ערוך השולחן יורה דעה עו

קיצור דרך: AHS:YD076

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן עו | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בשר לצלי אם צריך מליחה אם לאו
ובו כ"ה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה

סימן עו סעיף א

כשרוצין לאכול בשר צלי על האש או על גחלים בלי בישול בקדירה, א"צ הבשר מליחה, לפי שהאש שואב הדם ומוציאו לחוץ, ולא מיבעיא אם נצלה יפה, דאז נפלט כל הדם לחוץ, אלא אפילו לא נצלה יפה, ולא נפלט עדיין כל הדם לחוץ, אם רוצה לאכול כך בלי בישול, מותר, דמה שיצא יצא, ומה שלא יצא הוה דם האיברים שלא פירש ומותר, ואף אם אולי התעורר הדם לצאת ולא יצא עדיין לחוץ, הא יש מהפוסקים דס"ל דפירש ממקום למקום אינו אסור אלא כשפירש מחיים, כמו דם צרור שבסימן ס"ז, ולא מה שפירש לאחר שחיטה (רא"ש, כמ"ש הב"י שם), ואפילו להסוברים דזה מקרי ג"כ פירש ממקום למקום ואסור, מ"מ הכא לא חיישינן לזה, מפני שכח האש חזק הוא, ואם רק האש מעורר הדם ממקומו, בודאי יצא לחוץ לגמרי, ואם לא יצא לחוץ הוה סימן שלא עוררו כלל, (וזהו כוונת הפרישה, ומיושב תמיהת הש"ך סק"ב, והגם שכתב להרא"ש, מ"מ כוונתו לתשובת הרשב"א שהשיב לרא"ש כמ"ש הב"י שם, וכן עיקר, ודוק):

סימן עו סעיף ב

ואפילו הדחה שקודם המליחה ג"כ א"צ בצלי (רא"ש פ"א סי"ט), ורק שפשוף משמנונית חלב צריך, לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים (שם), מיהו בדיעבד כשלא שפשף, מותר, ולא מחזקינן איסור (מעדני יו"ט שם), ואם יש להם סכין מיוחד, גם לכתחלה א"צ שפשוף, והטעם שא"צ הדחה, משום שואב הכל, גם מה שעל פני הבשר, ולא דמי למליחה:

סימן עו סעיף ג

וי"א דצלי צריך הדחה תחילה, מפני שהדם שעל פני הבשר נחשב קצת כדם בעין, וכתב רבינו הרמ"א די"א דצריך קצת מליחה תחילה (רש"י), והמנהג להדיחו תחילה, וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם, מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחילה ונצלה כך, מותר, ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו, אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו, אסור, ואין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים, ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר, אבל אם הם מלואים, דינם כבישול, וצריכים מליחה תחילה כמו לקדירה. עכ"ל:

סימן עו סעיף ד

והנה מה שכתב די"א דצריך ג"כ קצת מליחה תחילה, כן כתבו הפוסקים בשם רש"י ז"ל, ותמהו עליו דמה מהני מליחה קצת (תוס' ורא"ש יד.), ועוד דהרי האש ודאי מוציא הדם יותר ממלח, ולע"ד נראה דגם רש"י ז"ל לא אמרה מעולם מפני דין מליחה, אלא מפני שכן דרך בני אדם למלוח קצת, ודבר זה מפורש בגמרא (ביצה יא.), ולא מפני האיסור, אלא כדי ליתן טעם בהבשר (תוס' שם), דלא יאכל תפל מבלי מלח, וגם לענין קדשים שמצינו מליחה לצלי (מנחות כא.) כפי גירסת רבינו גרשום מאור הגולה, אינו מטעם איסור דם, אלא מפני שקדשים מצוה למולחן, כדכתיב (ויקרא ב , יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח" (ר"ן פ"ק דחולין בשם רא"ה), וגם בדברי הרמב"ם פ"ו יש לפרש כן:

סימן עו סעיף ה

ולכן זה שכתב דהמנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת וכו', יכול להיות דההדחה הוה ודאי קפידא מדינא, לחוש לדיעה שסוברת דזהו כדם בעין, אבל ממה שנהגו למולחה קצת, אין ראיה שהמנהג הוא מפני הדין, אלא מפני הטעם, כמו שהיה בזמן חכמי הש"ס כמ"ש. וזה שכתב וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם, הטעם פשוט, דאילו נתמלא המלח דם, נאסר, וכמו שכתב רבינו הב"י ג"כ כלשון זה וזה לשונו: רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה, עושה, (בלא הדחה שאחר המליחה קודם הצלייה), ואין לחוש לדם שעל המלח, ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע ונאסר, לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. עכ"ל. ואם לא הדיחו קודם צלייה, מדיחו אחר צלייה (ש"ך סק"ז), ורבינו הב"י מיירי ג"כ כשהדיחו קודם המליחה (ט"ז סק"ד), ורבינו הרמ"א טעמו ג"כ מטעם זה, וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד אין איסור בזה, דנורא משאב שאיב גם הדם שבתוך המלח כמו שיתבאר בס"ד:

סימן עו סעיף ו

אמנם זה שכתב דאם מלחו בלא הדחה ולא שהה שיעור מליחה ונצלה כך, מותר, יש חולקין על זה, וס"ל דאפילו בלא שהה שיעור מליחה אסור, כמו שקיי"ל בריש סימן ס"ט דנאסר מיד, ולא מהני מליחה עוד. ורבינו הרמ"א ס"ל דנורא משאב שאיב, דכח האש חזק הוא, וכל זמן שלא שהה שיעור מליחה לא נאסרה במה שמלחו בלא הדחה תחילה, ולא דמי למליחה, ובכמה דברים אנו מחמירים במליחה יותר מבצלייה, אבל כששהה במלחו שיעור מליחה, ודאי דנאסר בכל גווני, משום דהמלח מבליע הדם בעין שעליו, ואסור גם לצלי, (ומלשון הב"י נראה דגם בכהאי גוונא מותר ע"י הדחה, אבל הרמ"א אוסר, ועי' ש"ך סק"ט, ועי' לבוש, והש"ך השיג עליו, ודו"ק):

סימן עו סעיף ז

וזה שכתב דאין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים, אין הלשון מדוייק, והכי הו"ל לומר דאין חילוק בין אלו לשאר בשר, וגם כוונתו כן הוא, והרבותא הוא דלא נימא דהעופות החלולים ויש בהם שני צדדים, הוה כשני חתיכות בשר, ופירש הדם מזה לזה, דאינו כן, אלא הוא כחתיכה אחת, ואפילו אי לא הוה כחתיכה אחת לא חיישינן לה בצלי שאצל האש, דכבולעו כך פולטו (ט"ז סק"ו). וזה שכתב דכשהם מלואים בביצים או בשאר בשר דינם כבישול וצריכים מליחה כמו לקדירה, קיצר בכאן, ואין דיניהם שוה, דוודאי במילוי ביצים הוה דינו כמו לקדירה, אבל במילוי בשר אין קפידא רק לכתחלה ולא בדיעבד כמו שיתבאר בסימן ע"ז (ש"ך):

סימן עו סעיף ח

י"א דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו מפני דם הדבוק בו, ויש מחמירים להצריך ג' פעמים הדחה, וי"א דגם לכתחלה די בהדחה אחת (רש"ל), וכל זה לכתחלה, וכן המנהג פשוט, מיהו בדיעבד אם לא הדיחו, ואפילו בישלו כך, מותר, בין שלא נמלח תחילה כלל, ובין שנמלח ולא שהה במלחו, או אפילו שהה במלחו שיעור מליחה כשהודח קודם המליחה, ולא הודח אחר המליחה קודם הצלייה, מותר, ולא חיישינן לדם ומלח שעליו, דהאש שואב הכל:

סימן עו סעיף ט

נהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה, או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה, שלא להפך השפוד תמיד כשצולין בשפוד, כדי שיזוב הדם, ואם יהפכנו תמיד לא יניחו הדם לזוב כראוי, אמנם בדיעבד אין לחוש לזה, דדמא מישרק שריק, והאש שואבו בכל מקום שימצאנו. ודע דבכל מה שנתבאר בדינים אלו אין חילוק בין אם רוצה לאכלו כך צלי, או רוצה לבשלו אח"כ, ורק כשרוצה לבשל צריך ליזהר שיצלנו כדי שיהא ראוי למאכל, והיינו כחצי צלייתו, וי"א עד שליש צלייתו, ויש להחמיר עד חצי צלייה, דכן סתמו רבותינו בעלי השו"ע:

סימן עו סעיף י

ודע דאף שהקלנו בכמה דברים בצלי לענין הדם שע"פ הבשר, דלא חשבנוהו כדם בעין, מ"מ בדם בעין ממש, והיינו דם ממקום אחר שנפל על הבשר, בין שנפל על הבשר כשהוא אצל האש, ובין שנפל על בשר צונן ולא הודח וצלהו על האש, אפילו הדם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבת, ואוסרת ממנו כדי נטילה, ולדידן אסור עד ששים כמ"ש בסימן ק"ה:

סימן עו סעיף יא

יכול לצלות בין על האש, בין על גחלים רותחות, ובין בתנור חם כשהסיק את התנור וגרף את הגחלים, יכול לצלות מהתנור (פסחים עה.). ואם היה מונח בשר או עוף אצל תנור חם מאד, ומקצת הבשר והעוף נצלה מחום התנור, יזהר לחתוך מיד המקום הנצלה, והשאר ימלחנו ויבשלנו, ואם לא עשה כן, אלא מלחו כולו, נאסר המקום הנצלה, שהרי ממקום זה כבר נפלט דמו מחום התנור, ועתה במליחה יבלע אותו מקום את הדם משאר מקום החתיכה, ולא יפליטנו כיון שאין לו דם וציר של עצמו, ועי' מ"ש בסימן ע"ז סעיף ה' שיש סברא להתיר גם בכהאי גוונא:

סימן עו סעיף יב

ויש מי שאומר שאם הניחו אווזא או תרנגולת לאחר שהסירו הנוצות אצל תנור חם מאד, ונגע מקצתו בחרסית התנור עד דאסמיק מבחוץ ונצרר הדם מחום התנור עד שכמעט נצלה מקום הזה, שיש לאסור למלוח ולבשל את כל העוף, ורק יצלנו על האש, דיש לחוש שהחום הבליע הדם שבכל הגוף, ולא יצא עוד ע"י מליחה, ועוד שיש לחוש שנתחמם הלב והכבד והדם שבתוך הגוף ונבלע במקום אחר (הר הכרמל), ובודאי דלכתחלה יש להחמיר בזה ולצלותו כולו, אמנם בדיעבד אין חשש כשחתך המקום הנצלה והשאר מלחו ובשלו כמ"ש, דכיון שאנו רואים שכל גוף העוף לבד המקום שהיה אצל חום התנור הוא קר, אין לנו לחשוש לחששות אלו (עי' יד אפרים):

סימן עו סעיף יג

עוד יש מי שכתב דאותן הנוהגין לצלות בתנור בלי שפוד שיתלה הבשר באויר, אלא מונח על חרסו של תנור, ובהתנור לא היה אש וגחלים אלא שנשאר החום, לא יפה הם עושים, שיש לחוש שאחר שנפלט הדם חוזר הבשר ובולע הדם, כיון שאין אש בתנור שישרוף הדם (כנסת הגדולה), וגם זה נכון לכתחלה, ובדיעבד אין קפידא, דחום האש הוה כאש עצמו (שם), ועוד דדם מישרק שריק (עיין תוס' פסחים עד.). ודבר פשוט הוא דלצלות בשר בכלי, דהיינו צלי קדר, דינו כבישול, וצריך מליחה כמו לבישול, דאל"כ נאסר הבשר כמו מליחה בכלי שאינו מנוקב, דהדם נפלט וחוזר לתוכו, ואפילו בזמן מועט נאסר הבשר, ולכן יש ליזהר בזה:

סימן עו סעיף יד

כבר נתבאר בסימן כ"ב דבעוף צריך לשחוט הורידין או לנקבן בשעה שהוא מפרכס שעדיין הדם חם, כדי שיצא ולא יתקרר בתוכו, ואם לא עשה כן, לא יצלנו שלם, ואם צלאו שלם, יחתוך הורידין וישליכם, ויחתוך סביבם כדי נטילה שהוא כעובי אצבע, ע"ש:

סימן עו סעיף טו

ולכן אם לא ניקב הורידין בעוף בשעת שחיטה או סמוך לה, אסור לאכלו אפילו צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה, ואפילו אם רוצה לאכול בשר חי, דבשאר בשר מותר, דהוה דם האיברים שלא פירש, מ"מ בכאן אסור עד שיחתוך וימלח, משום דהדם שבתוך הורידין הוה כדם כנוס. ואם ניקר הבשר מחוטי דם, אוכל אפילו בלא מליחה חי, או צלי, ואפילו כולו כאחד, דכיון דניקר ודאי דנחתכו הורידין. ויש אומרים דלא מהני ניקור, ואסור לאוכלו כולו כאחד אפילו בצלי אלא אחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים, אם בשעת שחיטה לא נשחט רק סימן אחד, דבעוף הכשירו בכך, אך לדידן אסור לחתוך הסימן השני בסכין לאחר שחיטה כמ"ש בסימן כ"ג, ולכן לדידן יש תקנה יותר טובה, והיינו לחתוך הראש, דכבר נתבאר בסימן כ"ב דאחר שנחתך הראש לא חיישינן לורידין, ע"ש:

סימן עו סעיף טז

כתב הטור וזה לשונו: כתב בספר המצות שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שבו שנבלע בסכין, והרשב"א אסר השפוד, שכתב שפוד שצולין בו בשר בלא מליחה, בולע מהדם ונאסר, והורה אחד מהגדולים שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו, אבל מותר לצלות בו ולהשהות בו כל זמן שהבשר זב, שכל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע מהדם שבשפוד, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהשפוד מותר, דנורא מישאב שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם, ולפ"ז הוא הדין דסכין נמי מותר. עכ"ל הטור:

סימן עו סעיף יז

ביאור הדברים, דבעל ספר המצות אוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש קודם שיעור צלייתו לענין פליטת דם, והיינו כחצי צלייתו, מטעם שהסכין יבלע מהדם, ואע"ג דקיי"ל דדם מישרק שריק, זהו לענין הבשר עצמו, ולא לכלי אחרת, ואין לשאול דא"כ למה לו להורות דין זה בסכין, והרי לפ"ז גם השפוד שצולין בו נאסר, והיה לו לומר דנאסר השפוד כמו שכתב בשם הרשב"א, וק"ו לסכין, אלא ודאי דס"ל דהשפוד אינו נאסר והסכין נאסר, וההפרש בין זה לזה, דבהשפוד שצולין בו אמרינן כבולעו כך פולטו, כיון שגם השפוד תדיר על האש, ולכן כמו שבבשר אמרינן סברא זו, כמו כן בהשפוד, כיון שהוא על האש כהבשר, אבל הסכין שהוא צונן, בולע מהדם ואינו מפליט, ועי' מ"ש בסימן ע"ז סעיף ד':

סימן עו סעיף יח

אבל הרשב"א אוסר גם השפוד, דס"ל דבו לא אמרינן כבולעו כך פולטו, דהבשר שיש לו פליטת עצמו, שפיר פולט גם מה שבלע, ולא כן השפוד שאין לו פליטת עצמו, מיבלע בלע ומיפלט לא פליט, ולכן לא נאסר הבשר מהשפוד, דכל זמן שהבשר זב ופולט, איידי דטריד למיפלט לא בלעה, ולכן כתב אחד מהגדולים דזהו רק כשהוא על האש, אבל אחר שהוסר מהאש דאז נפסקה הפליטה מהבשר, שוב בולע הבשר מהשפוד ונאסר, ולפיכך יש ליזהר שתיכף שהוסר מעל האש יסיר הבשר מהשפוד, (וזהו כוונת הרמ"א באורח חיים סימן תק"ט סעיף ה', כלומר מי שרוצה לחוש לדיעה זו, ולחנם תמהו עליו, ודוק):

סימן עו סעיף יט

אבל הרא"ש חולק על כל זה, וס"ל דטבע האש להמשיך הדם אליו, ולא להבליעו באיזה דבר, ולכן מותר גם השפוד, גם הסכין שחתך בו, ואף שהרא"ש לא כתב רק על השפוד, מ"מ דקדק הטור מטעמו דגם הסכין מותר (ב"י), דכיון דהאש אינו מניחו להבליע הדם, מה לי שפוד מה לי סכין, הא אידי ואידי חד טעמא הוא. ויש מי שכתב דאפילו לדעת הרא"ש אם הוסר השפוד מעל האש, נאסר השפוד והבשר והסכין שחתך בו, אם עדיין לא פלט כל דמו (ב"ח), והסברא נותנת כן, דכיון דעיקר טעמו הוא מפני שהאש מונע מלבלוע, לא שייך זה אלא בעודנו על האש, ולא כשהוסר מעל האש, ויש מי שמתיר הבשר, מפני דכשהיא רותחת היא פולטת ואינה בולעת, וכשנתקרר אינה פולטת ואינה בולעת, אבל השפוד אסור (ט"ז סק"ט). ודע דכל זמן שהבשר אצל האש, אע"פ שכבר פסק הדם מלזוב, מ"מ אין הבשר נאסר אפילו למי שאוסר השפוד, דבבשר ודאי אמרינן כבולעו כך פולטו אף לאחר פליטת הדם, דלא כיש מי שחולק בזה (ש"ך סקכ"ב), ואף אם גם אינו פולט ציר (פמ"ג), וצ"ל הטעם משום דהבשר יותר נוחה לפלוט מהשפוד, וצ"ע:

סימן עו סעיף כ

ורבותינו בעלי השו"ע הביאו כל דיעות אלו, והכריעו לקולא כדעת הרא"ש, וכתבו בסיף ד' דאנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד. עכ"ל. והיינו דלכתחלה נזהרים שלא לשהות הבשר על השפוד לאחר שהוסר מהאש, וכל שכן שלא לחתוך בסכין קודם גמר צלייה מפליטת דם, וכן השפוד נאסר אף לצלות עליו עוד בשר בלא ליבו (פמ"ג סקכ"ג), ובדיעבד הכל מותר, אבל אם חתך בסכין הצלי שהוסר מעל האש, נהי דהבשר יש מי שמתיר כמ"ש בסעיף הקודם, אבל הסכין בודאי נאסר, דלא גרע מסכין ששחט בה שאסור לחתוך בו רותח כמ"ש בסימן י', וכל שכן בחום האש לאחר שהוסר מהאש, (ושפוד שצלו בו טריפה, נאסר מיד, וכן הסכין שחתכו בו):

סימן עו סעיף כא

צלי שלא נמלח, וחתכו על גבי ככר, אע"פ שיש בככר מראה אודם, ואף שעבר בכל הככר מעבר לעבר, ואפילו המוהל עב, מותר, אם נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם, דהיינו חצי צלייתו, דאין זה מין דם אלא מוהל בעלמא, ולכן גם המוהל בלא הככר נמי שרי, ויש מי שרוצה להחמיר במוהל עב, ואינו עיקר (ש"ך סקכ"ד):

סימן עו סעיף כב

כתב הטור בשר שצולין בלא מליחה, אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו, עד שיצלה עד כדי שיהא רואי לאכילה ע"י צלייה זו, וקאמר בגמרא (קיב.) שאם נותן בכלי ב' או ג' גרגרי מלח, מותר, לפי שהמלח מושך כל הדם בטבעו לשולי הכלי, והשומן צף למעלה, ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה, ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי, ומיהו הכלי אסור, לפי שבולע מן הדם. במה דברים אמורים, בבשר, אבל בכבד אסור בכל ענין ליתן כלי תחתיו לקבל שמנונית, מפני שדם הכבד עבה, ואינו יורד לשולי הכלי, ומתערב עם השומן. וכתבו הגאונים שלא התירו ע"י נתינת מלח אלא בב' או ג' גרגרין, אבל אם המלח הרבה, אסור, לפי שפוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן, ועל כן כתב רש"י שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות או למעט, ואין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה כדי מליחה לקדירה, וכתב הרשב"א דאם עבר ונתן אפילו מלח הרבה, מותר, שאין בו איסור דאורייתא כיון שנתבשל הדם, ובלבד שנתבשל קצת עד שתעלה תמרותה, פירוש עד שנצוצות הנתזות ממנה על הגחלים מעלות עשן, שזה סימן שאין דם עוד, שאין דרך הדם להעלות עשן. עכ"ל הטור:

סימן עו סעיף כג

ודבריו צ"ע, דאיך מותר מדינא ע"י גללי מילחא, הא נאסר השומן מהדם שהוא רותח, וכן מהכלי נאסר השומן, שהרי כתב שהכלי אסורה, ואיך מותר השומן, ובאמת יש מרבותינו והם הרשב"א והר"ן מפרשים דהיתר נתינת הכלי ע"י גללי דמילחא אינו אלא לאחר שנצלה כמאכל בן דרוסאי, דמדינא מותר לגמרי, ורק מפני מראית העין כיון שהמוהל בעין, ולא דמי לככר שחתך עליה בשר שבסעיף כ"א, ויש מי שרצה לומר דגם הטור כוונתו כן (עי' ב"י), אבל אי אפשר לומר כן, דדברי הטור הם בתחילת הצלייה, וזהו דעת הרא"ש (פ' כל הבשר סל"ו), וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ כמש"כ בפ"ו ממאכלות אסורות דין ט"ו, ע"ש, (ב"ח ודרישה), וגם אין זה לפי מ"ש בסעיף כ"א דגם כשהמוהל בעין מותר ע"ש, ולא חיישינן למראית עין דהכל מבינים שהוא מוהל בעלמא, כמו המוהל שאנו רואים לאחר שיעור מליחה, (גם דברי הב"ח תמוהים, שעל הב"י השיג, והוא פירש דמיירי לאחר חצי צלייתו, ע"ש, וכבר השיגו עליו הט"ז סקי"א והש"ך סקכ"ה):

סימן עו סעיף כד

וכתבו דלכן לא נאסר השומן, דכיון שאין הכלי מונח על האש נהי שהוא בולע מדם הנוטף לתוכו חם, מ"מ אינו כדאי לאסור את השומן (ב"י ודרישה). ואין הדברים מובנים, ויראה לי דה"פ, דהנה הדם הנוטף לתוך הכלי טיף אחר טיף, לא חמיר יותר מכלי שני, כיון דנפסק הקילוח, ולכן אין הדם והכלי אוסרים השומן, ולפ"ז הרשב"א והר"ן לשיטתייהו דס"ל דגם כלי שני מבליע כמ"ש בסי' ק"ה, הוכרחו לפרש דמיירי לאחר שנצלה מעט:

סימן עו סעיף כה

ורבינו הבית יוסף כתב בסעיף ו' בשר שצולין בלא מליחה, אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה על ידי צלייה זו. עכ"ל. והשמיט לגמרי הך דגללי מילחא, מטעם שכתב הטור בשם רש"י שאין אנו בקיאין. ודע דבגמרא שם אמרו מקודם דמשיעלה העשן מותר לתת הכלי תחתיו, ופריך בגמרא שמא צד התחתון של הבשר נתבשל ולא צד העליון, ונדחה דבר זה עיין שם, ואמנם זה שרבינו הב"י כתב עד שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה, פשוט הוא שכוונתו שיראה שכל הבשר נתבשל עד שיהא ראוי לאכילה, בין צד העליון ובין צד התחתון, ושני גדולים השיגו על רבינו הב"י מכח סוגית הגמרא שכתבנו דלא מהני ראוי לאכילה בלא גללי מילחא (ב"ח, ומעדני יו"ט בדברי חמודות שם אות קפ"ה), וכתבו שבהכרח יש ט"ס בשו"ע, ואינו כן, דזהו ענין אחר כלל ממה שנאמר בגמרא כמ"ש, (וגם הט"ז והש"ך השיגו על הב"ח, ע"ש, ולא הזכירו המעדני יו"ט):