טור אורח חיים תקיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקיד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אסור לכבות הדליקה בי"ט, אפילו רואה את ביתו שנשרף.

אסור לכבות הבקעת, בין אם מכבה מפני שחס עליה שלא תשרף, בין אם מכבה כדי שלא תתעשן הקדירה. ודוקא כשאפשר לו להצילה מעישון בלא כיבוי, כגון שיסירנה מאש זה ויתננה על אש אחר, אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן הקדירה, מותר לכבותה כדי שלא תתעשן הקדירה.

אסור לכבות את הנר, אפילו אם צריך לכבותו כדי לשמש מטתו. ואפילו להטותו כדי להתרחק השמן מן הפתילה אסור, דאף זה חשיב כיבוי.

ואסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי מיד כשמוציאה מכבה אותה ומאי נפקא מינה כשידליקנה אחר כך.

נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם, דגרם כיבוי מותר.

נר שכבה, מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק ולא חשיב תיקון מנא. ודוקא שרוצה לחזור ולהדליקו בו בלילה, אבל בליל ב' של ר"ה, וכן בליל י"ט של אחר השבת, אסור להדליק שירי פתילה שכבו בראשון, שבמה שכבה בראשון הוכנו להדליק בו פעם שני והוה ליה מכין משבת לי"ט ואסור, אם לא שהודלק ונכבה מע"ש.

נר של בטילה - פירוש שאינו צריך לו, אסור להדליקו. אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטילה ומותר להדליקו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שמותר להדליקו ביום הראשון בערב לצורך ליל ב', ואפילו בי"ט שני בערב, ואין בזה משום אין י"ט מכין לחול, שמיד בהדלקתו יש מצוה לאותו שעה, שבכל שעה אפילו ביום יש מצוה בהדלקת נרות בבית הכנסת.

אין נותנין נר על גבי אילן מערב י"ט, דחיישינן שמא יבוא להשתמש באילן.

אין פוחתין הנר, פירוש נר של חרס בעודו רך כמו ביצים של יוצר, ממעכין אותו ביד לעשות לו בית קיבול, אסור לעשותו בי"ט משום דמתקן מנא.

אין חותכין הפתילה לשנים, אבל בפי ב' נרות - שנותן ב' ראשיה בפי ב' נרות וצריך להדליק שניהם ומדליקה באמצע, מתיר רי"ף, אבל אם אין צריך להדליק שניהם אלא שעושה כדי לחותכו לשנים, לא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל חוכך בה להחמיר אף בפי ב' נרות וצריך לשניהם.

ולא גודלין אותה, ולא מהבהבין - פירוש להחריכה כדי שתהא נוחה להדליק. אבל אם היתה גדולה כבר אלא שאינה קשה כל צורכה, יכול למעכה בידו כדי להקשותה. ויכול לשרותה בשמן. ומותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק ואפילו בכלי, אע"פ שנופלת לארץ וכבתה. והרמב"ם ז"ל אוסר בכלי, ולא נראה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לכבות הדליקה בי"ט אפילו רואה ביתו שנשרף וכו' בפ"ב דביצה (כב:) בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות הדליקה בי"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מיבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון מאי א"ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר ההיא ר"י היא כי קאמינא לרבנן ופירש"י איתיביה וכו' ואין לך עישון בית גדול מן הדליקה וצורך י"ט הוא לכבות שלא יצטרך לישב בשרב וגשמים: ר"י דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש דשרו ודריש יעשה לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיהם הוא ואנא דאסרי כרבנן דדרשי הוא לבדו: והר"ן כתב שאחרים פי' דבשביל שלא יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו ואין כאן צורך י"ט שלא כדברי רש"י דאי מפני שלא יתעשן הבית שהוא יושב אין לך אוכל נפש גדול מזה ואפי' לרבנן שרי ויש בגמ' הוכחה לזה עכ"ל וכ"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן דהא דאיבעיא לן מהו לכבות בבית שאין בו צורך י"ט כלל אלא דר בבית אחר אבל דר באותו בית ואין לו בית אחר לדור בו אין לך צורך י"ט גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר"י וכתוב בא"ח בשם התוס' דליקה שנפלה בבית שהוא דר בו ואם לא יכבנה יפסיד סעודתו מותר ואהא דתניא אם בשביל שלא יתעשן הבית מותר כתב המרדכי דמפרש בירושלמי היינו בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה ואמאי דאמרינן ההיא ר"י היא כי קאמינא לרבנן כתב הרי"ף וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו להא מתניתא ואוקמוה כר"י למימר דלאו הלכתא היא ושמעי' מיהא דלית הלכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדירה הכל אסזר והקשו המפרשים דהכא משמע דלית הלכתא כר"י ואילו בפרק אין צדין (כח:) אמרינן דהלכה כר"י וכתב הר"ן שמפני כך כתב הרז"ה דהא דמסקינן הכא דאסור היינו משום שאין מורין כן ומיהו מדינא קי"ל דשרי והרמב"ן אומר שאינו נראה כן דהכא ודאי לגמרי אסרי אלא דשמעתא קשיין אהדדי לפיכך כתב ז"ל נהי דקי"ל כר"י במכשירין היינו לומר שהם מותרים מן התורה ולא דרשי' הוא ולא מכשירין ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהם קרובים לאוכל נפש דגריפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב אבל בסכין שעמדה מתוך שאפשר בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל לא התירו לגמרי אלא על ידי שינוי כיון דאפשר בהכי ובכה"ג נמי אין מורין דסכיני שכיחי ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא תתעשן הבית וכבוי הנר מפני דבר אחר אף על פי שהוא צורך אוכל נפש לא רצו להתיר מכשיריו וכן בכחילת העין לא סמכי אדרבי יהודה אלא ביום טוב ב' כללו של דבר קי"ל כר"י דמכשירין מדאורייתא שרו אלא שחכמים חלקו בהם לפי מה שהם עכ"ל וכך הם דברי ר"י שכתב בנ"ד ח"ב וז"ל ולפי מ"ש המפרשים יש בזה ג' חילוקים האחד דבר שאין בו מכשירי אוכל נפש ממש החמירו בו ואסור כגון כבוי הנר מפני תשמיש המטה או כדי שלא יתעשן הבית או לכחול העין וכיוצא בזה הב' דבר דאי לא שרי ליה אתי לאימנועי משמחת י"ט כגון גריפת תנור וכיריים וכיוצא התירו אותן לכתחלה הג' מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן עם אחרים כגון השחזת סכין ושפוד שנרצם וכיוצא באלו הלכה ואין מורין כן לרבים עכ"ל. ומ"ש ואין מורין כן לרבי' אינו מדוקדק דאפי' יחיד הבא לשאול אין מורין לו כן והרא"ש כ' שמעי' מהא דלית הלכתא כי הא מתני' אלא אסור לכבות את הדליק' בין לחוס עליה בין שלא תתעשן הקדירה והבי' והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלח כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלה על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות ומיהו קשה דכל הני אמוראי סברי כרבנן ובפ' אין צדין פסקי' כר"י ואפשר משום דאמרי' התם הלכה ואין מורין כן א"נ במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי עכ"ל וה"ה כתב בפ"ד שיש מקשין על דברי הרי"ף ממ"ש בפ' אין צדין הלכה כר"י ותירצו שלא כל המכשירין שוין ויש שהלכה בהם כר"י ומתוך כך אסרו לכבות את הבקעת מפני הדליקה ומפני תשמיש ומפני שלא תתעשן הבית אבל בשביל שלא תתעשן הקדרה ותבשילו שהוא מכשירי אוכל נפש ממש מותר והוא שאין לו מקום לפנותה וזהו דעת הרשב"א אבל דעת רבינו לאסור הכל כמו שיתבאר בסמוך וכדעת ההלכות עכ"ל וכ"כ שם הרמב"ם בפירוש אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדירה או הבית ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

ומ"ש אסור לכבות את הנר אפילו אם צריך לכבותו כדי שישמש מטתו בפ"ב דביצה בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני ד"א אמר לו אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפשר לעשות לו מחיצה אין לו לעשות לו מחיצה מאי אפשר לכפות עליו את הכלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר אמר ליה ההיא ר"י כי קאמינא לרבנן וכתב הרא"ש שם ובפרק קמא דיום טוב דאף על גב דבעילת מצוה שרי בפ"ק דכתובות (ז.) במתוך הכא שאני משום דהוי כעין מכשירין וכתב הרוקח מכבין בקעת שלא יתעשן הבירה או שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או לכבות הנר כדי לשמש אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרי' בפ' י"ט עכ"ל ונראה שטעמו מפני שהוא סובר שהלכה כר"י לגמרי ולא קי"ל כפשיטותא דאביי אבל כל שאר פוסקים סוברים דקי"ל כפשיטותא דאביי דאסור לכבות הנר מפני ד"א: בסימן תצ"ו נתבאר אם יש חילוק בין י"ט ראשון לי"ט שני בענינים אלו: כתבו התוספות בפ"ב דביצה (כב.) יש למחות בנשים שלא לכסות האור בי"ט אבל בשם ספר אגודה מצאתי כתוב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט מותר:

ואפילו להטותו כדי להתרחק השמן מן הפתילה אסור דאף זה חשיב כיבוי ואסור ליקח פתילה מנר הדולק וכו' נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליה וכו' בפ"ב דביצה שם עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתאי ופירש"י זקף שרגא. שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה: הנותן שמן בנר. בשבת: והמסתפק. הנוטל ממנו ואוכל חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי וכתבו התוספות והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר"ל מפני שממהר כבויה דלא הוה אלא גרם כיבוי וגרם כיבוי בי"ט שרי אף ע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכחיש אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר לכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדילא של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינה מכחיש מאור שלה כלל אף ע"פ שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכ"ע דאמרינן לקמן במתני' חותכה באור בפי שתי נרות עכ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ב דביצה טעמא דהכא חייב משום מכבה דכשנוטל השמן מכחיש מאור הנר ודבר זה לא שייך אלא בשמן אבל אם יש חתיכה של חלב והסיר חתיכה אחת מן הנר או פתילה של שעוה וחתכה באור כיון דאין כאן אלא גרם כיבוי אין כאן איסור וכן אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה לא דמי למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילים ליזהר ונכון ע"כ וכ"כ בהג"מ פ"ד ובהגה"א כתוב אם חתיכה קטנה של חלב בנר דולק ונוטל אחד מן החתיכות הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחלה אסור לעשות כן בין בשבת בין בי"ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מא"ז ע"כ והרא"ש כתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחלה והו"ל מכבה ואין לפרש משום שממהר בכביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינם יכולים לקבל האור והן מתבקעים ומכבים הדליקה וקי"ל כרבנן דגרם כיבוי מותר ומיהו ההיא דשפופרת ע"פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו ע"כ מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כבויו ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב דע"כ ל"פ התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה חוצה לו דבר הגורם הכבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל השמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מאחד מהם ממהר את הכיבוי ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הו"ל מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה עכ"ל ונראה מדבריו דקנדיל"א של שעוה בעודו דולק אסור לחתכו לשנים אף אם חתכו באור דכיון שעשה מעשה בשעוה ובפתילה חשיב מכבה ואסור ולא דמי לפתילה דשרי לחתכה באור דשאני התם דכשבא לחתכה באור עדיין לא היתה דולקת דלית ביה משום מכבה וכך הם דברי רבינו שלא מצא תיקון לנר של שעוה אלא לתת סביביו דבר המונע מלשרוף קודם שידליקנה כמו שנראה מדקאמר נר של שעוה שרצה להדליקו בי"ט משמע דכשרוצה להדליקה ועדיין לא הדליק מיירי אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון וכ"מ מדברי הרא"ש שכתבתי. כתב המרדכי בפ' כל כתבי שיש מתירים ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאינה אלא גרס כיבוי אבל רבינו יואל פירש דאפילו בי"ט לא שריא גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא עכ"ל: וכתב הר"ן אהא דאמרי' המסתפק ממנו חייב משום מכבה מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק ב' פתילות בנר אחד דהא א"א להדליקן כא' אלא ודאי שרי :

נר שכבה מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח להדליק וכולי בפ"ק דביצה שם אמר רב יהודה קינבא שרי ופירש"י למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי"ר וכתבו התוספות דל"נ דלקמן קרי ליה מוחטין את הנר לכך נראה דתרי חיטויי יש אחד בשעה שדולק והיינו ההיא דלקמן ויש אחר לאחר שכבה שמתקנין אותו כדי שידליק מהר ומסיר הפחם שבראש הפתילה ובכך נוח כשידליק אותה והיינו ההוא דהכא גם הרא"ש כ' דאין נראה לו פירש"י מהטעם שכתבו התוספות אלא נראה כמו שפירש הערוך אחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף וקמ"ל שאין בו משום תיקון כלי שמתקן הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק ודוקא כשרוצה להדליק באותה לילה עכ"ל פירוש באותה לילה או באותו יום אבל לתקן מי"ט לחבירו אסור וכ"ש לתקן מיום טוב לחול:

ומ"ש רבינו אבל בליל שני של ראש השנה וכו' נראה שצריך להגיה ולמחוק אבל לפי שאינו נופל בלשון דמשמע שמה שאוסר להדליק בליל ב' של ר"ה הוא מטעם מה שאמר בתחלה שחתך ראש הפתילה ואינו כן שבליל ב' של ר"ה או בליל יום טוב שאחר השבת אפילו לא חתך ראש הפתילה אסור להדליק בה כדפרישית ואפילו לטלטלה אסור לדעת רבינו כמו שנתבאר בסימן תק"א וכך מצאתי בספר מדוייק שלא היה כתוב בו אבל וטעם איסור זה נתבאר בסימן הנזכר וכתב בתה"ד דלדברי האוסרין להדליק בליל ב' של ראש השנה או בליל יום טוב שאחר השבת שיורי פתילה שכבו בראשון איכא למימר דוקא מאותו הצד שהודלקה אבל אם היא ארוכה קצת שיכול להדליק בצדה השני מודה ראבי"ה דמותר להפכה ולהדליק באותו צד והא דאסר ראבי"ה לטלטלה צ"ל דאיירי כגון שהיא קצרה שאינה ראויה להדליק בה באידך גיסא מיהו כתב דאיכא למימר דלא ידליק בצד השני דאיכא למיגזר דלמא אתי למעבד באידך גיסא כיון דאיסור הכנה דאורייתא היא שייך למגזר בה אפס לכאורה משמע להוכיח דהכנה זו דפתילה לאו דאורייתא היא וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרינן דלמא אתי למעבד באידך גיסא. וכתב עוד ולפי מה שביארנו שאסור להדליק באידך גיסא א"כ אסור לטלטל כדכתב ראבי"ה והיה נראה אפי' היא מונחת בפי הנר דצריך הוא למקומה להניח אחרת תחתיה וקי"ל דכל כלי אע"פ שהוא מוקצה לטלטל מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר גבי פתילה לא שרי דלאו כלי הוא כדמשמע בפרק במה מדליקין אמנם בתוס' בפרק כירה איתא להדיא דפתילה שלימה חשיב כלי וכן משמע בכמה דוכתי בגמ' ומיהו י"ל דהך פתילה חשיב כדחייה בידים וא"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור : בהג"מ פ"א כתב כדברי האוסרין להדליק בליל שני של ר"ה או בליל יום טוב שאחר השבת שיורי פתילה שכבו בראשין וכתב דה"ה דאסור להדליק בשמן שנשאר בנר שכבה משבת לי"ט או מי"ט של ר"ה לחבירו משום דשמן ציל טפי כשדולקין בו פ"א והוי הכנה וכתב הרוקח דלדברי האוסרין להדליק באותו שמן מרבה עליו שמן אחר ומותר כדאשכחן גבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן נראה מדברי הרוקח בדינין הללו דלד"ה נרות לוזי"ש בלע"ז שהדליק בהם בשבת מותר להדליק בהם בי"ט וליכא למימר בהו מגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא משום דבשבת דין הוא דנר שכבה אסור לטלטלו משום מגו דאתקצאי דחשבינן ליה כאילו דולק כל היום אבל הכא אפי' חשבינן ליה שעודנו דולק מה בכך הרי מותר לטלטל בי"ט נר הדולק ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תק"א שדעת רוב הפוסקים שמותר להדליק בי"ט שני של ר"ה או בי"ט שלאחר השבת שיורי פתילה שכבו ביום ראשון והכי נקטינן:

נר של בטילה פי' שאינו צריך לו אסור להדליקו ירושלמי בפ' משילין כ' התוספות והרא"ש בסוף פ"ב דביצה ודין זה שנוי שם בירושלמי מחלוקת ובסוף הדברים אמרו רבי נחום בעי קמיה דר"י אמר לא תיאסור ולא תישרי משמע שאין להתיר ולפיכך סתם רבינו דבריו לאיסור וכ"ד הראב"ד וכן דעת הגה"מ בפ"א כ' ר"י נר של בטילה נראה שמדליקו לכבוד דאילו לבטלה ממש פשיטא דאסור אבל מדברי הרמב"ם בפ"א משמע דמותר להדליק נר של בטילה וכתב ה"ה דאע"ג דר"י אמר בירושלמי לא תיאסור ולא תישרי לא סמך עליו רבינו דכיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותם דאמר בפ"ק דביצה דכי היכי דאמרי ב"ה מתוך בהוצאה ה"נ בהבערה:

אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטילה ומותר להדליקו כ"כ הרא"ש בפ"ב דביצה וטעמא משום דלשם מצוה ושמחת י"ט מדליקין אותו ושרי על ידי מתוך והרשב"א בתשובה נסתפק בדבר מפני שלא התירה תורה אלא אוכל נפש א"נ דבר השוה לכל נפש אבל כאן שאינו אלא לכבוד בעלמא לא ואע"פ שיש שם משום כבוד בית אלהינו שהרי אסרו לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט אלא דבירושלמי שאלו מהו להדליק נר של בטילה וכו' מ"מ נהגו בו היתר להדליק ביו"ט נרות של ב"ה:

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ה' סימן י"ח ונראה לפרש דבריו במדליק מבעוד יום דאילו במדליק סמוך לחשיכה אפילו בנר שאינו של מצוה שרי כי היכי דלא ליפלוג על מ"ש התוספות בפ"ב די"ט דמה שנהגו העולם להדליק הנר מי"ט לחבירו ואין מדקדקין אם הוא לילה י"ל דאף על גב שאינה לילה מכל מקום הוה סמוך לחשיכה ואף באותו יום צורך הוא אותו הדלקה אבל רבי' ירוחם כתב יש מי שאוסר להדליק הנר מיום טוב לחבירו דהויא הכנה כלומר שמדליקין ועדיין אינו לילה וכתבו התוספות דנהגו להתיר בסמוך לחשיכה וכו' משמע דפלוגתא היא ומ"מ משמע דהלכה כמאן דשרי דמסתבר טעמיה כתב הרשב"א שנשאל אם מותר לשמש הכנסת לתקן הפתילות והעששיות בי"ט אחר המנחה מאחר שכוונתו הוא לצורך היום כי באולי באותו יום יביאו שמן לאותן עששיות וידליק ונמצא שטורח לצורך י"ט ואע"פ שלא היתה שעת תפלה שכבר גמרו סדר היום והשיב נראה דאסור דכיון דגמרו במנחה סדרו של יום אין דרך להדליק לבו ביום אלא לצורך הערב דומה למ"ש בפ' כל כתבי קערות שאכל בהם ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית וכו' מן המנחה ולמעלה אין מדיחין אותן כוסות וקיתוניות מדיחין כל היום שאין קבע לשתייה ונרות בית הכנסת נראה לי דכעין קערות הן שיש להם קבע שאין מדליקין בחול אלא לכבוד תפלת ערב ובקר וצהרים גם מכבין אותם אחר תפלת הבקר עכ"ל. ותשובה זו נראה שהיא חולקת על תשובת הרא"ש דבסמוך דלהרא"ש אפי' אחר המנחה יש מצוה בהדלקת הנרות ולהרשב"א אחר תפלת המנחה אסור להדליקו לפי שמשם ואילך אין מצוה בהדלקתן וכ"כ האגור ולי נראה דאפשר דלא פליגא שאם בא להדליק נרות בב"ה אחר תפלת המנחה רשאי להדליק להרשב"א נמי דמ"מ מצוה איכא בהדלקת נר בב"ה באי זו שעה שתהיה ולא אסר אלא לתקן הפתילות והעששיות על סמך שמא יביאו שמן באותו היום משום דכיון דגמרו במנחה סדרו של יום אין דרך להדליק בו ביום ואם כן אין דרך להביא שמן אחר תפלת המנחה להדליק לצורך היום אבל אה"נ שאם רצה להדליק מדליק ואינו נמנע ותדע דהא מדמי להו לקערות שאין מדיחין אותן מן המנחה ולמעלה ואם נזדמנה לו סעודה אחר תפלת המנחה פשיטא שרשאי להדיח' והכי נמי דכותיה אם רצה להדליק אפילו אחר תפלת המנחה מדליק דבכל שעה שיש נרות דולקות בבהכ"נ הוא כבוד בית ה' והלכך אם בא לתקן הפתילות והעששיות אחר תפלת המנחה ויש לו שמן להדליקם בו ביום רשאי:

אין נותנין נר על גבי אילן מעי"ט בפרק כירה (מה.) ומה שנתן רבינו טעם דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן כן כתב הרמב"ם בפ"ד והרא"ש כתב בפרק במה בהמה דהא דאין נותנין נר ע"ג דקל בי"ט לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו דלא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי אילן בי"ט ע"כ: כתב הכלבו אסור להניח נר על גבי אילן מעי"ט שמא יעלה באילן ויתלוש עליו או פריו והוי פסיק רישיה וכל תשמיש במחובר אסור משום האי גזירה ודוקא למעלה מג' אבל למטה מג' מותר ע"כ וטעמו ממה שנתבאר בסי' של"ו דשרשי אילן שאינם גבוהים מן הארץ ג"ט מותר להשתמש בהם דכקרקע חשיבי:

אין פוחתין הנר משנה בפרק המביא כדי יין (לב:) ופי' רבינו בה כפירש"י אבל התוס' פירשו שרגילים לשום באוירו קודם אפייתו קש או ד"א כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו וע"ז קאמר אין פוחתין הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי והר"ן פי' שדרך היוצרים לעשות כיסוי לכלי חרס שיש להם בית קיבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנם בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותם קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כיסויים ומתקנין אותם ואותה נטילת כיסוי נקרא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין כיסוי ממנו דבנטילתו משוי ליה מנא והרמב"ם פירש בע"א שכתב בפ"ד שני כלים שהם מחוברים בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותם לשנים מפני שהוא כמתקן כלי וכך פי' בפי' המשנה ג"כ ובהג"מ כתב פי' רי"ף ע"ז וז"ל ולאו הכין הלכתא דהא בגמרא מוקי לה כיחידאה וגם בעל הה"ג לא אדכרה כלל משום דלא קי"ל הכי ע"כ ואני לא מצאתי לרי"ף שכתב כן ולא הביא אלא משנתינו כצורתה אלמא קסבר דהכי נקטינן ואולי שנתכוונו לכתוב ר"פ והמעתיקים שגו וכתבו רב אלפס במקום רבי' פרץ:

אין חותכין הפתילה לשנים אבל בפי ב' נרות שנותן ב' ראשיה בפי ב' נרות וכו' משנה שם אין חותכין את הפתילה לב' ר"י אומר חותכה באור לשתי נרות ובגמרא מ"ש בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי קא מתקן מנא תני ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות ופירש"י דקא מתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שנים: בפי ב' נרות. נותן ב' ראשיה בתוך ב' נרות אם צריך להדליקן כאחד ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא. וכתב הרא"ש משמע דאם אין צריך להדליק שניהם לא והכי איכא בירושלמי בשצריך לשתיהן ומדהביא הרי"ף הגמרא שמפרש דברי ר"י מכלל דס"ל דהלכה כר"י ולא ידענא טעמא מאי יפסוק כיחידאה במקום רבים דמשמע דרבנן אסרי לגמרי עכ"ל ונראה שטעמו של הרי"ף מדאיתא בגמרא תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה וכו' וחותכה באור בפי שתי נרות ומדסתם בר קפרא כרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד :

ולא גודלין אותה ולא מהבהבין אותה עד ויכול לשרותה בשמן ברייתא שם ופירש"י במשנה דפתילה כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון מטעם זה אין גודלין ולא מהבהבין אותה וכתב הרוקח הא דיכול לשרותה בשמן כשאין הנר דולק אבל אם הנר דולק אז חייב משום מכבה שמסתפק מן השמן ופשוט הוא:

ומותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק שם אמר רב נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה ביום טוב מאי מוחטין אמר רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב לעדויי חושכא ופירש"י לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה. וכתב הרא"ש לעדויי חושכא מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב"ם אסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי שהוא מתקן הפתילה ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי. וגם מדקאמר מוחטין סתם משמע דבכל ענין מותר עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד אינו חותך את ראש הפתילה בכלי אבל נופץ את ראשה בידו. וכתב ה"ה דמדאמרי' גבי אין חותכין את הפתילה לשנים מ"ש בסכין דלא דקמתקן מנא באור נמי מתקן מנא סובר רבינו שכשם שאין חותכין אותה בכלי כך אינו חותך פיה בכלי וכשאמרו מוחטין דוקא ביד אבל שאר המפרשים אומרים שלנפץ את ראשה אפילו בכלי מותר וכשאמרו מוחטין רצו לומר שאפילו במחט מותר להסיר חשכה וזהו דעת ההשגות ולזה הסכים הרשב"א ואין זה מוכרח עכ"ל. ומדברי רש"י והרא"ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתילה שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתילה לא וכן יל"ד מדברי הרמב"ם שכתב ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו ומדלא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקתני רישא אינו חותך ראש הפתילה בכלי משמע דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפילו בידו מפני שהוא דבר שדרכו להעשות בכלים והוי כמתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה ואפילו במחט מפני שדרכו להעבירו בידו והלכך לית בה משום מתקן מנא: כתב המרדכי בריש ביצה הנשים המדליקות נרות ומכבות אותם מבע"י יפה עושות בערב ר"ה או ערב י"ט שלפני השבת או ע"ש שלפני י"ט משום הכנה ע"כ וטעמו מפני מה שנתבאר בסימן תק"א ובסי' זה דבליל שני של ר"ה ובליל י"ט שאחר השבת אסור להדליק שיורי פתילה שכבו בראשון לדעת קצת פוסקים מפני שבמה שכבה בראשון הוכנו להדליק בהם פעם שנית והו"ל מכין משבת לי"ט ואסור אם לא שהודלק ונכבה מע"ש וכבר נתבאר שאין הלכה כן: כתוב בהג"א פרק המביא כדי יין וברוקח המדליק ליל יום טוב צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב וכתב הגה"מ פ"ה מה"ש והמרדכי בפרק ב"מ דהכי איתא בירושלמי:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • אסור לכבות הדליקה בי"ט וכו' בפ"ב דביצה בעא מיניה אביי מרב' מהו לכבות את הדליקה בי"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מבעיא לי משום איבוד ממון א"ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר ההיא ר"י דאמר לכם לכל צרכיכם כי קאמינא לרבנן ופסקו הרי"ף והרא"ש דהכי הילכתא ואסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה ובין שלא יתעשן הבית או הקדרה הכל אסור ורבינו לא הזכיר דין עישון הבית מפני שנסמך על מ"ש דאסור לכבות הדליקה ומכ"ש עישון בעלמא דאסור וכך פי' רש"י וז"ל איתיביה וכו' ואין לך עישון בית גדול מן הדליקה וצורך י"ט הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים עכ"ל וזהו שדקדק רבינו וכתב דאפילו רואה את ביתו שנשרף כלומר ומכ"ש דאסור לכבות בשביל שלא יתעשן הבית עוד אפשר שדקדק לומר אפי' רואה את ביתו שנשרף כלומר ויש בו משום איבוד ממון לחוד אבל אם היה שם סכנת נפשות לא קא מבעיא לן דפשיטא דמותר כדאיתא בגמרא ונ"ל דלדעת רבינו שכתב בסמוך גבי עישון קדרה דאם אי אפשר לו להצילו מעישון בלא כיבוי דהותר לכבות כיון שהוא צורך לאוכל נפש ה"נ בדליקת הבית יכול לכבות אם יפסיד סעודתו וכלי תשמיש ולצורך סעודה או אם אין לו בית אחר שיוכל לדור בו בי"ט והה"נ כדי שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו דאין לך צורך לאוכל נפש גדול מזה לפי סברא זו ובסמוך אכתוב מזה עוד:
  • אסור לכבות הבקעת וכו' ודוקא כשאפשר לו להצילה כו' כ"כ הרא"ש וכתב טעמו של דבר דכיון דאם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות ותימה שהרי אף ר"י מודה דאסור אם אפשר לו להצילה מעישון בלא כיבוי דאף בגריפת התנור דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא לפי דעת הרא"ש קאמר בברייתא אליבא דר' יהודה דלא שרי אלא א"כ שאי אפשר לו לאפות בלא גריפה וא"כ כ"ש כיבוי דאסור היכא דאפשר בלא כיבוי ובגמרא קאמר דלר' יהודה שרי ולרבנן אסור לכן יראה לי עיקר דאף כשאי אפשר לו להצילה מעישון אסור לרבנן דאינו דומה למבשל ואופה שהוא מתקן גוף האוכל ממש אבל הכיבוי אפילו לצורך מ"מ אין בכיבוי תיקון לאוכל אלא הצלה מהפסד האוכל כמו כיבוי דליקת הבית משום איבוד ממון דדמיין למכשירי אוכל נפש ואסור וכ"כ כל המחברים בסתם לאסור הכבוי כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית ומשמע אפי' יש בזה הפסד אוכל גם התוס' כתבו בפ' ב' דביצה דליכא כבוי לצורך תיקון אוכל נפש כאשר הארכתי למעלה בסי' תק"ז ובזה נמי מיושב מה שלא התירו הכבוי לעשון הבית או הקדרה או הדליקה במתוך שהרי ודאי יש בזה שמחת י"ט שלא ישרף או יתקלקל הבית וכן הקדרה אלא ודאי דכל כבוי אינו לצורך תיקון אוכל נפש. ולפיכך אין היתר אלא הכבוי לצורך אוכל נפש ממש אי נמי במכשירין לא אמרינן דמותר במתוך ועיין במה שכתב בסי' תק"ז סעיף ח' כן נ"ל מיהו בהגהת ש"ע פסק להקל דהיכא דאי אפשר להציל או לבשל הקדרה בע"א רק שיכבה מותר לכבות וכן בבית אם אין לו מקום אחר לאכול שם ויפסיד סעודתו מותר לכבות וכבר הורה זקן:
  • אסור לכבות את הנר וכו' אפילו אם צריך לכבותו כדי לשמש מטתו פי' לא מבעיא לכבותו מפני שחס עליו שלא ישרוף כולו אלא אפי' כדי לשמש מטתו אסור א"נ הכי קאמר לא מיבעיא אם אפשר לו לשמש מטתו בלא כבוי כגון לילך לבית אחר או לכפות עליו הכלי או לעשות מחיצה דפשיטא דאסור לכבותו אלא אפילו אם צריך לכבותו כדי לשמש מטתו כגון שאין לו בית אחר ולא כלי לכפות עליו ולא וילון לעשות ממנו מחיצה אפ"ה אסור והכי איתא בגמרא להדיא ואין להקשות ומאי שנא מעישון קדרה והבית דשרינן לה לכבות אם אי אפשר להציל הקדרה והבית שהוא יושב בו בלא כבוי לדעת רבינו כדפי' דיש לומר דהתם דמי לאוכל נפש ממש אבל הכבוי לצורך תשמיש הנאת הגוף לחוד הוא ולא דמי לאוכל נפש. כתב בהגהת מיימוני' התוספות הוכיחו מכאן דלא יועיל שיאפיל בטליתו דלא משכח תלמודא שמותר בכה"ג ש"מ דבלילה אסור לשמש אצל הנר ע"י האפלת טלית אלא יעשה לו מחיצה או יכפה עליו כלי או יוצא וכן מצאתי ביסוד של הר"א אב"ד ע"כ וה"ה בשבת מותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו ואין לחלק בין שבת לי"ט בשום חילוק והא ראייה דכופין קערה על הנר כדי שלא תאחז ואין לומר דהתם משום סכנה דהא לשם בס"פ האורג פרש"י ואשמועינן דכלי ניטל לצורך הצלת הקורה שאינו ניטל ע"כ משמע דליכא שום חשש איסור מאחר דאנן קי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אף שלא לצורך דבר גדול וק"ל בשם מהרא"ש והרב מהר"ש לורי"א כתב וז"ל והא דעושין מחיצה בפני הנר אינו צריך לעשות אלא הפסק בעלמא כמו לפני ס"ת אבל לא שלא יבהיק אורו למעלה מן המחיצה או מן הצדדים רק להפסיק בין הנר הדולק ומ"מ צריך להאפיל בטליתו מאחר שהחדר מלא אור דלא גרע משימש מטתו ביום ומה שיש רוצים לדקדק מלשון התוס' שכתבו מכאן נראה שלא יועיל במה שיאפיל וכו' ואי הוה צריך האפלת טלית לא היו צריכין לשום ראיה ל"ק מידי דהתוס' הוכרחו להביא ראייה דלא תימא אין הכי נמי שיעשה מחיצה שלא יבהיק אורו דומיא דכופין עליו כלי וכה"ג אין צריך להאפיל לכך כתבו שלא יועיל האפלת טלית בלא מחיצה עכ"ל:
  • נר של שעוה כו' יראה מדברי רבינו דאסור לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק וכדכתב בהג"ה אשיר"י משם הא"ז ודלא כדעת התוס' בפ"ב דביצה דמתירין לחתכה באור משום דהו"ל גרם כבוי מאחר דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל דליתא דלא שרינן גרם כבוי אלא היכא שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה חוצה לה דבר הגורם כבוי כשתגיע שמה הדליקה ולפיכך יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כיבוי כה"ג מותר אבל כשלוקח הפתילה או השמן בעצמו או ממעט מאחד מהם וה"ה בחותך בקנדיל"א בעודו דולק חשיב מכבה ואסור וכך היא מסקנת הרא"ש ומה שדקדק ב"י מדכתב רבינו שרוצה להדליק דדוקא כשלא הדליקה עדיין אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון תימה דא"כ מאי איריא דיכול ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף אפי' לחתוך ממנה באור יכול כיון שלא הודלקה עדיין אלא ודאי דליתן סביביו דבר המונע מותר אפילו כבר הודלקה כיון שאינו עושה מעשה בגוף הקנדיל"א ומה שכתב שרוצה להדליק לאו דוקא קאמר דאפי' הוא דולק שרי מאחר דגרם כבוי הוא זה שעושה דבר חוצה לה אלא דאורחא דמילתא הוא ליתן סביביו כו' קודם שידליקנו ועי"ל דאתי לאשמועינן דאפילו קודם שדולק דוקא ליתן סביביו כו' אין אבל אסור לחתוך למטה בסכין דהוי כעובדא דחול פסק מהר"ש לוריא דאסור לחתוך מן הנר אפילו באור או ליקח חתיכת חלב מעל הנר בשעה שהוא דלוק כדברי הא"ז שהרי ר' יואל הלוי אסר גרם כבוי לכתחילה בי"ט אם לא בהפסד מרובה ומ"מ נראה דדוקא בגרם כבוי ע"י מעשיו כגון החותך מן הנר והדומה לו אבל לתת סכין או שאר כלי הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שרי וכן התיר הר' קלונימוס במרדכי פ' כל כתבי בשם ה"ר י"ט וה"ה דשרי להטמין הנר בחול כדי שלא ישרוף אלא כשיעור שירצה עכ"ל:
  • נר שכבה מותר לחתוך ראש הפתילה כו' בפ"ק דביצה אמר רב יהודה קינב' שרי והסכים הרא"ש לפירוש הערוך דאחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף כו' כמ"ש רבינו ומ"ש ודוקא שרוצה לחזור ולהדליקו בו בלילה כלומר צריך שיהא כוונתו להדליקו באותו לילה עכ"פ אבל אם כוונתו בתקונו זה אינו כי אם להדליקו בליל שני הוי מתקן מי"ט לחבירו או מי"ט לחול דאסור ומאי דנקט להדליקו בו בלילה אורחא דמילתא נקט שאין דרך להדליק ביום דשרגא בטיהרא מאי אהני:
  • ומ"ש אבל בליל ב' של ר"ה וכו' כלומ' הא דלא אסרינן ליה אם כוונתו להדליק בליל ב' של י"ט אלא א"כ חתך ראשי הפתילה כדי שתהא נוח לידלק היינו דוקא בשני י"ט של גליות אבל בליל שני של ר"ה וכן בליל י"ט של אחר השבת אסור להדליק שירי פתילה שכבו בראשון אפי' לא חתך ראש הפתילה והיינו טעמא לפי שבמה שכבה בראשון מעצמה הוכנו להדליק בו פעם שנית שבמקום שנכבית הפתילה נעשית וניתקנה בהיותה פחם ונדלקת יותר בקל ואע"ג שלא היה בדעתו להכינם לא גרע מביצה שהוכנה בידי שמים והו"ל מכין משבת לי"ט ואסור אם לא שהודלק ונכבה מע"ש דהשתא כבר הוכנו מחול לי"ט ושרי ונתיישב מה שהיה קשה להב"י מלשון אבל ועיין לעיל בסי' תק"א גבי דין לפידים:
  • נר של בטלה וכו' בירושלמי משמע שאסורה מספק הביאוהו התוס' והרא"ש ספ"ב דביצה וכתב ה"ר ירוחם ונראה דמדליקו לכבוד דאילו לבטלה ממש פשיטא שאסור דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך כלל אלא דלא בעינן לצורך אוכל נפש אבל מיהא בעינן דליהוי לצורך שמחת י"ט ונראה שזהו דעת רבינו שכתב פי' שא"צ לו דלכבוד נמי מקרי אינו צריך לו:
  • ומ"ש אבל של ב"ה וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ב דביצה וטעמא משום דלצורך מצוה ושמחת י"ט מדליקין אותו ושרי ע"י מתוך ודלא כהרשב"א שכתב דנרות ב"ה אינן אלא לכבוד ואפשר דאסור דליתא אלא יש בהן נמי שמחת יום טוב גם הוא ז"ל כתב דנהגו בו היתר וכן כתב ה"ר ירוחם בשם התוספות דלשם מצוה הם ולשמחת י"ט אמרינן בזה מתוך כדאמרינן בהוצאת קטן וס"ת ולולב:
  • וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה וכו' כלל ה' סימן ח' והבית יוסף הביא תשובת הרשב"א שאסור לתקן הפתילות והעששיות בי"ט אחר המנחה ופי' דהיינו דוקא אם לא נודע בבירור שידליקו בו ביום שהרי אין דרך להדליק אחר המנחה אבל אם בא להדליק מתקן הפתילות והעששיות ומדליקן כדברי הרא"ש דבכל שעה יש מצוה:
  • אין חותכין הפתילה לשנים כו' משנה שם אין חותכין את הפתילה לשנים רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות ובגמ' מ"ש בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי קא מתקן מנא תני ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות ופרש"י נותן ב' ראשיה כו' וכמ"ש רבינו ומ"ש בשם הרא"ש היינו משום דס"ל דאין הלכה כר' יהודה דמשמע דרבנן פליגי ואסרו לגמרי ולי נראה דאפשר לומר דאף הרי"ף סובר דהלכה כת"ק ומה שהביא הרי"ף הגמר' שמפרש דברי רבי יהודה לא מפני דס"ל דהלכה כר' יהודה אלא דמדרבי יהודה נשמע לת"ק דלא תימא דעד כאן לא קאמר ת"ק דאין חותכין אלא בחותכה לשתי נרות אבל בפי שתי נרות מודה דשרי אבל השתא דקא מפרש בגמרא דר' יהוד' לא שרי אלא בפי שתי נרות מכלל דלת"ק אפילו בפי שתי נרות אסור אכן הרמב"ם בפ"ד פסק כר' יהודה ויפה פי' הב"י דמדתני בר קפרא סתמא כר' יהודה אלמא דהלכתא כוותיה:
  • ולא גודלין אותה כו' שם תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל וכו' וכאן קא חשיב ד' שתים להחמיר אין גודלין ואין מהבהבין שתים להקל ממעכה ביד ושורה בשמן ולמעלה כתבה עוד שנים א' להחמיר אין חותכין את הפתילה לשנים וא' להקל אבל חותכה באור בפי ב' נרות וכתב אלו השנים בפני עצמן מפני המחלוקת שנחלקו בו הרי"ף והרא"ש אם הלכה היא להקל באור בפי שתי נרות:
  • ומ"ש ומותר להסיר פחם וכו' שם אמר ר' נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה בי"ט והרמב"ם מפרש דוקא בידו אבל לא בכלי דחשיב ליה תיקון כלי והרא"ש נחלק על זה דאין כאן תיקון כלי וגם מדאמר מוחטין סתם משמע דבכל ענין מותר גם ה' המגיד כתב בשם מקצת גדולים דאפי' בכלי מותר וכשאמרו מוחטין ר"ל שאפי' במחט מותר להסיר חשכה. ונראה בעיני שאותו הכלי העשוי כעין צבת לחתוך ראש הפתילה שנעשה פחם ורחב בשני ראשיו ובשעה שהוא מעביר הפחם נמעך בין שני ראשים אלו ונכבה זה אסור אפילו לדעת המתירין דכבוי זה אין צורך בו דדוקא בכלי כעין מחט שמפילו לארץ והוא כבה מעצמה מותר הא לאו הכי ודאי אסור לכבות בידים וה"ה שאסור להעביר בשני אצבעותיו דדבר ידוע שנכבה בין אצבעות אלא דוקא נופץ את ראשה בידו לדעת הרמב"ם או לדעת המתירין במחט וכיוצא בו בענין שאינו מכבה ממש בשעת הסרה אלא לאחר שנפל לארץ היא כבה מאליו וא"ת א"כ פשיטא דמותר ומאי אתא רב נתן לאשמועינן י"ל דאשמועי' דלא תימא דאסור דחיישי' שמא יבא לידי כבוי או שמא כיון שהוא כבה אחר שנפל לארץ הו"ל גרם כבוי קמ"ל דלא חיישינן להא ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם דדוקא נופץ את ראשה בידו הא לאו הכי אסור ומה שפי' הב"י בדברי הרמב"ם נראה בעיני דרחוק הוא מדבריו מאד אלא נראה ברור דהרמב"ם תרתי אתי לאשמועינן חדא דאפילו חתיכה לבד בסכין ובמחט שאינו מכבה בשעת חתיכה אפ"ה אסור ואצ"ל כשמסירו בכלי העשוי כמין צבת כדפרישית ואחר כך כתב אבל נופץ את ראשה בידו דדוקא נופץ אין אבל להסירה בין ראשי אצבעותיו אסור אעפ"י שאינה מסירה בכלי והכי נקטינן נ"ל:

דרכי משה[עריכה]

(א) ומאחר שנתבאר שגם המרדכי והר"ן כך דעתייהו א"כ נראה דהכי נקטינן להלכה ומידי דרבנן הוא דאזלינן לקולא מכ"ש במקום דרוב בתראי ס"ל דאזלינן בתרייהו ודלא כדברי הב"י דכתב כיון דהרמב"ם והרי"ף הסכימו לדעת אחת אזלינן בתרייהו:

(ב) וכן המנהג פשוט להתיר ואפשר שגם דעת הטור להתיר ומה שלא כתב שיחתכנה באור לפי שבזה לא יוכל להציל כל הנר שלא ישרף שהרי כשחותכה באור גם חלק שלמטה דולק לפעמים ואפשר שישרוף כולו לכן כתב תקנה שיוכל לעשות שיכבה הנר ולא ישרף כולו אבל אה"נ אם רוצה לעשות בכה"ג שרי וע"ל סימן רס"ח (אות ג) מדין זה:

(ג) כתב מהרי"ל דמותר לילך עם נר של שמן בי"ט אף על פי שמזיז השמן הואיל ואינו מתכוין בכיבוי שרי וכתב עוד דיכול להעמיד נר של שמן בי"ט במקום שהרוח שולט בו ואתי לידי כיבוי אבל לא יעמידנו שם במקום שהרוח מנשב:

(ד) ומאחר שכבר נתבאר שנקטינן להלכתא שמותר להדליק בו אין צריך לומר דבטלטול שרי ואפילו למי שרוצה להחמיר לענין הדלקה מכל מקום לענין לטלטולי יש לסמוך אמתירין:

(ה) וכן המנהג פשוט להיתר: