ערוך השולחן אורח חיים תקא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איזה עצים מותרים להסקה ואיזה אסורים
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן תקא סעיף א

אין מבקעין עצים להסקה ביום טוב מן הקורות העומדות לבניין. ולאו דווקא לבקע, דאפילו בלא ביקוע אסור, דמוקצין הם. ואפילו רבי שמעון מודה במוקצה זו, שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס, דקורות של בניין אין עומדין להסקה מפני יוקרן. ואפילו לא מקורה שנשברה ביום טוב, מטעם שהיתה מוקצה בין השמשות.

אך זהו רק לרבי יהודה, דאית ליה מוקצה, וכהרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבי יהודה במוקצה ביום טוב, כמו שכתבתי בסימן תצה. אבל לרבי שמעון, וכהפוסקים דפסקו כמותו כמו שכתבתי שם – אין זה מוקצה. וזה לשון הטור:

אבל לרבי שמעון מותר אם היא רעועה וקרוב להשבר. ואם אינה רעועה – אפילו רבי שמעון מודה.

עד כאן לשונו.

סימן תקא סעיף ב

ביאור דבריו: דאפילו רבי שמעון דלית ליה "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא" – אינו אלא כשהיה דעתו על זה בין השמשות, כמו בנר שכבה בשבת, משום דבין השמשות יושב ומצפה אימתי תכבה נרו (שבת מו ב). אבל אם נדלק בכלי גדולה כקערה, שאינו יושב ומצפה אימתי תכבה – אסור (שם), וכמו שכתבתי בסימן רעט, עיין שם. והכא נמי בבניין אמרינן בביצה (ל ב) דגם כן הדין כן: דאם היתה רעועה ועומדת להשבר – מותר לרבי שמעון, דדעתיה עילויה ומצפה מתי תשבר. אבל כשלא היתה רעועה – אינו יושב ומצפה, ואסור.

סימן תקא סעיף ג

ואם נשברה הקורה מערב יום טוב – מותר להסיקה ביום טוב. אמנם בירושלמי פרק רביעי דביצה (הלכה ג) אומר:

אבל בקורה שנשברה מערב יום טוב – מותר בשאין בהן תואר כלי. אבל אם יש עליה תואר כלי – אפילו נשברה מערב יום טוב אסור.

ותיכף אחר זה אומר:

מסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים, בכלים שנשברו ביום טוב. אבל אם נשברו מערב יום טוב – מותר בשאין עליהם תואר כלי. אבל יש עליהן תואר כלי – אפילו נשברו ביום טוב מותר.

עד כאן לשונו.

סימן תקא סעיף ד

והכי פירושו: דקורה שנשברה מערב יום טוב – דמותר, מפני שעומדת להסקה מערב יום טוב. וזהו כשלא נשאר עליה תמונת כלי, כלומר תמונת קורה. אבל נשאר עליה תמונת קורה – הרי עדיין היא כקורה שלימה העומדת לבניין, והוי מוקצה. ובכלים, שהדין שמסיקין בכלים שלמים ולא בשברי כלים, משום דהוי נולד, וממילא דאין האיסור רק בנשברו ביום טוב.

אמנם אפילו נשברו ביום טוב, אם עדיין נשאר עליהם תואר כלי – הוה ככלי שלמה, ומסיקין בהם. ולכן בכלים הוי מעלה מה שנשאר תואר כלי, ובקורה הוי חסרון, מפני דבכלי שלימה מסיקין, ובקורה שלמה אין מסיקין.

ויש שתפסו דהירושלמי סותר דבריו, ואמרו שיש כאן שיבוש. ואינו כן, והירושלמי אתי שפיר.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ב, שאמר ששני גירסות הם, וכתב דהוי נולד, וכן משמע בדרכי משה. וגם הפני משה כתב דמקודם הוא למאן דאוסר להסיק בכלים, עיין שם. וכל אלו תמוהים ודחוקים. והאמת הוא כמו שכתבתי, דתואר כלי דמקודם הוי בקורה, ולכן אסור. וכן כתב קרבן העדה בשיירי קרבן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקא סעיף ה

וקורה שנשברה מערב יום טוב, אם אפשר להסיקה בלא ביקוע כלל – אסור לבקע, ואם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע – מבקעין ממנה חתיכות גדולות אבל לא קטנות.

וטעמו של דבר: דאין מלאכת הביקוע דוחה יום טוב, שהרי הם מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול. אלא דחתיכות גדולות כשמבקע – אין על זה שם מלאכה אלא טורח בעלמא, ומשום כבוד יום טוב התירו. דאף על גב דהחותך עץ לחתיכות חייב משום טוחן – זהו בחתיכות דקות, דדמי קצת לטחינה. ולכן באמת אסור לחתוך חתיכות קטנות. אבל גדולות – אין בהן משום טוחן. ושיעור גדולות וקטנות לא נתברר לנו. ואם מדקדק איך ליבקע – חייב משום מחתך, כמו שכתבתי בריש סימן שכא. ולכן לא שמענו מימינו לבקוע עצים ביום טוב, ומי שמוכרח לזה יבקעם על ידי אינו יהודי.

ויש מי שאומר דעצים הוי כאוכל נפש עצמו, דהא ראוין להתחמם בהם, ומתוך דשרי לבקען לצורך חימום – שרי נמי לצורך בישול (מגן אברהם סעיף קטן ג בשם ר"ן, עיין שם). ואין זה אלא כשהזמן קר, וכשלחימום אינו ראוי רק קטנות. דאם לא כן, הרי לא ניתנה יום טוב לדחות בשביל זה, וזה לא שכיח כלל (ואפילו לפי זה אסור רק על ידי שינוי).

סימן תקא סעיף ו

וכשהוא מבקע – לא יבקע לא בקרדום, ולא במגל, ולא במגירה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אלא בקופיץ, והוא סכין של קצבים. ויש עושין בו שני ראשים, דומה קצת לקרדום. ואפילו בקופיץ לא יבקע בצד הרחב שלו, אלא בצד הקצר.

והטור אוסר אפילו בקופיץ, לפי שאין אנו בקיאין בו בדמות כלי זה, שאינו מצוי בינינו. ואינו מותר אלא בסכין, דבסכין וודאי ניכר שאין הביקוע כמו בחול.

וכבר בארנו דאצלנו אין מבקעין ביום טוב כלל. ואפילו בחול המועד נוהגין המדקדקין לבלי לבקוע עצים, ולהכין הכל קודם יום טוב, אפילו עצים קטנים לבישול דגים (שם סעיף קטן ד בשם ים של שלמה). אך במקום הכרח – פשיטא דבחול המועד מותר. וביום טוב יעשה על ידי אינו יהודי אם אי אפשר באופן אחר. וגם זה על ידי שינוי קצת, ובצינעא, ומעט, מפני שאצלנו הוי זה חילול יום טוב.

סימן תקא סעיף ז

עצים גדולים קצת, וראוים להסקה בלא ביקוע – וודאי אסור לבקע, ואף לשברם ביד אוסר הטור. ויש מתירין לשברן ביד, ואף להכניסן לחור ולשברן. ורק באבן אסור לשברה.

והכי תניא בתוספתא (פרק שלישי דביצה): לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשוברה, אבל מכניסה בחור ושוברה, עיין שם. הרי להדיא דאפילו בחור מותר, וכל שכן ביד (וע' פרי חדש שאוסר).

סימן תקא סעיף ח

וזה לשון הרמב"ם בפרק רביעי:

ולמה אסרו בקרדום וכיוצא בו? שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסר הביקוע כלל? מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה, ולא יכול להבעירו, וימנע מלבשל. לפיכך התירו לבקע בשינוי. וכל הדברים הדומים לזה מזה הטעם – התירו בהן מה שהתירו, ואסרו מה שאסרו.

עד כאן לשונו, וביאור דבריו: שהרי לכאורה אפילו אם נדמה זה לאוכל נפש, כדעת יש מי שאומר שבסעיף ה, הא גם כן על כל פנים מדרבנן אסור כשאפשר לעשותה מאתמול, כמו שכתבתי בסימן תצה, וכל שכן אם זהו ממכשירין. אך החכמים ראו שדבר זה הוי כאי אפשר לעשותה מאתמול, דאפילו הכין עצים – אין באפשרות לדקדק איזה עבה ואיזה דקה. ובהכרח שבעת הבישול להתבונן על זה, ולכן ראו להתיר על ידי שינוי. וכן כל הדומה לזה – אין לשאול למה זה התירו וזה אסרו, מפני שזה תלוי בחכמתם המרובה, להבין ולהשכיל איזה דבר שדרך לעשותה מאתמול, ואיזה דבר שאין דרך לעשותה מאתמול. ואין לנו להקשות למה זה אסרו וזה התירו.

סימן תקא סעיף ט

העצים שמסיקים אותן ביום טוב – צריכין להיות מוכנין, דאם לא כן הוי מוקצה. ואפילו מאן דלית ליה מוקצה, מכל מקום ללוקטן מעט מעט הוה כמעמר (ר"ן). אך יש אומרים דאין עימור אלא במקום גידולן (תוספות לא א). ולפיכך אין מביאין עצים מן השדה, ואפילו אם היו מכונסין שם מבערב דאין כאן מוקצה, מכל מקום יש לגזור אטו מפוזרים אם יש בזה מעמר, דהוי איסור דאורייתא. אבל מגבב הוא בחצר משלפניו סמוך לקדירתו. וכן בשדה אם מבשל שם, דזה לא נראה כמעמר, דקדירתו מוכחת עליו שאין כוונתו להצניע למחר כדרך העימור, אלא לצורך הבישול. ויש אוסרים בשדה, דבשדה מיחזי תמיד כמעמר (מגן אברהם סעיף קטן ז, בשם ים של שלמה).

וכן מה שבשדה הוי מוקצה, אבל כל מה שבחצר הוי מוכן. ולפי דעת הרמב"ם בפרק שני דין יד גם בשדה אין מוקצה ממה שלפניו, עיין שם. ויש לומר הטעם דוודאי דעתו על זה מערב יום טוב. ולפי זה אם וודאי לא היה דעתו על זה מבעוד יום – הוה מוקצה ואסור.

סימן תקא סעיף י

ואם היו העצים מכונסין ברשות המוקף במחיצות, ואפילו לא הוקף לדירה, אם היה הרשות הזה בתוך התחום, ויש בו מסגרת שאינו מקום הפקר – מותר ליטול משם. ואם חסר אחד מכל אלו – הויין מוקצה.

ולהטור כל שהוא סמוך לעיר תוך שבעים אמות וארבעה טפחים, שזהו עיבורה של עיר – אפילו אין בה מסגרת מותר, דזהו כחצירו ממש. ואין בזה מוקצה, וגם לא מיחזי כמעמר, שהרי מונחים בסדר ברשות המוקף מחיצות.

סימן תקא סעיף יא

עלי אילנות וכן עלי קנים ועלי גפנים, אף על פי שהם מכונסים בקרפף המוקף, מכל מקום כיון שהרוח יכול לפזרן – הרי הם כמפוזרין ואסורים, או משום מוקצה או משום עימור. ונראה דאם העלין תלוין בענפים, אם אינם קלים שהרוח תפזרן – מותר כשהם מכונסים, אבל בלאו הכי אסורים.

ואין לשאול: דאם בשעה שנוטלן לא פיזרן הרוח, איזה חשש יש בזה? דיש לומר: דחששו שמא בעת נטילתן יבוא הרוח ויפזרם, וילקטם (בית יוסף ומגן אברהם). ולכן אם הניח על העלין כלי כבד מערב יום טוב, דבר שמותר לטלטל – מותר ליטלן ביום טוב, דאי אפשר לו לרוח לפזרן ואינם מוקצים, וגם לא מתחזי כעימור.

ועצים שנשרו מן האילן ביום טוב – אין מסיקין בהם משום דהוה ליה נולד, דמעיקרא אילן והשתא עצים. ועוד: דגזרינן שמא יעלה ויתלוש. ואם נשרו לתוך התנור – יתבאר בסימן תקז בסייעתא דשמיא.

סימן תקא סעיף יב

איתא בגמרא (לג ב):

תנו רבנן: מגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא. ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין.

וכן כתב הטור. וכשמלקט עצים בחצר לשרוף – לא יעשה מהם צבור, אלא יביא מעט וישרוף, ויביא מעט וישרוף. עד כאן לשונו.

והרי"ף והרמב"ם לא הביאו דין זה, ולא נודע טעמן. ואולי כיון שכתבו דרק מגבב משלפניו ומדליק – ממילא דאין כאן צבורין (עיין בית יוסף ופרישה). אבל יש אומרים דאין עניין זה לזה, דמגבב משלפניו אינו אלא בעצים דקים, דבטלי אגב ארעא. אבל גדולים קצת – לא בעינן מלפניו דווקא, ובאלו אין לעשות צבורים (ר"ן שם).

ולעניות דעתי דחילוק בין גדולים לקטנים שייך רק לטעם דמעמר, שזהו טעמו של היש אומרים. אבל להרי"ף והרמב"ם דהטעם משום מוקצה – אין הפרש בין גדולים לקטנים.

(וצריך עיון למה לא הוזכר זה כלל בשולחן ערוך).

סימן תקא סעיף יג

קיימא לן דמסיקין בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים. דכלים מותרים בטלטול ואינם מוקצים, ולכן מותר להשליכן לאש אם אין בזה משום בל תשחית, כגון שאין שוין רק דמי עצים.

ואי משום דמבטלן מכלי ביום טוב, והוי כסותר – יש לומר דאין בניין וסתירה בכלים. ואף על גב דבסימן שיד נתבאר דסתירה גמורה יש גם בכלים – זהו בסתירה ממש, אבל כי משתמש לצורך אוכל נפש ביום טוב – לא גרע משארי מלאכת אוכל נפש, כשאינו סותר ממש בידיו; דהוא עושה ההבערה, והסתירה ממילא נעשה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יג, ודייק ותמצא קל).

אך בזה צריך ליזהר: דאם הסיק בכלים – לא יהפך באש אחר שנדלקו מקצתם, דאז הוה שברי כלים ואסורים בטלטול, אלא אם כן ריבה עליהם עצים כמו שכתבתי בסימן תקז.

סימן תקא סעיף יד

ואין מסיקין בשברי כלים כשנשברו ביום טוב, דהוה ליה נולד. אבל אם נשברו מבעוד יום – מותרים. וכבר הבאנו בסעיף ג מירושלמי, דאם עדיין יש עליהן תורת כלי שמשמשין מעין מלאכתן, אפילו נשברו ביום טוב – מותרים.

וכל שאסור בטלטול – אסור אפילו להדליקה במקומה בלא טלטול, דמוקצה אסור בהנאה. אבל כשמדליק כלי שלם, אף שההנאה בא כשנשברה – הרי באה מאליה (מגן אברהם סעיף קטן יב). ועל מקומו יש היתר כשירבה עצים מוכנים, כמו שכתבתי בסימן תקז. ואינו יהודי שעשה כלי ביום טוב – אסור להדליקה ולטלטלה, שהרי הוא נולד.

סימן תקא סעיף טו

שקדים ואגוזים שאכלן מערב יום טוב – מסיקין בקליפיהן. ואם אכלן ביום טוב – אין מסיקין בקליפיהן, דנולד הוא, דאתמול היו עומדים לאדם. ולכן אפילו הן ראוין למאכל בהמה – אסור. ואף על גב דמאתמול דעתו על זה שיאכל הפירי ויסיק בהקליפות – מכל מקום לא מהני, דכיון דהקליפות צריכות להאוכל לשומרן עד זמן אכילה – חשיבי כאוכל עצמו, והוה ליה נולד (תוספות שבת כט א דיבור המתחיל "אכלן", עיין שם).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דגם אין להסיק בהאגוזים והשקדים עצמן, אלא אם כן הן עדיין בקליפה. עד כאן לשונו. וגריעי מכלים שמסיקין בהן, משום דכלים על כל פנים מין עץ הם, והמין הזה עומד להסקה, מה שאין כן פירות (מגן אברהם סעיף קטן טו), ולכן זהו עצמו כדבר חדש. אך כשהן בקליפתן – מותר, דהקליפות הא עומדים להסקה, וכשהן ביחד אין חשש.

ובירושלמי פרק שלישי (הלכה ג) איתא: תני רבי חייה: מסיקין באוכלין ולא בקליפיהן ובגרעיניהן – משמע דמותר. אך יש לומר דהכוונה כשהאוכלין הם בקליפיהן, ולא על כל אוכלים מיירי אלא על פירות, מדאמר "בקליפיהן" ולא "בקליפין" (המגן אברהם שם השיג מירושלמי זה ואין ראיה). וכן משמע בתוספתא פרק שלישי, עיין שם.

סימן תקא סעיף טז

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דלפידים שנשארו מיום טוב ראשון שכבו – מותר לחזור ולהדליקם אפילו ביום טוב שני של ראש השנה או יום טוב אחר שבת. עד כאן לשונו. כלומר: דלפידים שכבו, והוא הדין פתילות טובים יותר מאלו לא הובערו לגמרי, ויש בזה כהכנה מיום אחד של ראש השנה לחבירו ומשבת ליום טוב, דההכנה אסור בהם, דלכן ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. והטור באמת פסק לאיסור, עיין שם. והוא הכריע להיתר מטעם שכתב המרדכי, דכיון דגוף הפתילה הוא בעולם – לא שייך בזה הכנה כל כך (עיין ט"ז סעיף קטן ז, ומגן אברהם סעיף קטן טז). ויש שפסק כהטור (ים של שלמה). אמנם בפתילות שלנו אין חילוק בין לא נדלקו, ובין נדלקו וכבו, ולכן אצלינו פשיטא שמותר.