ערוך השולחן אורח חיים רעט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH279

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רעט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני טלטול הנר בשבת
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רעט סעיף א[עריכה]

דע, דבסימן זה וכן לקמן בדיני מוקצה, שנתבארו דיני נר אם מותר לטלטלו או אסור, מפני שהוא בסיס להאור ומטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, כמו שיתבאר, ולכן בלא הדליקו בו בשבת מותר לטלטלו, וכן על ידי תנאי יש אומרים שמותר, כמו שיתבאר - זהו הכל בנרות שלהם, שהיתה כלי ככל הכלים ונתנו בו שמן והדליקוהו, ואם לא ההדלקה היתה כלי היתר.

אבל בנר שלנו שקורין לאייכטע"ר, או פמוטות שלנו שקורין לאמפי"ן - המה בעצמם מוקצים, מטעם שאינם ראויים לשום תשמיש רק להדליק בו, והוה מלאכתו לאיסור שאינו ראוי למלאכת היתר כלל, והיא מוקצה גמורה אף כשלא הדליקו בה כלל. ועל כי יש טועים בזה לכן כתבנו זה, דנרות ופמוטות שלנו - לעולם אסורים בטלטול בשבת.

סימן רעט סעיף ב[עריכה]

נר שהדליקו בו באותו שבת, אף על פי שכבה - אסור לטלטלו, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות, שהיה בסיס לדבר האסור - איתקצאי לכולי יומא. וזהו כלל גדול במוקצה, מפני שבין השמשות שהוא התחלת השבת והוא עיקרו של שבת, אם חלה עליו אז איסור המוקצה - אמרינן: 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', וזהו כמו קניית שביתה, דעיקרו הוא בין השמשות.

ואפילו למי שסובר בסימן ש"ט דלא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור אלא כשהיה בדעתו שתהיה שם כל יום השבת, ולא כשהיה דעתו לסלקו למחר, וכמ"ש בסימן רע"ז סעיף י' - מודה במיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, דאמרינן אף אם היה עומד להכבות באמצע שבת.

והטעם נראה דאם הבסיס הוא רק מחמת שהניח המוקצה עליה, כמו העמדת נר על הש(ו)לחן או אבן על פי החבית, וכן כל כיוצא בזה שביכולתו להסיר המוקצה מתי שירצה על ידי ניעור או טלטול מן הצד - בזה יש מי שאומר דבעינן שיניח על כל השבת. אבל בבסיס כזה שמיד שהדליק הנר אין בידו להסיר הנר מהאור - בזה לכולי עלמא תלוי רק בבין השמשות, אף אם עמדה להכבות באמצע שבת. (כן נראה לעניות דעתי, ועיין ט"ז סק"ב, ולי נראה כן מכל הפוסקים ודו"ק)

סימן רעט סעיף ג[עריכה]

אבל נר שהדליקו בו באמצע שבת, כגון אינו יהודי הדליקו, או הדליקו מפני היולדת או מפני חולה מסוכן - מותר לטלטל הנר אחר שכבה, לפי מה דקיימא לן בסימן ש"י דאין מוקצה לחצי שבת. כלומר דרק בבין השמשות אמרינן 'מיגו וכו', אבל לא באמצע שבת, דלא אמרינן: 'מיגו דאתקצאי למקצת שבת אתקצאי לכולי שבת'. ולכן כשכבה - מותר לטלטלו, וכן מוכח בגמרא (מ"ה.), דאם יש פחד שיענשו אותו - מותר לטלטל הנר אחר שכבה.

(ומ"ש רש"י שם 'סכנה' - לאו דווקא, והמג"א סק"א תפס כפשוטו, והוא תימה, ועיין במחה"ש. ובת"ש כתב בשם ברכ"י דמי שחש בעיניו ואור הנר מזיק לו - אף על פי כן אסור לטלטלו ע"ש, וזה גם כן תימה רבה. אך אם יכול לעשות על ידי אינו יהודי או תינוק - וודאי יותר טוב, ואם לאו, נראה לעניות דעתי דמותר לעשות בעצמו, דחולי העין קרוב לסכנה)

סימן רעט סעיף ד[עריכה]

וכן מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותו שבת - אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותו שבת גם לאחר שכבה, דכיון דבין השמשות היה אסור להסתפק מן השמן משום מכבה - אמרינן 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא', ועוד מטעם דהוקצה למצותו.

אך מטעם זה לא היה אסור בטלטול ביום טוב, שמותר להדליק, אבל לטעם הראשון גם ביום טוב אסור, דכיבוי אסור ביום טוב, ויתבאר בסימן תקי"ד, ולעניין שבת אין נפקא מינה בזה. (עיין מג"א סק"ב) ושם יתבאר לעניין נר של שעוה או של חלב - דאפשר דמותר גם לטעם הראשון ע"ש.

סימן רעט סעיף ה[עריכה]

נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו - אסור אפילו לצורך גופו ומקומו. ולא דמי לכל מוקצה דמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו ומקומו, כמ"ש בסימן ש"ח, דהתם גם בבין השמשות היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, דכל מלאכתו לאיסור לא נאסר מעולם לצורך גופו מקומו, כמ"ש שם. אבל הנר בשעה דולק, דנעשה בסיס להשלהבת - פשיטא דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו, ולכן אסור גם כן לכל השבת בכהני גווני. (ב"י)

ויש מי שהתיר, וכתב רבינו הב"י בסעיף ב' דלא נראו דבריו ע"ש, ומטעם שנתבאר. ויש מי שכתב דטעם המתירים משום דסבירא ליה כדעה שנייה שבסימן ש"ט, דבסיס לא הוי רק כשבדעתו שיהיה שם כל השבת, ובנר לא היה בדעתו על כל השבת, ולכן מותר לאחר שכבה לצורך גופו ומקומו. (ט"ז סק"ב) ואני תמה על זה, דאם כן תתבטל המוקצה לגמרי לאחר שכבה, ולמה רק לצורך גופו ומקומו. אלא וודאי דבכאן הכל מודים דאין צריך לכל השבת, מטעם שכתבנו בסעיף ב'.

(והנה המתיר הוא המרדכי סוף כירה, והתיר שם גם במוקצה מחמת חסרון כיס לצורך גופו ומקומו ע"ש, דסבירא ליה דכל שהיא כלי - מותר לצורך גופו ומקומו, וגם בנר מתיר. ונראה דאף בעת ההדלקה לדעתו מותר, ולא קיימא לן כן. וגם השל"ה בביאורו שם הביא דמהרש"ל השיג עליו ע"ש, ואם כן טעמו פשוט, ולכן דחאו הב"י מהלכה ודו"ק)

סימן רעט סעיף ו[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "יש אומרים דמי שהוא אסטניס והנר מאוס עליו - מותר להוציאו, דהוי לדידיה כגרף של ריעי, והמחמיר לא הפסיד" עכ"ל.

ואינו מובן, דוודאי המחמיר מפסיד. וכתבו שהיא טעות הדפוס, וכן צריך לומר: 'והמחמיר יחמיר, והמיקל לא הפסיד', (ב"ח וט"ז ומג"א סק"ג) ויש מי שכתב דהמחמיר לא הפסיד ממצות עונג שבת. (א"ר סק"ז)

אבל עיקר העניין תמוה, דאם כן בכל מוקצה מחמת מיאוס נימא דהוי כגרף של ריעי, ובגמרא יש פלוגתא במוקצה מחמת מיאוס, והא על גרף של ריעי לא נחלק אדם מעולם. וכי תימא דהפלוגתא היא כשהמוקצה אינה במקום ישיבתו, דהא במשנה דמטלטלין נר חדש אבל לא ישן, דהאיסור הוא משום מוקצה מחמת מיאוס, (כפירוש רש"י מ"ד.) והנר היא על השלחן, וגם לא אשתמטי הש"ס והפוסקים לומר בשום מקום דמיאוס הוה כגרף של ריעי.

וכן אין לומר דאסטניס שאני, דאם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו, היום יאמר זה שהוא אסטניס נגד מוקצה זו, ומחר יאמר נגד מוקצה אחרת, ותתבטל כמה מוקצות, וגם למה לא נזכר זה בשום מקום. (וזהו כוונת הט"ז בסק"ג ולחנם השיג עליו בת"ש) ובוודאי בכל דבר המאוס לא שייך לומר 'גרף של ריעי' אלא מה שאמרו חכמים, דאם לא כן אין גבול לדבר כמ"ש, ועוד דגרף של ריעי שהתירו חכמים - לא חילקו בין אסטניס לאינו אסטניס, ועוד דבגמרא (מ"ז.) שרצה אביי לומר דאפר במחתה הוה כגרף של ריעי, ופריך ליה רבא גרף של ריעי מאיס והאי לא מאיס ע"ש, והנר לא עדיף מאפר. ומשם מבואר דגרף של ריעי הוא הדבר המאוס לכל אדם, כצואה וכיוצא בה. (עיין ב"ח דפשיטא ליה דלכל אדם מותר אף מי שאינו אסטניס, דוודאי הוא כגרף של ריעי, ע"ש וצע"ג)

סימן רעט סעיף ז[עריכה]

וגם במקור הדין במרדכי ריש ביצה נראה כדברינו, וזה לשונו שם: "ואם כן נר שהדליקו בה בשבת - אסור לטלטלו. ויש מתירים, דהוה כגרף של ריעי, ואין זה נכון, כי כל השוטים יאמרו דאניני דעתייהו, ואינו מותר אלא למי שהוא אסטניס, והמחמיר לא הפסיד" עכ"ל.

ואינו מובן, דאכתי כל השוטים יאמרו שהם אסטנסים. ונראה לי דבאמת הכי פירושו, שמדחה דברי היש מתירים מהטעם דכולם יאמרו כן, ובאמת אינו מותר אלא למי שהוא אסטניס בטבעו, ומי יכול להכריע זה בדבר איסור. ולכן יש להחמיר לכולם, והמחמיר אף מי שהוא אסטניס - לא הפסיד נגד שארי בני אדם דמדינא אסורים (כן נראה לעניות דעתי).

סימן רעט סעיף ח[עריכה]

הרמב"ן והרשב"א ז"ל פסקו שתנאי מועיל בנר שהדליקו בו בשבת, כיון שעשוי לכבות. ויעשה התנאי מבעוד יום שאינו מסתלק הימנו, דלכשיכבה יהא מותר לטלטלו (מ"מ פרק כ"ה הלכה י').

ויש שפקפק בהיתר זה, והרי בעל כורחו בין השמשות פורש מזה בעת שדולק, ובעל כורחו 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא'. (ריב"ש סימן צ"ג) ואין זה דמיון למאי דאיתא בביצה (ל':) לעניין נוי סוכה, דכשאומר: 'איני בודל מהם כל בין השמשות' - דלא הוי מוקצה, דשם גם בבין השמשות אינו בודל מהם, מה שאין כן כאן, בעל כורחו דנבדל ממנו בין השמשות.

ומכל מקום יש לומר, כיון דבעצם הנר אין מוקצה רק מפני שבסיס להשלהבת - לכן מהני התנאי על הנר כשתכבה (ב"י בשם תשב"ץ) כיון שדרכה לכבות. (עיין מג"א סק"ו שהשיג על התשב"ץ, ובאמת גם התשב"ץ כוונתו כן הוא, ותרתי בעינן, שלא בה תלוי המוקצה אלא בסיס להמוקצה, וגם שבהכרח יסתלק המוקצה מעליה. ולכן בכל בסיס לא אמרינן כן, וכן לא בעצם המוקצה, אם לא כשאינו בודל גם בבין השמשות כבנוי סוכה, ולכן לא מהני תנאי בסוכה רעועה בסימן תקי"ח, ודעתו של המג"א נפלא ממני וצ"ע ודו"ק)

סימן רעט סעיף ט[עריכה]

ולדינא פסק רבינו הב"י בסעיף ד' להיתר, וזה לשונו: "אם התנה על נר זה שיטלטלנו משיכבה - מותר לטלטלו אחר שכבה" עכ"ל.

וביאר דבריו בספרו הגדול, דכיון דזהו באיסור דרבנן, והרמב"ן והרשב"א פסקו להקל - שומעין להם, וגם הריב"ש לא מלאו לבו לדחות דבריהם ע"ש.

ומכל מקום רבינו הרמ"א כתב: דיש אומרים דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו עכ"ל. דסבירא ליה דכיון דבין השמשות מוכרח להבדל מזה - לא מהני תנאי. ואפילו להסוברים בסימן תקי"ח דגם בסוכה רעועה מהני תנאי בעצי הסוכה - גם כן לא דמי, דהתם הסוכה עשויה מקודם, ועתה בבין השמשות יושב ומצפה מתי תפול. מה שאין כן בנר, דעיקר הקצאתה בין השמשות, ואיך יועיל התנאי, שהרי דחייה בבין השמשות בידים את הנר, שיהא בסיס להשלהבת לצורך שבת, כמ"ש התוספות. (מ"ד. סוף ד"ה 'שבנר', ועיין מג"א סק"ז).

סימן רעט סעיף י[עריכה]

וכתב עוד דנוהגין לטלטלו על ידי אינו יהודי, ואין בזה משום איסור אמירה לאינו יהודי, הואיל והמנהג כך - הוה ליה כא(י)לו התנה מתח(י)לה ושרי עכ"ל.

והא דהוצרך לטעם זה, והרי כבר פסק בסימן רע"ו דעל ידי אינו יהודי - מותר הטלטול, שאני התם משום דגם האינו יהודי צריך לזה, (כמ"ש שם המג"א סקי"א) וכמו שבארנו שם סעיף ט"ז. ואפילו לפי מה שכתבנו שם סעיף י"ז בשם ר"ת, דאפילו לצורך ישראל עצמו מותר - זהו מטעם שביכולת הישראל לעשות בעצמו על ידי טלטול מן הצד, כמ"ש שם, וזהו כשהישראל צריך לצורך גופו, דאז מותר בטלטול מן הצד.

אבל בכאן ההיתר הוא אפילו אין צריך לצורך גופו, אלא שמטלטלו להצניע במקום המוצנע שלא יגנובו אותו, ובכהני גווני אסור אפילו בטלטול מן הצד, כמ"ש בסימן שי"א, ע"ש, וממילא דאסור גם לומר לאינו יהודי. ולכן הוצרכנו לטעם דהוה ליה כאלו התנה מתח(י)לה, ובזה התנאי מועיל אפילו להאוסרים. (עיין מג"א סק"ט שכתב זה על דברי הרמ"א, והא הרמ"א לא התיר רק משום שגם האינו יהודי צריך לזה כמ"ש בעצמו שם סקי"א, אמנם לדברי ר"ת אתי שפיר ודו"ק)

סימן רעט סעיף יא[עריכה]

בסימן שי"א יתבאר דהבסיס לדבר האסור ולדבר המותר - מותר בטלטול. ועל פי זה יש טועים להניח לחם על הנר בשבת ולטלטלו, וטעות גמור הוא זה, דצריך שיהא הבסיס להאסור ולהמותר מבעוד יום.

ואף על גב דבמת אמרינן: 'מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו', כמ"ש בסימן שי"א, הא באמת אמרו חז"ל (קמ"ב:) דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד כשמוטל בחמה, משום כבוד הבריות שלא יתקלקל. ולא בשאר מוקצה, דבשארי מוקצות כיון שבבין השמשות נעשה בסיס להאיסור בלבד - לא יצא מאיסורו, ומה יתן ומה יוסיף אם יוסיפו עליו בשבת דבר המותר, עיקר הבסיס[ה] הוא בין השמשות.

סימן רעט סעיף יב[עריכה]

ולכן אם מבעוד יום הניחו על הנר הלחם - יש פנים להתיר. אמנם גם בזה יש לפקפק, דהא בעינן על כל פנים שהדבר המותר יהיה בו חשיבות לפחות כהדבר האסור, דאם לא כן בטל הוא להדבר האסור, וזה מוכח בגמרא (מ"ז.) ע"ש. ולגבי השמן והשלהבת שמאירים בליל שבת - אין בהלחם שום חשיבות נגדם, לפי שהוא צריך להם עתה, ואם כן עיקר הבסיס[ה] הוא לדבר האסור, לכן אין לסמוך על היתר זה.

ומכל מקום יש לומר דמועיל הלחם, דזה עושה כא(י)לו היה תנאי בדבר, שהרי זהו עצמו כא(י)לו דיבר שאינו מסיח דעתו ממנו בין השמשות, דמותר לדעת רבינו הב"י בסעיף ט'. ואפילו לרבינו הרמ"א שם שאוסר בתנאי - מכל מקום לזה יש לצרף גם הבסיס, (וזהו כוונת המג"א סק"ה ע"ש) דבאמת אין סברא זו, דעיקר הבסיס[ה] הוא להשמן והשלהבת מפני שצריך להם עתה - אינה ברורה כל כך, דאם רק יש חשיבות בהלחם - מה לנו מה שצריך עתה להשמן והשלהבת. ובגמרא שם משמע, דרק בעצם החשיבות תלוי, ולא בהזמן ע"ש. (ומ"ש המג"א שם ראיה מרש"י מ"ז. ד"ה 'לדבר האסור', דמודה רבי שמעון שהכלי טפל לשלהבת ע"ש, לא הבנתי דוודאי כן הוא, דשם ליכא דבר המותר, דגם השמן טפל לשלהבת כמ"ש בתוספות שם בד"ה 'הנח' ע"ש, ואין זה עניין ללחם)

סימן רעט סעיף יג[עריכה]

נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה, וילדה החיה ונתרפא החולה - מותר לטלטלו לאחר הכיבוי, דזה לא מיקרי דחייה בידים, כיון שבהיתר הדליק, ועוד דאין מוקצה לחצי שבת, כמ"ש בסעיף ג'.

ולכן גם המדליק את הנר בשבת בשוגג - מותר לטלטלו אחר שכבה, והוא הדין במזיד, כיון שהטעם כמ"ש, אלא דבמזיד אי אפשר לישראל לעשות. ומיהו במדליק לחיה ולחולה קודם בין השמשות - הוה מוקצה לכל השבת. אף על גב דלא שייך בהם מוקצה, כיון שמותר בעדם להדליק גם בשבת, מיהו על כל פנים כיון דהם דלוקים בין השמשות - אתקצאי לכולי יומא, שהרי עתה כשיש נר - אסור להדליק בעדם (נראה לי).

סימן רעט סעיף יד[עריכה]

ונר שלא הדליקו בו באותו שבת - מותר לטלטלו, ואפילו הוא של חרס דמאיס - מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, (מג"א סקי"ב) כדין כלי שמלאכתו לאיסור, כמ"ש בסימן ש"ח. ואפילו הוא של נפט דמסריח - מותר, דקיימא לן מוקצה מחמת מיאוס מותר, כמ"ש שם.

וכבר כתבנו בריש הסימן, דכל זה לא שייך בנרות שלנו ע"ש.

ומנורה, בין גדולה בין קטנה, אם היא של חוליות שעשויה פרקים פרקים - אין מטלטלין אותה, דחיישינן שמא תפול ותתפרק ויחזירנה, ונמצא עושה כלי בשבת. ואין זה שייכות למאי דקיימא לן 'אין בניין בכלים', דבעשיית כלי מחדש - הכל מודים שיש בניין, כמ"ש בסימן שי"ד ע"ש. ואפילו אם אינה של פרקים, אלא שיש בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים - אסור לטלטלה, דגזרינן מפני הרואים שיאמרו שהיא של פרקים, ויבואו להתיר של פרקים, וזהו קרוב לבא לידי חלול שבת, ולכן לא פלוג רבנן.

וכלים שאין דרכן להתפרק כשנופלים - מותר לטלטלן. וכן אפילו של פרקים, אם דרכן להיות רפויין - מותרין בטלטול, ואף אם נפל - מותר להחזיר פרקיו, כמ"ש בסימן שי"ג ע"ש.