ערוך השולחן אורח חיים תק

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תק | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כיצד קונין בשר ביום טוב, וסדר מליחתו
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תק סעיף א

דבר ידוע שמקח וממכר אסור ביום טוב כמו בשבת. ולכן כשקונה בשר מן הטבח ביום טוב – לא יפסוק דמים על המקח, כגון שיאמר לו "תן לי בשר בסלע או בשתים", דזהו מקח וממכר גמור.

ואפילו יאמר לו "הריני שותף עמך בסלע או בשתים", דאין זה לשון מקח כלל, מכל מקום כיון שמזכיר לו סכום מעות – ממילא דהוי כמקח וממכר, ואסור. כללו של דבר: שהזכרת מעות אסור לגמרי, אפילו בלא לשון מקח ובלא משקל.

סימן תק סעיף ב

וכיצד קונים? אומר לו להטבח: "תן לי חלק שליש או רביע מבהמה זו". או אם יש בעיר שם ידוע לחלק, כגון שקורין חמישה ליטרות "חלק" – יכול לומר לו: "תן לי חלק" או "חצי חלק" או "שני חלקים". ויתן לו בלא משקל אלא באומדנא, ובלא פיסוק דמים. ואחר החג ישלם לו כפי המקח שיאמר הטבח, או כפי המקח העומד בעיר.

וגם יכול הטבח להקל על עצמו משא המקח לאחר יום טוב אם יש כמה בעלי בתים שרוצים ליקח בשר מבהמה זו חלקים שוים – יעמיד להם שתי בהמות שוות, ויאמר להם "זו כזו", וישחוט האחת ויחלקה ביניהם. ולמחר שמין השנייה כמה היא שוה, וגובה מהם מהראשונה כפי שומת השנייה. ואם נשאר בשר – שמין הנשאר, והמותר ישלמו לו שוה בשוה.

ואסורים לומר לו: "מה שאתה נוטל בעד זו – למחר ניתן לך בעד זו", דזהו גם כן כמקח וממכר (מגן אברהם סעיף קטן ב). אלא "זו כזו" ולא יותר.

סימן תק סעיף ג

יש אומרים דהתירים אלו אינו אלא בישראל לגבי טבח ישראל, אבל לקנות מאינו יהודי – אסור אפילו בלא הזכרת סכום דמים, ולומר לו "למחצה" "לשליש" ו"לרביע", או לומר לו "זו כזו".

וטעמו של דבר דכיון דאינו רגיל להשתתף עמו תדיר – מיחזי להדיא כמקח וממכר. וכן אסור טבח ישראל למכור לאינו יהודי בשר כשר באופן זה, וגם כן מטעם שנתבאר. ונראה שאין כל הפוסקים מודים לזה, ומכל מקום יש להחמיר (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תק סעיף ד

ודע שזה שאמרנו שמותר לו להטבח לחלוק לחלקים, ליתן לכל אחד חלק בלי הזכרת דמים – זהו כשאין מקפידים זה על זה שמא החלק של אחד גדול מעט משל השני, וחולקין בלא גורל. אבל אם הם מקפידין וחולקין בגורל – אסור, כמו שכתבתי בסימן שכג, דחיישינן שעל ידי הקפדתם יבואו לידי משקל (שם סעיף קטן א). ואם הם מקפידין וחולקין בלא גורל, אם הם שכנים זה לזה – מותרים. ואם הם חבורה בעלמא – גם בלא גורל אסור במקפידין, דבהם יש חשש מפני הקפדתם גם בלא גורל שיבואו לשקול, מה שאין כן בשכנים כמו שכתבתי שם (שם).

סימן תק סעיף ה

ודע דמקור כל הדינים שנתבארו הוא ממשנה דפרק שלישי (כז ב) דתנן: אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביום טוב. אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהם.

ואמרינן בגמרא: מאי "אין נמנין"? – אין פוסקין דמים ביום טוב, עיין שם. כלומר: דלא תימא דביום טוב אין נמנין כלל ליקח בשר, אפילו בלא פיסוק דמים, דוודאי למנות חבורות ליטול בשר מותר אפילו ביום טוב. אלא פסיקת דמים אסור ביום טוב, רק בערב יום טוב.

אבל בירושלמי אומר: הא להוסיף – מוסיפין; היו חמישה – נעשין עשרה, עיין שם. מבואר להדיא דאוסר לעשות חבורה ביום טוב לקניית בשר, ועשיית החבורה צריך להיות מערב יום טוב, ורק ביום טוב יכולין להוסיף על החבורה. ואין זה דרך הש"ס שלנו, ומכל מקום הרשב"א חש לה (עיין פרי חדש).

סימן תק סעיף ו

שנו חכמים במשנה: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. כלומר: שלא יעיינו כלל במשקל. לא מיבעיא למכירה, אלא אפילו הבעל הבית בביתו שרוצה לידע כמה יבשל, וגם אינו מדקדק במעט חסר או יתר, ובמידה שרי בכהאי גוונא לעיל בסימן שכג – מכל מקום במשקל גם זה אסור. דבמידה אינו ניכר שזהו לשם מדידה, שיכולים לתלות שנותן בכלי, כמו אם היה נותן בכלי אחרת. אבל המשקל ניכר שהוא לשם משקל, ואסור.

ואפילו ליתן הבשר בכף מאזנים לשמרו מן העכברים, ולא לשם כוונת משקל – אסור אם המאזנים תלויים על מקום משקלם. וכן אסור לשקול חלק כנגד חלק אם שוין הן, ולא לידע כמה משקלם. וזהו ששנינו: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, דלגמרי אסרו חכמים להשתמש במאזנים, דנראה כמשקל ביום טוב.

סימן תק סעיף ז

לשער המשקל ביד – מותר. כגון שיקח הבשר בידו, ויגביהנה ויורידנה כדי לידע ערך המשקל – מותר.

אבל אסור ליקח ביד אחד המשקל ובידו השני הבשר לשער המשקל, דכל שיש משקל – אסור. וטבח אומן שיודע לשער בידו בצמצום – אסור לו לשקול בידו לצורך מכירה. אבל בביתו – מותר. וטבח אומן שחותך את החלקים, ויודע בחתיכתו לכוין המשקל ליטרא או חצי ליטרא – מחתך כדרכו, ואינו חושש. ויש מי שאומר שיכול לומר: "תן לי ליטרא בשר", דאינו מכוין למשקל אלא לידע כמה צריך, כמו במידה בסימן שכג (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ולעניות דעתי נראה דאסור להזכיר שם "משקל" ביום טוב, דמשקל חמירא טובא ממידה, כמו שכתבתי.

(וכן משמע מהאליה רבה סעיף קטן יד. והביא כן מלח"מ על משניות, עיין שם.)

סימן תק סעיף ח

ודע דזה שכתבנו בסעיף ו, דאפילו הבעל הבית בביתו אסור לשקול לידע כמה יבשל, בירושלמי מפורש להיתר. והכי איתא שם (פרק שלישי הלכה ו):

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מפייס הוא האדם את עצמו בליטרא, לידע מה הגיע לו.

וגם הרשב"א ז"ל מתיר, כמו שכתב הטור בשמו. והטור והשולחן ערוך חולקים עליו, וגם על הירושלמי, מטעם דבגמרא (כט א) מתיר רב לאשה למדוד קמח לעיסתה, ושמואל אוסר. ומסקינן בגמרא שם דלהלכה למעשה אם ישאלו לנו – צריך לאסור, וכמו שכתבתי לקמן ריש סימן תקו. וממילא דגם בשר אסור בכהאי גוונא (טור).

ויש רוצים לחלק בין קמח לבשר: דקמח היתה יכולה למדוד בערב יום טוב, וגם אין דרך האשה למדוד קמח לעיסתה, ולא כן בשר (עיין בית יוסף וב"ח). ומכל מקום אין לחלוק על הטור ושולחן ערוך, דאין החילוק מבורר כל כך כמובן. וגם מלשון "אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר" משמע יותר לאיסור. וכן מדאיתא בגמרא (כח א) דאסור לשקול בשר במים, והיינו שיש סימנים בהכלי, ונותנים בה מים והבשר, וכמה שהמים עולים – ידוע בהסימנים כמה לטרות יש. וכיון שגם בכהאי גוונא אסרו – כל שכן במשקל.

אך יש לומר דזהו לעניין מכירה, וכן משמע הלשון בגמרא: טבח אומן – אסור לשקול בשר במים, דהטבח למכירה עושה כן. ופלא שהפוסקים השמיטו דין זה. ועוד: דמירושלמי אין ראיה, דהא גם בגמרא דילן יש פלוגתא בזה רב ושמואל, ויש לומר דהירושלמי סבירא ליה כרב.

ומכל מקום נראה לעינות דעתי דאם אחד עושה כן בביתו לשקול הבשר – אין לגעור בו. ורק להורות להיתר אסור.

(וכן משמע מתוספות כט ב דיבור המתחיל "שמואל". ואף דלהבה"ג אינו כן, עיין שם, מכל מקום באיסור קל כי האי – יש לסמוך על המתירים. ודייק ותמצא קל.)

סימן תק סעיף ט

דרכם היה כשלוקחין בשר מן הטבח – היו עושין בהסכין נקב בהבשר, כדי לתלות הבשר באצבעו. ואסרו זה ביום טוב. ויעשה הנקב ביד ולא בסכין, בכדי שיהיה שינוי מבחול, ולידע שאסור מקח וממכר ביום טוב. ואם הנקב אינו לשם תלייה, אלא לעשות בו סימן שלא יחליפנו – מותר אפילו בסכין, דנקב זה אינו כנקב לתלייה, אלא איזה מין חיתוך להיכר (עיין בגמרא כח א).

סימן תק סעיף י

מולגין הראש והרגלים, ומהבהבין אותן באור, וטומנין אותן ברמץ, דכל זה הוא אוכל נפש. אבל אין טופלין אותן בסיד, ולא בחרסית, ולא באדמה, דמיחזי כעיבוד. ואצלנו גם בחול אין דרך לעשות כן.

ואסור לגזוז השיער של הראש והרגלים במספרים, מפני שנראה כעושה לצורך השיער, ולא לצורך הבשר. ויש להסתפק אם מותר לחתוך השיער בסכין, דאולי רק במספרים נראה כעושה לצורך השיער, וכמו שמותר לתולשן ביד. דוודאי לא גריעא מתלישת הנוצות מתרנגולת כמו כן בסכין. או אפשר דכל דרך גזיזה אסור, וצריך עיון.

סימן תק סעיף יא

אמרינן בגמרא (יא ב) אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ופירש רש"י דחד טירחא לכולהו. ונראה דהכי פירושו: שלוקח בידו הרבה מלח, ובפעם אחת מפזרן על כל הבשר. וכן כשהופכן למלחן בצד השני – גם כן עושה כן. אבל לעשות בשני פעמים – אסור, דטריח טירחא דלא צריך ליום טוב.

וגם מליחה הוי כעיבוד קצת, אף על פי שאין עיבוד באוכלין, מכל מקום מדרבנן אסור. ורק מה שלצורך יום טוב מותר, אבל מה שאינו לצורך יום טוב אסור. וכלשון הש"ס – כן לשון הרמב"ם בפרק ראשון, והטור והשולחן ערוך סעיף ה.

סימן תק סעיף יב

אבל מלשון הרא"ש לא משמע כפירושינו שמולח בפעם אחת ממש. וזה לשון הרא"ש: משום דאין עיבוד באוכלים – מיקל במליחת בשר. ואף על גב דליתא טעמא כלל בהך שריותא, שאין החתיכה שהוא צריך לה מתקנת ומתחשבת כלל במליחת שאר החתיכות, וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה. עד כאן לשונו.

הרי שמפרש שמולח כל אחת לבדה, אלא שבהמשך אחד עושה כן. והנה בגמרא שם איתא רב אדא מערים ומלח גרמי גרמי לאחר שמלח זו אומר חבירתה חביבה עלי, עיין שם. והרי"ף והרא"ש כתבו זה, אבל הרמב"ם והטור והשולחן ערוך לא הזכירו הך דרב אדא, ודברים רבים נאמרו בזה (עיין בית יוסף, וב"ח, ומגן אברהם, וט"ז), וכולם דחוקים.

ולעניות דעתי נראה דהרמב"ם והטור פירשו הך דשמואל כדברינו. ואם כן יש יותר קולא בדרב אדא, והחמירו כשמואל. אבל הרי"ף והרא"ש פירשו כמו שכתב הרא"ש, ואם כן הך דרב אדא הוה חומרא, שאין מותר למלוח כל אחת בפפני עצמה אלא על ידי הערמה.

(וכמדומני שכן תפס המגיד משנה, והרשב"א, והפרישה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תק סעיף יג

ועל לשון רבינו הבית יוסף בסעיף ה, שכתב: מותר למלוח כמה חתיכות אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת – כתב רבינו הרמ"א:

ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית. ומותר למלוח הבשר ביום טוב, אף על פי שהיה יכול למולחו מערב יום טוב.

עד כאן לשונו, ואינו מובן כלל: הא רבינו הבית יוסף לא הזכיר כלל הך דהערמה (מגן אברהם סעיף קטן י). ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה דגם הך דשמואל הוא מטעם הערמה, אלא שאינו מברר הערמתו. והיינו דלכן התירו לו למלוח הרבה, מפני שיכול לומר על כל אחת "זו חביבה לי". ורב אדא היה מפרש ההערמה, ולכן אין היתר רק קודם אכילה. וזה שכתב שמותר למלוח אף שהיה יכול למלוח מערב יום טוב, הטעם משום דחשש שמא יתקלקל כשימלחם הרבה מקודם. וכשנשחט ביום טוב – מותר למלוח אפילו אחר אכילה, כשחושש להפסד שלא יסריח (שם).

ודע דמליחה זו היא מה שמולח להכשיר הבשר ולהוציא דמו (שם). ושארי דברים כמו דגים וכיוצא בזה – וודאי צריך למולחן מערב יום טוב (שם), וביום טוב אסור. ואם באו לו ביום טוב – מה שצריך לאותו יום מותר, והשאר אסור. ולא דמי לבשר שמוכרח לשחוט כל הבהמה בשביל קצת בשר, ולכן התירו למלוח הרבה.

וכתבו שנוהגין לנקר בשר ביום טוב, אף על פי שנשחט מערב יום טוב, וטוב לשנות קצת באיזה דבר אם יוכלו לשנות. ויש שכתבו שבהכרח לשנות, דאם לאו הוה ליה כבורר (עיין ט"ז ומגן אברהם שהאריכו בזה). ואנחנו לא נהגנו לנקר ואף לא לשחוט ביום טוב בהמות ובעופות ליכא ניקור דכולה כשירה היא. ולהדיח בשר לאחר שלושה ימים – עיין מה שכתבתי בסימן שכא.