ערוך השולחן אורח חיים תקב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מאין מותר לעשות אש ביום טוב
ובו שמונה עשה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן תקב סעיף א

שנו חכמים במשנה (לג א):

אין מוציאין את האור לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן העפר, ולא מן הרעפים, ולא מן המים.

והכי פירושו: דעצים ואבנים כשמחככין הרבה זה בזה – תצא מהן אור. "ומן העפר" פירש רש"י: קרקע קשה כשחופרים אותה – מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה. והר"ן פירש: צפיעי בקר או צאן מטמינין בעפר, וכשמרקיבין – יוצא מהן אור. "ומן הרעפים" – היינו כשהם מלובנים. "ומן המים" פירש רש"י: נותנים מים בכלי זכוכית לבנה, ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד, והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאין נעורת, ומגיעים בזכוכית והיא בוערת. עד כאן לשונו.

סימן תקב סעיף ב

וטעם האיסור משום דהוה ליה נולד (רש"י ור"ן), וכן כתב הראב"ד ריש פרק רביעי. אבל הרמב"ם כתב שם:

אין מוציאין את האש לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין אותן זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים, שמנידין אותו עד שידליק, או כלי זך קשה, או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו, וידלק כל זה וכיוצא בו – אסור ביום טוב. שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש – אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.

עד כאן לשונו. ומאד הדבר תמוה, שהרי בגמרא שם אמרו מפורש: מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב. ומה ראה לתת טעם מלבו? והרי הוא שמחמיר במוקצה ביום טוב יותר משבת, כמו שכתבתי בסימן תצה, וכל שכן בנולד. ולמה לא הספיק לו טעם הש"ס?

סימן תקב סעיף ג

ונראה לעניות דעתי דוודאי גם הוא סובר הטעם משום נולד. אלא דהוה קשה ליה: היאך אפשר לאסור הוצאת אש ביום טוב, שהרי כיון שהתורה התירה לאפות ולבשל ביום טוב, ואין בישול ואפייה בלא אור, ואם כן הרי בהכרח שהתירה התורה לעשות אש ביום טוב?

ולזה אומר שאין זה הכרח, שהתירה מאש מצויה כמו מגחלת ומנר וכיוצא בזה, ולא להמציא אור חדש. וזהו כמכשירי אוכל נפש: מה שיכול לעשות מערב יום טוב – אסור ביום טוב מן התורה. ואף אם זהו כאוכל נפש עצמו – מכל מקום מדרבנן אסור במה שאפשר מערב יום טוב. והן אמת דבהבערה אמרינן "מתוך", כמו שכתבתי שם – זהו הכל מאש מצויה. אבל מאש שאינו מצוי – אסור משום נולד (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקב סעיף ד

והמגיד משנה פירש דבאש אי אפשר לאסור משום נולד, וזה לשונו: שהרי אין זה כביצה שנולדה, שאסורה לפי שאינו דבר הראוי בעצמו, אלא לבשל ולאפות, ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו; ולא אסרוהו אלא משום שלא היה לו להוליד, כיון שאפשר לו מבערב. עד כאן לשונו.

ולדבריו הא דקאמרה הגמרא: מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב – אין הכוונה משום איסור נולד, אלא משום שלא היה לו להוליד ביום טוב. אלא שעיקר דבריו תמוהים: דאיך אפשר לומר דכל שאינו במאכל עצמו אין בו נולד? והרי איסור דשברי כלים הוא מטעם נולד. וכן איסור להסיק בגרעינים הוי משום נולד (לחם משנה), כמו שכתבתי בסימן תקא.

וצריך לומר דכוונתו דלאו דווקא אוכל יש בו משום נולד, אלא כל דבר ממשיי. אבל אור שאין בו ממשות כלל, כמו שאין בו איסור הוצאה בשבת, או איסור הנאה בהקדש מן התורה, וכן הרבה דברים שאין בשלהבת (ביצה לט א) משום דהוי דבר שאין בו ממש, ולא שייך שיחול עליו איסור. ואפילו איסור עבודת כוכבים דחמירא – ליכא בשלהבת (שם). ואם כן איך שייך שיחול איסור נולד על שלהבת? אלא וודאי כטעמו של הרמב"ם. ובאמת סברא גדולה היא.

(והט"ז סעיף קטן א נסתבך בדברי הרמב"ם והמגיד משנה, ופירשו דכוונתם מטעם מכשירין. ותמה על המגיד משנה שהתיר בדיעבד, ופסק שגם בדיעבד אסור, עיין שם. אבל לפי מה שכתבתי בכוונתו – דבריו ברורים וראוים אליו. וכן ראוי להורות.)

סימן תקב סעיף ה

עוד שנינו במשנה (לב א): אין עושין פחמין ביום טוב, והיינו ליטול עצים ולהבעירן עד שיעשו פחמין, ואחר כך לבטל בהם. ופירש רש"י: משום דהוי כלי לצורפי זהב. והר"ן פירש: משום דהוה מכבה, שבעשיית הפחמים נכבה האש (לבוש).

ודווקא עשיית פחמין, אבל להבעיר פחמין צוננין – פשיטא דמותר. ותניא (לד א): אין נופחין במפוח, דמיחזי כאומן עושה מלאכה (רש"י). אבל נופחין בשפופרת. וכתב הטור דהרא"ש התיר במפוח של בעל הבית שהוא קטן, ולא דמי למלאכת אומן, ולא לנפחים, ולא לצורפי זהב. וכתב הטור דמכל מקום אין להקל, מדלא התירו רק שפופרת – מכלל דכל מפוח אסור. ובתוספות שם דחו זה, דאין ראיה דלא מיירי רק בשל אומן, וכתבו דהעולם נהגו בו היתר על ידי היפוכו מלמעלה למטה. וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א.

ואצלנו אינו מצוי כלל מפוח של בעלי בתים. וזה שמנפחין אצלינו על ידי קשירת נוצות קשות – וודאי דמותר כמו שפופרת. ועל פי רוב אנו מנפחין בפה להבעיר הגחלים. ואין בזה איסור נולד מה שמוציאין שלהבת מתוך גחלת בוערה, שהרי השלהבת יש בה, אלא שעל ידי הניפוח אנו מוציאין אותה לחוץ.

סימן תקב סעיף ו

ודע שזה כשני דורות שאצלינו משתמשים בחול בהוצאת האור על ידי עצי גפרית, שיש בהן בראשן הוואספא"ר, שבו טמון חמימות רב, וכשמחככין אותו על איזה דבר – מיד יצא אש, ונאחז בהעץ הדק שקורין שירניצק"ע או סוועבעל"ע. ודבר ידוע שביום טוב – אסור משום נולד. וכולנו נזהרים בזה.

אמנם בילדותינו נתפשט ההיתר שנוגעין אותו בגחלת בוערה, ומיד דולקת. ולא ידעתי טעם ההיתר – הא סוף כל סוף מוציאין אש מן הגפרית! ושמעתי בילדותי שגדול אחד התיר זה, וטעמו משום דאין האש מהגפרית אלא שמוציא האש מהגחלת, שמפני שיש בה יסוד האש הרבה – מושכת אליה השלהבת מן הגחלת. ודבר זה צריך ראיה, דשמא הגחלת מעוררת כח האש שבהגפרית. ואולי כיון דעל כל פנים גם כח השלהבת שבהגחלת מסייעו – אין זה כנולד. וביותר לטעמו של הרמב"ם, שלא התירו אלא מאש מצויה כמו שכתבתי בסעיף ב – הא זה האש שבגחלת מצוי. ומיהו על כל פנים העולם נהגו בזה היתר.

(וממילא דאין עצי הגפרית מוקצה, כיון שראוים להניחן אצל הגחלת.)

סימן תקב סעיף ז

מותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן, אם אינו מכבהו בשעת מעשה. ואפילו אם אירע שנתכבה – הוי דבר שאינו מתכוין, וגם מלאכה שאינו צריך לגופה (מגן אברהם סעיף קטן ה בשם ים של שלמה).

ודווקא לצורך יום זה, אבל אם עושה זה לצורך יום טוב שני, כגון שמכסה בבוקר לצורך הערב – אסור, דאין עושין שום דבר מיום טוב ראשון ליום טוב שני, וכל שכן ביום טוב שני לצורך הערב שהוא חול, דוודאי אסור. ואם מרבה בכיסוי עד שוודאי נתכבה מקצתו – אסור אפילו לצורך היום, דלא הותרה כיבוי ביום טוב. ופרטי דיני כיבוי יתבאר בסימן תקיד בסייעתא דשמיא.

סימן תקב סעיף ח

אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש – מותר לשומטו, ואין זה כיבוי כיון שעדיין לא אחזה בו האור. ואינו דומה לשמן שבנר, שאסור להסתפק ממנו משום מכבה, כמו שכתבתי בסימן תקיד, דהשמן כולו חיבור, אבל העצים מפורדים זה מזה.

ודע דזה שכתבנו "אגודה של עצים..." – זהו לשון הרמב"ם בריש פרק רביעי. והטור כתב בלשון זה: מדורה העשויה מעצים דקים – מותר להסיר מהם כל זמן שלא אחז בהן האור. עד כאן לשונו, כלומר: אותן שלא אחז בהן האור. וזהו גם כן כדברי הרמב"ם.

סימן תקב סעיף ט

ויש מי שרוצה לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב "אגודה", דבאין ואגדין יחד – אפילו אותן שנאחזין בהן האור מותר לסלקן. והטור שלא הזכיר "אגודה", ואפילו הכי לא התיר רק באותן שלא אחז בהן האור – זהו בעצים דקים, אבל בגסים אין איסור רק באגודה (מגן אברהם סעיף קטן י).

ואינו מובן כלל. דאותו שהאור אחוז בה – איך מותר לסלקה? ומה לי עץ גדול, או קטן, או היא באגודה, או שלא באגודה? וברוקח כתוב להדיא: עצים שבאש – אין לסלק, דהוי כמכבה. ולא חילק בין עץ לעץ. והרמב"ם שכתב "אגודה" – אין כוונתו דווקא שנאגדים יחד, אלא שמונחים ביחד כמו שנאגדו. דאם לא כן, אין רבותא כלל במה שמותר ליטול אותן שלא אחזה בהן האור. והטור שכתב "מעצים דקים" – גם כן כוונתו כן, דסתם עצים דקים מדובקים ביחד.

ולדינא ברור הוא שכל עץ שנאחזה בה האור – אסור לסלקה (וזהו גם כוונת האליה רבה סעיף קטן יג, עיין שם).

סימן תקב סעיף י

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב:

ומותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה, ולהניחו בצד אחר, הואיל ואינו מכוין לכיבוי.

עד כאן לשונו, ונראה לי דהכי פירושו: דדרך הוא כשנוטלין עץ הדולק – אינה מתכבית מיד, אלא לאחר מעט זמן. ולכן ליטלה לגמרי – אסור, דזהו כיבוי, שמיד יתכבה. מה שאין כן כשנוטלה מצד זה לצד זה – לא תתכבה. ואף אם אולי אפשר שתתכבה – הוה דבר שאין מתכוין, ואין זה פסיק רישא.

ואינו דומה להדין המבואר לקמן סימן תקיד, שאסור ליקח פתילה מנר הדולק ליתנה לנר אחר, עיין שם, מפני שהפתילה מתכבית מיד. ולכן דקדקו שם לומר שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה, עיין שם.

(והט"ז שם סעיף קטן ה הקשה מכאן, וכתב ששני דעות הם, עיין שם. ואינו כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקב סעיף יא

יש שכתבו שמותר ליקח אוד מן המדורה ולהאיר בלילה, שאינו אלא גרם כיבוי ואינו מכוין לכך, ופעמים שאינו מכבה. אך העולם רגילין ליזהר, ונכון הוא (בית יוסף, וט"ז, ומגן אברהם בשם הגהות מיימוניות והמרדכי).

ובוודאי שכן נראה להדיא ממה שנתבאר, דדווקא מצד זה לצד זה או למדורה אחרת (ט"ז סעיף קטן ג) מותר, ולא להסירה לגמרי (מגן אברהם שם). ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת, דוודאי עץ עבה קצת – אנו רואים בחוש דכשמסירים אותה לא תכבה תיכף. אבל במשך הרבה רגעים תתכבה, ובה וודאי אסור ליקח להאיר. אמנם יש העצים הדקים מאד ורחבים קצת שקורין קי"ן, והם כשמדליקין אותן – ודלקו עד תומם. ואותן וודאי מותר, ועל אלו היתה כוונת המתירים. וכן יש להורות.

סימן תקב סעיף יב

דבר ידוע שזה שמותר לטלטל עצים ביום טוב – הוי מפני שראוים להסקה. ולפי זה עצים לחים שאין ראוים להסקה – אסורים בטלטול, דמוקצים הם.

וזהו ששנינו במשנה (לב ב): אין סומכין את הקדירה בבקעת, ולא את הדלת. כלומר: לסמוך הקדירה שלא תפול, או הדלת, בבקעת לחה – אסור, דאפילו מאן דלית ליה מוקצה מודה בעצים ואבנים, כמו שכתבתי בסימן שח. אבל יבשה שראויה להסקה – מותר לעשות בה כל צרכיו, כיון שאינה מוקצה. כן פסק הטור, עיין שם.

סימן תקב סעיף יג

אבל הרמב"ם כתב בפרק רביעי:

אין סומכין את הקדירה... שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.

עד כאן לשונו, וכן הוא ברי"ף שם, וכן הוא לשון הברייתא בגמרא (לג א).

והסברא תמוה: דאחרי שראויה לתשמיש ביום טוב, איך נאמר עליה שהיא מוקצה? ומלשון הברייתא אין ראיה, דשם אמרו לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. והכי פירושו: דכיון דלא ניתנו אלא להסקה, ממילא דלחים שאין ראוין להסקה אסורים בטלטול.

ובטעמן של הרי"ף והרמב"ם נראה לי דלכן אסרו חכמים עצים בטלטול שלא להסקה: דאם לא כן יטלטלו כל הצרורות וכל העצים לכל התשמישים, אף אותן שאין ראוין להסקה. דדבר שנמסר לכל המון ישראל – אי אפשר להסביר לכולם דעץ זו מותרת, וזו אסורה. ובעל כרחך גדרו הדרך דרק להסקה מותרת בטלטול, ולא לדבר אחר.

סימן תקב סעיף יד

ויראה לי דמחלוקת הטור עם הרמב"ם תלוי בסוגית הגמרא שם (לג א), שאומר שם: חזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי. כלומר: ענף עץ שהוא חד כקוץ, וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו (רש"י).

ויש שם בגמרא שני לשונות: האחד דבלח גם רב ששת אוסר, ופליגי ביבש. ולשון שני דביבש גם רב נחמן מתיר, ופליגי בלח. וטעם המתיר: הואיל והוא ראוי להיסק גדול יפסק הש"ס דהלכתא יבש מותר לח אסור, עיין שם. וסובר הטור דלפי המסקנא – בכל התשמישים כן הוא, דבלח אסור וביבש מותר.

והרמב"ם סובר דאף ביבש לא התירו אלא לעשותו כמין שפוד לצלות בו, שזהו שייך לאוכל נפש, וכן פסק בפרק שני, עיין שם. אבל שארי דברים לא התירו. וראיה מדלא פליגי רק בזה – שמע מינה דלתשמיש אחר הכל מודים שאפילו יבש אסור. והטור סבירא ליה שאין זה דקדוק, דהש"ס נקיט דבר שהיה מצוי להם ביום טוב, כמו לעשות שפוד לצלות. והוא הדין לשארי דברים.

סימן תקב סעיף טו

ודברי רבותינו בעלי השולחן ערוך בעניין זה אינם מובנים כלל. דרבינו הבית יוסף בסעיף ג כתב:

אין סומכין את הקדירה, ולא את הדלת, בבקעת.

עד כאן לשונו, וסתם הדברים ולא פירש כלל אם בקעת לחה או יבישה. וכתב עליו רבינו הרמ"א:

אבל מותר לצלות בו, וכל שכן שמותר להסיק בו עם שאר עצים, אף על גב שאינו ראוי להסיק בפני עצמו.

עד כאן לשונו. והנה מזה שכתב "אבל מותר לצלות בו" – פשיטא שזהו ביבש, שהרי בלח מסקנת הגמרא לאיסור, כמו שכתבתי, והיינו כשיטת הרמב"ם. ואם כן איך כתב שמותר להסיק בו עם שאר עצים אף על פי שאינו ראוי בפני עצמו, וזהו בלח מפני שראוי להיסק גדול? וסותר את עצמו. ועוד: דהא למסקנת הש"ס אידחי לה הך טעמא דהואיל וראוי להיסק גדול.

אמנם כוונתו ברורה על פי מה שכתב הר"ן שם, דגם למסקנא מותר ליתן הלח לתוך היסק גדול. ומכל מקום לתלות בו לצלי – אסור, כיון שאינו ראוי להסקה בפני עצמו, עיין שם.

ושיעור דבריו כן הוא: אבל מותר לצלות בו ביבש, וכל שכן שמותר להסיק בו בלח עם שארי עצים. דזה נחשב לו כקיל יותר, דכיון דלשיטת הרמב"ם גם יבשים אסורים בכל תשמיש, ועם כל זה לצלייה התירו, וכל שכן לעיקר ההיסק כשהוא ראוי עם עצים אחרים.

(ודע דרש"י כתב שם דהא דפסק הש"ס דלח אסור – זהו למאן דאית ליה מוקצה. אבל אנן דקיימא לן כרב ששת – מותר. והתוספות דחו זה, דאפילו לרב ששת אסור כשאין ראוין להסקה. ונראה לי בכוונתם דזהו כאבנים וצרורות. והרא"ש בשם רבינו תם פירש דגזירה יום טוב אטו שבת. וגם זה שאומר לא ניתנו עצים אלא להסקה – הוי גם כן מהך טעמא, עיין שם.)

סימן תקב סעיף טז

כתב הטור:

אין מבשלין בקדירות של חרס חדשות, אלא אם כן הרתיחן תחילה מערב יום טוב, מפני שהבישול הראשון מחזקן, והוא גמר תקונם.

עד כאן לשונו. ויש חולקים, דעל ידי בישול במאכל אין הקדירה מתחזק (תוספות לד א דיבור המתחיל "הכא"). אמנם לבד זה כתבו הפוסקים דזהו בקדרות שלהם, שלא היו נגמרים בשלימות אצל היוצר. אבל שלנו נגמרים בשלימות, ואין צריכין חיזוק כלל (בית יוסף בשם ראבי"ה ורי"ו). וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד, וזה לשונו:

לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב.

עד כאן לשונו, והטעם כמו שכתבתי. ומכל מקום כתב רבינו הרמ"א דיש אוסרין, וכן המנהג אם לא על ידי הדחק. ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח שמבשלין בהם קודם יום טוב. עד כאן לשונו. ולאו דווקא בפסח, אלא מפני שבפסח בהכרח לקנות חדשות מפני איסור חמץ. אבל לעולם בכל יום טוב כן הוא.

ויש מי שמחלק בין חרס גליזיר"ט, דאותן אינן צריכין חיזוק שכבר נתחזקו, ושאינן גליזיר"ט צריכין חיזוק (מגן אברהם סעיף קטן יד). אך זהו וודאי דאם לא בישל בהם קודם יום טוב, ועתה אין לו קדירה אחרת, דמותר לבשל בו (ט"ז סעיף קטן ה, ועיין מגן אברהם סעיף קטן טו). ונשי דידן – יש נזהרות מלבשל בקדירה חדשה של חרס ביום טוב.

סימן תקב סעיף יז

דע שיש דברים ביום טוב שחכמים הזהירו שיזהרו בעשיית דברים אלו שלא לעשותן כמו אוהל, והוי בניין. ואף שהוא בניין עראי, מכל מקום גם זה אסור ביום טוב כמו בשבת, ובארנום לעיל סימן שיד וסימן שטו. ואלו הן:

• כשעושין מדורה רגילין ליתן הרבה עצים מסודרין זה על זה בארבע רוחות, ועצים על גביהן כמו גג, ואסור לעשות כן ביום טוב מפני שנראה כבניין. אלא או נותן העצים בעירבוב, או עורך בשינוי. כיצד? מניח עץ למעלה, ואחר תחתיו, ותחת השני השלישי, עד שמגיע לארץ.
• וכן כשמעמיד קדירה על ארבע אבנים, כפי שהיה דרכם – לא יעמיד האבנים ואחר כך הקדירה, אלא אוחז הקדירה ומעמיד האבנים תחתיה.
• וכן במיטות שלהם, שהיו מעמידים הרגלים ונותנים קרשים על גביהן. וביום טוב לא יעשה כן אם יש להרגלים גם דפנות, אלא יאחז הקרשים ויכניס הרגלים תחתיהן.
• ואפילו ביצים כשמסדרן זו על גב זו, שורה על גבי שורה שיעמדו כמו מגדל – נכון שלא לעשות כן ביום טוב. אלא יעשה שינוי, ויתחיל מלמעלה למטה.

ואף על גב דגדר אוהל הוא דווקא כשצריך לאויר שתחתיו, כמו שכתבתי שם – הכא בכולהו צריך לאויר שתחתיו, בעצים וקדירה להניח האש תחתיהם, ובמיטה להניח המנעלים תחתיה, ובביצים גם כן כשמשים אש תחת אוירן (תוספות לב ב) כדי לצלותן. וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי.

סימן תקב סעיף יח

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א:

וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ – צריך שינוי. אבל מותר להושיב שולחן שלנו על רגליו, ואין בזה משום בניין. ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ, כל זמן שאינו צריך לאויר שתחתיו – שרי.

עד כאן לשונו. וכן הוא עיקר לדינא, שכל שאינו צריך לאויר שתחתיו – לא מקרי אוהל, כמו שכתבתי שם. וכן כתב הטור בשם התוספות והרשב"א, עיין שם. ובזה דבעינן שהמחיצות יגיעו לארץ, יש אומרים דגם בפחות משלושה סמוך לארץ הוי כלבוד (בית יוסף). ויש אומרים דלא אמרינן לבוד להחמיר אלא להקל.

(רמ"א בדרכי משה, והמגן אברהם סעיף קטן ט האריך להוכיח דאמרינן לבוד להחמיר, עיין שם היטב.)