ערוך השולחן אורח חיים תצט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מליגה ומליחה ביום טוב
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תצט סעיף א

תניא בבכורות (לג א): אין מרגילין ביום טוב, משום דקא טרח טירחא דלא חזי ליה. ופירש רש"י: אין מרגילין – להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם, לעשות מפוח לנפחים או לנודות, עיין שם.

וזהו דעת הטור, שכתב שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד. אבל הרמב"ם בפרק שלישי כתב:

כיצד הוא "מרגיל"? זה המוציא כל הבשר מרגל אחד, כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע, מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד.

עד כאן לשונו. ולא חששו להתיר סופן מפני תחילתן, דאם לא כן לא ישחוט, וימנע משמחת יום טוב, כמו שהתירו בעור לפני הדורסין, שיתבאר. דקים להו לחכמינו ז"ל דגם אם לא יתירו לו זה – ישחוט ולא ימנע.

סימן תצט סעיף ב

רבינו הבית יוסף כתב בסעיף א כלשון הרמב"ם. ויש שדעתם שלהרמב"ם מותר הך דהטור פשיטת העור שלם, כפי פירוש רש"י דרק דרך רגל אחד אסור. ולכן כתבו דראוי להחמיר כהטור (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן א). ויש מי שתמה על רבינו הרמ"א למה לא הגיה כדרכו (ט"ז סעיף קטן א).

ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת. וגם להרמב"ם כל שפושט העור שלם – אסור, מפני שיש בזה טירחא יתירה. והרמב"ם נקיט כפי הדרך שהיה בימיו במדינתו, ורש"י מפרש כפי מה שהיה הדרך בימיו במדינתו. ולכן הטור סתם הדברים, לאמר דכל שמפשיטין העור שלם – אסור. דאם לא כן, הוה ליה לפרש דבכהאי גוונא אסור, ובכהאי גוונא מותר, או דגם בכהאי גוונא אסור.

אלא וודאי דאין שום חילוק, ובכל גווני אסור כשמפשיטו שלם. ואין הפרש בין שמתחיל ברגל, ובין שמתחיל בראש, ובין גסה לדקה.

סימן תצט סעיף ג

העוף מותר למלוג כדי להסיר הנוצות, דהפשטה לא שייך בעוף, ומריטתם יש יותר טירחא ממליגתם.

אבל כל מין בהמה, אפילו גדי קטן שאפשר להפשיט העור, דיותר נוח ממליגתו – אסור למולגה. ואפילו אם כוונתו במליגה כדי לאכול העור, דעל ידי שהעור רך יתרכך עוד יותר על ידי המליגה ויהיה כבשר, ומכל מקום אסור משום דהוי טורח מרובה ביום טוב. ורק הראש והרגלים מותר למולגן, כמו שאכתוב בסימן תק, ולא כל הגוף.

ורבינו הבית יוסף כתב בסעיף ב:

אסור למלוג גדי אלא אם כן מולגו לאכול העור.

עד כאן לשונו. וכתבו דנוסחא משובשת נזדמנה לו בטור (ב"ח ומגן אברהם וט"ז). ואיני יודע למה ייחסו זה לטעות, הרי המגיד משנה בפרק שלישי הביא שיש בזה מחלוקת הגאונים, והמיקל בדרבנן לא הפסיד. וגם לפנינו בטור הגירסא כן, עיין שם. וזה שבגמרא (לד א) אמרו: מולגין הראש והרגלים – דיברו בהוה (מגיד משנה שם), שכן היה דרכם.

(ומה שכתב המגן אברהם סעיף קטן ב, שכן כתבו התוספות והרא"ש – תמיהני. שהרי התוספות לא הזכירו מזה כלום, עיין שם. ודין מליגה נתבאר ביורה דעה סימן סח).

סימן תצט סעיף ד

בהמה שנשחטה ביום טוב, אף על פי שהעור מוקצה, מכל מקום להגביה העור אחר שהניחוה על הקרקע לאחר ההפשט, וליתנה במקום דריסת רגלי הרגלים, אף על פי שאין עליו בשר כלל, דבזה נתעבד העור קצת – מותר. ודבר זה התירו חכמים סופן מפני תחילתן (יא א), דאם לא נתיר לו – לא ישחוט, וימנע את עצמו משמחת יום טוב. והתירו דבר זה מפני שאין בזה היכר כל כך שזהו לעיבוד, דיאמרו דזהו כדי לישב עליהן. וגם אין זה עיבוד כלל.

והתירו עוד למלוח בשר על העור, והיינו שיעמיד העור משופע כדי שיזוב משם דם המליחה וימלח הבשר, וממילא ישאר גם מעט מלח על העור, ויהיה תועלת להעיבוד. ואפילו למלוח כאן מעט וכאן מעט התיר בירושלמי, בכדי שיתפשט המלח על כל העור, אף שזהו דרך הערמה.

ודווקא כשמלח לצלי, שאינו צריך הרבה מלח. אבל לקדירה צריך הרבה מלח ואסור, דזהו כעין עיבוד גמור. וכן אסור להניח העור על גבי יתידות למותחו, דבזה מוכחא מילתא. ויש מי שמתיר בזה גם כן, ואינו כן (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תצט סעיף ה

וכל זה בנשחטה ביום טוב, אבל בנשחטה בערב יום טוב לא התירו כל זה. ואסור לטלטל העור ביום טוב אפילו הפשיטוה ביום טוב, כגון שלא היה שהות להפשיטה ביום משום דההיתר לא היה רק על אותן שנשחטו ביום טוב. אבל על ערב יום טוב – הלא יש שהות הרבה לעשותן מערב יום טוב. ואף אם זה שחט סמוך לערב – אין לחלק בין זה לזה.

ויש אומרים דכל שלא היה שהות להפשיטן מבעוד יום, התירו לו כל הקולות האלו: לטלטלן, ולתתן לפני הדורסין, ולמלוח עליהן בשר לצלי (עיין בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ה). וכל שהיה יכול לעשות מבעוד יום ולא עשה, אפילו שכח או נאנס – אין מתירין לו ביום טוב (שם).

ואנו שעושים שני ימים – הוי ראשון חול לגבי השני. דאם שחט בראשון – אסור לטלטלו בשני.

ודע דזהו בעור לח דלא חזי לישיבה. אבל ביבש מותר בכל עניין, דחזי לישיבה ואינה מוקצה כלל, ובכל שבת ויום טוב מותר לטלטלו, כמו שכתבתי בסימן שח.

סימן תצט סעיף ו

וכן תרנגולת שנשחטה ביום טוב – מותר לו לטלטל הנוצות אחר מריטתן ולהצניען, אף על פי שהן מוקצות שהרי אין ראוין עתה לכלום, מכל מקום אם לא נתיר לו להצניען – לא ישחוט, ואתי לאמנועי משמחת יום טוב.

ודע דהמרדכי כתב דכל מין הערמה לא התירו רק לצורבא מרבנן, שלא יבוא להקל בשארי דברים, אבל לא בכל אדם. ולא כן דעת כל הפוסקים (בית יוסף).

סימן תצט סעיף ז

אף על פי שבעור הקילו כמו שכתבתי, מכל מקום בחלבים לא הקילו. והיינו שדרך למלוח את החלבים לאחר הוצאתם מהבהמה כדי שלא יסריחו, וביום טוב אסור, משום דזהו עיבוד גמור. ולא מהפכים בהם אפילו לשוטחן על גבי יתידות, מפני שבזה הכל רואים שעושה לתקונם ואתי למימלחינהו. מה שאין כן בעור, שאין התקון ניכר, כמו שכתבתי. ואף על פי שנשחטו ביום טוב, ויכול להיות שימנע מפני זה לשחוט, מכל מקום אי אפשר להתיר איסור גמור ושנראה לכל.

וכן אסור למלוח עליהם בשר באויר דעליהם ממש, אי אפשר שהרי אסור להניח בשר על גבי חלבים ורק באויר יש ביכולת, וממילא שיפול מעט מלח על החלבים. ואסור לעשות כן, משום דמוכחא מילתא שעושה לתקון החלבים, מה שאין כן בעור. ועוד: דבחלבים אף מעט מלח הוי עיבוד, ואיסור גמור הוא. ויש מי שאומר דהאידנא שאין דרך למלוח על העור – גם בעור אסור למלוח עליה, דמוכחא מילתא (מגן אברהם סעיף קטן י). וכן יש להורות.

סימן תצט סעיף ח

אבל לטלטל החלבים כתבו הפוסקים דמותר, דאינם מוקצים מפני שראויים להדלקה. ויש מי שהקשה: הא בסימן תקא יתבאר דגרעיני אוכלין אסורין לטלטל אף שראוין להדלקה (שם סעיף קטן ט). ואין זה דמיון, דאוכלים אין עומדין להדלקה, והוי כדבר חדש שנולד. אבל החלבים עיקרן להדלקה, ואין זה כנולד. (ופלא שהמגן אברהם בעצמו שם סעיף קטן טו כתב סברא זו.)

ועוד כתבו טעם להתיר, משום דדעתו עליהם להצניעם שלא יאבדו. וכיון דלא הוי כנולד גמור כמו שכתבתי – מהני על זה דעתו, כמו נבלה שנתנבלה בשבת, כשדעתו היה מאתמול ליתני לכלבים. ויש מי שהחמיר בכל זה (מגן אברהם שם), והעיקר כהמקילים.

(ובמה שבארנו מתורץ כל מה שהקשה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצט סעיף ט

ומותר לקצץ הבשר אפילו על דבר המוקצה מחמת חסרון כיס, ומותר לטלטלו מפני שמחת יום טוב. כגון עלי, שהוא דף עב וכבד, אלא שכלי הוא ומלאכתו לאיסור, שעשוי לכתוש בו הריפות. והוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, כמו שכתבתי בסימן שח.

והתירו לטלטלו לקצב עליו בשר, מפני שמחת יום טוב. ולאחר שקצב עליו הבשר – אסור לטלטלו מחמה לצל. אבל לצורך גופו ומקומו – התירו סופו מפני תחילתו. אבל מחמה לצל אפשר ליזהר שלא לבוא לידי כך, ולא ראו להתיר בזה.

(הרי"ף בפרק קמא כתב דין זה, ומסיים כדאוקימנא בפרק "כל הכלים". והרא"ש כתב דהר"י חולק משום דלרבה שם קכג א הוה זה מוקצה מחמת חסרון כיס. והרי"ף סבירא ליה כאוקימתא דרבא קכד א, דזהו רק מוקצה מחמת איסור, עיין שם. ולפי זה אינו עניין לסופן מפני תחילתן. אבל לעניות דעתי דכוונת הרי"ף דרבא אינו הכרח שיחלוק על רבה. ומאי דמוקי במחמה לצל – גם כן הכוונה כרבה, דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס. רק לגופו ומקומו התירו סופן מפני תחילתן, ולא מחמה לצל, כדכתיבנא. ודייק ותמצא קל.)