ערוך השולחן אורח חיים שיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH314

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שיד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין בניין וסתירה בכלים
ובו עשרים ושישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן שיד סעיף א[עריכה]

זה שאמרו בגמרא (ריש פרק כל הכלים): 'אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים', אין הכונה כפשוטו, דאם כן אין איסור מן התורה לעשות כלי בשבת, אלא לא אמרו זה אלא לענין החומרות שהחמירו חכמים בענין זה, כמו בשם דמיירי לענין נטילת וחזרת דלתות. וכן בעירובין (ל"ה.) אמרו זה לענין המשנה דנאבד המפתח של המגדל שהעירוב בשם, שביכולתו לשוברו וליקח העירוב, כדתנן: 'שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות', מפני שהוא דרך קלקול, ועוד יתבאר בזה.

וכן בפרק קמא דביצה (י'.) אמרו זה לענין סילוק התריסין, וכן לקמן שם (כ"ב.) לענין זקיפת מנורה ע"ש, דכל אלו הדברים אין בהם איסור בנין כלל מן התורה, אלא מדרבנן הוא דאסרו משום גדר בנין וסתירה, ובזה אמרו: 'אין בנין ואין סתירה בכלים', ויותר מזה לא נמצא מאמר זה.

סימן שיד סעיף ב[עריכה]

וכן מבואר מדברי הרמב"ם, דבפרק י' דחשיב האבות מלאכות וחשיב שם בנין, לא חילק בין כלים לבנינים. ואדרבא כתב שם בדין י"ג:

"וכן העושה כלי אדמה - הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה... המכניס יד הקרדום... וכן התוקע עץ בעץ... - הרי זה תולדת בונה וחייב"

עכ"ל. הרי שחייב על כלים כמו על בנין, ואף במגבן גבינה לדעתו חייב חטאת.

והיכן הזכיר זה – בפרק כ"ב דמן פרק כ"א ולהלן מיירי באיסורים דרבנן, כמו שהתחיל שם לומר: 'נאמר בתורה תשבות' ע"ש.

וכתב שם בדין כ"ה:

"התוקע חייב משם בונה, לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע. אבל דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין... ואין מחזירין מנורה של חוליות... מפני שנראה כבונה, ואם החזיר – פטור, לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים"

עכ"ל. הרי שלא כתב זה אלא בדבר שנראה כבנין, אבל בבנין ממש - שוה דין כלי לבנין המחובר בקרקע.

סימן שיד סעיף ג[עריכה]

וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות בעירובין (ל"ד: ד"ה 'ואמאי הוא') וזה לשונם:

"ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה: 'האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא - חייב משום בונה'. והא דאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים, היינו בהנהו דאמר בהו נוטלין אבל לא מחזירין, דלא הוי בנין וסתירה גמורה, או כדמוקי במסקנא במנעול וקטיר במיתנא, ודוקא בהכי שרי. אבל לשבור הכלי ולקלקלו – אסור, דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים. והא דשרי לשבר החבית, הא מוקי לה בביצה (ל"ג:) במוסתקי, פירוש חתיכות המדובקות יחד וכו'”

עכ"ל, הרי להדיא כדברינו.

והנה זהו כללות הדברים, אבל בפרטי הענינים מה התירו בכלים ומה לא התירו יתבאר בסימן זה בס"ד.

סימן שיד סעיף ד[עריכה]

ודע שיש בענין בנין כלים סתירה בהרמב"ם, דבפרק י' דין י"ד כתב:

"העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה - חייב משום בונה"

עכ"ל, ובריש פרק כ"ג כתב:

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל - הרי זה חייב משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב וכו'”

עכ"ל.

ויש מי שאומר דחיובו משום שניהם: משום בונה ומשום מכה בפטיש (לח"מ בפרק י'), ולפי זה הוה ליה לכתוב שניהם במקום אחד. ויש מי שתירץ דבפרק כ"ג מיירי בלול שאינו מחובר לקרקע, שאין בה משום בנין (מג"א סק"ג). וגם זה אינו נכון, דמיהו על כל פנים בפרק י' למה אינו חייב משום מכה בפטיש, ועוד כבר נתבאר דבבנין דאורייתא אין חילוק בין בנין לכלי.

ולא ידעתי על מה טרחו הגדולים, הא הרמב"ם מפרש דבריו היטב, דבפרק י' כתב: 'נקב כל שהוא' משום דהוא לאורה, ולאורה די בכל שהוא אפילו לאדם, כמבואר בבבא בתרא (נ"ט.) ע"ש, וזהו פלוגתא דרב ושמואל ריש פרק הבונה, ופסק כרב. ובפרק כ"ג מיירי בנקב גדול, כיון שהוא גם להוציא ההבל אינו די בכל שהוא, והיא המלאכה האחרונה בהלול. ואין בזה משום בנין, דהבנין כבר נגמר, ואין החיוב רק משום מכה בפטיש.

ומקור דין זה הוא ממקום אחר בפרק חבית (קמ"ו.):

"אמר רבה: דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא - אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים דעביד לעיולי אוירא או אורה ולאפוקי הבלא וכו'”,

וזהו יסוד כל פרק כ"ג ע"ש (וראיתי שגם הח"א כתב כעין זה ע"ש).

סימן שיד סעיף ה[עריכה]

שנו חכמים במשנה (קמ"ו.): "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות", והרמב"ם בפרק כ"ג דין ב' כתב כלשון המשנה. ומבואר דאפילו בחבית שלימה יכול לעשות כן, מטעם דכל סתירה שאינה על מנת לבנות - ליכא איסורא מדאורייתא, דמקלקל הוא ואיסורו מדרבנן. ולכן לא גזרו בכלים כשרוצה לאכול מהפירות, ובכהני גווני אין סתירה בכלים כמ"ש.

ורק שנינו שם: "ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי", כלומר שלא ידקדק לעשות נקב יפה, דאם כן הוה כסותר על מנת לבנות, דאסור גם בכלים כמ"ש, וכן כתב הרמב"ם.

סימן שיד סעיף ו[עריכה]

ויש בזה שאלה, דאם כן במשנה דעירובין (ל"ד:) דאם נתן העירוב במגדל וסגרו במפתח ונאבד המפתח - הרי זה עירוב, וטרח הש"ס למצא טעמים על זה, והא אינו יכול להגיע להעירוב ע"ש. והשתא קשה, הא יכול לשבור את המגדל וליטול העירוב, כמו ששובר חבית ליטול הגרוגרות.

ובאמת בירושלמי שם אומר על משנה זו דהמשנה מיירי במגדל של אבנים שאי אפשר בשבירה, אבל במגדל של עץ שוברה ונוטל העירוב כהך דשובר את החבית לאכול הגרוגרות ע"ש, דלכן טורח הירושלמי למצא טעם אחר לההיתר כבש"ס דילן. וגם בש"ס דילן אומר שם הכא: 'במגדל של לבינים עסקינן וכו', ולכן טורח למצא טעם אחר.

וזה שאומר: 'הכא במגדל של לבינים', לאו משום דמעיקרא לא היה סובר כן, אלא דהכי פירושו: במגדל של לבינים ואין טיט ביניהם כמבואר שם (ועיין רש"י, ומתורץ קושית התוספות שם ודו"ק). ויש מי שתירץ דרק בחבית שאין כמותה רב מותר, דאין סתירה בכלים, אבל מגדל שהוא גדול בכמות ודומה לבנין, לא התירו לשוברו (ר"ן בחבית שם).

סימן שיד סעיף ז[עריכה]

האמנם רבותינו בעלי התוספות דקדקו מתוך קושיא זו דמגדל, דלא מיירי בחבית שלימה, דבשלימה ודאי אסור לשוברה כמו במגדל. והכא מיירי במוסתקי, כלומר חבית שבורה ומדובקה בזפת, דכן מוקי לה הש"ס בביצה (ל"ג:) לרבי אליעזר דפליג שם במגדל ע"ש, ונאמר דגם לרבנן צריכנא להך אוקימתא, וכן כתב הרא"ש, וכן פסקו הטור והש"ע סעיף א', ולא הביאו דיעה אחרת כלל.

ולא ידעתי, כיון דהוא מילתא דרבנן למה לא הביאו דעת הרמב"ם והר"ן להקל, ובפרט שגם להירושלמי כן הוא, וכן הוא דעת רש"י והרע"ב שכתבו: שובר אדם את החבית - לפי שאין במקלקל שום איסור עכ"ל, כלומר ולכן התירו בחבית כדי שיאכל (ר"ן). וכיון שרש"י והרמב"ם והר"ן והרע"ב מתירים, למה לא הביאו דעתם כלל וצ"ע.

סימן שיד סעיף ח[עריכה]

וזה לשון הטור והש"ע:

"אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שאינה מחזקת מ' סאה שנשברה ודיבק שבריה בזפת - יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא. אבל אם היא שלימה - אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה אותה כלי, ואפילו נקב בעלמא אסור לו לנקוב בה מחדש. ואפילו יש בה נקב חדש, אם להרחיבו – אסור, ובלבד שיתכוין לכך"

עכ"ל.

ודע, דהך שאינה מחזקת מ' סאה הוסיף רבינו הרמ"א, ולפי זה מאד תמיהני עליו, דכיון דהוא מחלק בין כלי גדול לקטן, דבקטן מותר ובגדול אסור, וזהו כהתירוץ האחרון שבסעיף ו', ואם כן ממילא דאין זה דומה למגדל, ונסתלקה קושית רבותינו בעלי התוספות, אם כן למה לא הביא דעת המתירים השבירה אף בחבית שלימה.

והנה שמעתי שיש נוהגים לשבר ראש הבקבוק שבו יין או שאר משקין אם אין יכולים לפתוח החותם,ולפי דעת הטור והש"ע אסור. אמנם לעניות דעתי אין לגעור בהם, מפני שלדעת הרבה מרבותינו היתר גמור הוא כמ"ש. ומצאתי שגם הרשב"א בשבת שם חולק על התוספות, ומסיק דאפילו בחבית שלימה מותר לשבור, ולפי זה פשיטא שהעושים כן יש להם על מי לסמוך על חמשה אבות העולם, וכן פסק אחד מגדולי האחרונים (הגר"א סק"ב).

סימן שיד סעיף ט[עריכה]

וזהו שכתבו דבמכוין לנקב יפה הוי מתקן מנא, בודאי אם הנקב גדול שיש בו להכניס ולהוציא - הוי איסור דאורייתא, ובקטן אסור מדרבנן (עיין ט"ז סק"א).

וזה שכתבו: דאפילו נקב בעלמא אסור לנקוב, הוא תמוה, דנקב ודאי אסור אפילו להמתירים שבירה (הגרע"א). וצריך לומר דכונתם נקב דרך שבירה שהשימוש בו מעט, ובשבירה השימוש הרבה, ולא לנקב ממש ביפוי כוונתם.

וזה שכתבו דגם להרחיבו אסור, אין הכונה ממש להרחיבו, דפשיטא שאסור יותר משבירה. אלא כוונתם שישתמש בו ועל ידי זה יתרחב קצת ממילא. ואמנם אם אינו מתכוין לכך – מותר, דלא הוה פסיק רישא, ולזה כתבו: 'ובלבד שיתכוין לכך', כלומר שבהשתמשו יתכוין שיתרחב, דבכונה אסור (ומתורץ קושית המג"א סק"ד).

סימן שיד סעיף י[עריכה]

ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית - מותר להוציאו ולהכניסו אף על פי שעל ידי זה נתרחב הנקב מעט, דמפני שהסכין תקוע בחוזק, על כן כשמוציאו ומכניסו נתרחב הנקב. וכיון דאין בזה איסור דאורייתא, הקילו חכמים עליו כשהיה תחוב מערב שבת.

אך יש אומרים דזהו דוקא שהוציא הסכין גם כן פעם אחת מבעוד יום, דאז בפעם השני לא יתרחב כל כך. אבל אם לא הוציא הסכין אף פעם אחת מבעוד יום - אסור בשבת להוציאו ולהכניסו, משום דהוי פסיק רישא, דבודאי יתרחב הנקב ואסור, שהרי עושה נקב ופתח להחבית.

ויש מי שאומר דלצורך גדול יש להתיר אף בלא הוציא הסכין מבעוד יום (ט"ז סק"ב ומג"א סק"ה), ויש לסמוך על זה במקום הכרח, ועיין מ"ש בסעיף כ"ו.

סימן שיד סעיף יא[עריכה]

היה בהחבית נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים - אסור לפותחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו, בודאי סתמו בטוב והוי סתימה מעליא כא(י)לו לא היה נקב מעולם, ואם יפתחוה עתה הוה כנקב מחדש, ואפילו אם היתה הברזא כאן – אסור.

ואם הנקב למעלה מן השמרים ונסתם - מותר לפותחו, דבודאי אין זו סתימה יפה ואינה כנקב מחדש. ומותר לפתחו אפילו במקדח שקורין קראייצע"ר, דבמקום נקב ישן נוקבין אפילו במקדח, כגון במקום המגופה כשנשברה או במקום אחר.

ולכן המנהג פשוט שפותחין סתימת בקבוק של זכוכית אפילו במקדח כשאין אותיות על הסתימה, דאין זה כפתיחת נקב, שהרי היא למעלה ואין סתימתה סתימה, ואין זה כנקב חדש בחבית. ולכן אם נשברה הברזא שבחבית ואינו יכול להוציאה - יכול לנקבה במקדח, וכל שכן שמותר ליקח ברזא אחרת ולהכות בהברזא התחובה עד שתצא אם צריך לשתות היין בשבת, ובלבד שאינה כנגד השמרים.

סימן שיד סעיף יב[עריכה]

ויש חולקין על כל מה שנתבאר, וסבירא ליה דזה שהתירו חז"ל (קמ"ו.) לפתוח נקב ישן - זהו בחבית של חרס שאין הסתימה יפה. אבל בחבית של עץ שהסתימה יפה בהן ומהדקין אותו הרבה, אם סתמוהו על מנת שלא יפתחוה לעולם, כגון שחתכו העולה למעלה והשוהו עם החבית - הוה כנוקב נקב חדש ואסור, ובמקום צורך יש לסמוך על דיעה ראשונה.

ודע דאף להיש חולקין אין זה ענין לפתיחת הבקבוק של זכוכית, דבכאן אפילו להיש חולקין מותר, שהרי סותמין כדי לפותחה.

סימן שיד סעיף יג[עריכה]

מותר ליתן קנה חלול בחבית להוציא יין דרך שם, אף על פי שלא היה בו מעולם. ולא חיישינן שמא לא יהיה למדתו ויתקננו, דלא יתקן כלי בשבת, וגם בזה שמכניס אין זה כתקון כלי, שהרי מוכנת היא לכך.

אבל אסור ליתן עלה של הדס או של אילן אחר בחבית ולעשותו כמו מרזב כדי שיזוב היין דרך שם, דגזרינן אם אתה מתירו בזה יאמר שמותר לתקן מרזב, שהרי עוש[י]הו כמו מרזב. ונהי שאין בזה תקון כלי, דאינה של קיימא - מכל מקום גזרינן שלא יאמר: כשם שמותר לעשות מרזב מן עלה, כמו כן מותר מדבר אחר, אבל קנה חלול אין בו שום מעשה אלא שתוחבו.

ועוד יש טעם בגמרא (שם) לאסור בעלה, שמא יקטמנו מן האילן. ויש שסוברים שעיקר האיסור הוא מטעם זה, ולכן אם יש לו הרבה קטומים דלא אתי למיקטם – מותר, וזהו דעת הרא"ש והטור. ואם העלה מונח בחבית מבעוד יום - נראה שמותר.

סימן שיד סעיף יד[עריכה]

מותר להתיז ראש החבית בסייף, ואפילו להתיז גוף החבית עם המגופה - מותר, כשהחבית שבורה ודבוקה בזפת (מג"א סק"ז), דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה. וממילא דלדעת הרמב"ם וסייעתו שהבאנו - מותר גם בחבית שלימה.

ולהתיז ראש המגופה - מותר אפילו לדעת הטור והש"ע בחבית שלימה, דהמגופה אינה חיבור להחבית. אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה – אסור, דמצדה ודאי לפתח מכוין, ופתח אסור גם במגופה אף על פי שאינה חיבור להחבית, דפתח אסור בכל מקום. ואפילו ברומח שעושה נקב גדול - אסור מצדה, אף על פי שאינה דומה לפתח, דסוף סוף מכוין לפתח.

אבל ליקוב המגופה למעלה – מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות במגופה פתח למעלה אלא נוטלה כולה, ואפילו בחבית שלימה מותר לכל הדיעות. והטעם: דמן הצד כדאי לו, דהמגופה היא כבתחלה ולא יפול בה עפרורית, אבל למעלה הרי יפול בה עפרורית, ויותר טוב לו ליטול כל המגופה, ולכן אינו מכוין לפתח. מה שאין כן בחבית עצמה, מכוין גם למעלה לפתח, דמוטב שתהיה לו עוד פתח בהחבית לבד המגופה.

ויש מי שמתיר גם בחבית למעלה (ט"ז סק"ו) מטעם שיפול בה עפר, ואין זה עיקר, דהרי יעשה לה מגופה כמו בהמגופה הראשונה, אבל מגופה למגופה אין תועלת (וגם המג"א סק"ח והא"ר סק"ח פסקו כן ע"ש).

סימן שיד סעיף טו[עריכה]

סלים או שקים שיש בהם פירות וקשורים פיותיהם בחבלים, לא מיבעיא שמותר להתיר החבלים, שהרי אין זה קשר של קיימא, שהרי קשרום כדי להתירן, אלא אפילו אם קשה להתירן - יכול לחתוך החבל בסכין או סותר שרשרות החבל. ואין זה מלאכה, דזהו ממש כשובר קליפות אגוזים ושק[י]דים בשביל האוכל שבהן. ואין זה בגדר מקלקל דלכתחלה מיהו אסור, דזהו מקלקל במלאכה, אבל בכאן לאו מלאכה היא.

וכן אמרו בשבת (קמ"ו.): 'חותלות של גרוגרות ושל תמרים - מתיר ומפקיע וחותך', וכן בעירובין (ל"ה. ע"ש ברש"י ותוספות ד"ה 'בעי'), וכן בביצה (ל"א.): 'חותמות שבקרקע - מתיר את הקשר אבל לא מפקיע ולא חותך', דזהו כסתירת בנין. אבל חותמות שבכלים - מתיר ומפקיע וחותך, לפי שאין סתירה בכלים בכענין זה. ולהרמב"ם אסור לסתום שרשרות החבל, אלא מנתקו.

סימן שיד סעיף טז[עריכה]

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ז':

"חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל, שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל - יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו. ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחות של עץ ושל מתכת - אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה.
ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורין גונזי"ש ובלשונינו זאוויעסע"ס שאחורי התיבות אם נאבד המפתח, ויש מתירים בזו. ושבירת פותחות של תיבות - יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי אינו יהודי"

עכ"ל, וצריך ביאור.

סימן שיד סעיף יז[עריכה]

וביאור הדברים: דכבר נתבאר דבנין וסתירה גמורה יש גם בכלים, ולכן פותחת דהוה כלי גמורה - יש בשבירתו סתירה גמורה ואסור. ובצירי כלים נתבאר בסימן הקודם סעיף כ"ח דאין האיסור רק בחזרה שמא יתקע, אבל ליטול הדלת של שידה תיבה ומגדל - אין איסור, וגמרא מפורשת היא: 'דלת של שידה תיבה ומגדל - נוטלין אבל לא מחזירין' (קכ"ב:), ובפשטיותה משמע ליטלן מהצירים.

אמנם אין הכל מסכימים בזה, דדעת המרדכי בשם רבינו פרץ דזהו בלא צירים, אבל ליטול הצירים מהם או הם מהצירים - הוי סתירה גמורה כשבירת פותחת, ואסור. אבל דעת הר"י מקינון במרדכי שם דלא דמי לפותחת שצריך לשוברו, מה שאין כן נטילת הצירים אין בזה שבירה, והיא סתירה גרועה ומותר. וביטול כלי אין בזה, שהרי גם בלא הצירים הוי כלי. מיהו זה פשיטא דאסור לשומם על הצירים ולקובעם במסמרים, דזהו ודאי מתקן כלי הוא (מג"א סק"י) וקרוב לאיסור תורה, מה שאין כן סילוק הצירים הוי מקלקל.

סימן שיד סעיף יח[עריכה]

וזה שכתבנו דשבירת פותחות אסור בודאי, זהו דעת הרא"ש ז"ל. אבל בסמ"ק כתב שגם בזה נחלקו הגדולים, ויש מי שמתיר (טור), דסבירא ליה דפותחות של כלים לא מקרי סתירה. ואפשר שגם המתיר לא התיר רק בפותחות של תיבות קטנות, ולא של שידה תיבה ומגדל דמתחזים כבנין.

ובזה ודאי העיקר לדינא כהרא"ש, ורק על ידי אינו יהודי יש להתיר, וכן בנטילת הצירים אין להתיר רק על ידי אינו יהודי, וגם זה דוקא כשיש צורך גדול בזה, וכן יש להורות (כפי מ"ש תבין דברי הב"י בסוף סעיף ז' שהט"ז סק"ח תמה בזה, ע"ש ודו"ק).

סימן שיד סעיף יט[עריכה]

עוד כתב רבינו הב"י בסעיף ח':

"חותלות של תמרים ושל גרוגרות: אם הכיסוי קשור בחבל - מתיר וסותר שרשרות החבל, וחותך אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שק[י]דים כדי ליטול האוכל שבהם"

עכ"ל.

ובזה לא חידש דבר, רק מה שכתב שאפילו גופן של חותלות יכול לחתוך בעת שחותך החבל, וזהו ודאי תמוה להתיר קלקול בכלי גמור, ולכן כתבו דהנך חותלות אינם כלים גמורים (מג"א סקי"ב וא"ר סקט"ו), ונראה שהם של גמי ונקובים ואינם עשוים רק שיתבשלו התמרים בהם.

ויראה לי דזה אינו אלא לשיטת הטור והש"ע שבסעיף ז', דהך דשובר אדם את החבית להוציא ממנה גרוגרות, אינו אלא בחבית שבורה ודבוקה בזפת. אבל להרמב"ם וסייעתו שכתבנו שם דאפילו בשלימה מותר, כיון שהוא דרך קלקול, אם כן הכי נמי אפילו בחותלות של כלים גמורים נראה דאין איסור.

ויש להתיישב בזה, משום דיש לחלק משם דמוכרח לפתיחת החבית, אבל בכאן אין צריך רק לפתוח הקשירה מהחבל, ולכן אפשר דבכאן לכולי עלמא אסור בשל כלי, וכן יש להורות. וכבר כתבנו דלהרמב"ם אסור לסתור שרשרות החבל.

סימן שיד סעיף כ[עריכה]

עוד כתב בסעיף ט':

"מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלוים"

עכ"ל.

כלומר שקושרין הקצוות בחוט או בשאר דבר, כמו שרגיל אצלינו כשממלאים הדקים קושרין בהקצוות בחוט כדי שלא יפול המילוי ממנו, וגם זה הוא כשבירת אגוזים ושקדים. ואף על גב דמחתך הוא מאבות מלאכות ובדבר תלוש, זהו כשמחתך במידה לאיזה צורך, אבל כאן מקלקל בעלמא, וקלקול בחיתוך תלוש לצורך שבת - מותר גם לכתחלה (מג"א סקי"ד).

אבל אם קשור באיזה כלי - אסור בקלקול מדרבנן, כמו בכלי שיש עליו חשוקים שקורין רייפ"ן, להסיר החשוקים מעליו כדי שתפתח הכלי ויטול מה שבשם כמו חבית קטנות - אסור (שם), ורק על ידי אינו יהודי יש להתיר (שם).

ותניא בתוספתא פרק ט': "קורע אדם את העור מעל פי חבית של יין וכו'” ע"ש, וזהו כחיתוך חוטים מקשרי השפוד, דגם העור אינה כלי. ורק יזהר שלא תהיה הקרע כנקב נאה, כדמסיים בתוספתא: "ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוקי" ע"ש, כלומר לעשות כמו נוד, דזהו כעשיית כלי ואסור, אלא קורעו קרע ארוך באופן שאין עליו צורת נוד, וכן כל כיוצא בזה.

סימן שיד סעיף כא[עריכה]

עוד כתב בסעיף י':

"חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל - יכול להתירו, דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר. אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה (כיון דמחובר לקרקע). ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל – מותר. ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום"

עכ"ל. דכשאינו עשוי לקיים אף יום אחד - לא מקרי בנין, וכיון דלא מקרי בנין - לא מקרי סתירה.

ואף על גב דבריש סימן שי"ג הבאנו מירושלמי דבנין לשעה הוי בנין ע"ש, זהו על כל פנים ליום אחד ולא פחות מזה. וראיה דהא יליף ממשכן כמבואר שם, ופחות מיום שלם לא היתה חנייתם, כמפורש בתורה בפרשת בהעלותך. ואף על גב דכתיב שם: "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר וגו'”, אך מסתמא בלילה לא העמידו האוהלים ולא פירקו המשאות עד הבוקר, ומכל מקום צ"ע.

(ויש מי שאומר דזה שכתבו שאינו קשר של קיימא זהו דוקא כשהיה בדעתו להתירו במוצאי שבת, דאם לא כן הוי קצת קשר של קיימא. ולעניות דעתי אינו כן, בדבר מאכל אפילו להיש אומרים שבסימן שי"ז דגם ליום אחד מקרי קשר קצת - זהו בדברים שאין בהכרח להתירן, ולא במיני מאכל, דאם לא כן הא גם עד מוצאי שבת יש מעת לעת ודו"ק)

סימן שיד סעיף כב[עריכה]

והנה עד כה נתבאר שאסור לעשות נקב בחבית בשבת. ואיך הדין כשהיה נקב בהחבית ובקש לסותמו בשבת, כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ג' וזה לשונו:

"וכשם שאסור לפתוח כל נקב - כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם – מותר, ומותר להערים בדבר זה"

עכ"ל, כלומר שיקח הדבר מאכל ויאמר שרוצה להצניעו בהנקב, ובזה נסתם הנקב מאליו.

והטור והש"ע סעיף י"א כתבו דרק תלמיד חכם מותר להערים בכך ע"ש, וכן מבואר בגמרא (קל"ט:) שאומר שם דזהו הערמה בדרבנן, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ע"ש. אך הרמב"ם מפרש דקאי שם על הדבר השני לעבור במעבורת ע"ש, משום דזהו אוושא מילתא, ולא על הך דהצנעה בנקב, דאין בזה פירסום. ולהטור וש"ע דוקא תלמיד חכם יכול לעשות כן.

ונראה דאף על גב דלכמה דברים אין דין תלמיד חכם בזמן הזה, מכל מקום לענין זה דהרמב"ם מתיר לכל אדם, נוכל לומר דאפילו להטור והש"ע יש דין תלמיד חכם בזמן הזה (מג"א סקט"ז).

סימן שיד סעיף כג[עריכה]

ודע דהרמב"ם שם לקמן דין י"א כתב:

"הממרח רטייה בשבת - חייב משום מוחק את העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח. ואפילו בשומן אין סותמין הנקב, גזירה משום שעוה"

עכ"ל.

ואינו מובן מאי איריא משום ממרח, הא בכל דבר אוסר לסתום. ותירץ המגיד משנה דהתם מיירי בסתימה גמורה, דהיינו שהדבר הסותם נכנס לתוך כל חללו של הנקב, ובזה שייך בונה ואסור בכל דבר, ובכאן מיירי לסתום רק פי הנקב מלמעלה, דבזה לא שייך בנין ומותר, ורק בדבר שיש בו מירוח או חשש מירוח אסור ושארי דברים מותר בכהאי גוונא ע"ש. ויש מי שתירץ דהכי פירושו, דודאי אסור דכל דבר, ורק בדבר שיש בו מירוח, נתוסף עוד איסור של מירוח (כ"מ).

ולעניות דעתי יש לתרץ דכונתו דבדבר של מירוח, אפילו אם כונתו להצניע – אסור, כגון שמצניע שם חתיכת שעוה או שומן עב. (ורק קשה לי הא שעוה הוה מוקצה ובלאו הכי אסורה בטלטול, ובשומן יש לומר שראוי לאכילה וצ"ע) (והמג"א סקט"ז כתב שהכין השעוה מאתמול ע"ש, וצ"ע מה שייך הכנה בדבר שאינו ראוי לשום מלאכת היתר, ואם הכינו לסתום הנקב היה לו לסתום מבעוד יום)

סימן שיד סעיף כד[עריכה]

והטור כתב:

"אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב בנקב החבית, מפני שהוא ממרח. חבית שניקבה והיין יוצא ממנו - אסור ליתן בו בד של שום לסותמו, ואם הוא מערים ואמר שנותנו שם להצניעו: אסור לאינש דעלמא, ולצורבא מרבנן שרי"

עכ"ל.

ומדבריו נראה דתרתי קאמר, דמקודם לא מיירי בנקב שיין יוצא משם, אלא ששם יש כסדקים בעלמא שעם העת יכול להיות נקב, אבל עתה אין שייך בה בנין, ורק בדבר שממרח אסור. וכן משמע מפירוש רש"י (קמ"ו.) שכתב שממרח השעוה סביב הנקב לדובקה בדופני הכלי ע"ש, ולא כתב בתוך הנקב אלא סביב לנקב, כמו שעושים בסדקים. ובדין השני יש נקב ממש שהיין יוצא ממנו, וכן פירש רש"י בדין זה (קל"ט:) ע"ש.

סימן שיד סעיף כה[עריכה]

ורבינו הב"י בסעיף י"א כתב:

"אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים דלית בהו משום מירוח (הואיל ואין היין יוצא דרך שם) – מותר. ואם היה היין יוצא דרך הנקב - אסור לסתמו, ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. ואם הוא תלמיד חכם - מותר להערים בכך"

עכ"ל.

ומחלק בין כשהיין יוצא דרך הנקב, דאז הוה כמתקן, וכשאינו יוצא לא נראה כמתקן. והשיגו עליו, כיון דהנקב אחר מה לי אם יש בו יין או אין בו יין (ט"ז סק"י ומג"א סקט"ו). ולי נראה בכונתו שהנקב קטן שאין היין יוצא דרך שם, וזהו כעין זה שבארנו. (ובהגהת רמ"א כתוב: 'הואיל ואין היין יוצא אז', וצריך לומר שאין ביכולת לצאת, ותיבת 'אז' אולי הוא טעות. ומ"ש המג"א בשם בד"ה דמותר לסתום בעץ, הכונה דרך מגופה שיהא ביכולת ליטלו משם, ועיין ט"ז שהאריך ודבריו צ"ע ע"ש ודו"ק)

סימן שיד סעיף כו[עריכה]

עוד כתב בסעיף י"ב:

"סכין שהוא תחוב בכותל מבעוד יום - אסור להוציאו בשבת, כיון שהוא דבר מחובר. אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש - מותר להוציאו, ואם דצה ושלפה מבעוד יום בכותל - שרי"

עכ"ל.

והך ואם דצה כתבה רבינו הרמ"א, ולפי מ"ש בעצמו בסוף סעיף א' גם בתלוש לא הותר רק בכהני גווני, וכמ"ש בסעיף י', ורבינו הב"י בעצמו אינו מחלק רק בין תלוש למחובר כנראה מתוך לשונו. האמנם משום דלפי עיקר דינא דגמרא גם במחובר אם דצה ושלפה מבעוד יום מותר, ובתלוש לא בעינן משום דאין בנין בכלים בכהני גווני, וכמ"ש בספרו הגדול, אלא דנהוג עלמא לאסור גם בכלים בלא דצה ושלפה, ולכן רבינו הרמ"א כתב כאן לפי עיקר הדין, ובסוף סעיף א' כתב לפי מנהג העולם (כן נראה לעניות דעתי).