ערוך השולחן אורח חיים תצה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כללי הדינים של המלאכות האסורות ביום טוב והמותרות ביום טוב
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן תצה סעיף א[עריכה]

ששה ימים בשנה, ובגולה שנים עשר יום, הם ימים טובים. ואלו הן:

  • יום ראשון של פסח, ובגולה שני ימים;
  • ושביעי של פסח, ובגולה גם שמיני של פסח;
  • ושבועות יום אחד, ובגולה שני ימים;
  • וראש השנה יום אחד, ובגולה שני ימים, ועתה גם בארץ ישראל כן;
  • ובראשון לחג הסוכות, ובגולה שני ימים;
  • ובשמיני עצרת, ובגולה עוד יום אחד.

סימן תצה סעיף ב[עריכה]

ימים אלו אסרן התורה ממלאכה, לבד מלאכת אוכל נפש, כדכתיב בפרשה "בא" (שמות יב טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם." ולכן ב"אמור" (ויקרא כג ז) וב"פינחס" (במדבר כח יח) כתיב: "כל מלאכת עבודה לא תעשו", כלומר: דמלאכת אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, אלא מלאכה של תענוג לענג הגוף.

וזה שבסוף "ראה" (דברים טז ח) כתיב על שביעי של פסח "לא תעשה מלאכה" – לא חששה לפרש "מלאכת עבודה", מפני שכבר פירשה באמור ובפינחס. ולכן קיצר במשנה תורה, וכמה מצות קיצרה במשנה תורה, כידוע.

סימן תצה סעיף ג[עריכה]

ולכן, כל השובת במלאכת עבודה באחד מהן – הרי זה קיים מצות עשה, שנאמר בהם "שבתון", כלומר: תשבות ממלאכה. וכל העושה מלאכה באחד מהן עבר על לא תעשה של "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

וזהו מה שרגיל בש"ס לומר דיום טוב "עשה" ו"לא תעשה", כלומר: דהעושה מלאכה עובר על עשה ד"שבתון", ועל לא תעשה ד"כל מלאכת עבודה לא תעשו".

(וכן פירש רש"י בביצה ח ב.)

סימן תצה סעיף ד[עריכה]

בכל המועדים כתיב "מקרא קדש יהיה לכם". ודריש בתורת כהנים פרשת אמור, ובמכילתא פרשת בא: "מקרא קדש" – קדשיהו. במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה, ובכסות נקייה. ובראש השנה (לב א) אמרינן: "מקרא קדש" – זו קדושת היום.

ונראה לי דגם בתורת כהנים ובמכילתא הכי פירושו: "מקרא קדש" – קדשיהו, כלומר בקדושת היום: בקידוש, ובתפילה, ובברכת המזון. במה אתה מקדשו? כלומר: במה יהיה ההיכר בפועל ממש שזה היום קדוש לך? במאכל, ומשקה, וכסות נקייה. שלא תאכל כמו בחול, ולא תשתה כמו בחול, ולא תלבש כמו בחול. וזהו עונג יום טוב, ונמצא דעונג יום טוב הוי כמצוה של תורה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תצה סעיף ה[עריכה]

אף על גב דבשבת אם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחת – חייב על כל מלאכה ומלאכה, כמו שכתוב בסימן רמב, והנה ביום טוב ליכא קרבן בשוגג, כיון דבמזיד אין בו אלא לא תעשה.

מיהו אם עשה מלאכות הרבה בהתראה אחת, היה מן הדין שילקה על כל מלאכה ומלאכה, כמו שבשבת חייב חטאת על כל מלאכה אף שהיו בהעלם אחד. ומכל מקום אינו כן, והעושה מלאכות הרבה בהתראה אחת, כגון שבנה, וסתר, וזרע, וארג, וכיוצא בהן – אינו לוקה אלא אחת. וכך אמרו חכמינו ז"ל (מכות כא ב): חילוק מלאכות לשבת, ואין חילוק מלאכות ליום טוב. דבשבת יש דרש לזה כמו שכתוב שם, מה שאין כן ביום טוב.

סימן תצה סעיף ו[עריכה]

תנן בריש פרק שלישי דביצה (כג ב): אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, אף על גב דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן, והותרו לצורך יום טוב. טעמא: משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה – חייש למיכמר, בישרא – פן יתחמם ויסריח. אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום, ויניחנו במצודתו במים ולא ימות, ולמחר יטלהו.

עד כאן לשון רש"י ז"ל. ביאור דבריו: דזה שהתירה התורה מלאכת אוכל נפש ביום טוב – זהו מפני דיותר טוב פת חמה, ובישול שמבשלים היום, ובשר ששוחטים היום. אבל צידה, הגם שדגים של היום טובים משל אמש – מכל מקום הרי יכול לצודם מערב יום טוב, ולהשהותם במים, ויהיו טובים כמו נצודו היום.

סימן תצה סעיף ז[עריכה]

והנה אף שיש מי שאומר דכוונת רש"י דהאיסור על דברים שיכול לעשותן מערב יום טוב, ולא יתקלקלו – הוה רק דרבנן (מג"ש), מכל מקום רבים הסכימו דכוונתו דהאיסור הוא מן התורה (ים של שלמה ופני יהושע, וכן כתב הר"ן, עיין שם). וכן כתב הסמ"ג בשם ר"י הזקן בעל התוספות.

וזה לשון הסמ"ג ריש הלכות יום טוב: אומר רבינו יצחק בר שמואל דמכשירין – דין הוא שיהא מותרין מן התורה בכל עניין אם לא מיעט רחמנא, הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כאילו נעשו היום. אבל אוכל נפש וודאי אסור מן התורה, אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול. עד כאן לשונו.

וגם הר"ן כתב שנראה להדיא מן הירושלמי שהן מן התורה. ואף ברייתא דשבת (צה א), דתניא: המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש; הזיד ביום טוב לוקה ארבעים, עיין שם – משמע כן.

סימן תצה סעיף ח[עריכה]

ויש שיטה אחרת בירושלמי ביצה פרק ראשון (הלכה י).

איתא: מניין שאין בוררין, ולא טוחנין, ולא מרקידין? ר' אחא בשם רשב"ל: "כל מלאכה לא יעשה בהם" עד "ושמרתם את המצות". רבי יוסי בעי: כלום למדו לתבשיל? אלא מכאן ר' יוסה לא אמר כן. אלא ר' יוסי בשם רשב"ל: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" עד "ושמרתם את המצות". תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו – הרי אלו מיעוטין, שלא יקצור, ולא יטחון, ולא ירקד ביום טוב.

עד כאן לשון הירושלמי. והביאור הוא: דלא התירה התורה אלא מלישה ואילך, שהוא זמן שימור דמצה. אבל לא המלאכות הקודמות, שאין דרכן לעשותן קודם אכילה, אלא מזמן מרובה קודם, כמו קצירה וטחינה והרקדה. ובברירה פליגי.

סימן תצה סעיף ט[עריכה]

והנה במשניות סוף פרק קמא דביצה מתירין בית הלל דיכת תבלין וברירת קטניות. ואמנם באמת מפרש הירושלמי שם דאף על גב דדיכה הוי תולדת טוחן – מכל מקום מותר, משום דהוי טחינה שלא כדרכה. והך דברירה דחי לה, עיין שם היטב, שאומר שיש בזה פלוגתא דרבן גמליאל ורבנן.

ומדברי הרא"ש ריש פרק שלישי נראה דהך דירושלמי הוה אסמכתא בעלמא. ותימא לומר כן, שהרי מקודם אומר שם: הבורר והטוחן והמרקד בשבת – נסקל, וביום טוב – סופג את הארבעים; עיין שם. וכן הוא בירושלמי דכלל גדול הלכה ב, עיין שם.

ולפי הירושלמי אתי שפיר מה דאיתא בריש ביצה, גזירה שמא יעלה ויתלוש. ולפירוש רש"י קשה קצת: דהא זהו וודאי דפירא שנתלשה היום – עדיפא מפירא שנתלשה אתמול, וכמו שכתב הראב"ד בהשגות פרק פרק ראשון דין ח, וזה לשונו: בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביום טוב מן האילן, שהרי בני יומן יפין יותר..., עד כאן לשונו. אבל להירושלמי ניחא, מפני שאינן מלאכות שקודם הסעודה כמו לישה.

(וגם הראב"ד כתב שם: והירושלמי סומך אותו על קרא ד"אך אשר יאכל", עד כאן לשונו, דמשמע גם כן דהוא אסמכתא. והרי הירושלמי אומר: סופג את הארבעים. וצריך עיון גדול.)

סימן תצה סעיף י[עריכה]

וזהו דעת המהרש"ל בים של שלמה ריש פרק שלישי, וזה לשונו: דווקא אלו מלאכות שעומדת מיד לאכילה, כגון שחיטה, וכן מלישה ואילך. אבל כל שאר מלאכות עומדות לימים רבים..., כגון תלישת פירות וקצירת תבואה, ואף טחינה דרך... לימים רבים. ומטחינת פלפלין אין ראיה, לפי שעומדין לאכילה כי תבלין... מפיגין טעמן. ואף שמלח אינו מפיג טעמו, מכל מקום אין דרך לעשות ממנו אוצר אחר הדיכה, אלא שדכין לצורך יום או יומים... והכלל העולה בידינו: קצירה וטחינה ותלישה וצידה, וכל הדומה להם, שאינה עומדת לאכילה כשחיטה ולישה – אסור מדאורייתא. ולא מהני ליה שינוי, אפילו נזדמן לו בעניין שלא היה אפשר לעשותן מבעוד יום. ואוכל נפש ממש, אפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב – מדאורייתא שרי, ומדרבנן אסור. ועל ידי שינוי שרי. ואם מפיג טעמו – שרי אף בלא שינוי.

עד כאן לשונו, וזהו דרך הירושלמי. ומש"ס דילן ליכא סתירה לזה, ואדרבא מדגזרינן בריש ביצה שמא יעלה ויתלוש, משמע להדיא דתלישה הוה איסור דאורייתא. והתוספות בביצה הסכימו לשיטה זו.

סימן תצה סעיף יא[עריכה]

האמנם שיטת הרמב"ם והרא"ש והתוספות בשבת (צה א) וכמה מהראשונים, דמן התורה מותרים כל המלאכות השייך לאכול נפש, אפילו קצירה וטחינה, ורק מדרבנן אסרו הרבה מלאכות.

וזה לשון הרמב"ם בפרק ראשון דין ה:

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה לא הפסד ולא חסרון – אסרו חכמים לעשותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיות אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב...
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, אף על פי שההוצאה אפשר מערב יום טוב, כדי להרבות בשמחת יום טוב: הולך ויביא כל מה שירצה, ולא יהיה כידיו אסורות. אבל שאר מלאכות, הואיל ויש בהן עסק – אין עושין אותן ביום טוב.
כיצד? אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החטים, ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חסרון.

עד כאן לשונו.

סימן תצה סעיף יב[עריכה]

והקשה הראב"ד: דאם כן למה לא התירו תלישת ירק ופירות, שהרי בני יומן הם יותר טובים משל אמש? ותירץ המגיד משנה: שכל שבעיקר המלאכה אין הפסד, לא חשו מה שבחלק ממנה יש הפסד. וכיון שעיקר קצירת התבואה טובים של אמש כשל היום, לא חשו להתיר חלק מזה פירות וירקות אף על פי שיש בהם הפסד. ואף על פי שהתירו שחיקת תבלין, אף על פי שהיא תולדת טחינה, מפני שזהו כמכשירי אוכל נפש, ובמכשירין הקילו; עיין שם. וסיים: וצריך עיון.

ובאמת למה יקילו חכמים במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו? וגם אי אפשר לומר כהירושלמי שהבאנו בסעיף ט דדווקא על ידי שינוי מותר, שהרי הרמב"ם פסק להדיא בפרק שלישי דין יב דתבלין לא בעי שינוי. וזהו דרך הרי"ף: דהשינוי שבגמרא אינו אלא אמלח, עיין שם.

ויותר נראה לומר כמו שכתב הר"ן, שלא אסרו חכמים אלא מלאכה הנעשית לימים רבים, כמו קצירה ותלישה וטחינה, אף שתתקלקל כמו תלישת פירות וירק, והם נעשים כעיקר המלאכה. אבל שחיקת תבלין שלא נעשית המלאכה כעיקרה של טחינה אלא במדוכה, ואינה נעשית לימים הרבה –התירו, כיון שמתקלקלים מאמש, עיין שם. דבזה לא שייך גם טעמו של הרמב"ם שיבטל על ידי זה משמחת יום טוב.

ואין לומר דכיון דעל כל פנים טחינה בכי האי גוונא מותר, אם כן נימא מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. דלא קשיא כלל, שהרי עיקר המלאכה לא הותרה, וטחינה זו אינה עיקרה של מלאכת טוחן, כמו שכתבתי. ובפרט לדעת הרמב"ם שיתבאר לא אמרינן "מתוך" רק בהוצאה ובהבערה, ולא בשארי מלאכות.

(ולשיטה זו צריך לומר הך דהרודה חלות דבש בשבת צה א דלוקה, דלאו על זה קאי אלא על המכבד והמרבץ, כמו שכתוב הר"ן שם; או כדברי התוספות שם, דמיירי בדבר שאינו ראוי לאכילה. והן דריש ביצה, שמא יעלה ויתלוש, באמת הרי"ף והרמב"ם לא פסקו בטעם זה, אלא כטעמא דרבה משום הכנה, עיין שם. ועוד: דכמו שאמרו שם כולה חדא גזירה היא, כמו כן נאמר כולה חדא גזירה היא לשבת וליום טוב. וכשגזרו אשבת – גזרו נמי איום טוב. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצה סעיף יג[עריכה]

איתא בביצה (יב א) דבכל מלאכה שהותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש, אמרינן "מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך". והטעם נראה: דכיון דכתיב (שמות יב טז) "אך אשר יאכל לכל נפש – הוא לבדו יעשה לכם", משמע דהמלאכה שהיא לאכילה – הותרה ביום טוב (וכן כתוב הפני יהושע, עיין שם).

ולשיטת רש"י אף שאין בה צורך כלל – מותר. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שם, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא. אך התוספות והרא"ש הוכיחו מכמה ראיות דדווקא כשיש צורך קצת, אך שלא לצורך כלל – אסור מן התורה. והביאו ראיות מהאופה מיום טוב לחול, דלוקה. ואפילו למאן דלית ליה לוקה, זהו משום "הואיל" כמו שיתבאר.

ואי אמרינן "מתוך" לגמרי, למה ילקה ולמה לן סברא ד"הואיל"? ועוד דקיימא לן: "לכם" – ולא לאחרים, "לכם" ולא לבהמה, כיון דאמרינן "מתוך" למה יאסר? אך יש לומר לשיטת רש"י דאין זה דמיון, דלחול ולאחרים כיון דהתורה אסרה זה בפירוש – וודאי לוקה. ולא דמי לדבר שאין בו צורך כלל, שלא אסרה התורה מפורש בזה (וכן כתוב הקרבן נתנאל שם).

סימן תצה סעיף יד[עריכה]

והנה לשיטת רש"י ותוספות והרא"ש אמרינן "מתוך" בכל המלאכות שהן לצורך אוכל נפש. אבל שיטת הרמב"ם הוא דלא אמרינן זה רק על מלאכת הוצאה והבערה.

וזה לשון הרמב"ם שם בדין ד:

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה; חוץ מהוצאה והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה – הותרה שלא לצורך אכילה.
לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן, או ספר תורה, או מפתח, וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות – כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ואפייה ובישול וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה – אסור, כגון כתיבה, ואריגה, ובנין, וכיוצא בהן.

עד כאן לשונו, ולדבריו מתורצים קושית התוספות והרא"ש מאופה מיום טוב לחול, ומבשל לאחרים, דבאפייה ובישול לא אמרינן "מתוך".

(וצריך לומר שלא היתה בגירסתו בגמרא יב ב הבערה ובישול אינה משנה, אלא הבערה לחוד. וכן משמע ממה דסיים שם: "הכי נמי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך..., דאי בית הלל..., מתוך שהותרה הבערה לצורך...". ולא אמר בישול, עיין שם.)

סימן תצה סעיף טו[עריכה]

וטעמו נראה לי מדלא מצינו בגמרא סברא זו ד"מתוך" אלא בשני מלאכות אלו. וסברא גדולה יש לחלקם מכל המלאכות לעניין יום טוב, משום דגם בשבת אף שנכללו בכלל "לא תעשה מלאכה", מכל מקום יש עליהם מקראות בפני עצמם. דהוצאה ילפינן בשבת ריש הזורק (צו ב) מ"ויצו משה ויעבירו קול במחנה" (שמות לו ו), וכמו שכתבו התוספות ריש שבת (דיבור המתחיל "יציאות") דמשום דהוצאה מלאכה גרועה היא, לפיכך אם לא היה על זה מקרא מיוחד – לא הוה כיילינן ליה בכללא דמלאכות. עיין שם.

ובהבערה יש קרא ד"לא תבערו" (שמות לה ג). ואף על גב דמהך קרא ילפי תנאי אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת, מכל מקום סוף סוף יש עליו מקרא בפני עצמו, דמשמע דווקא ביום השבת. ועוד: דכי היכי דלמאן דסבירא לן דהבערה ללאו יצאת – וודאי אין ביום טוב איסור הבערה, כיון שאינה בכלליות "כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת". ועוד: דהא מלאכה שבשבת בסקילה הוי ביום טוב בלאו, ואם כן הבערה שהיא בשבת בלאו – הוי ביום טוב בלא כלום. ולכן גם מאן דסבירא לן לחלק אינה בכלל מלאכות, דהא בזה לא נחלקו.

(עיין מגיד משנה שכתב על הוצאה: לפי שאף היא באוכל ומשקה. ואינו מובן כלל, דהא גם שחיטה ובישול ואפייה הם באוכלין ומשקין. ועיין לחם משנה שתמה עליו. ומה שהקשה הלחם משנה דאם כן מה צריך בשתים אילו טעמא ד"מתוך", כיון שאינן בכלל המלאכות, עיין שם – תמה אני, דהא סוף סוף גם הם בכלל "לא תעשה מלאכה" דשבת, אחר שלמדנו ההוצאה מקרא ד"ויצו משה", והבערה קיימא לן דלחלק יצאת, אלא שאמרנו דלכן נתחלקו לעניין "מתוך" מפני שיש בהם שינוי. ודייק ותמצא קל.)

(ובכתובות ז א שאומר על חבורה "מתוך" – לא קאי הכי. והכי פירושו: מאי דעתך לומר בזה גם כן "מתוך", והא לא אפשר. ועיין בסעיף כא).

סימן תצה סעיף טז[עריכה]

וזה שכתב הרמב"ם על הוצאה "להוציא קטן או ספר תורה או מפתח" – וודאי דמן התורה מותר אפילו באבנים ובכל דבר שאינו לצורך כלל, כלשיטת רש"י ז"ל. אלא שמדרבנן אסור.

ואמנם זה שכתב דכל שאר מלאכות שיש בהן צורך אכילה – מותר, כגון שחיטה...; וכל שאין בהם צורך אכילה – אסור, כגון כתיבה ואריגה... – אין זה מעניינא במה שהתחיל. דהוצאה והבערה מותר אפילו שלא לצורך אכילה, והויי ליה לסיים דשארי מלאכות כשחיטה ובישול דאסורים אם אין בהם צורך אכילה. ומה עניינא דכתיבה ואריגה לכאן?

והמגיד משנה פירש דהוצאה והבערה הוה כמו כתיבה ואריגה, אלא מתוך שנצרכים לאוכל נפש – הותרו לגמרי, עיין שם. ואינו מובן כלל הדמיון.

(ודברי הלחם משנה שכתב דכתיבה ואריגה אף לצורך אוכל נפש אסורת, ודחה והאריך, ונשאר בצריך עיון. וכל הדברים נפלאים. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצה סעיף יז[עריכה]

ולעניות דעתי נראה דהכי פירושו: דזהו ההפרש בין הוצאה והבערה לשארי מלאכת אוכל נפש, דהוצאה והבערה מותרים אפילו שלא לצורך אוכל נפש, אבל שארי מלאכות אוכל נפש, כשחיטה ואפייה ובישול – לא הותרו רק לצורך אוכל נפש דישראל ומה שצריך ביום טוב.

אבל כל שלא לצורך – אסורים, כמו כתיבה ואריגה ובנין, דוודאי אין להם שייכות לאוכל נפש; כמו כן שחיטה ובישול ואפייה. וזה שאמר "כגון כתיבה ואריגה" הוי "כמו כתיבה ואריגה", כלומר: דשחיטה שלא לצורך אוכל נפש הוה כמו כתיבה.

סימן תצה סעיף יח[עריכה]

גרסינן בפסחים (מו ב):

האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה. רבה אמר: אינו לוקה, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה.

והלכה כרבה. ולכן פסק שם הרמב"ם) דהמבשל ביום טוב לאחרים, או לבהמה, או לחול – אינו לוקה, שאילו באו לו אורחין היה אותו תבשיל ראוי להן. עד כאן לשונו.

וראיתי שיש הפרש בין דברי הרמב"ם לפירוש רש"י. דמלשון הרמב"ם מבואר דאף כשמבשל מפורש לאחרים או לבהמה או לחול – אינו לוקה, מטעם שאילו באו לו אורחים הוי חזי להו. אבל רש"י ז"ל (דיבור המתחיל "האופה") פירש: האופה מיום טוב לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו, דפשיטא לן דלא חזי ליה. מידי האידנא עד אורתא שהוא חול. עד כאן לשונו.

מזה מבואר דלא שבישל ואפה מפורש לחול, דבכי האי גוונא וודאי לוקה, וכן במבשל לאחרים או לבהמה. אלא דכאן מיירי דנראה שהוא לחול מפני שכבר אכל, דבזה אמרינן "הואיל...". ולדברי שניהם זהו וודאי אם אפה ובישל סמוך לחשיכה דלוקה, דבכי האי גוונא לא שייך לומר אי מקלעי אורחים, שהרי לא יבואו אלא בלילה.

וכבר בארנו דלמה לא אמרינן "מתוך" לרש"י, מפני שמוכח להדיא שהוא לחול או לאחרים או לכלבים, דבזה אסרה התורה מפורש. מה שאין כן בשלא לצורך כלל, דקילא טפי משום דמלאכה זו לא אסרה תורה. ולהרמב"ם אתי שפיר בפשיטות, משום דלא אמרינן "מתוך" אלא בהוצאה והבערה.

(והא דמשמע בכתובות ז א דגם בחבורה אמרינן "מתוך" יתבאר בסעיף כ, וכמו שכתבתי בסוף סעיף טו).

סימן תצה סעיף יט[עריכה]

ודע שיש לי תמיה רבה על הרמב"ם, שהשמיט בהלכות יום טוב הדין דבעינן דבר השוה לכל נפש. ובכתובות ז א מפורש להדיא דאיסור מוגמר הוא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש. וכן פירשו רש"י והר"ן על איסור דמוגמר במשנה דביצה (כב ב). וכן במשנה דשם (כא ב) באיסור לחמם חמים לרחיצת כל גופו, כתבו התוספות (בדיבור המתחיל "לא") דטעם האיסור הוא משום דאינו שוה לכל נפש אלא למעונגין.

והרמב"ם בפרק א דין טז כתב בטעם האיסור להחם חמין בשביל רחיצת כל גופו – מטעם גזירת מרחצאות, עיין שם. וכן מבואר מדברי הרי"ף שם, שכתב דהאיסור הוא משום גזירה, עיין שם.

ובטעמא דמוגמר כתב הרמב"ם בפרק ד דין ו הטעם משום מכבה, דבעת שנותן המוגמר על הגחלים מכבה האש. ובשום מקום לא הזכיר טעם השוה לכל נפש.

סימן תצה סעיף כ[עריכה]

ויראה לי בטעמו, דהנה בכתובות (ז א) איפלגו רב פפי ורב פפא אליבא דרבא, בבעילת בתולה בתחילה בשבת ויום טוב. דרב פפי אמר דמותר גם בשבת, והכי קיימא לן כמו שכתב הרמב"ם פרק שלושים משבת והטור וסימן רפ, דכן היא המסקנא שם.

ורב פפא מתיר ביום טוב ואוסר בשבת. ואמר ליה רב פפי לרב פפא: מאי דעתך שאתה מתיר ביום טוב יותר משבת? משום דביום טוב אמרינן: מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כבשחיטה – הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביום טוב, דמתוך שהותרה הבערה...? ואמר ליה: עליך אמר קרא "לכל נפש" – דבר השוה לכל נפש.

והקשו התוספות: וכי לא סבר רב פפי דאמרינן "מתוך"? והא טעמא דבית הלל בהוצאת הקטן וספר תורה משום הכי הוא? ותרצו שהיה סבור דטעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה..., עד כאן לשונו.

ועוד קשה לי במה שהקשה: אלא מעתה מותר לעשות מוגמר... – מאי קשה ליה? הא באמת רבן גמליאל מתיר במשנה דביצה שם, ורבנן דאסרי הוא מטעם כיבוי.

סימן תצה סעיף כא[עריכה]

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו, וכך אמר ליה רב פפי: בשלמא לדידי דאמינא דגם בשבת מותר לבעול, דאין כאן לא איסור פתח ולא חבורה – שפיר לא אצטריך לן לומר דיש לומר בחבורה "מתוך", דבאמת לא אמרינן "מתוך" רק בהוצאה ובהבערה. וטעמא דמוגמר הוא משום חשש כיבוי אבל מן התורה מותר, מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אבל לדידך דבשבת אסור מטעם חבורה, וגם יש בזה חשש פתח כמבואר שם מקודם בסוגיא, עיין שם; ואם כן לדידך למה מותר ביום טוב? בעל כרחך צריך לומר דגם בחבורה אמרינן "מתוך", ולכן התירו ביום טוב אף שיש חשש פתח. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר, כלומר דהא בהבערה וודאי אמרינן "מתוך", ואם כן לא היה לחכמים לאסור מוגמר משום חשש כיבוי, כמו שלא חששו בבעילה משום חשש פתח.

והשיב לו דמוגמר לדעתו האיסור מן התורה, משום דאינו שוה לכל נפש. וזהו הכל לרב פפא.

אבל אנן דקיימא לן כרב פפי – לית לן בחבורה "מתוך", ולית לן איסור דאינו שוה לכל נפש. וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל בכל דבריו, כמו שבארנו בסייעתא דשמיא.

סימן תצה סעיף כב[עריכה]

ובמכשירי אוכל נפש לא מצאנו דבר ברור להלכה. דהנה בגמרא (כח ב) מביא ברייתא דחכמים אסרי לגמרי מכשירין, דכתיב "הוא" – ולא מכשיריו. ורבי יהודה מתיר, דכתיב "לכם" – לכל צרכיכם. והא דכתיב "הוא" – זהו במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, דאסור. ודכתיב "לכם" – זהו במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

ואומר שם מקודם, אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה? ואמר ליה: יהא רעוא דכל כי הני מילתא מעלייתא דרשינא משמאי. עיין שם.

הרי מפורש דהלכה כבי יהודה. וכן מבואר מדברי הטור והשולחן ערוך בסימן זה, שכתבו: וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותן מאתמול – מותר. וזהו כרבי יהודה. וכן כתבו הסמ"ג והרא"ש דהלכה כרבי יהודה.

סימן תצה סעיף כג[עריכה]

והנה שם בגמרא איתא דרש רב חסדא: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב – באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. עיין שם.

וכיון דקיימא לן כרבי יהודה – הרי צריך להיות מותר. וכן מקודם שם, גבי אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אומר שם: מאן תנא דבמשחזת אסור? אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה. עיין שם. וכיון דקיימא לן כרבי יהודה, הרי צריך להיות מותר להשחיז הסכין.

וכן בפרק שני (כב א) אומר:

בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני תשמיש...? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה – מותר?! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן. עיין שם.

וכיון דקיימא לן כרבי יהודה – הרי צריך להיות מותר לכבות את הנר מפני תשמיש. והטור והשולחן ערוך פסקו כולם לאיסור.

סימן תצה סעיף כד[עריכה]

וזה לשונם בסימן תקיד: אין מכבין את הבקעת, אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה, או כדי לשמש מטתו. עד כאן לשונם.

ובסימן תקט כתבו: שפוד שנרצף אין מתקנין אותו..., ואין משחיזין את הסכין במשחזת שלה. עיין שם.

ולבד בגריפת תנור וכירים פסקו בסימן תקז דמותר כשאי אפשר לאפות בלא זה. עיין שם. ואינו מובן: למה נשתנה דין זה להיתר מן כל מכשירי אוכל נפש?

(ובסימן תקט יתבאר בזה בסייעתא דשמיא.)

סימן תצה סעיף כה[עריכה]

ומדברי רבותינו למדתי טעמים לכל זה: מפני שבגמרא שם אמרינן הלכה כרבי יהודה ואין מורין כן. לפיכך פסקו כולם לאיסור, לבד בגריפת תנור וכירים שזהו מניעה להאוכל נפש ממש, שאי אפשר לאפות בלא זה ולכן מותר. וסייג לזה ממה שכתב הרמב"ם בפרק א דין ח, וזה לשונו: וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון, אם נעשו מבערב – עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן. עד כאן לשונו.

וקשה: כיון דמדמה שחיקת תבלין למכשירי אוכל נפש, איך התיר? והא בכולהו פסק לאיסור. אלא וודאי כשנוגע לאוכל נפש בעצמו מותר. ולכן בפרק ג דין י בגריפת תנור גם כן פסק להיתר כשאי אפשר לאפות בלא גריפה, עיין שם. ולפי זה גם הרמב"ם סבירא ליה ככל הפוסקים.

ותמיהני על המגיד משנה פרק ד דין ח גבי שפוד שנרצף שאוסר הרמב"ם, כתב דהרמב"ם פסק דלא כרבי יהודה אלא כרבנן, עיין שם. והדברים מתמיהים, שהרי להדיא פסק בפרק ראשון כרבי יהודה, כמו שכתבתי. ודעתו היא כדעת הרי"ף, אלא שמחלק בין מכשירין הנוגעים להאוכל נפש בעצמו או לא.

והנה בהדינים שהבאנו יש עוד פרטים, כמו שיש סוברים דמשחזת של אבן גם לרבי יהודה אסור. ויתבארו בסייעתא דשמיא כל אחד במקומו.

(ועיין בית יוסף סימן תקט שהאריך בזה. ולדברינו אתי שפיר הכל. וכיון דרק אין מורין כן, אבל לדינא הלכה כרבי יהודה – יכול היחיד להקל בשעת הדחק, כמו שכתב הט"ז ריש סימן תקיד בשם מהרש"ל, עיין שם. ועיין בסעיף לד).

סימן תצה סעיף כו[עריכה]

ובעניין כיבוי ביום טוב לצורך אוכל נפש, מבואר בגמרא (כג א) דמותר, שאומר שם: רבא אמר: על גבי גחלת נמי מותר, מידי דהוה אבישרא אגומרי. ופירש רש"י (דיבור המתחיל "רבא אמר"): ואי משום כיבוי והבערה ואולודי ריחא, מידי דהוה אבישרא אגומרי, דאיכא כל הני ושרי. עד כאן לשונו.

וכן כתבו הטור והשולחן ערוך בסימן תקז סוף סעיף ד, וזה לשון רבינו הבית יוסף שם:

ואף על פי שהוא מכבה – אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש, כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש. והרי זה כמניח בשר על גבי גחלים. וכן נהגו.

עד כאן לשונו, וכן כתב המגיד משנה בפרק ג דין י בשם הרשב"א, וזה לשונו: ולגרוף את התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה – יראה לי שהוא מותר. ואף על פי שהוא מכבה – אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש, כמו כן מותר לכבות... עד כאן לשונו.

וזה שהרמב"ם בפרק רביעי אסר מוגמר מטעם מכבה – מפני שאין זה אוכל נפש ממש, ולא רצו חכמים להתיר. וראיה לזה: שהרי שם התיר לעשן תחת הפירות אף שמכבה, וכתב הטעם דדמי לבישרא אגומרי, עיין שם. אלא וודאי כמו שכתבתי.

ויש בזה פרטי דינים, ויתבארו בסייעתא דשמיא בסימן תקיא.

מיהו על כל פנים שמענו לדינא דלאוכל נפש ממש – מותר הכיבוי, ושלא לאוכל נפש – אסור; אף שמותר הדבר לעשותו ביום טוב, מכל מקום על ידי כיבוי אסור. ושם יתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תצה סעיף כז[עריכה]

ובעניין מוקצה ביום טוב כתב הטור, וזה לשונו:

ויש דבר שהחמירו ביום טוב יותר מבשבת, כגון באיסור מוקצה לרב אלפס. דאף על גב דקיימא לן גבי שבת כרבי שמעון, ביום טוב פסק כרבי יהודה לפי שהוא קל, והחמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו. וכן פסק בשאלתות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
אבל בה"ג, ורש"י, ור"י, ורבינו תם פוסקים כרבי שמעון, בין בשבת בין ביום טוב. אלא שרבינו תם היה מחלק לומר שאין הלכה כרבי שמעון אלא במוקצה, אבל בנולד הלכה כרבי יהודה. וכן רבינו חננאל פסק כרבי שמעון אף ביום טוב, אלא במוקצה מחמת איסור ונולד פסק כרבי יהודה ביום טוב.

עד כאן לשון הטור. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן שח סעיף ו, עיין שם. ופרטי דיני מוקצות נתבאר שם ובסימן שי, עיין שם.

סימן תצה סעיף כח[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם בפרק א דין יז:

כל שאסור בשבת, בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין שהוא משום שבות – הרי הוא אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת – אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת – מותר ביום טוב.
ויש ביום טוב מה שאין בשבת: איסור מוקצה, שמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת. מפני שיום טוב קל משבת – אסרו בו המוקצה, שמא יבואו לזלזל בו.
כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ושור העומד לחרישה, ויוני שובך, ופירות העומדין לסחורה – כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותה מבערב, ויחשוב עליהם לאכילה. אבל שבת – הכל מוכן אצל שבת ואין צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דזה שאמרנו שהחמירו לעניין מוקצה ביום טוב יותר מבשבת אינו כלל לכל מיני המוקצות. שהרי הרבה מוקצות יש יותר בשבת מביום טוב, כמו מוקצה דבעלי חיים, דבשבת אסורים וביום טוב העומדים לאכילה מותרים. וכן מוקצה דאש וגחלים ועצים, שאסורים בשבת ומותרים ביום טוב, דבהכרח כן הוא כיון שביום טוב אוכל נפש מותר, ממילא שאינו שייך בהם מוקצה, מה שאין כן בשבת.

ורק החומרא הוא בפרט אחד: מוקצה כשמה. והיינו שהקצנה מדעתו, כלומר: דראויה היא לאכילה אלא שהקצה אותה מדעתו. דהתרנגולת הקצה לביצים, והשור לחרישה, והיונים לגידול יונים, והפירות לסחורה, דביום טוב אסורים וצריכים הזמנה. ובשבת מה שראוי לשבת כמו פירות לסחורה – מותרים בלא הזמנה.

(וטעמו ברור: שהרי על משנה דביצה שנולדה ביום טוב אמרו בגמרא דיום טוב חמירא משבת שיש בה מוקצה זו וגם נולד, ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים, עיין שם. וזהו עז לחלבה ורחל לגיזתה דפרק קמא דשבת יט ב, דרב אסר לשוחטן ביום טוב כדפירש רש"י שם אלא אם כן הזמינן. והלכתא כוותיה ביום טוב.)

סימן תצה סעיף כט[עריכה]

ודע: דאף על גב דבכמה דברים החמירו חכמינו ז"ל בשבת יותר מביום טוב, כדתנן בביצה ריש פרק חמישי: משילין פירות ביום טוב אבל לא בשבת. ובביצה (כא ב) לעניין קדשים אומר: שאני שבות שבת משבות יום טוב, כלומר דבשבת החמירו. וביבמות (קיד א) לעניין מצטער, שהתירו לו לינק מבהמה טהורה, אומר: מפרק כלאחר יד, הוא שבת דאיסור סקילה – גזרו ביה רבנן, יום טוב דאיסור לאו – לא גזרו ביה רבנן. עיין שם.

ואם כן למה החמירו במוקצה דהזמנה ביום טוב יותר מבשבת? דהטעם כן הוא: דוודאי בדברים שאינם תמידים אלא מקריים, כמו משילין פירות כשגשמים יורדין, או בקדשים שאירע ששחטום שלא לשמן, או כשמצטער וקרוב שיחלה וצריך לרפואה, ויש בהם חשש שלא לבוא לידי איסור גמור – פשיטא שהחמירו בשבת יותר מביום טוב, לפי ששבת הוי איסור סקילה ויום טוב איסור לאו.

ואף על גב דביבמות (פב א) אמרינן: כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת, אך כבר פירש רש"י שם (קיט א דיבור המתחיל "מה") דזהו לעניין ספיקא, שיש לחוש לספק לאו כמו לספק כרת. אבל לעניין הרחקה – וודאי יש לחוש להרחקת כרת מהרחקת לאו. עיין שם.

ובכאן שהחמירו ביום טוב יותר – אינו אלא בדבר תמידי בהכנת המאכלים ליום טוב, שלא יקח מן הבא בידו כמו בחול. ובעינן שיזמינם מערב יום טוב, לידע שהיום יום טוב ולא חול. דאף שהתורה התירה אוכל נפש, מכל מקום אינו ממש כבחול וצריך הזמנה, ובדבר שהקצה מדעתו – אסור. וזהו חיזוק לבלי לזלזל ביום טוב, דקיל בעיני בני אדם מפני היתר אוכל נפש שהתירה התורה.

(עיין משנה למלך שם שטרח בזה. ולדברינו אתי שפיר בפשיטות, ודייק ותמצא קל.)

סימן תצה סעיף ל[עריכה]

ודע שיש לנו שאלה גדולה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמוקצה חמירא ביום טוב יותר מבשבת. והא בפרק רביעי דביצה (לא ב) תנן: בית שהוא מלא פירות ונפחת – נוטל ממקום הפחת. ופריך בגמרא: הא מוקצה נינהו? ומתרץ: ביום טוב אמרו ולא בשבת. כלומר: דביום טוב התירו מוקצה משום אוכל נפש בשביל שמחת יום טוב, ולא בשבת. הרי מפורש דבמוקצה עצמה הקילו ביום טוב יותר מבשבת.

ורבותינו בעלי התוספות כתבו בשלושה מקומות בביצה (שם דיבור המתחיל "אמר", ודף ח ב דיבור המתחיל "אמר", ודף כח ב דיבור המתחיל "גריפת") דמוקצה מותר מפני אוכל נפש.

סימן תצה סעיף לא[עריכה]

אמנם לפי מה שבארנו אתי שפיר. דוודאי כן הוא דיום טוב קילא טובא משבת, אך זהו בדבר שבמקרה אפילו במוקצה, כגון בית מלא פירות שנפחת, דמקרה הוא. וכן גריפת תנור כשאי אפשר לאפות בעניין אחר, כגון שנפל לתוכו מן הטיח ולא ידע מבעוד יום (רש"י כח ב דיבור המתחיל "ואחד"), שזהו מקרה.

וזה שהחמירו במוקצה, היינו בהזמנה תמידיות, שלא יקח ביום טוב מן הבא בידו כבחול. ואם הקצם לבלי לאכלם – אסורים, אלא אם כן יזמינם מערב יום טוב, וכמו שכתבתי.

וזהו עיקר קדושת יום טוב: למען ידעו שאמת שהתורה התירה אוכל נפש ביום טוב, מיהו צריכים הזמנה מערב יום טוב, ולא ליקח מן המוקצות שהקצם מאכילה כמו בחול.

סימן תצה סעיף לב[עריכה]

ובעניין שביתת בהמתו ביום טוב, דבשבת נחלק זה לשני חלקים:

האחד ליתן עליה משא, וזה וודאי מותר ברשות הרבים. דהא בשבת האיסור הוא ברשות הרבים, ויום טוב הא גם האדם בעצמו מותר לטלטל ברשות הרבים, דאין איסור הוצאה ברשות הרבים, ואין בהמתו חמירא מעצמו.

אמנם יש עוד מין שביתה בבהמה, והוא שלא יעשה בה מלאכה. וזה שייך גם בביום טוב.

וכבר כתבנו לעיל סימן רמו סעיף טו שיש אומרים דגם זה אינו ביום טוב, ד"למען ינוח שורך" בשבת כתיב, ולא ביום טוב. וזהו דעת רבינו הרמ"א שם. וממילא דגם שביתת עבד ואמה ליכא ביום טוב, כמו שכתבתי שם. ויש אומרים דיום טוב כשבת.

ובירושלמי פרק חמישי דביצה אמרו דאין רוכבין על הבהמה ביום טוב משום שביתת בהמתו.

ולהלכה בארנו שם בסייעתא דשמיא. וגם בארנו דמחמר גם כן לא שייך ביום טוב, עיין שם סעיף טז. ומכל מקום אסור, כמו שכתבתי בסעיף לז.

סימן תצה סעיף לג[עריכה]

ואחרי שבררנו בסייעתא דשמיא עיקרי מלאכת יום טוב לפי דעות רבותינו הראשונים, נשובה ונראה להיכן נוטה דיעות רבותינו בעלי השולחן ערוך. והנה רבינו הבית יוסף כתב בסעיף א:

כל מלאכה האסורה בשבת – אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה. וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול. וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש – אסרום חכמים.

עד כאן לשונו, וזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל, מפני שאפשר לעשותם מערב יום טוב שלא תתקלקל. וחששו שבמלאכות גדולות כאלו יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שכתבתי בסעיף יא.

(ועיין ט"ז סעיף קטן ב, ומגן אברהם סעיף קטן ד. ומה שכתוב המגן אברהם סעיף קטן א, דכיון לשלשול פירות שבסימן תקכ"א – צריך עיון; דוודאי הבית יוסף לא כיון לזה. והמחצית השקל נדחק דכוונתו על הטור, וגם כן תמוה. וגם הפרי מגדים נשאר בצריך עיון, עיין שם. ועיקרי דבריו תמוהין, דבביצה לז א כדפריך לה, לא הקשה על משנה דמגילה כמו שכתבו התוספות שם. דלא איירי בשבותין, ורק אמשנה דשבות פריך, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצה סעיף לד[עריכה]

האמנם יש לדקדק, דאיך כתב דמכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותן מאתמול – שרי? הא הרמב"ם לא כתב רק על שחיקת תבלין, אבל שארי מכשירין אסורין. וגם רבינו הבית יוסף בעצמו פוסק כן, כמו שבארנו בסעיף כד.

ונראה לי דדבר גדול דיבר רבינו הבית יוסף. דהנה בסעיף כה בארנו דמדינא מותר, אך אין מורין כן. ואם כן היחיד לעצמו יכול להקל בשעת הדחק, עיין שם.

ולכן סתם הדברים בכאן, לומר דמדינא מותר כל מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותן מאתמול. אך בהגיעו לקמן בפרטיות בכל פרט, לא הורה להיתר אלא לאיסור.

סימן תצה סעיף לה[עריכה]

ורבינו הרמ"א כתב עליו דיש מחמירים אפילו באוכל נפש עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב. מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב, ויש בו צורך יום טוב – מותר לעשותו על ידי שינוי. עד כאן לשונו.

וזהו לשיטת רש"י והסמ"ג, דגם בעיקרי אוכל נפש לא התירה התורה רק מה ששל היום עדיף משל אמש, כמו שחיטה ואפייה ובישול. אבל אם אינו עדיף – אסור. רק על ידי שינוי מותר, כמו שכתבתי בסעיף י, עיין שם.

והתוספות כתבו ריש ביצה וריש פרק שלישי, דבאוכל נפש עצמו אין חילוק, דאפילו אם אינו מתקלקל – מותר. ולא כן דעת רש"י והסמ"ג והמהרש"ל, כמו שכתבתי שם.

סימן תצה סעיף לו[עריכה]

ולפי זה כל מיני פירות יבשים כשמבשלין, והיינו כל מיני קאנפאטי"ן, שטובים של אתמול יותר משל היום – אסור לבשלם ביום טוב, אלא אם כן על ידי שינוי. ומותר לכתחילה להניחן לבשלן ביום טוב על ידי שינוי (מגן אברהם סעיף קטן ב וסעיף קטן ג). וכן כל המיני קאנפעטורי"ן, וכל המיני צוקער גיבע"ק, כמו לעקא"ך, וטארטי"ן, וטייגלא"ך, ואיינגימאכ"ץ – אין לעשותן ביום טוב רק על ידי איזה שינוי.

וכן לדוך שקדים להוציא מהן חלב – אסור לעשותן ביום טוב כי אם על ידי שינוי (שם). ואף שמפיג טעם קצת, מכל מקום זהו דומיא דסחיטת פירות שאסרה (שם).

וכל שכן שאסור לגבן גבינות ביום טוב, כמו שכתבתי לקמן סימן תקי, עיין שם.

סימן תצה סעיף לז[עריכה]

ובסעיף ג כתב רבינו הבית יוסף: אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב. עד כאן לשונו.

כלומר: אף על גב דליכא שביתת בהמתו בכי האי גוונא, כמו שכתבתי בסעיף לב, מכל מקום אסור מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. דכן פסק הרמב"ם בריש פרק חמישי, עיין שם. ועוד: דאיכא איסור משום משתמש בבעלי חיים (מגיד משנה שם).

סימן תצה סעיף לח[עריכה]

ובסעיף ד כתב:

מוקצה אף על פי שמותר בשבת – החמירו בו ביום טוב ואסרוהו.

עד כאן לשונו, וקיצר ביותר. ולא ביאר דעל מוקצה דהכנה קאי. ורבינו הרמ"א כתב עליו:

ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב. אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת.

עד כאן לשונו, דקדק לומר "לדבריהם", כלומר: שיש מהמתירין מוקצה ואוסרין בנולד, אבל יש שמתירין גם נולד. ולא חש להביא דעתם, כי רובם אוסרים נולד. וכמו שכתבתי בסעיף כז בשם הטור, עיין שם.

סימן תצה סעיף לט[עריכה]

עוד כתב:

וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי בשיאמר "מכאן אני נוטל", ואין צורך שירשום. ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני, בשני ימים של גליות.

עד כאן לשונו, כלומר: דלהמתירין אין צריך אמירה כלל, רק בגרוגרות וצמוקין דדחייה בידים, כמו שכתבתי בסימן שי. אך אפילו להאוסרים, דצריך הכנה, דבעופות צריך דוקא הכנה, שיאמר "זה וזה אני נוטל למחר". אבל כשיאמר "מכאן אני נוטל למחר" בלי רשימה בפרטיות "זה וזה" – אסור, כמו שיתבאר בסימן תצז. אבל באוצר של פירות די בשיאמר "מכאן אני נוטל למחר".

וגם מותר בזה ההכנה מיום טוב ראשון לחבירו, אף על גב דכל הכנות אסורות, מכל מקום הכנה זוטרתי כי האי – מותר.

אבל בעופות אסור להכין מיום טוב לחבירו, דזהו הכנה גמורה כשאומר "זה וזה אני נוטל". ויש מחמירין ואומרים: דגם באוצר פירות צריך שירשום, דבמקום זה יטול. וזהו דעת הרמב"ם (מגן אברהם סעיף קטן י). וכל שכן בפירות שעדיין אינם ראוים לגמרי לאכול, אף שראויים קצת, מכל מקום צריך שירשום דאלו יטול למחר (שם).

ונראה לי דלכתחילה יעשה כהמחמירים. ובדיעבד באיסור קל כזה – יכול לסמוך על המקילים בשביל שמחת יום טוב.