ערוך השולחן אורח חיים תקט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תקט סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר דמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב – מותר לעשותן ביום טוב. ומהך טעמא התרנו בסימן תקז לגרוף את התנור כשנפל הטיח, עיין שם.

וכן שפוד שצולין עליו בשר, אם נשבר חודו ביום טוב בעניין שאין ראוי לצלות בו – מותר לתקנו. אבל אם נתעקם קצת, ועדיין ראוי לצלות בו – אסור לתקנו, אפילו אם יכול לתקנו בידו בלא כלי. וכן אם יכול לשאול משכנו – לא יתקן ביום טוב, אף כשאי אפשר לצלות בו (מגן אברהם סעיף קטן ג).

ואם נשבר בערב יום טוב, וידע מזה, והיה לו שהות לתקנו, אפילו אם שכח ולא תיקן – אסור לתקנו בכל עניין. אבל אם לא ידע שנשבר, או שלא היה שהות לתקן – דינו כנשבר ביום טוב (שם סעיף קטן ב).

וכן אם נשבר ביום טוב ראשון – אסור לתקנו ביום טוב שני, דלעניין זה נעשה יום טוב ראשון כחול, אף דבקיאינן בקביעא דירחא (שם). ואף על גב דהיה אסור לתקנו ביום טוב ראשון, כגון שנשבר לאחר האכילה, מכל מקום לעניין יום טוב שני הוה זה כנשבר מערב יום טוב, דאסור לתקנו ביום טוב.

סימן תקט סעיף ב[עריכה]

ואף על פי שמעיקר הדין כן הוא שכשלא היה אפשר לעשותה מערב יום טוב, דמותר לעשותה ביום טוב, מכל מקום אין מורין כן לרבים, כדי שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. דכן אמרו חז"ל (כח ב): הלכה ואין מורין כן.

אבל הרמב"ם בפרק רביעי והטור לא הביאו זה, רק על משחזת שיתבאר. וסבירא להו דרק בדין זה דסכין להשחיזו אמרו חז"ל כן, משום דהשחזת סכין נראה יותר עובדא דחול, ולא בשארי דינים.

אבל רבינו הרמ"א בסעיף א כתב זה גם על שפוד ועל כל המכשירין, שכן הוא דעת איזה מן הפוסקים. ונראה מדבריהם דלרבים אין מורין, אבל ליחיד יכול המורה להורות, דאם לא כן הוה ליה לומר "ואין להורות כן לאחרים". ואף על פי שלשון הגמרא הוא "ואין מורין כן" – משמע להו דרק לרבים אין מורין. אבל רבינו הבית יוסף כתב בספרו הגדול בסימן תקיד דלאו דווקא לרבים, דהוא הדין ליחיד אין מורין, עיין שם.

סימן תקט סעיף ג[עריכה]

האמנם כבר כתבנו בסימן תצה סעיף כב דבעיקרי דיני מכשירי אוכל נפש לא מצאנו דבר ברור בפוסקים, דהרמב"ם אוסר בכל הדינים לבד בגריפת תנור, וכן מבואר מהרי"ף. ובארנו שם סעיף כה דמשום דאין מורין כן – פסק בכולהו לאיסור, לבד במה שנוגע לאוכל נפש עצמו כמו גריפת תנור, עיין שם.

וכעין זה כתב הרמב"ן בשיטת הרי"ף (הובא בב"ח בסימן זה). וזה לשון הרמב"ן: שאף על פי שהלכה כרב יוסף – לא סמכו עליו לגמרי, ודברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל, כגון גריפת תנור – הלכה ומורין כן היכא דוודאי יתחרך... ודברים שאינם עיקר מכשירי אוכל נפש אלא שהם צריכים, כגון כיבוי שלא יתעשן הבית, וכיבוי דליקת הבית, או כיבוי הנר מפני תשמיש – אסורים לגמרי בין להורות ובין לעשות בהם מעשה ביחוד. ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריך, כגון סכין שעמדה, שאפשר בשאלה שהרי מצויין לכל – מותר על ידי שינוי... אלא שאין מורין משום דשכיחי... עד כאן לשונו.

וכתב הר"ן שכן הוא סברת הרשב"א והסמ"ג, וכן הוא דעת הרמב"ם (ב"ח שם). ואנחנו בארנו בשם בסעיף כה דעת הרמב"ם, עיין שם.

סימן תקט סעיף ד[עריכה]

אבל הטור הלך בשיטת אביו הרא"ש, דהלכה כרב יוסף ומורין כן, לבד בשני דברים אין מורין כרב יוסף: בחידוד הסכין, ובכיבוי הנר לעניין תשמיש. ולכן כתב כאן בשפוד שנשבר, אם אינו ראוי לצלות – מותר לתקנו. ובסכין שנפגמה כתב דמותר לחדדה במשחזת של עץ, או על חבירתה, ומורין כן. אבל במשחזת של אבן, אף על פי שמותר לחדד בה – אין מורין לעשות כן. ואם להעביר שמנוניתו – אף בשל אבן מורין לעשות כן. ובסימן תקיד בכיבוי הבקעת פסק דאם (אם) לא יכבנה תתעשן הקדירה – מותר לכבותה, ורק לתשמיש אסור לכבות לגמרי, עיין שם.

וטעמו פשוט: דבחידוד הסכין אמרו בגמרא דאין מורין כן. ובתשמיש טעמו: דזה מקרי כאפשר לעשותה מערב יום טוב, דלא היה לו להעמיד נר במקום שצריך לתשמיש. ועוד: שהרי יכול להוציאה לבית אחרת. ואף על גב דבגמרא שואל בדין זה (כב א) כשאין לו בית אחרת, והאיסור לכבות הוא לרבנן ולא לרב יוסף, עיין שם – מכל מקום סבירא ליה להטור דכיון דבסכין שהוא לענייני אכילה אמרו דאין מורין כן, כל שכן תשמיש דאינו עניין אכילה, דאין פוסקין כן. ולכן פסק לאיסור.

סימן תקט סעיף ה[עריכה]

והנה רבינו הבית יוסף הלך בשיטת הרמב"ם, ופסק בכולם לאיסור. ולכן כתב בסימן זה סעיף א:

שפוד שנרצף, אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו – אין מתקנין אותו.

עד כאן לשונו, הרי שפסק לגמרי לאיסור. ובסעיף ב כתב:

שפוד שרוצין לצלות בו, והיה ארוך יותר מדאי – אסור לחתכו, ולא לשרפו.

עד כאן לשונו. ואף על גב דפתילה מותר לשרוף לשנים בסימן תקיד – התם מיחזי כמדליק שני נרות. אבל הכא אסור משום תקון כלי (מרדכי).

ויש מי שכתב דצריך לומר דמיירי שהיה אפשר לעשותה מאתמול (מגן אברהם סעיף קטן ד). כלומר: דאם לא היה אפשר מאתמול – מותר. ולי נראה דאינו, דהא לשיטת הרמב"ם כל המכשירים אסורים, כמו שכתבתי. ואם כן, אף כשלא היה יכול לעשותה מאתמול – אסור.

סימן תקט סעיף ו[עריכה]

עוד כתב:

אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה. אבל מחדדה על גבי העץ, או חרס, או אבן. ואין מורין כן לרבים, כדי שלא יבואו לחדדם במשחזת. במה דברים אמורים? כשיכול לחתוך בדוחק, או שנפגמה. אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל – אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבוא להשחיזה במשחזת.

עד כאן לשונו, וזהו מדברי הרמב"ם. ולא כהטור דבעץ מתיר להורות, ובמשחזת של אבן מותר ואין מורין כן כמו שכתבתי בסעיף ד, ועל גבי סכין אחר דינו כעל העץ (שם סעיף קטן ה). וכשם שאין מורין כן לרבים – כן לא יעשה בפני רבים, אלא אם כן יכול להשתמט ולומר שמכוין רק להעביר השמנונית. ובמשחזת – אפילו להעביר השמנונית אין מורין (שם סעיף קטן ו בשם ים של שלמה וב"ח).

סימן תקט סעיף ז[עריכה]

ובסימן תקיד פסק דאסור לכבות הבקעת, אף על פי שאי אפשר להציל הקדירה באופן אחר, עיין שם. וגם לתשמיש – אסור. וזהו הכל כפי שיטת הרמב"ם.

אבל דברי רבינו הרמ"א תמוהים, שהוא הולך בשיטת הטור, ופסק שם לעניין כיבוי הבקעת דאם אי אפשר להציל הקדירה באופן אחר – מותר לכבות, עיין שם. ובסימן זה בסעיף א לעניין שפוד שנרצף, פסק דאם אינו יכול לצלות בו, ונשבר ביום טוב – מותר לתקנו, עיין שם. וזהו כהטור. ואף שהוסיף לומר דאין מורין כן לרבים, ובטור לא הזכיר זה – הלך בזה בשיטת רבינו ירוחם, דגם בזה הלכה ואין מורין כן. ואין זה סתירה לשיטת הטור כמובן.

סימן תקט סעיף ח[עריכה]

אך לפי זה תמוה: דאם כן למה לא הגיה בסעיף ב על דין השחזת הסכין, דבשל עץ מותר לגמרי, ובמשחזת מותר ואין מורין כן כדברי הטור?

ויראה לי בטעמו דבמשחזת לא הלך בשיטת הטור, משום דעל משחזת הגם שבכל הסוגיא (כח א) מבואר דלרב יוסף מותר להשחיז הסכין במשחזת, מכל מקום בסוף הסוגיא מוכח דגם לרב יוסף אסור. דהנה אחר כך אוסר להראות סכין לחכם ביום טוב, וכמו שכתבתי בסימן תצח. ולהרמב"ם הוי הטעם דשמא יאמר לו החכם שהוא פגום, וילך וישחיזנו, כמו שכתבתי שם.

ואי סלקא דעתך דלרב יוסף מותר – מה בכך ישחיזנו? ואי משום דאין מורין כן, הלא אין אנו מורים לו, אלא שיעשה מעצמו, והרי מותר לעשות כן כיון דהלכה כרב יוסף. אלא וודאי דגם לרב יוסף אסור. וסברא זו כתבה הר"ן ז"ל בסוגיא דשם, עיין שם.

ומסקנא דהלכתא דסכין, דאין היתר להורות. רק להעביר שמנוניתו – מותר להעבירו על אבן, ולא כדי לחדדו, דאפילו בשל עץ אין מורין להתיר. אבל אם עושה מעצמו – מותר. ובמשחזת מוחין מלעשות. ולכן הנשים שמעבירין הסכין לחדדו קצת בשולחן או בתנור – אין מוחין בידן, שהרי זה מותר אפילו להרמב"ם. אלא שאין מורין כן, ואין אנו מורים להן, וכשעושין מעצמן – מותר ואינו צריך למחות בידן.

(וסברת הר"ן הזכרנו בסימן תצה סוף סעיף כה, עיין שם.)

סימן תקט סעיף ט[עריכה]

עופות שממלאים אותם בשר וביצים ונצרך לתופרן, וכן דקין ממולאין שנצרכין לתפירה בסופן – מותר לתפרן ביום טוב, שאין זה תפירה המתקיימת, והכרח לאוכל נפש. אבל לתקן החוט – אסור ביום טוב, דזהו מכשירין שאפשר לעשותה מאתמול, ואסור לכל הדעות.

ולכן גם להכניסה למחט – אינו נכון ביום טוב, דיש לחוש שמא יחתוך החוט, ואסור לחתוך החוט ביום טוב ולקושרו בסופו, כדרך שעושים בתפירות. ויש מי שכתב דאם לא הכניס החוט בערב יום טוב – דאסור להכניסה ביום טוב (מגן אברהם סעיף קטן ח). וחומרא יתירה היא, שהרי אין בזה שום איסור. ונראה לעניות דעתי דמותר אם לא הכניס החוט מערב יום טוב, ויזהר שלא יחתוך החוט הנשאר אחר התפירה.

וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר לאחר שתפרו בו. ובאמת אין חילוק בין חתיכה לשריפה, ומעיקר הדין גם לחתוך מותר החוט הנשאר מהתפירה שהרי אי אפשר לעשותה מערב יום טוב, והוא כאוכל נפש גמור. אלא שהנשים נהגו בשריפה ולא בחתיכה, ואולי כדי שיהיה שינוי מבחול.

והא שאסרנו לחתוך החוט – זהו קודם התפירה, שהיה יכול לעשותה מאתמול. אבל מה שאחר התפירה – מותר מדינא (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט). ומותר לחתוך ביום טוב אגד גדיים ועופות מקולסים, וחוטים תפורים שבהמאכלים. וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרין בו העוף, שזהו צורך אוכל נפש ממש, ולא היה אפשר לעשותה מקודם, רק בשעת האכילה או בשעת הבישול. ומחט שנתעקמה – אין לפושטה, ודינה כדין שפוד שנתבאר בסעיף א.

סימן תקט סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדי"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטידא של בשר. והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד. אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה – אסור ללבנו אפילו לאפות בה דבר היתר.

עד כאן לשונו, והטעם משום דבבליעת היתר – די בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ, כמו שכתבתי לעיל סימן תנא וביורה דעה סימן קכא. ואינו ניכר שעושה להכשירה, והוי כמעמידה לבישול. ולכן הצריך תיכף אחר הליבון ליתנו על המאכל, כי היכי דליתחזי שעסוק רק בעסק בישול. אבל הבלוע מנבילה – צריך ליבון חזק, כדי שתהא נצוצות ניתזין ממנו, כמו שכתבתי שם, וניכר לכל שאין זה לשם בישול אלא לשם הכשר.

ועוד נראה לי טעם: דכשהיא של היתר מותרת בטלטול, ובכל רגע ורגע יכול לבשל בה ההיתר הקודם, אלא שרצונו במאכל אחר. ולא גרע הליבון מנקיון בעלמא שרוצה לנקות הכלי, מה שאין כן כשהכלי טריפה, אף שאפשר שמותרת בטלטול דראויה היא לשום בה דבר צונן, מכל מקום כשמתחממת קצת – אינה ראויה לכלום, ולכן אסור בה הליבון.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן יא, דמזה ראיה דמותר להכשיר מבשר לחלב ומחלב לבשר. דלא כדמרגלא בפומי דאינשי שאסור, מטעם דאם כן לא יהיה לאדם רק כלי אחד ויגעילנו תמיד ואתי למיטעי, עיין שם. ובאמת דבר תמוה הוא: וכי ביכולתנו לגזור גזירות מדעתינו? ועוד: דבשבת טז ב, בטומאה ישנה דגזרו חכמים כעין זה, אמרו משום גדר מי חטאת או שארי טעמים, עיין שם. אבל בלאו הכי היתר גמור הוא.)

סימן תקט סעיף יא[עריכה]

וכן אסור להגעיל כלי ביום טוב כשהיא טריפה, כמו שאסור ללבן. וראיתי מי שכתב דאם יכול להשתמש בהמים של הגעלה לאיזה תשמיש, כגון שמגעיל על ידי עירוי, או שיש בהמים ששים נגד האיסור – דמותר להגעיל (רדב"ז חלק ג סימן תב). וסברא נכונה היא. וכן אם הכלי אינה בת יומא – המים מותרים.

ואמנם בעיקר האיסור שכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בליבון והגעלה, והאיסור הוא משום דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש (מרדכי שלהי עבודה זרה), ואם כן אם נטרפו מאתמול – וודאי אסור, שהיה ביכולתו מאתמול להכשירה. ואפילו נטרפה ביום טוב, אם יש לו קדירה אחרת גם כן אסור.

אבל אם אין לו קדירה אחרת – הרי הוא מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב. ואפילו לדעת הרמב"ם שנתבאר הא רק אין מורין כן, אבל יחיד העושה לעצמו – מותר. וכל שכן לדעת הטור שנתבאר (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקט סעיף יב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דמותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח, ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב.

עד כאן לשונו, וכגון שנטרף היום, דלא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב (דרכי משה). וגם אין נראה בזה תקון כל כך כבהכשר מחבת (מגן אברהם סעיף קטן יב), מפני שמעיקר הדין אינו צריך ליבון כלל, דכבולעו כך פולטו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן עו. ולפי זה אפילו היה יכול לעשותו מערב יום טוב – מותר (שם).

ואין נוקבין נקב חדש בחבית ביום טוב. ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב – מותר (שם סעיף קטן יג), ואין מורין כן. ולהטביל כלי חדש ביום טוב – דינו כמו בשבת, ומבואר לעיל סימן שכג. וכן הדחת כלים ושפשוף כלים הוי ביום טוב כמו בשבת, ומבואר שם.

סימן תקט סעיף יג[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין י"ז:

כלי שנטמא מערב יום טוב – אין מטבילין אותו ביום טוב, גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו. ואם היה צריך להטביל מים שבו – מטביל את הכלי במימיו, ואינו חושש.

עד כאן לשונו, כלומר: דצריך לטהר המים הטמאים על ידי השקה למי מקוה, דזהו כזריעה שמבטלת הטומאה. וזה וודאי מותר, דהוי אוכל נפש ממש. ואגב זה מטביל גם הכלי, כיון שנעשו במלאכה אחת.

סימן תקט סעיף יד[עריכה]

כלי שהיה טהור לתרומה, ולקדש טמא מפני חומרת הקדש – מותר להטבילו לקדש ביום טוב, מפני שאין זה תקון גמור, שהרי היא טהורה אלא שעשו מעלה בקדשים. וכן בשארי המעלות שיש לקדשים על התרומה, ולתרומה על החולין, כמבואר בחגיגה (פרק שני ופרק שלישי) – מותר להטבילן ביום טוב מטעם שנתבאר.

ויראה לי דזהו בטומאה דרבנן, שאינה צריכה הערב שמש. אבל אם צריך הערב שמש – פשיטא שאסור להטבילו ביום טוב, כיון שאינו ראוי אלא עד הערב – הוי טירחא שלא לצורך יום טוב.

(ועיין תוספות חגיגה כא א דיבור המתחיל "האונן", עיין שם היטב, ודייק ותמצא קל. ועיין תוספות ביצה יח א).

סימן תקט סעיף טו[עריכה]

וכתב הרמב"ם (שם):

כלי שנטמא ביום טוב – מטבילין אותו ביום טוב. נטמא הכלי במשקין טמאין, שהן ולד הטומאה, מערב יום טוב – מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה. ומדלין בדלי טמא, והוא טהור מאליו. ונדה שאין לה בגדים – מערמת וטובלת בבגדיה.

עד כאן לשונו, ומבואר מדבריו דאם נטמא ביום טוב, אפילו באב הטומאה – מותר לטבול, וכן משמע בגמרא שם. ואף על גב דבאב הטומאה וודאי צריך הערב שמש, ואם כן הוי טירחא שלא לצורך יום טוב – צריך לומר דסבירא ליה כמו שכתב רש"י בביצה שם (ד"ה "בולד"), מפני שראוי להשתמש בו חולין שאינם צריכים הערב שמש.

אמנם התוספות הקשו שם: דהא לחולין אינם צריכים טבילה, עיין שם. ונראה לי דהכוונה למעשר שאינו צריך הערב שמש וצריך טבילה, כדתנן בנגעים פרק ארבעה עשר (משנה ג). וילפינן לה ביבמות (עד ב) מקראי לעניין אדם, ומסתמא דהוא הדין בכלים. ולפי זה אין צריך לומר מה שכתבתי בסעיף הקודם דמיירי בטומאה דרבנן, דגם בטומאה דאורייתא יכול להיות כן.

(עיין שאגת אריה סימן נו, שהאריך בדיני טבילת כלים בשבת ויום טוב, ומסיק לאיסור, עיין שם.)

סימן תקט סעיף טז[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב. עד כאן לשונו.

ואמת שרבותינו בעלי התוספות כתבו זה בשלושה מקומות בביצה (ח א) לעניין טלטול אפר הכירה, שמסלקין אותו לאפות הפשטיד"א; וגם לעניין גריפת תנור וכירים ( כח ב); וגם לעניין בית מלא פירות ונפחת, שנוטל ממקום הפחת ומטלטל האבנים המוקצים (לא ב); וכן כתב המרדכי.

אבל באמת הדברים מתמיהים: דהא עיקרי מוקצות הם ביום טוב ובאוכל נפש, כמו בזימן שחורים ומצא לבנים, וביצה שנולדה ביום טוב למאן דסבירא ליה דהטעם משום מוקצה, ופירות הנושרים ודגים שנצודו ביום טוב. ועיקר מוקצה הוא ביום טוב, ולדעת הרי"ף והרמב"ם חמור משבת. ויש מי שכתב דמה שצריך הרבה – לא גזרו מוקצה (ים של שלמה פרק שלישי סימן כ"א). ודברים תמוהים הם: אטו דגים ועופות אין בהם צורך גדול (מגן אברהם סעיף קטן טו)?

ויש מי שחילק בין אכילה לטלטול (שם). וגם זה תמוה, דהא להדיא אסרו בטלטול ביצה ועופות שלא הוכנו. ועוד אמרו דברים בזה, ולא נתקבלו על הלב (עיין שם במגן אברהם ובהגר"ז סעיף טז).

סימן תקט סעיף יז[עריכה]

ולעניות דעתיד לוטה בזה כוונה אחרת לגמרי. דוודאי במאכל מוקצה – אסרו חכמים לטלטל גם כן, כדתניא (ביצה ג ב|ג ב]]): "ביצה שנולדה ביום טוב – אין מטלטלין אותה...". ורק אם בהמאכל אין מוקצה, אך על ידי השתמשות בהמאכל יפגע בזה איזה מוקצה המעכב המאכל, כמו אפר הכירה אינו מניח לאפות הפשטידא; והטיח שנפל לתנור אינו מניח לאפות הפת; או שהאבנים המוקצים אינם מניחים ליטול הפירות – לזה לא עיכבו חכמים שמפני המוקצה יתבטל משמחת יום טוב, כיון שבעיקר המאכל אין מוקצה.

וכן כשאין לו במה לכסות הדם אלא במוקצה – אסור לו לשחוט, דזהו כמוקצה בעיקר האכילה כיון שמחוייב בכיסוי, ואי אפשר לו לשחוט בלא כיסוי. אמנם אם כבר שחט – מותר לכסות בו כמו שכתבתי בסימן תצח, כי היכי דלא לבטל מצות עשה של כיסוי הדם; ואיסורא דעבד – עבד.

וכן אסור לבשל ולהסיק בעצי מוקצה, דכיון דהמאכל אי אפשר לעשותו למאכל בלא מוקצה – הוה כמוקצה במאכל עצמו. מה שאין כן טיח שנפל, או אפר כירה, או אבני המוקצה – אין להם שייכות לתקוני המאכל, אלא מעכבין מלהגיע להמאכל. לפיכך לא חיישינן להמוקצה, מפני שמחת יום טוב.

(ובזה אתי שפיר כל מה שהקשו בזה, ואתי שפיר דברי התוספות והמרדכי והרמ"א.)