ערוך השולחן אורח חיים תקיד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקיד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כיבוי ביום טוב
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן תקיד סעיף א

כבר נתבאר דכיבוי לא הותרה אלא באוכל נפש, כמו בישרא אגומרי שאי אפשר בעניין אחר. אבל כיבוי שלא לצורך אוכל נפש כלל – אסור מן התורה. וכיבוי שלצורך מכשירי אוכל נפש – מה שלא היה אפשר לעשות מערב יום טוב – קיימא לן כרבי יהודה דמותר אבל אין מורין כן, כמו שכתבתי בסימן תצה, וביותר בארנו בסימן תקט.

ויש הפרש בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור. דהרמב"ם פסק בכולהו לאיסור, כיון דאין מורין כן. והטור פסק להיתר, אלא שכתב שאין מורין כן. ורבינו הבית יוסף הולך בשיטת הרמב"ם, ורבינו הרמ"א בשיטת הטור, עיין שם. ובזה עצמו דאין מורין כן, אינו אלא בשני דברים: בגריפת הסכין, ובכיבוי לתשמיש. רק בזה אסור לגמרי, מטעם שבארנו שם. ובזה יובנו דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תקיד סעיף ב

וזה לשון רבינו הבית יוסף:

אסור לכבות דליקה ביום טוב, ואפילו אם רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית, או הקדירה או כדי לשמש מיטתו.

עד כאן לשונו. והנה לכבות דליקה – פשיטא שאסור אפילו להטור, שהרי אין בזה אף מכשירי אוכל נפש, אלא הפסד ממון. ורק אם בשריפת הבית ישרפו גם מה שהכין אוכלין ומשקין – הדר הוה ליה דינא כמכשירין.

ואין מכבין הבקעת אפילו שתתעשן הקדירה, דזהו מכשירי אוכל נפש, מכל מקום אסור משום דאין מורין כן. וכן תשמיש המיטה. וכבר כתבנו בסימן תצה דאפילו לדעה זו, כשיחיד עושה לעצמו – אין מוחין בידו, כיון דהלכה כרבי יהודה, עיין שם.

סימן תקיד סעיף ג

ורבינו הרמ"א כתב:

ויש אומרים דווקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי. אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בעניין אחר, רק שיכבה – מותר לכבות. וכן נראה לי עיקר. וכן בבית: אם ישרוף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם, ויפסיד סעודתו – מותר לכבות. אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם – אסור לכבות משום הפסד ממונו.

עד כאן לשונו. וזהו לדעת הטור, דמכשירי אוכל נפש מותר, ובזה גם מורין כן. ולכן אם הכיבוי נוגע לאכילה, או למקום האכילה – הוה ליה מכשירי אוכל נפש ומותר. ורק בתשמיש המיטה החמירו, משום דאף על גב דהש"ס מדמה לה למכשירין – מכל מקום לא דמי לגמרי, וכמו שכתבתי בסימן תק"ט סעיף ד, דהוי כאפשר לעשותה מערב יום טוב, עיין שם.

וכשהותר לכבות – לא יכבה ממש במים, אלא ישליך הבקעת לחוץ, וממילא תכבה (מגן אברהם סעיף קטן ג). והרוקח כתב גם בתשמיש מותר לכבות, משום דסבירא ליה דגם בזה הוה כמכשירין, וכפשטא דגמרא.

(ועיין ט"ז סעיף קטן ב שהסכים לזה. והמרדכי כתב דבשביל הקדירה – אף לרבנן מותר, דאין זה מכשירין אלא אוכל נפש עצמו. ועיין ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן א. ולפי מה שבארנו – אין צורך לכל זה, והדברים ברורים לפי השיטות שבארנו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיד סעיף ד

אסור להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה, דזהו כיבוי, ואסור. ויש אומרים דזהו דווקא כשכוונתו לישאר כך, אבל אם כוונתו להרחיקו מן השמן כרגע כדי להוציא הפתילה מעט יותר, ואחר כך יחזור השמן להפתילה כדי שיאיר יותר – מותר. ואינו דומה למכבה לגמרי כדי להדליקו יותר בטוב, דזה וודאי אסור, אבל כשרק ממעט אורו כדי שיאיר יותר – זהו הכל צורך הדלקה ומותר (ט"ז סעיף קטן ד).

ולפי זה ניחא בפמוטות שלנו, שדרכן להדליקן ולהמשיך החוליא למטה קצת, וברגע זו נתמעט אורו. ואחר כך ממשיך החוליא למעלה ומאיר הרבה, ואי אפשר באופן אחר. ויש מתרעמים על זה, ולפי מה שבארנו היתר גמור הוא. וכן המנהג הפשוט, ואין לפקפק בזה כלל.

סימן תקיד סעיף ה

וכן אסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי כשמוציאה – מיד הוא מכבה אותה, ומה מועיל מה שידלקנה אחר כך? ואם באמת אינו מכבה, אלא מקטין אורה קצת – מותר, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. אלא דעל פי רוב ניכבית, ולכן אסור לעשות כן (עיין ט"ז שם).

אבל מותר להוסיף פתילות לנר דולק, כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה. כלומר: אף על גב דכוונתו שתכבה במהרה, מכל מקום הרי הוא עושה מעשה הבערה ומותר; כמו שמטה השמן אל הנר, דגם כן תבער יותר ותכבה מהר.

וגרם כיבוי לא נאסרה ביום טוב, ואפילו בשבת יש שמותר, כמו שכתבתי בסימן שלד.

ואין לשאול: למה אסור ליקח פתילה מנר הדולק וליתנה בנר אחר, ולעיל בסימן תקב התרנו ליקח עץ מן המדורה מצד זה וליתנו בצד אחר? דכבר בארנו שם משום דהעץ אינו מתכבה לגמרי, עיין שם.

(ומיושב קושית הט"ז סעיף קטן ה, עיין שם.)

סימן תקיד סעיף ו

נר של שעוה – אסור לחממו ולהדביקו לאיזה דבר, שבקל יבוא לידי מירוח, והממרח חייב חטאת. ועוד: דזה גופה כשמשפשו בהדבר הנדבק – הוה ממרח (עיין מגן אברהם סעיף קטן ו). אבל מותר לכפול נר של שעוה כדי שתדלק במהרה, כמו שכתבתי. ואין חילוק בין נר של שעוה לנר של חלב, אלא שאין דרך לעשות בחלב כן.

והאידנא יש שמחממין שולי הנר של חלב, ומדביקין אותו להשולחן או אל השטענדע"ר. ואסור לעשות כן ביום טוב. וזהו איסור דאורייתא, משום דבוודאי ממרח, שלא במהרה נדבקת כמו שעוה, וצריך לשפשף.

סימן תקיד סעיף ז

וכתב רבינו הבית יוסף:

נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב, וחס עליו שלא ישרף כולו – יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלשרוף, בעניין שיכבה כשיגיע שם.

עד כאן לשונו, ואינו מובן: למה הצריך קודם שידליקנו? הא כבר נתבאר שגרם כיבוי מותר. ובאמת בטור לא כתב "קודם שידליקנו", אלא שכתב: נר של שעוה שרוצה להדליקו... ומזה דקדק רבינו הבית יוסף בספרו הגדול דמיירי קודם שהדליק. וחלקו עליו המפרשים, דגרם כיבוי כי האי שאינו מחשיך אורו – מותר גם אחחר כך (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תקיד סעיף ח

אמנם באמת נחלקו בזה התוספות (כב א דיבור המתחיל "והמסתפק") והרא"ש שם (סימן יז). דהתוספות כתבו דגרם כיבוי שאינו מחשיך האור קצת, כההיא דמסתפק מן הנר דנתקטן אורו – מותר ביום טוב, דגרם כיבוי לא מקרי רק כשנתקטן אורו, כהך דמסתפק. ולכן התירו לחתוך חלק מן הנר מלמטה, אף על גב דעל פי זה תדלק הנר הרבה פחות מכמקדם, עיין שם.

והרא"ש שם חולק, וסבירא ליה דגרם כיבוי מקרי גם כשאינו מקטין אורו, אלא שמונע מלהדליק הרבה, ואסור לחתוך הנר מלמטה, עיין שם. ואין זה דמיון להוספת פתילות שתדלק במהרה בסעיף ה דמותר, דזהו פשיטא דעל ידי הבערה מותר, כיון שעוסק בהבערה. דאם לא כן – יהא אסור להטות השמן אל הפתילה כדי שתדלק היטב, כמו שכתבתי שם.

סימן תקיד סעיף ט

ולפי זה אתי שפיר: דרבינו הבית יוסף הולך בשיטת הרא"ש, ולכן הצריך קודם שידליקנו, ומפרש גם בהטור כן, דאחר כך הוי גרם כיבוי. ואף על פי שיש לחלק דאפילו להרא"ש לא מקרי גרם כיבוי אלא כשמונע מעצמות הנר, כגון שחותכו מלמטה או נוטל ממנו שעוה, אבל כשהמניעה היא על ידי דבר אחר שנותן סביבו לא מקרי גרם כיבוי; ויש מי שאומר כן (מגן אברהם שם) – לא סבירא ליה לרבינו הבית יוסף, דאין זה הכרח, דאידי ואידי גרם כיבוי הוא.

(וזה שכתב הרא"ש שם, דאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה חוצה הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, עד כאן לשונו; ותפסו המגן אברהם והט"ז סעיף קטן ו דכוונתו לחלק בין כשהמניעה הוא מגוף הנר ובין מדבר אחר סביבו. ותמיהני: דכוונתו ברורה לא מפני חילוק זה, אלא בין שהגרם כיבוי אצל הנר, ובין כשהוא רחוק מן האש, כהך דכלים ריקנים בדליקה, עיין שם היטב. וזהו דעת הבית יוסף, וברור הוא. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיד סעיף י

וזהו לפי דעת הרא"ש. אבל להתוספות – מותר. וזהו שכתב רבינו הרמ"א דיש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקין גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין. אבל על ידי סכין – אסור. עד כאן לשונו.

כלומר: שמדליקין אותה מלמטה, ותתחלק לשנים, וממילא שתתקטן ותדלק פחות – דלא מקרי זה גרם כיבוי. וכל שכן בדינו של רבינו הבית יוסף, ליתן סביבו דבר שיגרום שתתכבה, דמותר אפילו אחר שהדליק. וזהו עיקר כוונתו.

ועל ידי סכין אסור, דמתקן מנא, אלא על ידי הדלקה באמצע. ויש אומרים דכשמדליקה באמצע – צריך ששני החצאים ידלקו. אבל אם עושה באופן שרק יתחלקו ולא ידלוקו – אסור. ויש מתירים גם בכהאי גוונא (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח).

ולא דמי למה שיתבאר, דבחולק הנר לשנים שצריך להדליק שני החצאים – זהו מפני שכוונתו להדליק, ועושה כלי. אבל בכאן שאין כוונתו אלא שלא תדלק הרבה – אינו צריך לכך (שם). וכן מותר להעמיד נר דלוק בחול, או בטיט עמוק, כדי שתתכבה בהגיעה להחול או להטיט (שם וט"ז שם), כיון שאינו מקטין אורה. ואפשר דגם להרא"ש מותר, כיון שזהו דרך הדלקה. ולהלכה קיימא לן כדברי רבינו הרמ"א, וכן נוהגין.

סימן תקיד סעיף יא

עוד כתב: דמותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה. אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב. עד כאן לשונו. דקודם שבא הרוח – הוה גרם כיבוי, שבעת מעשה אינו מקטין אורה גם כן. אבל בשעת הרוח – הרי זה ככיבוי ממש על ידי הרוח. וגם בשעת מעשה יש השתנות, ולפיכך אסור.

ויש שחשש לאסור לגמרי אפילו כשאין רוח כלל, גזירה אטו כשיהיה רוח, כדגזרינן לעיל סימן רעז בשבת (מגן אברהם סעיף קטן י). והעיקר כדברי רבינו הרמ"א מתרי טעמי:

• חדא: דלפי מה שבארנו לעיל שם סעיף ז, גם בשבת אינו כן (וכן כתב האליה רבה, עיין שם). אמנם אפילו אם בשבת כן הוא, כבר כתב רש"י ז"ל ביבמות (קיט א) דלעניין הרחקה שלא לבוא לידי איסור תורה – שפיר חששו חכמינו ז"ל באיסור כרת, ולא באיסור לאו, עיין שם. ואם כן אפילו אם בשבת גזרו אטו רוח, מכל מקום ביום טוב דאיסור לאו – לא חששו.

(ומה שכתב המגן אברהם דהמנהג שלא ליקח נר לביתו מבית הכנסת ביום טוב – וודאי כן הוא, דעל פי רוב יש רוח. אבל באין רוח – וודאי דמותר.)

סימן תקיד סעיף יב

נר שכבה, ורוצה להדליקו בו ביום – מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק. ואין זה כמתקן כלי, כיון שגם בלא זה ביכולת להדליק, אלא שבחיתוך טוב יותר. ומכל מקום טוב שלא לחתוך בסכין אלא ביד (שם סעיף קטן יא). וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י:

מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק. אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי.

עד כאן לשונו, והתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה. וצריך לומר דהכי קאמר: דבכלי אסור אפילו להסיר הפחם, מפני שבהכרח – אי אפשר לצמצם על ידי כלי להסיר הפחם בלבד, והכלי נוטלת גם מראש הפתילה (ט"ז סעיף קטן יב).

ויש מפרשים דכוונתו כן הוא: דהפחם מותר גם בכלי, דאין זה תיקון כלי. אבל ראש הפתילה – אסור אפילו ביד, מפני שדרכה לעשותה בכלי. ואם כן אפילו ביד הוי תקון כלי (מגן אברהם סעיף קטן כ על פי דברי הבית יוסף).

ופירוש דחוק ולחוץ הוא, ולא מסתבר כלל (ט"ז שם). ואפילו לפירוש זה, מכל מקום בהדין הראשון בנר שכבה – פשיטא דביד לא הוה תיקון כלי, דכיון שכבה כבר נצטננה הרבה, וכלה הפחם. וגם ראש הפתילה נתחזקה, וביכולת להדליקה גם בלא זה, כמו שכתבתי. וגם בכלי אינה תיקון גמור, אלא דמכל מקום אין נכון על ידי כלי, כמו שכתבתי.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יא וסעיף קטן כ, ותבין דלפירושו בסעיף קטן כ – בהכרח לחלק בין זה לזה. ולזה כתב בסעיף קטן יא: ואפשר דבכלי אסור, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיד סעיף יג

וכתבו הגדולים דהיתר הסרת הפחם – הוא בפתילה של שמן, דמסירין הפחם ודיו. אבל בנרות שלנו של חלב ושל שעוה – אסור למחוט שקורין א"פ סנייצי"ן, דכשנוטלין הפתילה בין שני האצבעות למחוט – הרי נוטל מגוף הפתילה. וכל שכן על ידי כלי, כמו על ידי סנאייצע"ר, דאסור (ט"ז, ומגן אברהם, וב"ח, וים של שלמה). ועוד: דנכבה בין ידיו (ב"ח).

וכן מנהג העולם שלא למחוט בידיו, וכל שכן בכלי. אך להטות הפתילה מעט, ושיפול האפר – מותר (ט"ז שם). ויש מתירין אף למחוט ביד בין האצבעות, דאם אפילו יטול מעט מהפתילה – הוי דבר שאין מתכוין. וגם הכיבוי הוי דבר שאין מתכוין. ואין זה פסיק רישא (אליה רבה סעיף קטן ל וכנסת הגדולה), שהרי כמה מרבותינו התירו אפילו בכלי. וכן כתב הרשב"א מפורש בספר עבודת הקודש: מוחטין את הפתילה, בין ביד בין בכלי. אלא שהרמב"ם והטור אסרו בכלי, ואם כן ביד לכולי עלמא מותר (שם). אבל מנהג העולם כדעה ראשונה.

סימן תקיד סעיף יד

אין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב, דחיישינן שמא יטלנו ממנו ביום טוב, והרי משתמש באילן. ואף אם נאמר דהנטילה לא מקרי "משתמש", מכל מקום יש לחוש שמא יעלה באילן ליקח אותה (עיין מגן אברהם סעיף קטן טז, ודייק ותמצא קל). וכל שכן שביום טוב אסור.

ואין פוחתין נר של חרס, דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר, למעך אותו ביד לעשות בו בית קיבול, מפני שהוא עושה כלי. וכן האומנים שמשימין קש באויר הנר שלא יפלו הדפנות, וכשנתייבש נוטלין הקש – דאסור ליטלו ביום טוב, דזהו גמר התיקון. וכן אם חיבר שני כלים ביחד בשעת עשייתן – דאסור להפרידן ביום טוב, דזהו גם כן גמר עשייתן. אבל אם נתחברו אחר כך על פי סיבה – אין זה כלום, ומותר להפרידן (שם סעיף קטן יז).

סימן תקיד סעיף טו

אין חותכין הפתילה לשנים, אלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שתי נרות, ומדליקה באמצע, והוא צריך לשתיהן. דבלאו הכי – הוי מתקן כלי. וכשמדליקם לא נראה כתיקון, אלא להדלקה קמיכוין. ועיין בסעיף י (וכן כתב הט"ז סעיף קטן י).

ואין גודלין את הפתילה, ואין סותרין הקליעה. וכן נר של שעוה הקליעה – אסור להתיר קליעתה, דגודל הוי בניין, וסותר הוי סתירת בניין. וכן אסור להבהב את הפתילה, דזהו תיקון כלי. אך אם אינה קשה כל כך – יכול למעכה בידו כדי להקשותה.

ומותר לשרותה בשמן כשאין בו נר דולק, דאילו יש בה נר דולק – הרי ממעט שמנה, והוי מכבה דמכהה אורו. ואפילו אינו מכהה – אסור לדעת הרא"ש שכתבנו בסעיף ח. ובשבת וודאי לכולי עלמא אסור בכהאי גוונא, אפילו אינו מכהה האור (עיין מגן אברהם סעיף קטן יט שכתב כן, ופשוט הוא).

סימן תקיד סעיף טז

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דשיורי שמן ופתילה – מותרין אפילו ביום טוב אחר שבת, או שני ימים טובים של ראש השנה. עד כאן לשונו.

כלומר: אף על גב דעל פי זה נוחין להדלקה – אין אומרים שזהו הכנה, ומיום טוב לשבת ומשבת ליום טוב אסור הכנה, וכן מיום ראשון של ראש השנה ליום השני. דזה לא מקרי "הכנה", והוי כדין לפידים שבסימן תקא, דמותרים מפני שהגוף היה בעולם, כמו שכתבתי שם. והכא נמי כן הוא, ועיין מה שכתבתי שם.

סימן תקיד סעיף יז

המדליק נר של יום טוב צריך לברך: "אשר קדשנו במצותיו, וציונו להדליק נר של יום טוב". דכמו שאנו מצווין בשבת, כמו כן ביום טוב משום עונג ושמחה. ואין עונג בלא נר בלילה. והנשים רגילות לברך "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות.

וביום טוב אין צריכות להדליק מקודם, ולכסות עיניהם ולברך כבשבת, דבשבת הוי הטעם משום דאחר הברכה הוי כקבלת שבת, ולכן מדליקות מקודם. וכדי שיהא עובר לעשייתן – מכסות עיניהן. אבל ביום טוב, דהדלקה מותר – טוב שיברכו קודם ההדלקה, כדין עובר לעשייתן ממש (דרישה ופרישה בהקדמה).

סימן תקיד סעיף יח

לכאורה כיון דכיבוי אסור ביום טוב, אם כן אסור לכסות את הגחלים בתנור כשמגרפין אותן לצד אחד באפר, שאולי יתכבו על ידי זה. וכן כתבו התוספות (כב א דיבור המתחיל "אין" עיין שם).

אבל האגודה התיר לכסות בלילה, כדי שימצאו אש בבוקר. וכן כתבו גדולי האחרונים (ים של שלמה, וט"ז סוף סעיף קטן יב), דזהו דבר שאין מתכוין, ולא הוי פסיק רישא, ועיקר כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל מבוקר על ערב – וודאי דאין לכסות. וכן המנהג פשוט, ואין לשנות.

סימן תקיד סעיף יט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

נר של בטלה, דהיינו שאינו צריך לו – אסור להדליקו. אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה, ומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה; ואין בזה משום מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותו שעה.

ולתקן הפתילות והעששיות ביום טוב אחר מנחה: אם רוצה להדליקו בו ביום – מותר, ואם לאו – אסור.

עד כאן לשונו. נר של בטלה מקרי כשאינו צריך להאיר כלל. אבל אם רוצה להוסיף אור הרבה – וודאי מותר, וזהו מעונג יום טוב. ואפילו כוונתו כדי להראות עשרו – מיהו ממילא יש כבוד היום (ט"ז סעיף קטן ח). ויש מפקפקין בזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב בשם ים של שלמה). ושל בית הכנסת אוסר הרשב"א לגמרי, דאינו אלא לכבוד, וזה לא התירה התורה. ומה שיש בזה מצוה מיגרע גרע ד"לכם" – ולא לגבוה.

אמנם הרא"ש והטור התירו, וכתבו דזה אינו נר של בטלה. ובפרט לדעת הרמב"ם הותרה הבערה לגמרי, דאמרינן "מתוך", וגם זהו מפני כבוד הציבור. והעולם נהגו להיתר. ומכל מקום יש להזהירם שלא להרבות הרבה. ובפרט ביום הזכרות נשמות, שמרבין בלי שיעור, ויש למונעם מזה.

ואחר מנחה שמדליקין – הרי יש צורך לאותה שעה. אך לתקן הנרות והפתילות על לילה – פשיטא שאסור. וכן להעמיד הנרות מיום ללילה – אסור אלא אם כן מדליקין מבעוד יום. וכשמדליקין בבית הכנסת מותר, אף כשעדיין לא באו בני אדם, כיון שיבואו מבעוד יום.

(הך דנר של בטלה – הוא בירושלמי משילין. ולא נתברר לנו לדעת הרא"ש והטור, דאם כן מהו זה נר של בטלה? דאטו ישתגע וידליק לבטלה לגמרי? ואם בשביל איזה דבר, כמו לעשן בה הטאבא"ק – הרי וודאי מותר. ואם בשביל אינו יהודי – פשיטא שאסור. ואם כן למה זה הוא מדליק? וצריך עיון.)