, ואינה נאסרת מפני המחשבה שחישב שיפול לתוכה שמן ויהיה בסיס לדבר האסור, דמחשבה בעלמא אינו כלום. (מג"א סק"ג) ואף על גב דהקצה הכלי מדעתו - הרי לא הקצה אותה אלא בשביל השמן, והוי כהתנה מפורש שאינו מקצה אלא אם כן יפול השמן בתוכה.

סימן רסה סעיף ח[עריכה]

יש שמעמידים כלי תחת נר של שעוה או של חלב בשבת, כדי שאם תפול הנר - לא תפול על השלחן או על הארץ ותעשה שריפה, אלא תפול לתוך הכלי. ואין זה מבטל כלי מהיכנו, שהרי ביכולתו לנער הנר מתוך הכלי על ידי טלטול מן הצד, אבל השמן לא ינער שתפול השמן על הקרקע, שאם כן יפסיד השמן, אבל הנר לא תפסד בזה, ולכן לא הוי הכלי בסיס לדבר האסור, אפילו למאן דסבירא ליה בסימן ש"ט דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור, אפילו לא היתה כוונתו לכל השבת - זהו כשהיה עליו בין השמשות, דאמרינן: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', אבל שלא בבין השמשות - הכל מודים דלא מיקרי בסיס. (מג"א סק"ב)

ועוד דאין זה עניין כלל למניח, דמניח לא מיקרי אלא כשרוצה דווקא שהמוקצה תהיה בתוך הכלי, אבל הכא אדרבא אין רצונו כלל שתפול הנר לתוך הכלי, ואך אם תפול מניח הכלי שלא תפול על השלחן או על הארץ, ואין זה עניין למניח. (דרישה) אבל שמן הנוטף - בהכרח שתיטוף ותפול לתוך הכלי.

(עיין תוי"ט סוף כירה, שכתב דמרש"י משמע דגם מבעוד יום אין להניח לכתחלה כלי תחת השמן, דחיישינן שיטלטל הכלי אחר כך גם כן, וזהו נגד הטור והש"ע שהתירו לכתחלה, וגזירה חדשה היא. וגם התוספות כתבו בדף מ"ב: ד"ה 'ואם נתנוהו' דמותר גם לכתחלה, ומרש"י אין דיוק, דאלשון המשנה קאי ע"ש ודו"ק)

סימן רסה סעיף ט[עריכה]

ואפילו בנר של שמן, שיש איסור להעמיד כלי מטעם ביטול כלי מהיכנו כמו שנתבאר, אבל גרם ביטול כלי מהיכנו - מותר, כגון שנתן מבעוד יום כלי תחת השלחן, ואחר הסעודה נטל השלחן ממקומו, וגרם על ידי זה שהנר התלוי למעלה היא כנגד הכלי ויפול השמן לתוך הכלי, ונמצא שבשבת גרם ביטול כלי מהיכנו על ידי נטילת השלחן - מכל מקום מותר. ואפילו אי גרם כיבוי כזה אסור כמו שנתבאר, מכל מקום גרם ביטול כלי מהיכנו מותר (מג"א ססק"ב), כיון דהאיסור הוא רק דרבנן.

ולפעמים יש שגם בשבת מותר להעמיד כלי תחת השמן, כגון שיש בהכלי דבר מותר שיש בו קצת חשיבות, וגם אי אפשר לנערה מהכלי, דאף אם השמן יטפטף בתוכה - מותר לטלטל הכלי, כדין בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, שיתבאר סוף סימן ש"י דאין בזה מוקצה ומותר בטלטול, ולא הוי מבטל כלי מהיכנו. (שם) אבל כשאפשר לנער ההיתר מתוך הכלי - אסור, כמ"ש שם.

סימן רסה סעיף י[עריכה